לפני שנים ארוכות, קראתי את כל ספריו של דן בן אמוץ עליו השלום. דב"א כתב לא מעט על סקס ועל פנטזיות מיניות ובאחד מספריו כתב כי אחת הפנטזיות שלו היא להיכנס למיטה עם אשה שהוא פוגש ברכבת ואינו יודע דבר עליה, גם לא את שמה. מדוע צריכים גבר ואשה את כל הגינונים וכללי המשחק שלפני כן, תהה דב"א. לא יכולתי שלא להיזכר בענין הזה כשקראתי את שעה חופשית.

הנושא הזה של יחסי מין בין בני זוג אשר למעשה כמעט ואינם מכירים זה את זו פרט לשמם ומקום עבודתו של האחר, עומד לכאורה בבסיס הספר של ארקולה ליסרדי (שם עט). מדוע לכאורה? מכיוון שבני הזוג נשואים (כמובן לא זה לזו) ורק לקראת סופו של הספר נוגע הכותב בנושא שהוא אולי החשוב יותר: מה עושה הרומן הזה לנישואין של כל אחד מהם.

הספר עמוס בתיאורי האקטים המיניים של השניים ברמה שלא היתה מביישת גם את זכרונותיה של פאני היל. בסופו של הספר, בפרק אחרית דבר משתף אותנו הסופר במחשבותיו על כתיבה אירוטית ונתלה באילנות אשר לדעתי הם גבוהים ממנו בהרבה כדוגמת לוליטה, חוג הסרטן ומאהבה של ליידי צ'טרלי. גם זורבה היווני נמצא שם עם אמרתו כי "אישה הישנה לבדה זו בושה לכל הגברים בעולם". אני קצת חולק על זורבה אבל שיהיה.

לסיכום: אף פעם לא אהבתי את המושג "ספר טיסה" אך בכל זאת הספר עזר לי להעביר את הזמן בטיסה ארצה. למרות כמה תובנות מעניינות, ספרות גדולה לדעתי אין כאן. 3 כוכבים, לא יותר.

א-ו-ב-ס-ס-י-ה, היא המילה הראשונה גם העיקרית, שחזרה וצפה מולי לאורך קריאת הטקסט הזה.
קחו את אותה אובססיה מדוברת, ערבבו היטב עם סקרנות מינית מישתאה וריבוי תיאורים מיניים (לצורך וגם שלא) והנה קיבלתם סדרת ספרות אירוטית שיש לה מה להגיד, אבל רק בחלקה. זוהי הטרילוגיה על אי-נאמנות, של ליסרדי.

למה אי נאמנות?
כי הספר הראשון בטרילוגיה, אכן בוחן את אי הנאמנות של המין האנושי (או מצד שני, אולי הייתה זו נאמנות יתר).
לגבי השני, אני כבר לא כל כך בטוחה.

ולמה 'בחלקה'?
כי 'שעה חופשית', אותו ראשון בטרילוגיה של ליסרדי, עשה יופי של עבודה לטעמי, בחקר נפש האדם ותשוקותיו. הוא פיתה אותי אל בין שורותיו, שם התאהבתי בשני גיבורים 'רגילים' למראה ועניין, לא מושכים במהותם, עמוסי קמטים וכרס משתפלת, שהפליאו לעורר אחד את השני (גם אותי) ולהנות משעה גנובה פה ושם (ומכאן שם הספר כמובן).
לעומתו, 'סודותיה של רומינה לוקאס', נושא סקירה זו, ידייק יותר אם יצא לאור תחת הכותרת 'המדריך לעוקב האובססיבי המתחיל', בדגש על מעקב מיני (וזאת רק משום ש'סטוקר' המתבקשת כאן ביותר, היא מילה לועזית שלא מצאתי לה חלופה הולמת בשפת הקודש).

"זונות הן מעוררות בדיוק משום שאין דבר אישי בסיפור שיסיח את הדעת מהעונג."

