“זה מוזר, ששמעתי שיש בספר הזה סמאט, ואז קראתי אותו, ובעיניי זה באמת לא נחשב. אני אפילו לא יכולה להסביר מה היה שם, אבל ממש סמאט זה לא. לדעתי, הסדרה הזאת מתאימה לנוער מגיל 13 ומעלה. גם אם יש בה תכנים שבאופן כללי לא מתאימים, בעיניי זה לא נעשה בצורה בוטה. הספר היה מעולה. הדבר הראשון שהרגשתי שכשהתחלתי אותו, הוא שהתחלתי להתאהב בקרדן. ההתחלה שבה מספרים קצת על איך שקרדן גדל, ואיך קרה שיצאה לו התדמית האכזרית שיצאה, ממש שבתה את ליבי. היא הזכירה לי את ההקדשה בתחילת ספר שנקרא "האותיות הקטנות": "לנערות שחלמו לפגוש נסיך, אך מצאו את עצמן מתאהבות ברשע שלא הובן כהלכה." זאת אחת ההקדשות טובות שקראתי בחיי. מאז שקראתי את Beach Read ("רומן קיץ" של אמילי הנרי), אני יותר שמה לב להקדשות. למה אני כותבת את זה? הממ. אני חושבת שאני אוהבת לקרוא הרבה יותר ממה שאני חושבת. כאילו... לא נראה לי שאני לגמרי מודעת לדברים שהספרים עושים עבורי, וכמה שזה משמעותי עבורי. הטרילוגיה הזאת ספציפית, נתנה לי להרגיש שוב מה זה לרצות לקרוא בתדירות גבוהה, כי אני במתח וסקרנית לראות מה הולך לקרות. היא לא הייתה הדבר הכי מדהים שקראתי בחיי, אבל היא הייתה ממש טובה, ומקורית, ומפתיעה, ומשהו בה נחרט. הייתי מסיימת את כל הספר הזה ביום אחד, כי הוא קצר נורא, אם לא הייתי מתחילה לקרוא אותו ביום שישי ורוצה לסיים אותו סמוך למוצאי שבת כדי שיהיה לי קל יותר לכתוב עליו ביקורת. אני לא יכולה להגיד על הספר הספציפי הזה הרבה מבלי לעשות ספוילרים, ואני בהחלט מעדיפה לא לעשות ספוילרים. אהבתי את בניית העולם, אהבתי את הדמויות, אהבתי את זה שהדמות הראשית שלנו צמאה לכוח ושליטה אבל לא שרוטה לגמרי וחסרת לב. אהבתי את זה שלקרדן יש זנב. אהבתי את הקשר המתוסבך בין ג'וד לאויב שלה בספר הזה. אהבתי את זה שאני כבר יודעת דברים על הספר הרביעי שמתרחש כמה שנים אחרי סיום האירועים בספר הזה. אהבתי את ההפתעות הרבות שיש בסדרה הזאת, וזה לא כי הן היו ממש מפתיעות, אלא בגלל שהן היו מאוד מהנות עבורי. האם זה היה מייסר שלא היה כאן מספיק בעיניי מג'וד וקרדן בתור זוג - כן. אבל אי אפשר לקבל את הכול בחיים... כנראה שאם אני רוצה יותר רומנטיקה בחיי, אני צריכה לקרוא רומן רומנטי ולא ספרי פנטזיה. או, לצאת עם מישהו. אבל לצאת עם מישהו זה חתיכת כאב ראש. הרבה יותר קל לנהל מערכת יחסים עם ספרים. מה גם שזה אף פעם לא כמו בספרים, ובתור מישהי שהטלוויזיה והספרים לימדו אותה את כל מה שהיא יודעת על העולם... זה די חשוב עבורי. אני די בטוחה שאני לא אתחבר לבחור נורמלי וטוב... כי מה כבר יכול להיות לי במשותף עם בחור נורמלי? כשאני חושבת על זה, רוב הגברים שמצליחים להגיע אליי, די מדוכאים. אף פעם לא התחברתי עם מישהו שלא סובל מדיכאון, או שאין לו תסביכים עם המשפחה שלו, או שלא אכפת לו מה אחרים חושבים. אוף. למה אני כל הזמן עושה את זה? אני כותבת את הביקורת הזאת כבר שלוש וחצי שעות. מחקתי ה-ר-ב-ה דברים. וכשסוף סוף חשבתי שהנה, אני מצליחה לסנן את כל מה שלא רלוונטי, משהו אחר נכנס. כנראה שזאת תופעת לוואי של פרישה מכתיבה, כל הדברים שלא כתבתי מחפשים כל דרך אפשרית החוצה. אוקיי. מכיוון שאי אפשר לקבור את זה, וזה תמיד צף לא משנה שאני מוחקת - אני אנסה לחבר את זה לטרילוגיה הזאת. אז ג'וד נחטפת לעולם הפיות, ולמרות שהיא כבר בוגרת ויכולה לחזור לעולם בני התמותה, היא לא רוצה. היא רוצה לחיות בעולם הזה, כי שם גדלה וזה מה שהיא מכירה, היא רוצה להיות שייכת כי מבחינתה היא כן שייכת. היא לא יכולה לחזור לעולם בני התמותה שם אין קסם, כי היא פשוט לא רוצה, היא כבר לא יכולה להזדהות עם העולם שממנו נחטפה. אני חושבת שזה מה שקורה לי עכשיו. שאני מתחילה לראות שיש כל כך הרבה בחיי אני כבר לא מזדהה איתו, למרות שאני אמורה. ולמה זה? כי ראיתי ונחשפתי ליותר מדי בחיי, שהוא אחר ושונה מהרגיל. התחלתי להכיר תחושות שונות, מחשבות שונות, התחלתי לראות את עצמי ואת העולם אחרת, ומזה אי אפשר לחזור לאחור. אי אפשר למחוק את הדברים שאנחנו יודעים, גם אם לדעת אותם גורם לנו הרבה סבל. כמובן שאני תמיד יכולה להכיר בחור נורמלי, ולצאת איתו... אבל אם אני לא מזדהה איתו, אם אני לא מרגישה שייכת איתו, אם אני מגלה שהראיית עולם שלו צרה משלי... אני רק ארגיש בודדה במחיצתו. הרי למה אין לי חברים? כי אני כלבה? כי אני אנטיפתית? כי אני אומרת את האמת? נראה לכם?! ממש לא. לא משנה כמה רעה אני אהיה, אני תמיד אמצא אנשים טובים שיקבלו אותי כמו שאני, ללא שום ביקורת. אבל זה לא מה שאני מחפשת באנשים. כאילו כן. שיקבלו אותי כמו שאני, כמובן. אבל זה לא רק זה. שורה תחתונה, היום אין לי חברים כי אני פשוט כבר לא מזדהה עם אף אחד. רוב האנשים, גם אם הם מרגישים בדיוק כמוני, עדיין יעדיפו להישאר בקשרים האלה; בעיקר אם הם עם אנשים טובים. אבל אני חושבת שאנשים טובים מאוד עדיין יכולים לא להתאים לך בכלל. נראה שהיום אנשים פשוט רוצים כמה שיותר קשרים, וכל קשר שווה להם משהו, אבל אצלי זה לא ככה. מבחינתי כל קשר שלא נותן לי את מה שאני רוצה, תופס את המקום של קשר שכן יכול לתת לי את מה שאני רוצה. אני לא רוצה קשרים רק כדי שיהיו לי קשרים, אני רוצה קשרים בשביל המהות שיש ביצירת קשר עם אדם אחר. מהי המהות הזאת? איי הב נו פאקינג איידיע.”

