ביקורת ספרותית על בקצב הלב - טרילוגיית נרגש #1 מאת קולין הובר
בזבוז של זמן

---

אני לא קוראת ספרי זבל.
אני לא טיפוס שקורא ספרים מטופשים.
אף פעם לא הייתי מהאנשים שמבזבזים את הזמן על ספרים אידיוטיים.
*קוראת את "בקצב הלב"*

זה מה שלייקן, הגיבורה המקסימה שלנו, עושה לאורך כל הספר הזה.
"רוב הבנות היו מתארות אותו כשווה, אבל אני לא רוב הבנות." (ולכן את תבזבזי רק חמישים מילה על הגובה שלו, שרירי הבטן שלו, שרירי הזרוע שלו, העיניים הירוקות כאיזמרגד שלו (צריך לחוקק חוק שאוסר להשתמש בדימויים כאלה))
"אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שמשתטות בגלל בנים." (מה את סחה! אז ככה את נשמעת כשאת נורמלית?)
"אני שונאת את מישיגן."
[עשרה עמודים אחר כך]
"אני מתה על מישיגן."
[שני עמודים אחר כך]
"אני שונאת את מישיגן."
"אני אף פעם לא מסגירה מידע בחופשיות כזאת." (מדברת, מדברת, מדברת על מותו של אבא שלה (לא ספוילר) עם אדם כמעט זר לחלוטין.)

שקיות הקאה חינם

"אני לא מאמינה שממש הפכתי להיות אחת הבחורות האלה שמכרכרות סביב בחור. אני כל כך מתעבת את זה; אני מתחילה לבחון בעיון כל פרט ופרט בו בניסיון לאתר איזה פגם. לשווא. עד עכשיו הכל בו מושלם לגמרי."

"הוא פושט את מעילו, כורך לי אותו סביב הכתפיים (בעודו צורח בקול: "קלישאה! אני קלישאה!") ואוחז בידי כדי להעביר אותי אל הצד השני של הרחוב. אני מרגישה קצת פתטית עם העזרה שלו - אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. אבל אני לא מתנגדת, ומרגישה צבועה בפני התנועה הפמיניסטית כולה." (עזבי פמיניזם, מה עם קצת כבוד עצמי)

"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (צודק לגמרי, אומרת הסופרת בתרחיש היפותטי אידאלי, מועכת את הטיוטה וקולעת ישר לפח בניסיון השלישי.)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (זה לא מגניב להפוך את זה למשפט שלכם, חבר.)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (באמת? פעם שלישית?)
"זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (בלעכס.)

"אז לאח שלך קוראים קולדר?" (שואלת הבחורה שקוראים לה לייקן. יש בסיפור גם קֶל, גֵווין ואֶדִי הבת.)
"ההורים שלי ניסו במשך שנים לעשות עוד תינוק אחרי. בסופו של דבר הם הולידו את קולדר, כששמות כמו 'ויל' כבר לא היו כאלה מגניבים." (הספירה לאחור מתחילה: שלוש... שתיים... אחת... ו-)
"אני אוהבת את השם שלך." (הפתעה בקהל)
אני מתחרטת על המשפט הזה ברגע שהוא יוצא לי מהפה. זה נשמע כמו ניסיון עלוב לפלרטט. (לא, כי באמת זה משהו אחר לגמרי.)

"אני לוקחת נשימה עמוקה, מפנימה את העצה הנבונה שקיבלתי ממנה. "וואו, אלה שאלות ממש עמוקות," אני אומרת."
(קורא יקר שים לב! תובנות חשובות לפניך! חבל שלא הוסיפה גם אורות מהבהבים ושילוט)


רקורסיה לנצח

"הוא צוחק. אני אוהבת את הצחוק שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת את הצחוק שלו." (מעצבן אותי שמעצבן אותך שאת אוהבת את הצחוק שלו.)

"טוב, אז ברוכים הבאים לאיפסילנטי," הוא אומר. הוא מנתק את ידו מידי (אווו, איך לייקן תעמוד בזה) ומכניס אותה אל כיס המעיל שלו. "מאיפה באתם?"
"טקסס?" אני משיבה. אני לא ממש יודעת למה קצה המשפט שלי נשמע כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת בכלל את השאלה למה זה יצא כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת את הסיבה לכך שאני מנתחת - אני מבולבלת. (איזו חדות אבחנה.)
זה בטח בגלל המחסור בשעות שינה שצברתי בשלושת הימים האחרונים. (זה בטח בגלל מחסור מולד בתאים אפורים.)


