מפוצלים - משחק תפקידים קבוצה ציבורית
~ההרשמה נסגרה - המשחק התחיל!~


כולכם בני שבע עשרה. עברתם את מבחן ההתאמה שלכם, והצטרפתם לפלגים. אתם הדור שלפני טריס.
למשחק תהיה מין הקדמה - שתתאר את תהליך ההצטרפות שלכם לפלג, ובה תהיו בני שש עשרה.
לאחר מכן, מכיוון שאתם הדור שלפני טריס - כולכם, בלי יוצא מהכלל - בני שבע עשרה.
בכל פרק שיפתח, יתואר מצב שיכול להתרחש/התרחש בספר, ואתם תפעלו בהתאם. תוכלו לבחור צדדים - עם אוריינות, או נגד.
הצעדים שתעשו בכל פרק ישקפו את הבחירה שלכם.
פרטים נוספים יופיעו בתחילת כל דיון.

*לבקשות מיוחדות כמו: לעבור פלג, להיות מדריך [יפורט בהמשך] והטבות כלשהן - תפנו בפרטי.
*את האופי של הדמות תעצבו לאחר קבלת התשובה בנוגע לפלג, כדי שיתאים.
*אתם יכולים ליצור קשרי משפחה בין השחקנים. [תאומים שערקו לפלגים שונים, דודים, אחים וכו'..] כשנראה מה הטפסים - נוכל לקשר בין הרקעים לדמויות (בפרטי) - ואולי תמצאו איזה בן דוד או תאומה שנמצאים בפלג אחר..


אם לא הבנתם משהו - תפנו אלינו בשמחה..


אומץ לב
מדריכה: סילב. (שיער שחור עד המותניים. עיניים אפורות, גובלות לשחור. מבנה גוף ממוצע, אך היא הזריזה ביותר).
מועמדים:
ג'קי (שושה)
ג'ק (תלתן התמנון הירוק)
אפריל (אנחל)
סקיי (מישי)

אוריינות
מדריכה: מוריה. (שיער חום כהה, אסוף בקוקו נמוך עד השכמות. עיניים בצבע חום בהיר. גבוהה. בעלת משקפיים קטנות).
מועמדים:
קייט (טוטי)
ג'יזל (סטינגריי)
נדי (נדי הלימונדה)
לפיס (זאבה)

ידידות
מדריך: דון. (שיער ג'ינג'י קצר. עיניים בהירות. בעל חיוך מטופש. [במקור מפלג כנות]).
מועמדים:
אלכס - בן (סאמבודי)
איימי (behind the music)
קארו (אריה)

הקרבה עצמית
מדריכה: לולה. (שיער חום בהיר, אסוף באופן תמידי בצמה על כתף שמואל. עיניים כחולות. נמוכה יחסית. [במקור מפלג ידידות]).
מועמדים:
ג'ונתן (מישי)
איילין (☆ ★ shoval ☆ ★)

כנות
מדריך: סטיב. (שיער בלונדיני קצר. עיניים ירוקות. בעל כתפיים רחבות. [במקור מפלג אומץ-לב]).
מועמדים:
ליה (מע''ך)
איז (מפוצלים;))


~חירטוטית חקיינית~
שם: קת'רין "קייט" רודס.
בן/בת: בת.
פלג: אוריינות.
מראה: קארה שחור, עור בהיר, חזקה, חטובה, גבוהה, עיניים אפורות.
אופי: מרירה, מרדנית, אנוכית, חכמה, ביקורתית, רגישה, סגורה.
רקע: חייתי בפלג הקרבה עצמית, עד שהבנתי שה"נוקשים" משעממים אותי. הבנתי שהעולם הזה מפגר, מה אנחנו חייבים בכלל לחסרי הפלג? מפונקים שכמותם! ומה אנחנו קיבלנו? חוצפה. הייתי חייבת לערוק, במבחן ההתאמה הסתבר שאני מתאימה לפלג אוריינות שבו בחרתי, ו... המשך יבוא.

~שושה~
שם: ג'קי ג'ולס [כינוי ג' ג' (J.Jׂ)].
בן/בת: בת
פלג: אומץ לב.
עריקה מפלג ידידות.
מראה: שיער שחור ארוך- עד אמצע הגב. תווי פנים פשוטים ועדינים. עיניים חומות-שחורות, צבע עור כהה. גבוהה (1.68), לא שמנה ולא רזה. תמיד במכנסיים עד הברך וגופייה.
אופי: חברותית, תחרותית, אמיצה.
רקע: נולדה בידידות, והיא בת יחידה. ערקה בגלל שאף פעם לא הרגישה שייכת. עזבה את חבר הילדות שלה, אלכס, מאחור. במבחן ההתאמה אמרו לה שהיא מתאימה לאומץ לב וחששותיה הובהרו, הוריה תומכים בה על החלטתה אף על פי שאינם מסכימים איתה.

~סאמבודי (:~
שם: אלכס שאנון
בן/בת: בן
פלג: ידידות
מראה: שיער ג'ינג'י שלרוב אסוף בקוקו, עיניים כחולות, דיי גבוה.
אופי: נחמד, ידידותי, מאמין שבכל בן אדם יש משהו טוב, חברותי, דואג לחבריו, לפעמים חסר טאקט.
רקע: גדל בפלג ידידות יחד עם החברה הכי טובה שלו והאהבה הראשונה שלו, ג'קי, אשר לבסוף עברה לפלג אחר. אביו מת בילדותו והוא לא זוכר הרבה ממנו, והוא לרוב מטפל בשני אחיו הקטנים. משפחתה של ג'קי עזרה לו ולמשפחתו לאחר מות אביו מכיוון שגרו בשכנות אליהם.

~ Stingray ~
שם: ג'יזל ארנו.
בן/בת: בת.
פלג: אוריינות.
ערקה מפלג כנות.
מראה: עיניים כחולות צלולות שבוהקות על רקע העור השזוף שלה. רעמת שיער קופצנית, שחורה כמו חושך. בעלת עצמות לחיים בולטות ושפתיים סדוקות ודקות. יש לה אף קטן וסולד שמרבה להצטנן. הפנים שלה פשוטות יחסית ולא בעלות יופי או עיוות שנחקק בעין, אולם נימת הגיחוך שבפניה גורמת לחן בלתי מוסבר. לצערה, את הגובה שלה ירשה מאביה. כלומר, שום גובה. בגלל הגובה שלה, נדמה שכל דבר בה קטן: ידייה, רגליה, אפילו האוזניים שלה. היא נוהגת לכנות את עצמה "קומפקטית". הדבר היחידי שלא קומפקטי בה הוא שיערה וכמות הדיבורים שלה.
אופי: דעתנית בהחלט. לא ידוע אם בשל חינוך הפלג ממנו ערקה, או בשל נטייתה לפלג אשר ערקה אליו. לעיתים קרובות מרוב מחשבות היא לא מצליחה לשים לב לפרטים החשובים, אך תשומת ליבה נתונה לפרטים השוליים שרבים לא מבחינים בהם. למרות חוסר הטקט המשווע שלה שסירבה להרפות ממנו כשערקה, היא חביבה למדי. היא אומרת רק את הדברים שהיא יודעת שלא יפגעו מדי באנשים. רוב הפתיחות שלה, היא למראית עין בעיקר. מי יחשוד בסודותיה של נערה שאין לה סודות?
יש שייאמרו שזה חכם. היא מזלזלת בהם, בכל מקרה.
רקע: אמת. יש יותר מאמת אחת. תמיד. לכן, ידיעת האמת הזו, תמיד עשתה לה סחרחורת.
מה אם לא רוצים לדעת את האמת?
לאף אחד לא הייתה תשובה לשאלה הזו. יותר נכון, אף אחד לא באמת רצה לענות לה. לא אביה, לא אמה. לא כל הדודים והדודות שהיו, ובטח ובטח שלא נהג האוטובוס הגבוה שצחק לעיתים עם אבא.
מצחיק. בפלג כנות לא מוכנים להודות באמת.