“הסוף הזה... וואו. היה לי קל לנחש דברים שיקרו בסדרה הזאת לפי השמות של הספרים, אם תחשבו יותר מדי על הכותרות אתם תצליחו לנחש דברים שקורים. גם עשיתי את הטעות של לחפש איורים של הסדרה בפינטרס, כדי שיהיה קל לי יותר לדמיין את הארמון, ובטעות נתקלתי בציור שמגלה קצת על העלילה של הספר הזה. ובכל זאת כל הספוילרים האלה לא הרסו לי שום דבר. האם נהניתי ממנו יותר משנהניתי מהראשון, לא בטוח, אבל עדיין זה הישג עבורי לסיים ספר כל כך מהר. מה שקרה בסוף - היה חתיכת טווויסט בעיניי, כי אולי הייתי יכולה לנחש דברים שיקרו בספר השני, אבל הספר השלישי הוא כבר תעלומה בעיניי. זה ספר לנוער, אבל יש בו תכנים שלא מתאימים לילדים, ואני חושבת שלמרות שזה נעשה במרומז, לדעתי זה לא מתאים לנוער צעיר. ידוע לי שבספר השלישי יש משהו יותר בוטה, שלגמרי הופך את הסדרה ללא מתאימה לילדים, ואני לא רוצה לעשות ספוילרים לגבי מה זה בדיוק - אבל אני בטוחה שמי ששמע על הסדרה כבר יודע שיש קטע כלשהו שמעורב בו זנב. אני מתלבטת איך אפשר לכתוב ביקורת שמסבירה על העלילה הזאת מבלי לעשות ספוילר לספר הראשון. כנראה שזה בלתי אפשרי... *אזהרת ספוילרים לספר הראשון (הנסיך האכזר)* אז בסוף הספר הראשון, ג'וד עושה חתיכת טוויסט, ונותנת את הכתר לקרדן. עכשיו קרדן הוא מלך הפיות, אבל ג'וד היא זאת שמנהלת את העניינים עבורו, והוא לא יותר מהבובה שלה. כמובן שאחרי הנשיקה שלהם בספר הראשון, יש חתיכת מתח ביניהם, והשנאה לא ממש הפכה לאהבה ברגע שג'וד גילתה שקרדן שונא את זה שהוא רוצה אותה. היא מוציאה ממנו שבועה שתגרום לו לציית לה במשך שנה ויום, ואז היא בוגדת באמון שלו כשבמקום להמליך מישהו אחר - היא ממליכה אותו. אז לקרדן אין אמון בג'וד, אבל הוא ללא ספק רוצה אותה ושונא אותה כשהיא פוקדת עליו לעשות דברים ומוכיחה שהיא לא סומכת עליו. ללא ספק יש ביניהם משהו, אבל זה לא משהו שמונע מהם לנעוץ אחד לשני סכינים בגב. הוא כבול אליה בשבועה במשך שנה ויום, ולא דקה יותר. זה משהו שמלחיץ את ג'וד מאוד, כי אין לדעת מה קרדן, שעכשיו כבר מלך הפיות, יעשה ברגע שהוא ישתחרר מהשבועה. אנחנו מתחילים את הסיפור חמישה חודשים אחרי אירועי הספר הראשון, כשבמשך החמישה חודשים האלה ג'וד עשתה הרבה עבודה כדי לשמור על הכוח שלה, וגם - לדאוג שהיא לא תישאר לבד עם קרדן. זה קשה להסביר מה בדיוק קורה בספר הזה בין ג'וד לקרדן ואם יש איזושהי התפתחות, אני רק אגיד שכל מי שאומר שזה ברור שהם אוהבים אחד את השני ושהסופרת סתם מפרידה ביניהם - לא מבין את חוסר האמון העמוק שיש ביניהם, ושזה לא מספיק לרצות אחד את השני, צריך גם לבסס אמון. אמון זה משהו שמאוד קשה ליצור בממלכת הפיות, שבו הפיות אינם יכולים לשקר, אבל ללא ספק יכולים לתת ניסוח מעורפל, וכל עסקה איתם יכולה להיות מלכודת. אי אפשר לסמוך על הפיות כי יש להם קסם והם יכולים להזיק לך דרך עסקאות שהמחיר שלהם הוא לא בדיוק מה שחשבת שהוא, ואי אפשר לסמוך על ג'וד כי היא בת אנוש שיכולה לשקר. ואני חולה על זה. אני מתה לראות אם ג'וד וקרדן יוכלו לסמוך אחד על השני. זה בהחלט כואב לראות כמה שכולם בעולם הזה בוגדניים וערמומיים, אבל זה גם קצת כיפי לראות את הדרך השונה שבה אפשר לנעוץ לאחרים סכין בגב, גם כשאתה אוהב אותם והם דם מדמך. ציפיתי ליותר רומנטיקה, אז יש מעט אכזבה על כך שזה לא בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו עדיין מאוד ממוקדים בג'וד ובזה שהיא צריכה לשמור על הכוח שהיא השיגה לעצמה ולהבטיח את עתידה בממלכת הפיות. היא עדיין נלחמת באנשים, וחווה כאב, ולא יכולה לסמוך על אף אחד מלבד עצמה. זה עדיין עולם של תככים ומזימות... והרומנטיקה עדיין רק משתלבת בתוך זה, אבל ממש לא העיקר. הרעיון כיפי., זה שהיא צריכה לציית למלך אבל היא בעצם זאת ששולטת