מה קרה כאן?
'סודותיה של רומינה לוקאס', כולל תחושת חיבור מיסטי שמתאים לסובלים ממחשבות שווא, פרטי מעקב מיותרים, חקירות הזויות, התנסויות הזויות עוד יותר ותאורים מיניים מרחיקי לכת (גם אם לעתים, נעימים ספרותית).
כידוע, אין לי בעיה עם האחרונים ולא הייתה לי מעולם. אלא שבמקרה זה, ניכר שהטקסט עצמו מתנהל כמו מנסה להקיא אותם מתוכו. עד כדי כך הם מרגישים נטע זר בעלילה.

לתחושתי, ליסרדי שידוע בכתיבתו הבוטה על גבול הטאבו, הרגיש חובה להמשיך ולעמוד בציפיות שיצר ב'שעה חופשית' והן שגרמו לו לשרבב כאן מין בשאינו מינו (תרתי משמע לחלוטין).

כחלק מאותו עניין מיני, עסוקות דמויותיו בהשתאות יוצאת דופן ביחס להעדפה מינית כזו או אחרת. רק חבל שאותן העדפות לא מפתיעות (שלא ממציאות את הגלגל המיני, לצערי), גורמות להשתאות המדוברת, להרגיש קצת כמו סערה על שום דבר ועניין.

"כבני אדם אנחנו משתוקקים לחופש, וכנאהבים אנחנו משתוקקים לבלעדיות." הנה הצלחתי לקחת מכאן משהו לדרך.

קראתי עד הסוף בגבורה, אבל להגיד שהתרגשתי זו תהיה הגזמה.

"לעתים קרובות זה קורה: אנחנו מדמיינים משהו כקשה ביותר והוא מתגלה כקל מאוד." לא הפעם.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

ספר חמוד מאוד, הסיפור מקסים, הוא רווי בתיאורים ארוטים, השפה היא גסה ואין בה גינונים ועיגולי פינות. בסוף יש גם הסבר של הסופר על סגנון כתיבתו. גם אם מסכימים איתו וגם אם לו זאת הייחודיות שלו וזה מה שהופך את יצירותיו למיוחדות.

לרומן הזה שני פנים: הפן הראשון הוא הסיפור עצמו שהוא מעניין, מותח, סוחף ולא רגיל. מסופר על גבר שנתקל במבטה של אישה לכמה שניות ולאחר מכן היא מתה מתאונת דרכים. זה מוביל אותו לחיפוש אחרי אישיותה. החיפוש הזה מזמן לו כמה התנסויות שהוא לא ממש ציפה להם. על פניו הוא נראה בן אדם רגיל ותמים אבל בשביל לגלות ולפשפש בתוך עולמה (בעיקר המיני) של אותה אישה הוא משקר בלי חשבון. הפן השני הוא האירוטי. בכל המסע הזה שהוא עובר הוא מתנסה בחוויות מהסוג הזה. אהבתי את הספר כי הוא לא רגיל, הסופר עצמו חי בגלות לכמה שנים והכתיבה שלו היא קצת מחתרתית וזה הופך אותו למעניין. לא ספר שכל אחד יתחבר אליו אבל שווה קריאה דווקא בגלל המיוחדות שבו.

ברומן הזה, תמצאו סיפור מסגרת על מורה בתיכון הנשואה לא-באושר, הפוגשת מורה באותו תיכון הנשוי באושר מתקתק. לשניהם יש שעה חופשית פעמיים בשבוע באותם ימים ובאותן שעות ובחלון הזמן הזה- מתפתח ביניהם קשר המבוסס על תשוקה מינית ."

זה מה שרשום על כריכתו האחורית של הספר, שהוא חלק מטרילוגיה על "אי-נאמנות" של ארקולה ליסרדי- שם העט של סופר מסתורי ממונטווידאו .