~behind the music~
שם: אמילי 'איימי' סמית'
בן/בת: בת
פלג: ידידות , ערקה מאוריינות.
מראה: שער שחור כפחם ומתולתל ממש כמו בקבוקים , עיניים אפורות בהירות , עור כמעט לבן , גוף דק ושטוח , אף קטן ומעוגל , שפתיים מלאות , ככל שהיא נראית שמחה יותר - ככה יותר כואב לה מבפנים , אבל היא מנסה להסתיר זאת כיוון שעצב נוגד לעקרונות של הפלג שאליו ערקה. אצבעות ארוכות ודקות ועור חלק כמעט לגמרי.
אופי: מתעצבנת בקלות אך נוטה להסתיר זאת , חייכנית , צבועה , חברותית , נצלנית , תככנית , אינטיליגנטית במיוחד , שקרנית מעולה , אוהבת את עצמה , בעלת מודעות עצמית גבוהה , דואגת לגופה ולנפשה יותר מכל דבר אחר , שופטת אנשים ע''פ רושם ראשוני ומתעלמת ממה שבא אחר כך, לא דואגת לעתיד ומסתכלת רק על ההווה .
רקע: אמילי נולדה וגדלה באוריינות , ומאוד אהבה את ההתנהגות שלהם , מאוד התחברה למסר שהם מנסים להעביר . היא תמיד הייתה בעדם ושנאה את 'הקרבה עצמית' , וזממה להפיל אותם - למרות שהיא ידעה שהיא לא תוכל לעשות זאת . העריצה את ג'אנין , אך לאחר סכסוך עם משפחתה בגיל 14 הבטיחה לעצמה שכשתגדל היא תערוק לפלג שבו לא תסתכסך יותר , שבו יאהבו אותה . למרות שמבחני ההתאמה הראו לה שהיא מתאימה לאוריינות , היא הלכה עם מה שהלב אמר וערקה לידידות למרות שלא התאימה לשם בכלל . היא עשתה זאת רק בשביל להיות רחוקה מהמשפחה , ולנצל את החברותיות של חברי פלג 'ידידות' . למרות זאת, בנפשה היא עדיין בעצם חברת אוריינות , והיא מצטערת על כך שערקה.

~אריה~
שם: קארו ארלס
בן/בת: בת
פלג: ידידות
מראה: שיער חום צבוע לאדום, לרוב לובשת שחור וכובע, אוהבת לענוד תכשיטים, קעקוע מאחורי הצוואר של עוגן, עיניים ירוקות
אופי: חברותית, מצחיקה אם גם קשוחה אך לא לגמרי מראה זאת, סקרנית, אוהבת לצייר, מנגנת בכינור, אוהבת מתיחות, ריקוד ומוזיקה.
רקע: ערקה מאומץ לב החברה לא התאימה לה,אבא שלה תמך בה כשסיפרה לו מה מתכוונת לעשות וידע שזה מה שתעשה בסוף לפי אופייה, חבריה חשבו שהיא השתגעה כי אומץ לב זה החיים שלה ומה שהיא, האתלטיות הקפיצות האומץ ובכל זאת העדיפה לעזוב.

~תלתן התמנון הירוק~
שם: ג'ק
בן/בת: בן
פלג: אומץ לב
מראה: שער קצוץ, קעקוע של גולגולת על הכתף השמאלית, לובש חולצת טריקו שחורה חלקה, מכנס שחור כהה ארוך. עיניים שחורות, עור בהיר. נעלים שחורות.
אופי: קשוח, בטוח בעצמו, בעל חוש הומור.
רקע: גדל בבית יתומים, היה הילד האהוב ביותר על המטפלת הראשית היא תמיד נתנה לו יותר שמיכות, יותר אוכל, יותר הכל, אבל לו לא היה אכפת מזה. הוא תמיד היה מרוחק ממנה. היה בפינה מרוחק מכל הבלגן שהיה שם.

~נדי לימונדה~
שם: נדירה( אבל בקיצור נדי)
מין: בת
פלג: אוריינות
אופי: מוזרה, תלמידה מצטיינת, אוהבת לקרוא ולראות סדרות מד״ב, חברותית, מציקנית, שיער חום בהיר וקצר עיניים כחולות.
רקע: חיה בבניין קטן ומשותף בפלג הקרבה עצמית, עם חתול בשם אפרסק, הבנתי שהחיים בפלג הזה לא מתקדמים לשום מקום, לא הנאה, לא השכלה, ושום פינוק! ובכלל כל האוכל הטבעוני הזה מגעיל אותי, אני עברתי את מבחן ההתאמה וגיליתי שאני מתאימה לאוריינות. התלבטתי המון, אבל בסוף החלטתי לעבור.

~אנחל~
שם: אפריל, אבל כולם קוראים לה פריל.
בן/בת: בת.
פלג: אומץ לב.
מראה: עיניים חומות דבש מלוכסנות,שיער ארוך בצבע סגול עם כחול בקצה, שפתיים מלאות שבהם יש חיוך מהפנט,אף שבו נעוץ נזם חישוק, פנים יפות ומושכות, צבע עור כהה ,לא גבוהה במיוחד וגזרתה דקה וחטובה ביותר.
אופי: אומרת הרבה דברים שלאחר מכן מצטערת עליהם, ביישנית ליד אנשים שאינה מכירה, קשה לה כשהרבה אנשים מדברים איתה בבת אחת למרות שהיא מדברת הרבה היא לרוב לא חושפת את עצמה, היא מתעצבנת בקלות מהאנשים שהיא אוהבת אך מאופקת כאשר היא נמצאת בחברת אנשים שאינה מכירה לגמרי, היא לא אוהבת שמכללים. שונאת צעקות וחיות, אבל היא לא מפחדת לפתוח את הפה כשצריך גם אם היא עושה רושם מוטעה של ילדה טובה היא גם יכולה להתעצבן, והכי חשוב לא פוחדת מאף אחד.
רקע: נולדה בפלג ידידות להורים שלא באמת היה להם אכפת ממנה משום שעשו לפני הרבה שנים טעות ובחרו בפלג הלא נכון, ועד עכשיו היא הייתה לבד וגם כאשר היא נמצאת בחברת אנשים מרגישה בודדה ביותר.