בו, והיא צריכה להסתיר את זה, וזה שלקרדן אכפת ממנה אבל הוא גם שונא אותה באותו הזמן... זה פשוט כל כך כיפי, ואני אחזיק את עצמי מלהתחיל את הספר השלישי מיד, כי הראש שלי צריך מנוחה. קרדן הפך להיות דמות מאוד מעניינת ומסתורית עבורי בספר הזה. זה קשה לדעת מה באמת עובר לו בראש. האם הוא רוצה להיות מלך או לא? מה הוא באמת רוצה מג'וד? האם הוא נפגע כשג'וד לא סומכת עליו ונותנת לו פקודות? - כל זה עדיין לא ברור לי אחרי שסיימתי את הספר הזה, ואני מקווה לקבל את התשובות שלי בספר הבא. וכמובן, גם בא לי ממש שג'וד תרצח לפחות את אחד משלושת האנשים שבגדו בה בספר הזה. כאילו, אני ממש מצפה לרצח הזה, ואם הוא לא יקרה אני חוששת שאני אהיה נורא מאוכזבת.”

“יש שמועה כזאת שמסתובבת בעולם, שהולי בלק שמה סמים בספרים שלה. אחרי שקראתי אחד מהם, אני יכולה להגיד שאני מבינה למה אנשים אומרים את זה. כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי ככה כלפי ספר; שאני רוצה לקרוא אותו ברגע זה, שאני חייבת לקרוא אותו, שאני פשוט לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. ממש עיכבתי את עצמי מלסיים לקרוא אותו ביום אחד, כי רציתי ליהנות ממנו יותר, ולהימנע מלהרגיש שבלעתי את הסיפור מהר מדי ושאני צריכה לקרוא אותו שוב. אני כל כך שמחה שכבר הזמנתי את ההמשכים שלו, ושהם אמורים להגיע מחר. אני לא בטוחה אם זה יהיה חכם מצידי לבלוע את כל הטרילוגיה הזאת בשבוע, בעיקר כשזה כל כך נדיר עבורי בימים אלה ליהנות מספרים ברמה כזאת... אבל אני בהחלט שמחה שיש לי את האופציה. טרילוגיית בני הערפל מאוד מוכרת בחו"ל, ויש עליה הרבה שיח ברשתות החברתיות. אני חושבת שכל מי ששמע חוות דעת על הספר הזה, יודע שהספר הראשון הוא אולי הכי מאכזב בעיניי הקוראים, ושרובם אוהבים בעיקר את הספר השני. אז הגעתי לספר הזה עם ציפיות נמוכות, ידעתי לקראת מה אני מתרגשת וידעתי שזה כנראה יקרה רק בספר השני. אז פשוט נחתי לי בשלווה כשקראתי את זה, התייחסתי אל הספר הראשון כאל חופשה בתוך עולם קסום, שאני יכולה לחקור אותו ולהכיר אותו לעומק, ולהכין את עצמי לפני שהעניינים מתחילים ממש לתפוס תאוצה בספרים הבאים. בדיעבד, בספר הזה היה הרבה אקשן ומתח, פשוט לא מהבחינה הרומנטית. פנטזיה רומנטית זה הז'אנר עבורי, אין כאן שום ספק. שכחתי שככה אני אמורה להרגיש כשאני קוראת ספרים, ונזכרתי שהפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה הייתה עם "קרס", הספר השלישי בתולדות הלבנה. החלק של הרומנטיקה לא ממש נכנס חזק בספר הראשון, אבל אני חושבת שאני מתה על זה שיש לי זמן איכות עם הדמות הראשית שלנו, לפני שאני מתאהבת בבחור שהיא מתאהבת בו. כל מי ששמע על הטרילוגיה הזאת יודע שיש כאן משונאים לאוהבים, ואני באמת לא יכולה לתאר לעצמי איך מישהו יכול להתחיל את הסדרה הזאת, ולא לדעת את זה עליה. אז ככה, בסדרה הזאת אנחנו עוקבים אחרי ג'וד, שכמו שכתוב בתקציר נחטפת לעולם הפיות יחד עם שתי אחיותיה. היא גדלה שם בחברת בני הפיות האצילים, והיא ואחותה התאומה טרין, מקבלות יחס די מחורבן בגלל שהן בנות תמותה נחותות שגדלות כמו אצילות. אני אוהבת את עולם הפיות, אני אוהבת את זה שפיות לא יכולים לשקר, אני אוהבת את זה שיש לפיות כוח להקסים בני אדם לעשות את כל מה שהם רוצים ושעולם הפיות מאוד מסוכן עבור ג'וד מהבחינה הזאת. מתעללים בה, אף אחד לא באמת מתייחס אליה כאל שוות ערך וכולם ממעיטים בערכה... וזה מה שעושה את הספר הזה לכל כך כיפי, כי ג'וד יודעת שיש לה רק שתי דרכים להיות שייכת בעולם הפיות: 1. להתחתן עם אחד מהם. 2. להיות חלק מחצר המלכות כאבירה. הדבר היחיד שג'וד חושקת בו לאורך כל הספר הוא כוח, וכן, גם להכאיב ולפגוע בנסיך קרדן, שמשום מה ממש שונא את ג'וד. היא רוצה להשתוות בכוחה אל הפיות, והיא