קיבלתי שני ספרים מתנה לחג מחברתי הקרובה. שני ספרים שלא היו בדיוק "כוס התה שלי", אז החלפתי אותם בשניים אחרים. ו"שעה חופשית" הייתה אחת הבחירות. פשוט הנחתי עליו את היד בלי מחשבה נוספת, ובמרווח של ערב החג ליום המחרת, סיימתי את 158 העמודים שלו שלא התאפיינו בנקודות שיא, או בתנודתיות מאתגרת , והתנגנו בין טווח אקורדים מצומצם לחלוטין, ובמנות מין גדושות שלא לצורך גם אם במרכזו, ניסיונו של הסופר לגעת ולאו דווקא ב"אי-הנאמנות" כמו בתשוקה עצמה. תשוקה מינית נטו, חפה מדיבורים, ומרובת מגעים. "לנאהבים אמתיים אין מה לומר אחד לשני, מעבר למה שהם עושים ? " האומנם ?

וכאן אני מתכוונת להמשיך ולצטט עבורכם חלקים מאחרית דבר של הסופר עצמו, אחרית שבה הוא מנסה להסביר את חשיבותה ומשמעותה של הכתיבה בכלל והכתיבה האירוטית בפרט. ועל ניסיונו לרדת לעומקו של היצר הכי מסקרן אבל עם זאת גם הכי מתעתע, ולהסביר מדוע הוא בחר לכתוב על ארוטיקה דווקא .

"מנה גדושה של אהבה לאמת, זהו, ללא ספק, תנאי הכרחי לכל צורה של אמנות". כך הוא פותח וזה נכון ! "אומנות היא במהותה חיפוש האמת, או ליתר דיוק: חיפוש לשם השגת דבר מה בעל ערך מיוחד בשבילנו, תחושה שהשגנו ראייה ריאליסטית יותר מהריאליה, ראייה שפורצת את גבולות השיח הנהוג ומנפצת אותו.
כדי לכתוב ארוטיקה" הוא ממשיך, "דרושה מנה גדושה של בוז לצביעות המינית, במיוחד כאשר זו לובשת צורה של התחסדות," צודק ! כמעט שיצא לי עכשיו "יש לנו כאן כבר צדיק ! " ח ח ח ה . וזה ממשיך : "הספרות הארוטית ניזונה מהמצבים המטורפים שאליהם היא לוקחת אותנו, עם סטירת הלחי הבלתי צפויה של אותו כוח אפל, אבסורדי, שלא ניתן לעמוד בפניו ושאנו מכנים "תשוקה", ואין לו דבר וחצי דבר עם ההנאות שביציבות הרגשית או שבציוויי הרבייה"

בעצם "כל אדם יכול לכתוב אינסוף טקסטים חסרי מעצורים, מלאי שובבות או חוסר צניעות, אך טקסטים שבהם אנחנו מצליחים לזכות במבט, אפילו חטוף, באמת האורבת בעיקולי האינטימיות שלנו – אותם יכול לכתוב רק מי שמסוגל להתעלם מ"מראית העין" ומהיתרונות וההבלים הנוגעים לטעם הטוב ולכללי הנימוס" .

אז כשהליסרדי הזה כותב "על" – הוא בהחלט משכנע וכובש, אבל כשהוא כותב "את"– הוא מביך, ונשמע יותר חרמן מאשר מלא תשוקה, ובאופן אישי לי הייתה תחושה שהוא פשוט ניהנה להלך בין המילים שהוא כתב כשהוא חושף את ה"עייסק" שלו בפנינו (כמו שהחמות שלי הייתה אומרת) ולהראות לנו גם מה בדיוק הוא יודע לעשות אתו, ואיך, תוך כדי תיאורים אנטומיים שאינם מביישים שום סצנה קולנועית ברמה כזו או אחרת ...

בקיצור ספרון שאין בו שום נגיעה רומנטית, על שתי דמויות אפרוריות שנקלעות למרותה של תשוקה .