~מישי~
שם: ג'ונתן
בן/בת: בן
פלג: הקרבה עצמית
מראה: שיער שחור פרוע, ועיניים כחולות כהות. עור בהיר. קצת שרירי. פנים חלקות, מושלמות. מבט מהורהר.
אופי: אמיץ ומתחשב. בעל שקט נפשי ולא מרבה לדבר על עצמו. בפעמים הבודדות שהוא חושף את מה שהולך לו בפנים מגלים חוש הומור. קצת. הוא לא מוותר, אבל לא נלחם בצורה נראית לעיין. מסתורי, אבל נותן את ההרגשה שיודעים עליו הכל. הוא גם חברותי, בפעמים הבודדות שהוא פונה למישהו.
רקע: ערק מפלג אומץ לב. למרות שהוא היה יכול להסתדר טוב מאוד שם, הזהירו אותו שהוא צריך לברוח. הוא מפוצל, וזה מסוכן להיות מפוצל באומץ לב. חלק מהאנשים רואים בבחירה שלו פחדנות, אחרים אומץ. לו זה לא אכפת. הוא עשה את הבחירה שלו, והוא שלם אתה. רק.. שהוא מרגיש שמשהו חסר. אחותו הקטנה נשארה מאחור, והוא מגעגע אליה, ודואג באופן מתמיד לשלומה. למרות המשפט 'פלג קודם לדם' הוא לא יכול להפסיק לקוות שיום אחד הוא יפגוש אותה שוב. את אמה הקטנה שלו.
---
שם: סקיי
בן/בת: בן
פלג: אומץ לב.
מראה: שיער בלונדיני כהה מתולתל. עיניים חומות בהירות. אף ישר, פנים מסותתות. שרירי וגבוה. יש לו קעקוע של עוף חול על הזרוע השמאלית, קצת אחרי הכתף.
אופי: אמיץ. מעט מאוד דברים מפחידים אותו. כריזמטי ובעל שליטה עצמית גבוהה.
רקע: נולד באומץ לב למשפחה רגילה. אבא אמא, ושתי אחיות קטנות. התוצאות של מבחן ההתאמה לא הפתיעו אותו בכלל. אומץ לב. מאז ומעולם היה אמיץ. זה חלק ממנו.
חברו הטוב ביותר, ג'ונתן, התחיל להדאיג אותו מעט. יש לו הרגשה שהבחירה שלו לא הולכת להיות אומץ לב. למרות שזה הפלג שמתאים לו בדיוק. הוא תהה מה כבר יכול היה ג'ונתן לקבל במבחן ההתאמה שירחיק אותו מאומץ לב. הם תמיד חלמו, מאז שהיו קטנים, להתקבל רשמית לאומץ לב. אז מה פתאום זה השתנה?

~ ☆ ★ shoval ☆ ★ ~
שם: איילין
בן/בת: בת
פלג: הקרבה עצמית. ערקה מכנות.
מראה: שיער שחור גלי עד המותניים, עיניים כחולות, עור בהיר.
אופי: שמחה ואוהבת להכיר אנשים חדשים, אוהבת לעזור, להגן על החלשים, לעמוד על שלי, לומר את מה שאני חושבת, לא פחדנית, אוהבת הרפתקאות.
רקע: ערקה מכנות כי הבינה שדווקא בפלג הזה יש הכי הרבה שקרים, ניתקה כל קשר עם המשפחה שלה הגיעה להקרבה עצמית במטרה לממש את מי שהיא באמת.

~מע''ך~
שם: ליה
בן/בת: בת
פלג: כנות
מראה: רזה, חטובה, גבוהה, שיער שחור קצר ועיניים כחולות כמו קרח באנטארקטיקה.
אופי: אומרת את האמת בצורה ממש מכאיבה ואפילו לא אכפת לה. בגלל זה אין לה חברים. ילדה די עליזה, למרות זאת.
רקע: חיים רגילים ומשעממים בפלג הקרבה עצמית. מהקרבה עצמית ערקה לכנות.

~מפוצלים;)~
שם: איזבל אבל כולם קוראים לה איז
מין: נקבה
פלג: כנות מאז ומתמיד ולתמיד;)
מראה: חצאית צמודה שחורה חולצה לבנה מכופתרת תמיד מגוהצת! שיער מתולתל דליל וארוך מאוד מאוד, איליינר שחור ועבה עם אודם בין אדום לחום כדי להקנות לה מראה קשוח, משקפיים גדולות עם מספר די גבוה ככה שאם יקחו לה אותם היא פשוט לא תראה.
אופי: דעתנית, החלטית, עקשנית, מאוד אדישה אבל יודעת להיות רגישה כשצריך, צינית ומקסימה את כולם;) בנוסף לתשוקה לעולם המשפט יש לה תשוקה לאופנה..
רקע: נולדה בפלג כנות למשפחה נורמאלית ביותר היא בת יחידה למרות שמאוד מאוד רצתה אחות גדולה...
בגיל 13 גילתה אהבה נסתרת למשפטים. היא שואפת להיות עורכת דין יום אחד.

~זאבה~
שם: לפיס סטרייק
מין: בת
פלג: אוריינות.
מראה: שער שחור חלק שחלק ממנו נופל על המצח, עור בהיר מאוד עם מעט צבע בלחיים ובנקודות שהשמש נדעה בהן, עיניים כהות?(כמעט שחורות) אך יש בהן ניצוץ כחול ומסתורי בהן.
הגובה שלה ממוצע+, היא רזה ומבנה גופה עדין אך חסון. ידיים מעט ארוכות ורזות, רגליים שריריות ואף ישר מאין כמוהו.
יש ל הבעת פנים רצינית, אפילו מעט קודרת אך יש בה משהו ידידותי שגורם לך לבטוח בה.
זוויות פיה מעוקלות כלפיי מעלה מעט, משהו שמרמז על אדם שמרבה לחייך(לא בציבור כמובן).
היא הייתה לובשת משקפיים אילו הם לא היו נשברים באורח פלא כל פעם שהיו מונחים על השידה שלה.
אופי: היא מרדנית, שואלת שאלות ומטילה ספק בהרבה דברים אך היא שקטה בצורה די מוזרה ולא ממש מרבה לדבר אלא אם כן קלעת לנושא הנכון.
היא יכולה להיות נאמנה באופן מוחלט למי שרוכש את אמונה, היא אמיצה אך לא ממש חזקה.
היא משקיעה הרבה בלמידה ובארגון זיכרון. היא יכולה למצוא את כל הפגמים בדבר מסוים ואת כל מעלותיו, היא בדרך כלל אוהבת להסתכל על מצב באור ניטראלי וקר אך יכולה לפשט את המצב בקלות כמעט מפחידה. אם היא תסכן חבר היא תדע מראש איך לחלץ אותו או שתעשה כל דבר כדי לעשות זאת. אך היא בקושי יודעת לקרוא אנשים, רק רגשות בסיסיים ביותר.
רקע: היא הגיעה ממשפחה די עשירה, דור 5 של מדענים. כולם בחרו באוריינות והיא לא ממש מתכוונת לחרוג עכשיו מהכלל.
היא בחרה בפלג הזה בגלל שהיא פשוט הולכת אחריי הוריה, זה מקום מוכר וכל הידע הזה קסם לה מכל דבר אחר שהפלגים האחרים יכלו להציע.
יש לה אח קטן ושני אחים גדולים(תאומים, אבל לא זהים. הם באותו הפלג שלה. הם מדענים די חשובים).
הוריה הם מדענים ממוצעים אך כל הילדים שלהם יצאו חכמים מאוד. משהו שהם בודקים במעבדה בינתיים. עד שתהיה להם פריצת דרך, הם מדענים בינוניים.