לא רק רוצה להיות כמוהם ברמת היופי והאכזריות - היא רוצה להתעלות עליהם. הם נוראיים אליה, ובזים לה, ולכן היא החליטה שאין לה ברירה אלא למצוא דרך להיות גרועה מהם. ג'וד היא דמות ראשית לא טיפוסית, שמתעצבנת כאשר מישהו אומר לה שהיא לא הטיפוס שהורג, ורוצה להוכיח שהיא כן מסוגלת לשפיכת דמים... אז אני די מחבבת אותה. אני חושבת שאין טעם לקרוא את הטרילוגיה הזאת רק בשביל הרומנטיקה, כי העיקר כאן הוא התככים והפוליטיקה של ארץ הפיות, והרומנטיקה פשוט משתלבת בתוך זה. זה כיף להכיר את החוקים בעולם הפיות, אבל לי באופן אישי היה קצת קשה לפעמים לדמיין את ההבדלים ביניהם, כי בספר הזה פשוט כתוב "הוב", "פיקסית", "אימפית" - ואני לא יודעת מה זה אומר. אז למי שלא יודע ממש כלום כלום על עולם הפיות, לדעתי יהיה קשה לדמיין את הפיות בצורה עשירה. לי באופן אישי זה לא הפריע יותר מדי, אבל זה לגמרי היה יכול להוסיף לי אם היה איזשהו מילון שמסביר יותר. כי מה לעשות, כשפתאום נכנסת דמות עם פרוות זהב, וידיים ארוכות שאם לא הייתה מקפלת אותן היו נגררות על הרצפה, וזה כל המידע שאני מקבלת על הפיה הזאת - קשה לי לדמיין משהו אחר חוץ מביגפוט. אם לא הייתה מפה בתחילת הספר, הייתי מתקשה לדמיין את הממלכה הזאת, וגם עם המפה, הארמון פשוט נראה כל כך מוזר... לא ממש הצלחתי לדמיין איך הוא נראה לפי מה שתואר לי וממה שראיתי מהמפה, אז פשוט דמיינתי אותו איך שהתחשק לי כי לא הייתה לי ברירה. אני מבינה למה אנשים אחרים יכולים לתת לספר הזה ארבעה כוכבים ואפילו שלושה, כי זה באמת תלוי בציפיות שיש לקורא מהספר. אצלי באופן אישי, אם לדמות את הספר הזה למשהו, אז עבורי הוא היה כמו אבקת סוכר. הייתי מכורה, לא יכולתי להפסיק, רציתי יותר וכמובן שזה לא היה משביע - אבל לא היה לי אכפת - כי זה היה בדיוק מה שרציתי. לא רציתי את הסופגנייה, או את העוגה או כל מאפה אחר שמעליו מפוזרת אבקת הסוכר... רציתי את אבקת הסוכר עצמה, ברמה של ללקק אותה מהמשטח. לכן נתתי לספר הזה, שהוא כל כולו אבקת סוכר מבחינתי, חמישה כוכבים.”

“הספר השני בסדרה. ויש לי כמה נקודות: - בחצי הראשון של הספר, לא הרבה קורה. בחצי השני של הספר יש התפתחויות מעניינות. - אני לא "קונה" את זה שקרדן מרושע או אכזר. הסופרת ממש רוצה שנאמין בזה, אז לפעמים קרדן עושה דברים שהם נגד הטבע שלו- כמו לתלוש כנפיים לפייה אחת וכדומה. אבל בתכלס, האופי שלו נוח- ככה הסופרת כתבה אותו לאורך שני הספרים, מלבד הבלחים קצרים של אכזריות שנועדו לשכנע אותנו -הקוראים- שהוא בחור רע. - עוד טריק של הסופרת: שנועד להשאיר את הקוראות צמודות לספרים- להפריד את זוג האוהבים. ברור מההתחלה שלקרדן יש נקודה חלשה עבור ג'וד, וזה עוד יותר ברור בספר השני, אבל הסופרת לא יכולה להרשות לעצמה להניח להם לנוח על זרי דפנה, כי זה לא מעניין במיוחד, והקוראות עלולות שלא לחזור לספר ההמשך, אז חייבים להפריד אותם, גם אם זה נוגד את ההיגיון שלנו ושל הדמויות. - אני ממש אוהבת את ארץ הפיות-אלפהיים. לפעמים נראה לי ששתי סופרות השתתפו בכתיבת הספר: הסופרת המוכשרת שהגתה את אלפהיים, והסופרת המוכשרת- אבל הטיפה פחות- שאחראית על הדמויות ועל העלילה. - זה ספר נוער שלא תמיד מתאים לנוער. למשל המילה "אורגיה" מקומה אינו בספר נוער. ואזכורים של הרמון, פילגשים, עירום ומין גם לא מתאימים לספר נוער.(על פי אמזון הספר אמור להתאים לגיל 15 ומעלה). יש לי שתי תיאוריות: האחת, שלסופרת היה רעיון מצוין, אבל היא לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב אותו בתור ספר מבוגרים, אז היא כותבת בתור ספר נוער, שם יש הרבה יותר גמישות בעניינים זניחים כמו היגיון ועקביות. השנייה- שהיא מוכשרת וחכמה מספיק כדי לדעת שספר פנטזיה למבוגרים לא כלכלי כמו ספר פנזטיה לנוער (נערות).”