זהירות, מטאפורות משתלבות מימין

"היא, קֶל וקולדר יושבים שלושתם מול הדלפק. הם מגלפים דלעות. היא לא יכולה לדבר עכשיו. זה טוב.
[...]
"אז תגידי," אני אומרת, בתקווה שתבין את הדו משמעות מאחורי מה שאני עומדת לומר. "אכפת לך אם רק נגלף דלעות הערב? זה בסדר אם זה כל מה שנעשה? רק נגלף דלעות?"
היא מחייכת וחוזרת להתמקד בדלעת שמולה.
"בטח. אבל אנחנו לא יכולים לגלף דלעות בכל ערב, לֵייק. באיזשהו ערב נצטרך להפסיק לגלף דלעות." (אין לי אח בן תשע, אבל יש לי אחות בת שמונה ואחות בת עשר ושתיהן לא היו נותנות לדו-שיח התמהוני הזה לעבור בלי הערה.)
[חמישה עמודים הלאה]
"פשוט היו לי כמה דקות לפני שאני יוצאת לעבודה, וחשבתי שנוכל לדבר."
אני מנתקת את עיני מהמבט שלה, רוכנת קדימה ולוקחת את העט שלי. אני סוגרת את המכסה שלו וגם את המחברת (מולטי טסקינג. אני מתרשמת) ותוחבת את שניהם לתוך הילקוט שלי.
"אני עדיין מגלפת דלעות, אמא."
[עשרה עמודים הלאה]
"אחרי שאימא שלי נרדמת שוב, אני יוצאת לסוּפֶּר. המנה האהובה על קל היא בזניה. ככה הוא היה אומר פעם לזניה, אז אנחנו עדיין קוראים לזה בזניה. אני קונה כל מה שצריך להכנתה, חוזרת הביתה ומתחילה לבשל.
"יש ריח של בזניה," אומרת אימא כשהיא יוצאת מהחדר שלה.
"כן. חשבתי להכין הערב את המנה האהובה על קל. הוא יזדקק לה." (חשיבה אמריקאית אופיינית - אוכל יסדר את זה.)
היא ניגשת לכיור ושוטפת ידיים, ואז מתחילה לעזור לי לסדר את שכבות הפסטה. "אז נראה שהפסקנו סוף סוף לגלף דלעות?" היא שואלת.
"כן," אני עונה. "כל הדלעות כבר גולפו."
[...]
"אחותך אמרה לך שאנחנו צריכים לדבר הערב?"
"כן. אבל היא לא היתה צריכה. אוכלים בזניה."
אימא שלי ואני מסתכלות עליו שתינו.
"בכל פעם שאנחנו אוכלים בזניה, סימן שקרה משהו רע. הכנתן בזניה כשסבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שאבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שעוברים למישיגן. או שמישהו מת או שעוברים לטקסס." (לא יכול להיות שהם הכינו לילד את המנה האהובה עליו רק בהקשר הזה.)
[שקט. גילוי מרעיש. דמעות. חיבוקים.]
"את חייבת להבטיח לי משהו, לייקן."
"או-קיי," אני אומרת.
"בחיים אל תכיני יותר בזניה."
(אם החיים נותנים לך לימונים, תסחט אותם כמו מטאפורות.)

טעם החיים
גימיקים, דא.

"הוא אמיתי? בחור חתיך שגם מצחיק אותי אוהב שירה? שמישהו יצבוט אותי. בעצם לא - אני מעדיפה לא להתעורר." (נשארו שקיות הקאה?)

הספר הזה נהנה מאוד לדבר על שירה, לצטט שורות משירים, לנסות להיות בעצמו פואטי ומה לא. כל פרק נפתח בציטוט משיר של האחים אווט, שלא הכרתי קודם. אישית לא התרשמתי. אולי זה התרגום, ואולי חייבים לשמוע את זה עם המוזיקה, אבל ארבע שורות פשטניות כמו -
נמאס לי מהמחלה הרעה הזאת
איך כל הזמן חסר לי משהו
ועם כל יום שעובר
זה רק הופך נורא יותר
- פשוט לא עושות לי את זה.
בהתחלה חשבתי שזה נועד לסייע לקידומי מכירות. כלומר, אם אני אוהבת את האחים אווט ויוצא ספר שמצטט אותם למוות אני בטח אקנה אותו, נכון?

אבל כבר בפרק השני חזרתי בי. ויל, הבחור החתיך והמצחיק וחובב השירה, מתעסק עם סוג שירה שחביב גם עלי: פואטרי סלאם. שירה מדוברת שהיא שילוב של דקלום ומחוות והטעמה והבעות פנים. היא יכולה להיות מצחיקה, מרדנית, עצובה או מטלטלת, מחורזת או לא; היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר מדהימה מהטקסטים המוצגים בספר; האהבה שלי לפואטרי סלאם רק מוסיפה לעוינות שלי כלפיו. אני מניחה שאני צריכה לשמוח שהוא מפגיש אנשים עם התופעה הזאת, אבל זה עדיין מתסכל אותי.