ואני בכלל חשבתי על משהו אחר...אז חשבתי !

אז כן – למסתקרנים ! ועדיף לפני יום כיפור שמתדפק כבר על דלתותינו ...
ולא -למי שמעדיף את ה"די לחכימא ברמיזא" .

ולסיכום - אין חדש תחת השמש !

סופרים הכותבים ארוטיקה, כמו ציירים ופסלים המציירים ומפסלים עירום. כשהדברים נעשים בטעם טוב זה נראה בסדר. מיניות אינה התחסדות, אינה צביעות היא חלק מחייהם, מחיינו.
סיפורם של אירינה ושל אנדרס מפרי עטו של רקולה ליסרדי ש"קבע" שעה חופשית באותו היום ובאותה השעה. יומיים בשבוע.
השניים מורים עמיתים בבית ספר. אין בינם יחסי מרות או כסף או כל מרכיב אחר - אפילו לא אהבה. רק ארוטיקה טהורה אחרי ה... הם חוזרים ללמד בכיתותיהם עד לסיום יום הלימודים. ומדובר במערכת יחסים מתמשכת.
כל הספור התחיל ביום גשום כשהשניים הסתתרו מהגשם באותו מקום. רק לאחר שהחלו דמעות לזלוג על לחייה של אירינה ואחרי מחשבה אנדרס קם ונישק אותה פעמיים בזוויות הפה. ולא ידע מה גרם לכך ולא התכוון, שתי הנשיקות המסו משהו ופתחו דלת לארועים.
הם אנשים מהוגנים ונשואים אנדרס נשוי באושר רב ללולייטה ומנסים להביא ילד לעולם.
אירינה נשואה לא באושר למנואל ובטוחה שיש לו מאהבת כבר תקופה לא מבוטלת ולהם שני ילדים. (אולי מסביר את הבכי בתחילת הספור).
כעת עוברים ל"מערכה ב', לקטע המיני פה אין בכוונתי להפריע למהלך המעשים בהערות מתחכמות. בשל דרך כתיבתו ממעיט בדיאלוגים. את ה"גיבורים" אנו מכירים דרך המעשים והמחשבות הנלוות למעשים. הארועים המתוארים והמחשבות הנילוות מביאים לשינויים - לתהלכים נפשיים מורכבים יש לזכור שמדובר בבגידה!!
למרות סצנות סקס שאינן משאירות מקום רב לדימיון הספר אינו "ספר זול" הוא ספר ארוטי וקריא.

בספר הזה תיאורי הסקס אינם נלווים לעלילה הרומנטית/דרמטית אלא בדיוק ההיפך. בספר הזה העלילה משרתת את ההקשרים בין הסצנות האירוטיות.
בסוף הספר הסופר פורש את משנתו בנוגע לכתיבה אירוטית ומסביר את הקווים שהנחו אותו בכתיבה. התוצאה היא כתיבה שמתיימרת להיות מאוד מדוייקת לגבי תחושות הגוף, ואין התערבות של רומנטיקה במפגשים המיניים בין הגיבורים.

אירינה היא אישה נשואה שהמין נעדר מחייה מזה זמן, ואנדרס הוא גבר נשוי באושר ללא ילדים, ושניהם מורים באותו בית ספר. בתחילת השנה הם מגלים כי יש להם שעה חופשית משותפת במערכה, והדרך משם קצרה לחדר במלון. בחדר זה הם מממשים תשוקה אירוטית ועוצמתית אך מנוכרת ובעלת אופי פרקטי.

האם ניתן להמשיך בזה לאורך זמן?

איך המפגשים המיניים משפיעים על כל אחד מהם בשעות האחרות בשבוע?

על כל אלה ועוד, תמצאו תשובות בספר הקטן והמיוחד הזה.