~Nightwish~
שם: פנלופה (penelope) אבל הרוב קוראים לה פאן.
בן/בת: בת.
פלג: נטולת פלג.
מראה: בעלת שיער גלי, ירוק מרוב צבע, ועיניים אפורות ירוקות. יש לה תוי פנים חדים ועצמות לחיים גבוהות. יש לה אצבעות ארוכות במיוחד, וגוף רזה במיוחד, לא מרעב, אלא כי ככה היא נולדה. היא די גבוהה.
אופי: היא מאוד עליזה, למרות שמדובר פעם יש לה התקפי דיכאון. היא נוטה להסתבך בצרות, אבל היא אמינה ואפשר לסמוך עליה. היא בעצמה בוטחת באנשים מועטים, רק אחרי שהם מוכיחים לה שהם ראויים לאמון. היא אופטימית, אבל ריאליסטית, וביחד שני המאפיינים האלה יצרו שורדת מעולה.
רקע: היא נולדה בקרב נטולי הפלג, ובתחילה חשבה שזה הכי כיף, היא הכי חופשיה, וככה היא יכולה לבחור הכל בחיים שלי. אבל לאט לאט עם השנים היא גילתה שההורים שלה - ממש לא הולכים לקנות אוכל, הכל נדבות! זה הרתיח אותה, ואיכשהו, היא הצליחה לסדר לעצמה עבודה בחוות החקלאיות של ידידות, הרוב לא רצו לעבוד שם, והם קיבלו אותה, אבל רק בתנאי שכשהיא שם, היא תראה כמו חברת ידידות, וכך למדה להשיג אוכל על ידי עבודה קשה, והאכילה את המשפחה.
כשהייתה בת 13 בערך, נולד לה אח קטן, בשם ג'ון.
למרות שהיא השתדלה להדחיק את זה ולהסתיר את זה מכולם, היא תמיד חלמה שגם לה יערכו מבחן התאמה, ולכן פעם בשנה היא הייתה שוקעת בדיכאון על כך שהיא לא תוכל להשתתף.
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 32 דיונים שעל הקיר
אליס לפני 10 שנים
איך מצטרפים?
אליס לפני 10 שנים
רגע אפשר בכלל להצטרף?
מישי לפני 10 שנים
הו זה היה חביב ביותר לראות את המשחק הזה בעמוד של הקבוצות ^^

אני תוהה אם נחזיר אותו.. חצי מהשחקניות כבר לא נוכחות כל כך. אם תהיה היענות, מבטיחה לעשות מאמצים להחזיר את המשחק.
Stingray לפני 10 שנים
היי, אני נוכחת.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אנשים.

בעיקרון מנהלות.

פרקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
Nightwish לפני 10 שנים ו-8 חודשים
להקשיב למע"ך ^^
Stingray לפני 10 שנים ו-8 חודשים
כבר חשבתי שהתחלתן.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
בדיוקק
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
יאפ.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
חנוכה עברר
מישי לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אנשות. בחייאת. תפסיקו עם זה!
אתן חושבות שאני לא רוצה להמשיך עם המשחק?? שלא אכפת לי יותר??
אתן באמת חושבות שאם הייתה לי טיפת זמן מחורבנת ממש לשבת ולכתוב לכן ניסוח של פרק, וגם, והכי חשוב אולי, לפקח עליו בזמן שאתן כותבות אותו, לא הייתי עושה את זה כבר מזמן?!
זה מבאס, אני יודעת. תאמינו לי שאני יודעת מזה משחק תפקידים שלא מתפקד. זה קרה לי עם משחק שבאמת חשוב לי - המשחק שהיה הסיבה העיקרית לכניסות שלי לסימניה - אבל זה עובר. והמשחק חזר.
אז גם זה יחזור, לעזאזל.
אבל תצטרכו להיות סבלניות, ולהאמין לי כשאני אומרת שאני רוצה את זה אבל ש, מה לעשות, יש דברים מחוץ לסימניה שלא יקבלו את הנימוק 'ניהלתי משחק תפקידים ובגלל זה לא-' !!!

קפיש?!
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אינלי בעיה עם זה אבל~~~
למה אנשות?! יש כאן גם בנים לא?!
Nightwish לפני 10 שנים ו-8 חודשים
כי האנשות (אנחנו) הן אלה שחופרות על התחלת המשחק...
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
נכון, אבלאבל.. עדיין ישפה גמ בניםם..
Nightwish לפני 10 שנים ו-8 חודשים
וגם אוניברסיטת הלשון העברית או וואטאבר איך שלא קוראים להם, החליטו שאם יש רוב של בנות, מדברים בלשון נקבה, ואנחנו יותר בנות מבנים.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אה. אוקיי. עכשיו הכל בארור.
skylight לפני 10 שנים ו-8 חודשים
אף זאת: בציבור מתהלכת שמועה ולפיה החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשים יש לנקוט לשון נקבה. אבל זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך.

אחמ אחמ. ציטוט מהאקדמייה ללשון העברית.
Nightwish לפני 10 שנים ו-8 חודשים
הממם.... מורות שקרניות, למה הן אומרות דברים כאלה אן זה לא נכון? סניף, אני אודיע להן שהן כשלו במילוי תפקידם הלשוני.
מישי לפני 10 שנים ו-10 חודשים
לפני הפרק החדש -
אנחנו צריכות שתכתבו לנו מי מתכוונת להשתתף, כדי שנדע מי וכמה יש מכל פלג..
אז בבקשה תכתבו בתגובה איך קוראים לכן, ומאיזה פלג אתן.