“זה מוזר, ששמעתי שיש בספר הזה סמאט, ואז קראתי אותו, ובעיניי זה באמת לא נחשב. אני אפילו לא יכולה להסביר מה היה שם, אבל ממש סמאט זה לא. לדעתי, הסדרה הזאת מתאימה לנוער מגיל 13 ומעלה. גם אם יש בה תכנים שבאופן כללי לא מתאימים, בעיניי זה לא נעשה בצורה בוטה. הספר היה מעולה. הדבר הראשון שהרגשתי שכשהתחלתי אותו, הוא שהתחלתי להתאהב בקרדן. ההתחלה שבה מספרים קצת על איך שקרדן גדל, ואיך קרה שיצאה לו התדמית האכזרית שיצאה, ממש שבתה את ליבי. היא הזכירה לי את ההקדשה בתחילת ספר שנקרא "האותיות הקטנות": "לנערות שחלמו לפגוש נסיך, אך מצאו את עצמן מתאהבות ברשע שלא הובן כהלכה." זאת אחת ההקדשות טובות שקראתי בחיי. מאז שקראתי את Beach Read ("רומן קיץ" של אמילי הנרי), אני יותר שמה לב להקדשות. למה אני כותבת את זה? הממ. אני חושבת שאני אוהבת לקרוא הרבה יותר ממה שאני חושבת. כאילו... לא נראה לי שאני לגמרי מודעת לדברים שהספרים עושים עבורי, וכמה שזה משמעותי עבורי. הטרילוגיה הזאת ספציפית, נתנה לי להרגיש שוב מה זה לרצות לקרוא בתדירות גבוהה, כי אני במתח וסקרנית לראות מה הולך לקרות. היא לא הייתה הדבר הכי מדהים שקראתי בחיי, אבל היא הייתה ממש טובה, ומקורית, ומפתיעה, ומשהו בה נחרט. הייתי מסיימת את כל הספר הזה ביום אחד, כי הוא קצר נורא, אם לא הייתי מתחילה לקרוא אותו ביום שישי ורוצה לסיים אותו סמוך למוצאי שבת כדי שיהיה לי קל יותר לכתוב עליו ביקורת. אני לא יכולה להגיד על הספר הספציפי הזה הרבה מבלי לעשות ספוילרים, ואני בהחלט מעדיפה לא לעשות ספוילרים. אהבתי את בניית העולם, אהבתי את הדמויות, אהבתי את זה שהדמות הראשית שלנו צמאה לכוח ושליטה אבל לא שרוטה לגמרי וחסרת לב. אהבתי את זה שלקרדן יש זנב. אהבתי את הקשר המתוסבך בין ג'וד לאויב שלה בספר הזה. אהבתי את זה שאני כבר יודעת דברים על הספר הרביעי שמתרחש כמה שנים אחרי סיום האירועים בספר הזה. אהבתי את ההפתעות הרבות שיש בסדרה הזאת, וזה לא כי הן היו ממש מפתיעות, אלא בגלל שהן היו מאוד מהנות עבורי. האם זה היה מייסר שלא היה כאן מספיק בעיניי מג'וד וקרדן בתור זוג - כן. אבל אי אפשר לקבל את הכול בחיים... כנראה שאם אני רוצה יותר רומנטיקה בחיי, אני צריכה לקרוא רומן רומנטי ולא ספרי פנטזיה. או, לצאת עם מישהו. אבל לצאת עם מישהו זה חתיכת כאב ראש. הרבה יותר קל לנהל מערכת יחסים עם ספרים. מה גם שזה אף פעם לא כמו בספרים, ובתור מישהי שהטלוויזיה והספרים לימדו אותה את כל מה שהיא יודעת על העולם... זה די חשוב עבורי. אני די בטוחה שאני לא אתחבר לבחור נורמלי וטוב... כי מה כבר יכול להיות לי במשותף עם בחור נורמלי? כשאני חושבת על זה, רוב הגברים שמצליחים להגיע אליי, די מדוכאים. אף פעם לא התחברתי עם מישהו שלא סובל מדיכאון, או שאין לו תסביכים עם המשפחה שלו, או שלא אכפת לו מה אחרים חושבים. אוף. למה אני כל הזמן עושה את זה? אני כותבת את הביקורת הזאת כבר שלוש וחצי שעות. מחקתי ה-ר-ב-ה דברים. וכשסוף סוף חשבתי שהנה, אני מצליחה לסנן את כל מה שלא רלוונטי, משהו אחר נכנס. כנראה שזאת תופעת לוואי של פרישה מכתיבה, כל הדברים שלא כתבתי מחפשים כל דרך אפשרית החוצה. אוקיי. מכיוון שאי אפשר לקבור את זה, וזה תמיד צף לא משנה שאני מוחקת - אני אנסה לחבר את זה לטרילוגיה הזאת. אז ג'וד נחטפת לעולם הפיות, ולמרות שהיא כבר בוגרת ויכולה לחזור לעולם בני התמותה, היא לא רוצה. היא רוצה לחיות בעולם הזה, כי שם גדלה וזה מה שהיא מכירה, היא רוצה להיות שייכת כי מבחינתה היא כן שייכת. היא לא יכולה לחזור לעולם בני התמותה שם אין קסם, כי היא פשוט לא רוצה, היא כבר לא יכולה להזדהות עם העולם שממנו נחטפה. אני חושבת שזה מה שקורה לי עכשיו. שאני מתחילה לראות שיש כל כך הרבה בחיי אני כבר לא מזדהה איתו, למרות שאני אמורה. ולמה זה? כי ראיתי ונחשפתי ליותר מדי בחיי, שהוא אחר ושונה מהרגיל. התחלתי להכיר תחושות שונות, מחשבות שונות, התחלתי לראות את עצמי ואת העולם אחרת, ומזה אי אפשר לחזור לאחור. אי אפשר למחוק את הדברים שאנחנו יודעים, גם אם לדעת אותם גורם לנו הרבה סבל. כמובן שאני תמיד יכולה להכיר בחור נורמלי, ולצאת איתו... אבל אם אני לא מזדהה איתו, אם אני לא מרגישה שייכת איתו, אם אני מגלה שהראיית עולם שלו צרה משלי... אני רק ארגיש בודדה במחיצתו. הרי למה אין לי חברים? כי אני כלבה? כי אני אנטיפתית? כי אני אומרת את האמת? נראה לכם?! ממש לא. לא משנה כמה רעה אני אהיה, אני תמיד אמצא אנשים טובים שיקבלו אותי כמו שאני, ללא שום ביקורת. אבל זה לא מה שאני מחפשת באנשים. כאילו כן. שיקבלו אותי כמו שאני, כמובן. אבל זה לא רק זה. שורה תחתונה, היום אין לי חברים כי אני פשוט כבר לא מזדהה עם אף אחד. רוב האנשים, גם אם הם מרגישים בדיוק כמוני, עדיין יעדיפו להישאר בקשרים האלה; בעיקר אם הם עם אנשים טובים. אבל אני חושבת שאנשים טובים מאוד עדיין יכולים לא להתאים לך בכלל. נראה שהיום אנשים פשוט רוצים כמה שיותר קשרים, וכל קשר שווה להם משהו, אבל אצלי זה לא ככה. מבחינתי כל קשר שלא נותן לי את מה שאני רוצה, תופס את המקום של קשר שכן יכול לתת לי את מה שאני רוצה. אני לא רוצה קשרים רק כדי שיהיו לי קשרים, אני רוצה קשרים בשביל המהות שיש ביצירת קשר עם אדם אחר. מהי המהות הזאת? איי הב נו פאקינג איידיע.”