מומלץ אינטלקטואלית. בסולם תמר

ארקולה ליסרדי מציג לנו ספר נוסף בנושא אי נאמנות, דעות קדומות ואירוטיקה.
בשונה מ”שעה חופשית” זהו ספר בלשי המשלב יחדיו אירוטיקה ודמיון.

יום בהיר אחד נוסעת רומינה לוקאס במכוניתה, רנו לבנה, ובצידי הכביש נפגשות עיניה בעיניו של דומינגו המטייל עם כלבו.
“ראיתי בפניה את ההפתעה שהיא ראתה בעיניי… מה שהתרחש הוא שזיהינו זה את זה. מעולם לא התראינו קודם לכן… אבל זיהינו זה את זה באופן מידי והדדי,כמי שרואים את מי שנועדנו לו, את מי שהיינו מאוחדים איתו מאז ומתמיד במישור אחר של הקיום…”.

רגע גורלי אחד שנגמר בטרגדיה. בעקבות הטרגדיה יוצא דומינגו להרפתקאה ולמסע בלשי לפענוח מה קרה במפגש עיניהם שהשפיע עליו על כך, מהי התחושה שחש בעת המבט בעיניה ומה משמעות הזיהוי.

ליסרדי בדומה לשעה חופשית כותב בצורה חופשית וזורמת. אין מגבלות לעניין מיניות, סקרנות, בושה ומציצנות.
אין הוא חוסך בתיאורים ואין מגבלה לדימיון.

תודה להוצאת זיקית על עוד ספר איכותי.
אמנם אהבתי את שעה חופשית יותר, אך מצאתי ספר זה כספר מהנה, שונה ובוטה.
ישנם מס’ תיאורים מיניים שמצאתי כמיותרים וארוכים מידי.

תורגם בצורה מדהימה על ידי סוניה ברשילון שהצליחה להעביר את הפתיחות וחופשיות הכתיבה של ליסרדי בשפה העברית

קראתי דרך בוקסילה

אחד הדברים שהופכים ספר לספר טוב , זה כשאתה קורא את הספר , אתה יכול להרגיש את התשוקה של הסופר , ממש להרגיש את מסעה של התשוקה החל מהרעיון שניצת בראשו של הסופר, ועד למוצר המוגמר, הספר שאתה מחזיק ביד.
שעה חופשית הוא ספר אירוטי שנכתב עם הרבה תשוקה .
איך בו הרבה מסביב . יש בו הרבה תכל'ס , על שלל תנוחות ומגוון תיאורים .
התשוקה הזו , הגדולה כל כך האופפת אותך למקרא כל מילה , יש בה משהו כל כך אמיתי , חם , יצרי , ומשלהב - שהרגשתי שאני מכירה את אירינה ואנדרס מאז ומתמיד .
אהבתי את אחרית הדבר ואצטט ממנה קטע:
" סופר שמתלבט בכדאיות או בחוסר הכדאיות של שימוש במילה כלשהי , או בחלק שלם של המילון , הוא פשוט אסון - שללא ספק מתרחש לעתים קרובות מדי - לספרות באשר היא ."

אין בו הרבה ממבחינה ספרותית . לא שפה שכובשת , לא עלילה מרתקת , כזו שאתה במתח לקראת הבאות . אבל יש בו משהו מרענן , אחר .
אירוטיקה צריך לדעת לכתוב. רצוי להתייחס אליה כמו בטיפול בכלי פורצלן עדין . בעדינות .צריך לדעת את כובד משקלן של המילים . אם אתה מעמיס מדי - אתה מיד גולש לכתיבה מרובת פרטים שנקראת לך גסה , מכבידה ,ומיותרת . כי כידוע - הגבול הוא תמיד מאוד דק .
אם בעינכם אירוטיקה היא לא מילה גסה , ואתם יודעים ליהנות ממנה , פנו לעצמכם שעה חופשית , וקראו את הספר. הוא חתיכת עונג- תרתי משמע .