בהצלחה לנו~
Stingray לפני 10 שנים ו-10 חודשים
סטינג (במשחק: ג'יזל ארנו), פלג אוריינות (השולטים).
קדימה אוריינות!
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
לא אשמתי, חברים. לא אשמתי~
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
*רק אומרת*
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-9 חודשים
מע"ך-
לדמות קוראים ליה מפלג כנות
גרייס לפני 10 שנים ו-9 חודשים
קת'רין מאוריינות & חירטוטית מסימניה מוכנות ומזומנות לפרק חדש ואוסומי!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
זאבה, לפיס מאוריינות.
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
*נזכרת בדמויות שלי*
*קולטת שאני צריכה לכתוב על שתיים*
*מבינה שאחת מהן כנראה תמות בצורה טראגית ביותר*

ג'ונתן, הקרבה עצמית
סקיי, אומץ לב
נדי לימונדי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
נדי אוריינות
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
גמאני רוצה! אפשר להצטרף עכשיו?
Stingray לפני 10 שנים ו-9 חודשים
*עדיין רוצה להשתתף*
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
תולעת ספרים - יש סיכוי. אני צריכה לדבר עם אס אי.
אם כן - תהיי נטולת פלג..
מפוצלים ;) לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אתם יודעים מה?!
נמאס לי לוותר על דברים שאני אוהבת כי אין לי זמן!!!
נימאס לי להיות משועבדת ללימודים!
אני חוזרת! (אם זה אפשרי)
אבל הי, אני לא מבטיחה כלום, אני ממש ישתדל אבל אל תתפסו אותי במילה ;)
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-9 חודשים
יא מפוצ' אוהבים אותך D:
מפוצלים ;) לפני 10 שנים ו-9 חודשים
3>
Nightwish לפני 10 שנים ו-9 חודשים
Nightwish - פנלופה (פאן) מנטולי הפלג.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
טוב אז אינלי עדיין שם.. ותודה :)
Stingray לפני 10 שנים ו-9 חודשים
מתי מתחילים?
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אס אי ואני סוגרות עכשיו פרטים~
נתחיל מתישהו בזמן הקרוב..? (כאילו, בימים הבאים.. לא רוצה להבטיח כלום..)
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
עדיין לא עניתם לי אם אני יכולה ...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
בימים הקרובים.. ביום רביעי שביטה!
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
תולעת ספרים - אני בטוחה באמה אחוז שאמרתי לך כן.
כנראה לא הבנת מה כתבתי לך בהודעה..
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אה.. טוב, לא משנה.. אבל תסבירי לי מה אני אמורה לעשות , טוב ?

(מה לעשות, אני קשת קליטה..)
Nightwish לפני 10 שנים ו-9 חודשים
חח תולעת, תוכלי להצטרף אלי לנטולי הפלג בהנאות החופשיות שלנו.
אומרים שהשביטה עד יום שבת..
Stingray לפני 10 שנים ו-9 חודשים
זה ממש תלוי. יש הרבה הפגנות היום ולא כל המועצות העירוניות מאשרות את זה בטוח. לפחות היום יש שביתה ;)
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
טוב. אני אצטרף!
יהיה כיףף ;)
מישי לפני 10 שנים ו-9 חודשים
תולעת ספרים - חשבתי שדיברנו על זה אח''כ ושהבנת מה אמרתי.. בכל אופן, ההמלצה שלי - תקראי את ההודעות שוב. ואם אתם עדיין לא מבינה תשלחי הודעה ואני אשתדל לענות..
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-9 חודשים
אני אהיה בנטולי פלג לא ?
אם לא
אז תתקני אותי
אמרתי לך. אני קצת קשת קליטה ><
Stingray לפני 10 שנים ו-9 חודשים
ממשיכים?
Stingray לפני 10 שנים ו-8 חודשים
*אחמ אחמ*
Nightwish לפני 10 שנים ו-8 חודשים
כן כן כן. אני מתה לשחק כבר את נטולת הפלג החמודה שלי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
*שורקת בעודי חובטת באנשים אקראיים ברחוב*
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-8 חודשים
הממ.. לא היינו אמורים להתחיל בחנוכה??
רק אומרתת -_-
Stingray לפני 10 שנים ו-10 חודשים
חנוכה כבר הגיע.
רק אומרת...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
יאפ.
מישי לפני 10 שנים ו-10 חודשים
אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת..
סורי..

ממש עוד מעט נתחיל! *בימים הבאים*
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-9 חודשים
כע....
נדי לימונדי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
סתכלו אני מבינה לימודים לחץ והכול.. אבל כולה 30 דקות רק בשביל לכתוב דיון? מה הבעיה?
נדי לימונדי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
שומם
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
בגבך.
מישי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
מצטערת, מצטערת, מצטערת... אני לא מצליחה למצוא זמן ממש לשבת על זה!.. סליחהה..
מה דעתכם על.. אהמ.. חנוכה?.. אני לא מצליחה לחשוב על זמן פנוי אחר.. :/
[כיתה י''א זה דבר מסריח. ועדיין לא ממש התחיל העומס.. בעע]
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
חנוכה?
את צוחקת עלי, נכון?
מישי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
חח לא.. הכוונה בעצם שעד חנוכה כבר בטוח נתחיל P:
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
מישי הבגירה.
גם אס אי בתיכון?
מישי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
היא בת 15.. אז כנראה שכן.
אבל נראלי שהיא בי'.
S-E-5914 לפני 10 שנים ו-11 חודשים
כן, אני בתיכון - כיתה י'. ודרך אגב גם זה לא כזה כיף ומלא זמן פנוי (בעיקר שאת בבית ספר חרא שדוחף לך פרוייקטים משעממים דרך האף...) >.<
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
*היי פייב!*
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
הלו? לו לו לו...
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
להלהלההה
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
שלומות^^
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 10 שנים ו-11 חודשים
נאד החלטת להשים תתמונה שלך בפרופיל עם החתול החמוד והמרושע שלך?
נדי לימונדי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
כן! :>
נדי לימונדי לפני 10 שנים ו-11 חודשים
למה את קפואה, לא קר לך?
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
פרסיק לא מרושעעעעע! הוא חתול ג'ינג'י פדופיל!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
חח, נולה שלי נראית בול כמו שלך.
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
בצער רב אני מכריזה בזאת על פרישתי מהמשחק עקב חוסר זמן בחייםםםםם (אני פשוט אוהבת להיות רישמית!!)
ממש סליחה מעך ומישי!! אני ממש אוהבת את המשחק את העלילה שאני ומעך עשינו ואפילו את הדמות שלי אבל באמת שאין לי זמן...
-תגיבו שראיתם את הדיון הזה כדי שאני ימחק אותו-
אהה ואם מישהי רוצה את הדמות (המושלמתתת) שלי היא מוזמנת לקחת אןתה.,,
Stingray לפני 11 שנים
אגב, מישי, תעלו את הפרק הבא.
מישי לפני 11 שנים
אהמ.. כן.
כש, אה.. ננסח אותו, גם נעלה אותו.. P:

