כשלעצמו המות אינו ולא כלום, אך אנו יראים פן נהיה מי יודע מה, מי יודע היכן. ג`ון דריידן כשלעצמו המוות אולי "אינו ולא כלום", אך ברוב התרבויות המודעות למוות הוא חלק נכבד מחיי האדם.דבר זה נכון במיוחד בתרבות יפן, שבה קנתה לה אחיזה מסורת עתיקת יומין של כתיבת שיר לפני המוות. בספר זה לוקטו ממקורות יפניים מאות שירים כאלה, רבים מהם מלווים ב...

וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו. אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה. שקרב ורחק. שהלילה כיסה עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אלו. זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר. ...

כשדוקטור דוב בהרות קיבל לידו את כתב היד של הספר הזה קרא מה שקרא ואמר, עצתי לו למחבר שישלח את חיבורו אל לייב גוטהרץ מחברו של הספר הידוע "תעצומות אופל" ואם חיבורו ייראה לידידי לייב (שבנתיים שינה שמו ללביא לב - טוב), יצרף אותו לארגון הסופרים ויראה שחיבורו יראה אור. ולייב גוטהרץ קרא גם הוא מה שקרא וחמתו בערה בו וחשב לעצמו "ליקוי המאורות" ...

לעתים, דברי הסבר ופירוש יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מלבו של ענין ולסבך עלינו את דעתנו. בני האדם נוהגים לנתק עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות, וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר הדברים המצויים אתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולש...

תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כיסא והכיסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו....

כשתינוק נולד מישהו רושם שתינוק נולד. וכך רשומים שמותיהם של כל התינוקות (מלבד תינוקות שנולדו ברחוב או בשדה). לפעמים טועים ורושמים, למשל, "בריץ" במקום "פריץ". לפעמים אדם אומר ששמו "פריץ" אבל לא מאמינים לו. מכל מקום, לפני שברנהרט נולד הוא היה בתוך עור דק, כעין כיס, בבטנה של אמו קלרה. הוא עלה וירד וקלרה אמרה "התינוק זז" (היא עוד לא ידעה שש...

בתמונה, שאותה צילם מישהו בסוף שנות הארבעים, עומדים על מדרגות האבן של מקדש, באי שיקוקו, אחד - עשר צליינים. האיש שעומד בשורה הראשונה ובידו כובע קש והאישה שעומדת שלישית מימין בשורה האחרונה - גנבים....

אנחנו רואים יונה וחושבים על המלים צלם אנוש. הרוח היא חידה וגם הרוח שנושבת בין הבתים בסוף דצמבר. עוד מעט אנחנו מתים ובכל זאת אנחנו ממלאים את חלונות הראוה (מאחורי זכוכיות גדולות) באינספור חפצים. מה שקוראים מכונית עומד וזז עומד וזז ואסור לצעוק. כבר אין לנו אמהות או שהן שקנו מאוד והן יוצאות כמו דחלילים מן הפתחים האחוריים של מוניות. בבת...

אני יודעת איך אפשר לעבור את המרחק הזה. בקידוש הלבנה. אתה ואני נביט אל הגוף הלבן העגול וקוי העיניים שלנו יפגשו בקודקוד הירחי, על המראה הזאת שמשקפת את השמש....

פתאום בתיה בוערת כמו הסנה האלהי. אני הסנה (היא אומרת לעצמה) עם הצפורניים ועם הבשר שמתחת לציפורניים ועם השיער שערף ברוח ואי אפשר לעצור אותו בסיכות ותחתוני המשי שאפשר להשליך לתקרה שקוראים לי וקוראים לי מתוך האויר חלב ומים ואש ועפר וכל אלבומי התמונות שאמרו לי חיכי ומשהו נכנס בי עד לדפנות הפנימיים קדוש קדוש קדוש קדוש והיא הולכת עד למ...

ב-1971 או 1972 ישבתי בחדרו של פרופסור סֵיזָן יָנָגִידָה באוניברסיטה הזן בודהיסטית שבקיוטו, יחד עם תלמידי הסמינר שלו, ולגמתי תה מר. "כל אותם קוֹאַנִים" (חידות זן), שאלתי אותו, "יש להם תשובה במפגש שבין חכם הזן לנזיר. אלא שהנזיר נשבע שלא יגלה לאיש את התשובות האלה. האם מעולם לא הוּפרה השבועה הזאת?". "הוּפרה", ענה פרופסור יָנָגִידָה, "ישנו הס...

לכל סוס קשור חוט ובסופו המלה סוס. לכל חוט קשור חוט ובסופו המלה חוט. ...

ספר על מפגש בין מערב למזרח. הכתוב בדרכו המיוחדת של יואל הופמן: "זו הגזוזטרה שעליה ישב אבי הגדול ושלח את ידו כמו נפוליאון שמשקיף על שדה המערכה אל הכפרים חיריה וסקיה ואמר לי בקולו שכל כולו בצדה הימיני של הבריאה, ואני הייתי אז ילד, "דורט איסט ארבין" (שם ארץ ערב)" מספריו הקודמים של הופמן: "ברנהרט", "מה שלומך דולורס", "גוטפרשה", "כריסטוס של הדג...

סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית מגישה לקוראים הישראלים את מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית שהבית הישראלי אינו שלם בלעדיהם. מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים: הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל הח...

ב"השם הפרטי" כונסו מסות העוסקות בכמה מן היצירות הבולטות של סיפורת שנות השמונים. פריט עטם של שלושה סופרים - יעקב שבתאי, יהושע קנז ויואל הופמן. המסה על "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי חושפת את הצירוף שבין הפיזי למיתי, המייחד את הרומן השני והאחרון של סופר מהפכני זה. שתי המסות העוסקות ביצירתו של יהושע קנז שהחל את כתיבתו בשנות השישים, מתחקות ...

הפרוזה השירית של הסופר יואל הופמן מתמיהה את קוראי הספרות העברית כבר עשרים וחמש שנה. היא מפליאה בחידתיות של עלילותיה המוסוות; בהומור המפתיע שהיא מייבאת מהמזרח הרחוק ומספרות הנונסנס; ובלשונה, שלהגיונה המומצא אין דומה בספרות העברית. חוקרת הספרות רחל אלבק-גדרון מדובבת את הפרוזה הזו בקול ביקורתי המיוחד לה, באופן שהופך את חידת הופמן ...