“הסוף הזה... וואו. היה לי קל לנחש דברים שיקרו בסדרה הזאת לפי השמות של הספרים, אם תחשבו יותר מדי על הכותרות אתם תצליחו לנחש דברים שקורים. גם עשיתי את הטעות של לחפש איורים של הסדרה בפינטרס, כדי שיהיה קל לי יותר לדמיין את הארמון, ובטעות נתקלתי בציור שמגלה קצת על העלילה של הספר הזה. ובכל זאת כל הספוילרים האלה לא הרסו לי שום דבר. האם נהניתי ממנו יותר משנהניתי מהראשון, לא בטוח, אבל עדיין זה הישג עבורי לסיים ספר כל כך מהר. מה שקרה בסוף - היה חתיכת טווויסט בעיניי, כי אולי הייתי יכולה לנחש דברים שיקרו בספר השני, אבל הספר השלישי הוא כבר תעלומה בעיניי. זה ספר לנוער, אבל יש בו תכנים שלא מתאימים לילדים, ואני חושבת שלמרות שזה נעשה במרומז, לדעתי זה לא מתאים לנוער צעיר. ידוע לי שבספר השלישי יש משהו יותר בוטה, שלגמרי הופך את הסדרה ללא מתאימה לילדים, ואני לא רוצה לעשות ספוילרים לגבי מה זה בדיוק - אבל אני בטוחה שמי ששמע על הסדרה כבר יודע שיש קטע כלשהו שמעורב בו זנב. אני מתלבטת איך אפשר לכתוב ביקורת שמסבירה על העלילה הזאת מבלי לעשות ספוילר לספר הראשון. כנראה שזה בלתי אפשרי... *אזהרת ספוילרים לספר הראשון (הנסיך האכזר)* אז בסוף הספר הראשון, ג'וד עושה חתיכת טוויסט, ונותנת את הכתר לקרדן. עכשיו קרדן הוא מלך הפיות, אבל ג'וד היא זאת שמנהלת את העניינים עבורו, והוא לא יותר מהבובה שלה. כמובן שאחרי הנשיקה שלהם בספר הראשון, יש חתיכת מתח ביניהם, והשנאה לא ממש הפכה לאהבה ברגע שג'וד גילתה שקרדן שונא את זה שהוא רוצה אותה. היא מוציאה ממנו שבועה שתגרום לו לציית לה במשך שנה ויום, ואז היא בוגדת באמון שלו כשבמקום להמליך מישהו אחר - היא ממליכה אותו. אז לקרדן אין אמון בג'וד, אבל הוא ללא ספק רוצה אותה ושונא אותה כשהיא פוקדת עליו לעשות דברים ומוכיחה שהיא לא סומכת עליו. ללא ספק יש ביניהם משהו, אבל זה לא משהו שמונע מהם לנעוץ אחד לשני סכינים בגב. הוא כבול אליה בשבועה במשך שנה ויום, ולא דקה יותר. זה משהו שמלחיץ את ג'וד מאוד, כי אין לדעת מה קרדן, שעכשיו כבר מלך הפיות, יעשה ברגע שהוא ישתחרר מהשבועה. אנחנו מתחילים את הסיפור חמישה חודשים אחרי אירועי הספר הראשון, כשבמשך החמישה חודשים האלה ג'וד עשתה הרבה עבודה כדי לשמור על הכוח שלה, וגם - לדאוג שהיא לא תישאר לבד עם קרדן. זה קשה להסביר מה בדיוק קורה בספר הזה בין ג'וד לקרדן ואם יש איזושהי התפתחות, אני רק אגיד שכל מי שאומר שזה ברור שהם אוהבים אחד את השני ושהסופרת סתם מפרידה ביניהם - לא מבין את חוסר האמון העמוק שיש ביניהם, ושזה לא מספיק לרצות אחד את השני, צריך גם לבסס אמון. אמון זה משהו שמאוד קשה ליצור בממלכת הפיות, שבו הפיות אינם יכולים לשקר, אבל ללא ספק יכולים לתת ניסוח מעורפל, וכל עסקה איתם יכולה להיות מלכודת. אי אפשר לסמוך על הפיות כי יש להם קסם והם יכולים להזיק לך דרך עסקאות שהמחיר שלהם הוא לא בדיוק מה שחשבת שהוא, ואי אפשר לסמוך על ג'וד כי היא בת אנוש שיכולה לשקר. ואני חולה על זה. אני מתה לראות אם ג'וד וקרדן יוכלו לסמוך אחד על השני. זה בהחלט כואב לראות כמה שכולם בעולם הזה בוגדניים וערמומיים, אבל זה גם קצת כיפי לראות את הדרך השונה שבה אפשר לנעוץ לאחרים סכין בגב, גם כשאתה אוהב אותם והם דם מדמך. ציפיתי ליותר רומנטיקה, אז יש מעט אכזבה על כך שזה לא בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו עדיין מאוד ממוקדים בג'וד ובזה שהיא צריכה לשמור על הכוח שהיא השיגה לעצמה ולהבטיח את עתידה בממלכת הפיות. היא עדיין נלחמת באנשים, וחווה כאב, ולא יכולה לסמוך על אף אחד מלבד עצמה. זה עדיין עולם של תככים ומזימות... והרומנטיקה עדיין רק משתלבת בתוך זה, אבל ממש לא העיקר. הרעיון כיפי., זה שהיא צריכה לציית למלך אבל היא בעצם זאת ששולטת