סורי חבר'ה. עדיין לא התפננו לכתוב את הפרקים בצורה ברורה.. אבל אל תדאגו. זה יגיע ;)
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
:O
לא, מפוצ', את לא עוזבת אותי! לא! אני לבד בכנות בוהובוהווווו :'(

בבקשה לא!
אולי עד שינסחו את הפרק יהיה לך זמן? תחילת השנה והחגים זה תמיד/כמעט תמיד זמן עמוס!
Stingray לפני 11 שנים
אחמ לכן.
זאבה~ לפני 11 שנים
חח, כן. בזמן הקרוב..^^
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
ידידות ננטשנו,איפה אתם??
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוריינות שולטים!
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חיחי ^-^
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוריינות כפרעליינו
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חברימוס, אם עוד לא הבנתם - ההקדמה נגמרה.
המשחק יתחיל כשיהיה לנו זמן לנסח את כל מה שיש לנו בראש כמו שצריך..
sunwing לפני 11 שנים ו-1 חודשים
סליחה >< אני ממש עמוסה בי"א וזה. ועוד אחרי ההברזות בשנה שעברה. סליחה שנטשתי ><
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
נוטשת! ואוריינות תקוללו!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חח^^
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חיחי >_<
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חיחי >_<
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
*מוציאה לשון ומתרוצצת עם שוקולד מריר עם שקדים, מריר עם קפה וחלב עם אגוזי לוז!*
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מתי יהיה לכם זמן לנסח הכל כמו שצריך?
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מסכימה איתך :P
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
היי! מישי, בואי נעבור את כל הקטע הזה של הקבלה לפלגים. זה סתם מעקב וצריך גם לגייס שחקנים חדשים כדי שיגיבו בשאר הפלגים או שתתחמו את זה רק לשניים שלושה פלגים.
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
כן, אני יודעת שאמורים להמשיך.
וסבבה, מה שתרצו.
אבל התחלתי את כיתה י''א [הלא כל כך נחמדה] ותאמיני או לא, אבל כבר ישלי טונות דברים לעשות..
אבל נשתדל ;)
סבלנות..
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני התחלתי כיתה ז׳ ;)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
יש לי שיעורים במתמטיקה ואנגלית.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
כיתה ז' זה מעצבן.
למרות שיש משהו נחמד בלרוץ אחרי אוטובוסים ולהגיע בשש וחצי הבייתה.

יש לי שיעורים כמעט בהכל. תתמודדו, אנשים.
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
יש יותר מעצבן מכיתה ז': כיתה ח'.
ואז יש כיתה ט' להידרדר אליה.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חחח גם אני עליתי לי"א
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
י'^^
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
ט' :P (כן, אני בת שלוש עשרה ובכיתה ט', ת'מודדו)
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
גמאני הייתי בת 13 בכיתה ט'.. ואז היה לי יומולדת P:
קטנה בשנתון? *היי פייב!*
אני אעלה לי''ב בגיל 16.. ;)
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני באוקטובר ><
*היי פייב חזרה!*
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלום...
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלום^^
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלום-לום
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
ש.ל.ו.ם.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלומות!
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלוווווווווווום
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אזזזז.... כן, מתי?
ומי?

[אם צריך למחוק את הדיון, אני אמחק]
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
הייתן אמורות בעיקרון לנצל את זה שנתנו לכן את ראשון כדי לגמור לגמרי-לגמרי עם הכל..
הו, וול. תצטרכו לחכות עכשיו עד שנתפנה להמשך.
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, בננות. יש לכן עד 11:59
אני יודעת שאמרתי שאתן מוגנות מלעוף, אבל אתן באמת צריכות לסיים.
הליך ההגשה:
מוריה אוספת את כל המועמדים בחדר גדול [תתארו אותו איך שבא לכן] ומבקשת מכל אחד מכם להגיד על מה הייתה העבודה שלו, ולמסור לה אותה.
פשוט ככה.
יש לכן יד חופשית בנוגע למה שהיא אומרת, לצורת הישיבה שלכם בחדר, לנושאים של המועמדים האחרים..
מה שבא לכן.

אבל תדאגו לגמור עד 11:59.
בהצלחה :)

גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
להגיב בדיון הזה?
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
*אנחה*
לא משנה.
ואני מבינה שהפלג צריך להגיד לך תודה, כי בזכותך סיימתן בזמן.
הידד וכל זה.
אנחנו ניתן לכן עד מחר כדי לתאר את כל הקטע של 'ברוכה הבאה לפלג'. תכתבו מה שבא לכן :)
ותעשו את זה פה..

כל הכבוד! :)
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
לאאאאא
ביקורים!
טוב, מקסימום נעשה פלאשבק.
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
היום ביקורים היה אמור להיות מזמן..
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
טוב, שלומות.
כמו שאתם רואים - המשחק לא מתקדם. בעצם, אם הייתם רואים, הוא היה מתקדם. אבל לא משנה.
אז הנה מה שהחלטנו לעשות:
פלג אוריינות היקר והמדהים - יש לכם עד סוף השבוע כדי לגמור את המבחנים. בגלל שכולכן הייתן כל כך מעולות - כולכן תכנסו לפלג. אף אחת לא תהפוך לנטולת פלג.
אבל שאר הפלגים.. לגביכם, עושים משהו אחר -
עד סוף השבוע, אתם תצטרכו לשלוח לנו הסבר מפורט למה אתם רוצים להמשיך במשחק. כדאי לכם להיות משכנעים.
מי שלא ישלח או מסיבה כלשהי יגרום לנו לסרב לקבל אותו - יהפוך לנטול פלג, ויעוף מהמשחק.
קפיש?
הידד.

וקבלו את התנצלותי הכנה, אוריינות. אבל הדיון הזה היה חייב להיכתב..
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
בפרטי או בדיון הזה?
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
בפרטי
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
יאייוש :)




עוד פעם הורידו לנו את הדיון ;<
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
הו, למה.
ואני דורשת את יום הביקורים! אני רוצה להטביע אנשים בגל של כנות, זה דבר כל כך מוזר לבקש? (-כן. אז מה?)
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אין שום בעיה שתעשו את יום הביקורים כל עוד אתן מסיימות עד סוף השבוע הזה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חחח, תהיתי למה אני לא רואה את התגובות שלכן עד ששמתי לב שזה כנות^^
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
דרך הגב, הגבתי באוריינות.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
יש אנשים שלא יכולים להמשיך אם אף אחד לא משתתף ואלה שלא משתתפים אין להם זמן או שהם פשוט לא יכולים בזמן הקרוב.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שלחתי פירוט ושלחתי פירוט D:

אני לא חסרת פלג, מאדרפאקר! D:
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אנחנו מבינות את זה, אריה. אנחנו פשוט צריכות לדעת מי ממשיך כדי שנדע פחות או יותר כמה יהיו. וגם כדי לקבל את ההסכמה של כולם בנוגע לסגירת ההקדמה [סופסוף].
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
*אהמ אהמ*
בינתיים, רק מע''ך שלחה לנו הסבר.
ויש לכם עד מוצ''ש, כמו שאמרנו.
אז תתחילו להזיז את עצמכם, או שיהיה מאוחר מידי..
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
בנות!! יש לנו עד מחר לגמור את המבחנים, למהר למהר למהר :)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מחר מגישים את המבחנים! ואני אקבל 100! אני בטוחה בזה!
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אזהרה! אם לא תזיזו את עצמכם עוד יצרפו אותי לאוריינות! ואוריינותבטוח לא רוצים חסרת טקט שכמוני!