ככה נראה פואטרי סלאם טוב באמת. כל סרטון אורך כשלוש דקות. אם יש לכם רגע, תסתכלו על זה:
www.youtube.com/watch?v=vnKZ4pdSU-s
(אנגלית. קטע הפואטרי סלאם הכי טוב אי פעם.)
https://www.youtube.com/watch?v=k_jsQZnyoG0&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=igiPDChlptg&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=KTIw8x5gzRk&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=p6XoLjFDKVM&spfreload=10
https://www.youtube.com/watch?v=Cn7lySRgFeY&spfreload=10
(כולם בעברית)
ישמח אותי נורא אם תידבקו בחיידק הזה.


brilliant lake

"הוא יושב בכיסא שלו ונועץ בנו מבט בזמן שאנחנו מצחקקות כמו ילדות בתיכון." (לא רוצה להישמע קטנונית אבל היי, אתן באמת בתיכון)
"השיזוף שלי מתחיל לדהות." (חמודה, עברתם מטקסס למישיגן לפני פחות משבוע.)
"בדרך כלל אני מבינה בדיחות מהר, אבל המוח שלי קצת זוחל לאחרונה, ויש לו סיבה טובה." (תזכירי לי? אה, כן, יצאת עם בחור פעם אחת ואז הסתבר שאתם לא יכולים לצאת ומאז עברו שבועיים)
"בדיוק כשחשבתי שהוא שכח ממני, הוא עושה משהו כזה (=מסתכל עליה, תארו לכם). עד סוף היום אני שקטה מאוד ומנסה לנתח את מעשיו. בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה אחת בלבד: הוא מבולבל בדיוק כמוני." (וואו. מפגן של חשיבה מעמיקה ויסודית תוך העלאת המוני אפשרויות ופסילתן בזו אחר זו)
"היו לי שבע עשרה אחיות, שנים עשר אחים, שש אימהות ושישה אבות." אני לא מצליחה להחליט אם היא מתבדחת, אז אני לא צוחקת, למקרה שלא. (היא לא. אבל מה את יודעת, צחקתי בכל זאת.)
"ברגע שאני מגיעה אל החדר שלי, אני צונחת על המיטה ופורצת בבכי. עם זאת, סוף סוף יש לי השראה לשיר שלי (זאת מטלה לבית הספר, אם שאלתם). אני לוקחת עט ומתחילה לכתוב תוך כדי ניגוב הדמעות שנמרחו על הנייר." (לזאת ייקרא לב שבור פונקציונלי. איך אמר אריך קסטנר, "האצל כאבך, הו רוברט, וּפַיֵּיט!")


בדיקת מלאי

מתוך התקציר:
"רומן (יש) נוגע ללב (נו) על משפחה שמוות פתאומי ריסק אותה לחתיכות ("חתיכות" כמו "בנות שמעיפות את שערן הארוך אל מעבר לכתף"? - יש אחת), אך גם הביא לחיבור לא צפוי של זוג אוהבים (לא צפוי? לא צפוי?! רק תעיפו מבט בכריכה).
בעקבות מותה הפתאומי של אביה, נאלצת לייקן בת השמונה־עשרה לתמוך רגשית גם באמה וגם באחיה הצעיר (טריקת דלתות היא הדבר הבא בטיפול רגשי). כלפי חוץ היא נראית מאוששת ונחושה (כמו שאני צנצנת), אך בתוך תוכה היא אבודה לגמרי (נחשו מי ימצא אותה!).
עד שהיא נתקלת בבחור צעיר אחד, וִיל (אמרתי לכם), שכנהּ החדש בן ה־21, חובב נלהב של תחרויות שירה מרתקות (זו לא תחרות. רק לפרוטוקול. העיקר הוא הסלאם. הניקוד, הזוכים, זה תוספת). ימים ספורים לאחר הכרותם (12 שעות, נגיד) כבר נרקם בין ויל ולייקן חיבור עז, שנוטע בה תקווה חדשה (אוווו).
אלא שזמן קצר לאחר הדייט הראשון והמסעיר שלהם המציאות טופחת על פניהם (מסביב יהום הסער), כאשר הם מגלים לתדהמתם משהו שמאלץ אותם להיפרד. עתה עליהם לעשות הכול כדי לאזן בין הרגשות שמקרבים ביניהם לבין הכוחות שמפרידים ביניהם (ואם זה לא מרגש, איני יודעת מרגש מהו)."

משהו שלעולם לא הייתי עולה עליו לבד:
"קולין הובר היא סופרת אמריקנית."

15 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על בקצב הלב - טרילוגיית נרגש #1