בו, והיא צריכה להסתיר את זה, וזה שלקרדן אכפת ממנה אבל הוא גם שונא אותה באותו הזמן... זה פשוט כל כך כיפי, ואני אחזיק את עצמי מלהתחיל את הספר השלישי מיד, כי הראש שלי צריך מנוחה. קרדן הפך להיות דמות מאוד מעניינת ומסתורית עבורי בספר הזה. זה קשה לדעת מה באמת עובר לו בראש. האם הוא רוצה להיות מלך או לא? מה הוא באמת רוצה מג'וד? האם הוא נפגע כשג'וד לא סומכת עליו ונותנת לו פקודות? - כל זה עדיין לא ברור לי אחרי שסיימתי את הספר הזה, ואני מקווה לקבל את התשובות שלי בספר הבא. וכמובן, גם בא לי ממש שג'וד תרצח לפחות את אחד משלושת האנשים שבגדו בה בספר הזה. כאילו, אני ממש מצפה לרצח הזה, ואם הוא לא יקרה אני חוששת שאני אהיה נורא מאוכזבת.”

“יש שמועה כזאת שמסתובבת בעולם, שהולי בלק שמה סמים בספרים שלה. אחרי שקראתי אחד מהם, אני יכולה להגיד שאני מבינה למה אנשים אומרים את זה. כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי ככה כלפי ספר; שאני רוצה לקרוא אותו ברגע זה, שאני חייבת לקרוא אותו, שאני פשוט לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. ממש עיכבתי את עצמי מלסיים לקרוא אותו ביום אחד, כי רציתי ליהנות ממנו יותר, ולהימנע מלהרגיש שבלעתי את הסיפור מהר מדי ושאני צריכה לקרוא אותו שוב. אני כל כך שמחה שכבר הזמנתי את ההמשכים שלו, ושהם אמורים להגיע מחר. אני לא בטוחה אם זה יהיה חכם מצידי לבלוע את כל הטרילוגיה הזאת בשבוע, בעיקר כשזה כל כך נדיר עבורי בימים אלה ליהנות מספרים ברמה כזאת... אבל אני בהחלט שמחה שיש לי את האופציה. טרילוגיית בני הערפל מאוד מוכרת בחו"ל, ויש עליה הרבה שיח ברשתות החברתיות. אני חושבת שכל מי ששמע חוות דעת על הספר הזה, יודע שהספר הראשון הוא אולי הכי מאכזב בעיניי הקוראים, ושרובם אוהבים בעיקר את הספר השני. אז הגעתי לספר הזה עם ציפיות נמוכות, ידעתי לקראת מה אני מתרגשת וידעתי שזה כנראה יקרה רק בספר השני. אז פשוט נחתי לי בשלווה כשקראתי את זה, התייחסתי אל הספר הראשון כאל חופשה בתוך עולם קסום, שאני יכולה לחקור אותו ולהכיר אותו לעומק, ולהכין את עצמי לפני שהעניינים מתחילים ממש לתפוס תאוצה בספרים הבאים. בדיעבד, בספר הזה היה הרבה אקשן ומתח, פשוט לא מהבחינה הרומנטית. פנטזיה רומנטית זה הז'אנר עבורי, אין כאן שום ספק. שכחתי שככה אני אמורה להרגיש כשאני קוראת ספרים, ונזכרתי שהפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה הייתה עם "קרס", הספר השלישי בתולדות הלבנה. החלק של הרומנטיקה לא ממש נכנס חזק בספר הראשון, אבל אני חושבת שאני מתה על זה שיש לי זמן איכות עם הדמות הראשית שלנו, לפני שאני מתאהבת בבחור שהיא מתאהבת בו. כל מי ששמע על הטרילוגיה הזאת יודע שיש כאן משונאים לאוהבים, ואני באמת לא יכולה לתאר לעצמי איך מישהו יכול להתחיל את הסדרה הזאת, ולא לדעת את זה עליה. אז ככה, בסדרה הזאת אנחנו עוקבים אחרי ג'וד, שכמו שכתוב בתקציר נחטפת לעולם הפיות יחד עם שתי אחיותיה. היא גדלה שם בחברת בני הפיות האצילים, והיא ואחותה התאומה טרין, מקבלות יחס די מחורבן בגלל שהן בנות תמותה נחותות שגדלות כמו אצילות. אני אוהבת את עולם הפיות, אני אוהבת את זה שפיות לא יכולים לשקר, אני אוהבת את זה שיש לפיות כוח להקסים בני אדם לעשות את כל מה שהם רוצים ושעולם הפיות מאוד מסוכן עבור ג'וד מהבחינה הזאת. מתעללים בה, אף אחד לא באמת מתייחס אליה כאל שוות ערך וכולם ממעיטים בערכה... וזה מה שעושה את הספר הזה לכל כך כיפי, כי ג'וד יודעת שיש לה רק שתי דרכים להיות שייכת בעולם הפיות: 1. להתחתן עם אחד מהם. 2. להיות חלק מחצר המלכות כאבירה. הדבר היחיד שג'וד חושקת בו לאורך כל הספר הוא כוח, וכן, גם להכאיב ולפגוע בנסיך קרדן, שמשום מה ממש שונא את ג'וד. היא רוצה להשתוות בכוחה אל הפיות, והיא