לא, לא יצרפו אותי.
תירגעו.

אבל תשלחו הסבר ><
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אהמ. כן.
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
טכנית, יש להם עד 11:59..
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שיט רק עכשיו ראיתי את זה!!
טוב הלכתי לכתוב למישי מכתב מרגש למה אני לא צריכה להיות נטולת פלג.
אפשר הארכה?! פליזזזזזז
אין לי זמן בחיים!
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חח.. חשבתי באמת שזה יהיה המצב.
אז -
אם, מסיבה כלשהי, ראיתם את ההודעה רק עכשיו ו/או אין לכם זמן - פשוט תשלחו לנו הודעה שזה המצב.. ברור שנבין.
א ב ל. אם אתם סתם עצלנים ו/או אהמ.. עצלנים - אני מקווה שתיהנו לכם בחייכם נטולי הפלג, ותהיו בטוחים שלא נשכח לכם את זה.. [איך, אתם שואלים? הו, חכו ותראו]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מישי, אפשר לפתוח לאוריינות עוד דיון? זה קצת*מאוד* מעצבן שאנחנו צריכות לגלגל שוב ושוב עד למטה!
אוי, אני לעולם לא אתרגל לשם הזה.. זה תמיד מזכיר אירוניות וככה זה נתקע בראשי.
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוי, חבל שלא ראיתי את זה לפני שכתבתי לכן את מה שכתבתי.
אבל בסדר. אני פשוט אעביר את זה לדיון חדש.
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
תקשיבו, הייתי בצפון מיום רביעי עד היום. בגלל זה לא הגבתי.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ידידות:
אתם מגיעים למפקדה של ידידות.
תארו את רגע הגעתכם, את הרגשותיכם וכו'.
המדריך שלכם, דון, שולח אתכם לחדריכם ואומר שבבוקר המבחנים יתחילו.