לא רק רוצה להיות כמוהם ברמת היופי והאכזריות - היא רוצה להתעלות עליהם. הם נוראיים אליה, ובזים לה, ולכן היא החליטה שאין לה ברירה אלא למצוא דרך להיות גרועה מהם. ג'וד היא דמות ראשית לא טיפוסית, שמתעצבנת כאשר מישהו אומר לה שהיא לא הטיפוס שהורג, ורוצה להוכיח שהיא כן מסוגלת לשפיכת דמים... אז אני די מחבבת אותה. אני חושבת שאין טעם לקרוא את הטרילוגיה הזאת רק בשביל הרומנטיקה, כי העיקר כאן הוא התככים והפוליטיקה של ארץ הפיות, והרומנטיקה פשוט משתלבת בתוך זה. זה כיף להכיר את החוקים בעולם הפיות, אבל לי באופן אישי היה קצת קשה לפעמים לדמיין את ההבדלים ביניהם, כי בספר הזה פשוט כתוב "הוב", "פיקסית", "אימפית" - ואני לא יודעת מה זה אומר. אז למי שלא יודע ממש כלום כלום על עולם הפיות, לדעתי יהיה קשה לדמיין את הפיות בצורה עשירה. לי באופן אישי זה לא הפריע יותר מדי, אבל זה לגמרי היה יכול להוסיף לי אם היה איזשהו מילון שמסביר יותר. כי מה לעשות, כשפתאום נכנסת דמות עם פרוות זהב, וידיים ארוכות שאם לא הייתה מקפלת אותן היו נגררות על הרצפה, וזה כל המידע שאני מקבלת על הפיה הזאת - קשה לי לדמיין משהו אחר חוץ מביגפוט. אם לא הייתה מפה בתחילת הספר, הייתי מתקשה לדמיין את הממלכה הזאת, וגם עם המפה, הארמון פשוט נראה כל כך מוזר... לא ממש הצלחתי לדמיין איך הוא נראה לפי מה שתואר לי וממה שראיתי מהמפה, אז פשוט דמיינתי אותו איך שהתחשק לי כי לא הייתה לי ברירה. אני מבינה למה אנשים אחרים יכולים לתת לספר הזה ארבעה כוכבים ואפילו שלושה, כי זה באמת תלוי בציפיות שיש לקורא מהספר. אצלי באופן אישי, אם לדמות את הספר הזה למשהו, אז עבורי הוא היה כמו אבקת סוכר. הייתי מכורה, לא יכולתי להפסיק, רציתי יותר וכמובן שזה לא היה משביע - אבל לא היה לי אכפת - כי זה היה בדיוק מה שרציתי. לא רציתי את הסופגנייה, או את העוגה או כל מאפה אחר שמעליו מפוזרת אבקת הסוכר... רציתי את אבקת הסוכר עצמה, ברמה של ללקק אותה מהמשטח. לכן נתתי לספר הזה, שהוא כל כולו אבקת סוכר מבחינתי, חמישה כוכבים.”

“הספר השני בסדרה. ויש לי כמה נקודות: - בחצי הראשון של הספר, לא הרבה קורה. בחצי השני של הספר יש התפתחויות מעניינות. - אני לא "קונה" את זה שקרדן מרושע או אכזר. הסופרת ממש רוצה שנאמין בזה, אז לפעמים קרדן עושה דברים שהם נגד הטבע שלו- כמו לתלוש כנפיים לפייה אחת וכדומה. אבל בתכלס, האופי שלו נוח- ככה הסופרת כתבה אותו לאורך שני הספרים, מלבד הבלחים קצרים של אכזריות שנועדו לשכנע אותנו -הקוראים- שהוא בחור רע. - עוד טריק של הסופרת: שנועד להשאיר את הקוראות צמודות לספרים- להפריד את זוג האוהבים. ברור מההתחלה שלקרדן יש נקודה חלשה עבור ג'וד, וזה עוד יותר ברור בספר השני, אבל הסופרת לא יכולה להרשות לעצמה להניח להם לנוח על זרי דפנה, כי זה לא מעניין במיוחד, והקוראות עלולות שלא לחזור לספר ההמשך, אז חייבים להפריד אותם, גם אם זה נוגד את ההיגיון שלנו ושל הדמויות. - אני ממש אוהבת את ארץ הפיות-אלפהיים. לפעמים נראה לי ששתי סופרות השתתפו בכתיבת הספר: הסופרת המוכשרת שהגתה את אלפהיים, והסופרת המוכשרת- אבל הטיפה פחות- שאחראית על הדמויות ועל העלילה. - זה ספר נוער שלא תמיד מתאים לנוער. למשל המילה "אורגיה" מקומה אינו בספר נוער. ואזכורים של הרמון, פילגשים, עירום ומין גם לא מתאימים לספר נוער.(על פי אמזון הספר אמור להתאים לגיל 15 ומעלה). יש לי שתי תיאוריות: האחת, שלסופרת היה רעיון מצוין, אבל היא לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב אותו בתור ספר מבוגרים, אז היא כותבת בתור ספר נוער, שם יש הרבה יותר גמישות בעניינים זניחים כמו היגיון ועקביות. השנייה- שהיא מוכשרת וחכמה מספיק כדי לדעת שספר פנטזיה למבוגרים לא כלכלי כמו ספר פנזטיה לנוער (נערות).”