בפרק הזה אתם תעברו את המבחנים של הפלג עצמו.
לאורך הפרק נמסור עוד פרטים בנוגע למבחן, ואתם תצטרכו להגיב בהתאם.
כרגע, תתחילו במה שאמרנו.
כשכולכם תסיימו, נוסיף פרטים.
מקוות שהבנתם:)
בהצלחה!
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הממ . אוקיי . אתם נותנים בפרק הזה את הפרטים על איך יהיו המבחנים? כי ידידות זה דווקא הפלג היחיד שלא מציינים את דרך המבחן שלו . כמה מזל יש לי D: [כן ממש] . שיהיה . בינתיים אני אכתוב את מה שאמרתם . אם משהו לא בסדר תגידו ואני אתקן ^.^
- - - - -
הדלת הייתה פתוחה לרווחה . בניין גדול עשוי מעץ ניצב מלפניי . מפקדת ידידות . היה באוויר ריח חזק, ריח טוב. אני לא יודעת של מה , אבל זה היה ריח טוב . נכנסתי . עשיתי את הצעד הראשון שלי במפקדה . הריח נהיה חזק יותר ככל שהתקדמתי יותר . המשכתי ללכת , מסביבי שאר חברי הפלג לעתיד. או, חלקם לפחות. חלקם יהיו נטולי פלג . אני מקווה שאני לא אהיה מהם . להיות נטולת פלג זה איום ונורא. עדיף למות ולא להיות נטול פלג . ועם התנאים של נטולי הפלג, קל מאוד למות . לא שלמות זה כל-כך מדהים , אבל נטול-פלג זה מזוויע . אני מקווה שלא אגיע למצב כזה . כמה כבר קשים יכולים להיות המבחנים? מה כבר יכול להיות שם? יבדקו כמה ידידותיים אנחנו? שיהיה . זה יהיה קל . מה יותר קל מלהיות ידידותי? הכי פשוט . לא נכנסים לצרות , מתנהגים בחברותיות ופוף-את בפלג . קשה זה לא .
הריח החזק רק התגבר יותר ויותר , והמשכנו להתקדם . היינו בחדר ש...כל דבר בו היה עשוי מעץ. הרבה עץ. באוריינות השתמשנו בעיקר בזכוכית . לא השתמשנו! השתמשו . פעם . הם . לא אני . אני מידידות. אני משתמשת בעץ .
ייקח לי זמן להתרגל לזה .
היה לנו מדריך ממש מוזר . היה לו שיער ג'ינג'י ועיניים בהירות , ומאוד אהבתי את המראה שלו . הוא מצא חן בעיניי . אבל היה דבוק לו חיוך מטופש כל הזמן , כאילו הוא מתאמץ לחייך . זה היה ממש מאולץ. שיהיה , אני רק מקווה שאני לא אהיה ככה . היה לו בגדים אדומים-צהובים . למה ציפיתי? זה ידידות . העדפתי את הצבע הכחול , אבל שיהיה . אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה לעבור לידידות. והמבט שהיה להורים שלי בעיניים... זה כבר משהו שהעלה בי חיוך . חייכתי אפילו כשחשבתי על זה.
לחייך זה כיף . באמת . זה כבר יתרון בידידות . מחייכים הרבה .
עצרנו . המדריך אמר כמה דברים , לא כל כך הקשבתי . הייתי נרגשת . סוף סוף! סוף סוף עזבתי את אוריינות! כמה חיכיתי לרגע הזה , להיפטר מהמשפחה שלי . מהלמידה התמידית . לצאת קצת , לכייף . לא לחרוש כל היום . הייתי כל כך מאושרת , שלא יצא לשמוע לי כמעט מילה מדבריו . הדבר היחיד ששמעתי הוא המשפט האחרון שלו . ''לכו לחדרים שלכם'' אמר והצביע על חלק מסויים במבנה . ''בבוקר המבחנים יתחילו . בהצלחה'' . הלכנו לחדר , ילדים הסתכלו אחד על השני . רושם ראשוני . עכשיו חשוב להיראות טוב . סידרתי את שיערי עם ידיי תוך כדי הליכה לחדרינו . סקרתי את הקבוצה . הם היו חייכנים, רובם היו מידידות . ברור , אנשים מידידות כמעט לא עורקים . ואני מבינה אותם-טוב להם שם . הם רגילים כבר. מעט מאוד עורקים , ואלה לרוב לא מתקבלים . יש קצת שכן , אבל הרוב לא מתקבלים , ונהיים נטולי פלג. עדיף ללכת על בטוח . זיהיתי מאיזה פלג כל אחד לפי הבגדים שלו .
אוריינות . הקרבה עצמית . אומץ לב . כנות . ידידות .
חבורת ילדים מידידות התקבצה , שוחחה ביניהם . שמעתי מעט מהשיחה , אני די אוהבת להקשיב לדברים שלא קשורים אליי . זה מסקרן אותי . אבל השיחה הייתה סתם משעממת , והדבר היחיד שבאמת עניין אותי הוא שם של אחד מהילדים שם . אלכס . היה לו שיער ג'ינג'י , ארוך . עיניים כחולות . הוא היה גבוה ומבנה גופו היה ... וואו . הוא נראה טוב . ממש טוב . שיערו ועיניו היו טיפוסיות לפלג ידידות, יש להם מראה... חברותי כזה . אבל הוא היה טיפוסי בצורה מדהימה . באוריינות כולם נראו.. איך אני אגדיר את זה? מזעזע . פשוט מזעזע . הנה , עוד יתרון בידידות . ילדים חמודים ^.^ באוריינות כולם היו חננות חולי ספרים מכוערים . יאי D:
הגענו לחדרים . הם היו מרווחים , יפים . חברותיים כאלה . הכל נראה פה חברותי . טוב , למה ציפיתי? זה ידידות . החדרים לא היו אמורים להיראות מרושעים או משהו . אני פשוט מניחה שציפיתי למשהו משעמם , בהתחשב בעובדה שלפני המריבה עם הוריי ציפיתי להגיע לא לחדרי ידידות , אלא לחדרי אוריינות . שיהיה , אני אתרגל לזה בשלב כלשהו . התמקמנו , ושמעתי דיבורים סביבי . ילדים מתחילים להתחבר . ידידות , ברור . אני הייתי לבד , לא היו עוד עריקים מאוריינות . כמה מפתיע . ידידות הוא לא בדיוק פלג חביב באוריינות , בלשון המעטה . אומרים שהוא צבוע ושהמוח של כולם מלא ב'בואו נתחבר יחדיו' במקום בידע חיוני . מזל שאני כבר לא באוריינות . אני חושבת שמזל ...? בינתיים יש כמה יתרונות , אני מקווה שזה יישאר ככה . התיישבתי על המיטה שניגשתי אליה בהתחלה . כל אחד פשוט ניגש למיטה באקראיות והחליט שהיא שלו . לא היה משהו מיוחד , בלי מריבות . ידידות . הכל כל כך שונה . חשבתי על אלכס , הילד החמוד שראיתי כשהלכנו לחדרים . גם החברים שלו נראו בסדר . יחסית לבחורים באוריינות , זה נהדר .
עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש , על הפלג החדש . מה הולך להיות פה? מה שונה? מה דומה? אני אעבור? ואם לא? מה אני אעשה? ואם כן , איך יהיה? טוב? רע? מה יהיה?
שקעתי במחשבות , התעמקתי בהם ולא שמתי לב ליד שטפחה על כתפי . הסתובבתי .
- - - -
המממ אני עוד לא בטוחה שזה בסדר אז אני אעצור פה . סאמבודי , אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שלאמילי יש קראש על הדמות שלך . אם אתה יכול לאשר לי את ההתאהבות הזאת אני אשמח כי אני לא בטוחה שזה בסדר מצידך . בגלל שאני ראשונה [יאי?] אני לא בטוחה שהדברים שכתבתי פה בסדר, ויש לי עוד שאלה - אנחנו [מן הסתם] לא 3 ילדים במבחנים . הדמויות האחרות , שאין להם משתמש - מותר לכתוב עליהן? או שמותר לי לכתוב רק על דון , אלכס וקארו?
סליחה שאני חופרת עם השאלות אבל לא הבנתי פשוט כמה דברים .
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
בטח שאת יכולה לכתוב על דמויות אחרות. זה אפילו מאוד טוב. רק תשתדלי לא לגרום למצב שניגרר עם דמויות שאין להם באמת אדם מאחוריהם ;)
עשית עבודה מצוינת!
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*את. אני בת XDD
ברור שאפשר שהיא תתאהב בו, אבל אלכס דיי לא ישים לזה לב כרגע.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני יודעת שאני לא קשורה לפלג הזה, אבל עלה לי רעיון למבחן.
הרי יש להם סמים בלחם שגורמים להם להיות חברותיים, נכון?
אז לא הגיוני שהבחינה שלהם היא פשוט לבדוק מי יהיה מוכן לסמם את עצמו רק למען הידידות?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אבל הם לא ידעו שמסממים אותם.. בכל אופן חבר'ה, תשתדלו לא לכתוב יותר מידי דברים בדיון עצמו.. :P
ותזכירו לכל האנשים בפלג שלכם שצריך להגיב!..
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אבל יש להם איזה משהו שנקרא "חדר הקונפליקט" ושם הם לוקחים את הסם הזה, לא?
טוב, הפסקתי. אני אחפור לאוריינות.
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
סליחה , סאמבודי - אני רגילה להתייחס לאנשים לפי הדמות שלהם . בכל אופן , ב'חדר הקונפליקט' אני חושבת שהם לא יודעים שמסממים אותם , אם אני לא טועה נתנו לטריס מנת יתר ודרך זה היא גילתה על הסמים . לדעתי , המבחנים הם באמת לבדוק איך אנחנו מסתדרים בחברת אנשים . אם למישהו יש מידע אחר זה יהיה יעיל אם הוא יכתוב אותו פה D:
וזהו סליחה אני לא אחפור יותר ^^
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"ברוך הבא, חברי ידידות לעתיד." אמר דון, המדריך שלנו, "בבקשה, היכנסו."
אני ושאר המתמודדים לפלג ידידות נכנסנו למפקדה של ידידות. כמה נכנסנו למקום בפליאה, חלק לחששו בשקט עם השני וחלק פשוט עברו בשקט במקום. אני הייתי עם כמה חברי ידידות שלא ערקו, אך נראה כי כל אחד מהם היה בעולם משלו. נשמתי עמוק. אני הייתי בבית - בבית האהוב והמוכר שלי. אבל למה אני הרגשתי שמשהו חסר?
כמובן, ג'קי.
אני ניסיתי לא לחשוב על כך.הייתי בטוח שאם אני אחשוב על כך יותר מידי, אני אתחיל להסתבך עוד ועוד עם הרגשות שבתוכי ועם השאלות בסגנון "מה היה קורה אם…" או "האם הייתי צריך לעשות את מה שעשיתי". במקום זאת אני ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, כמו כמות העריקים ועל העובדה שדון היה המדריך שלנו. דון הוא בן אדם מאוד נחמד, הוא בטח ממש התרגש באותו יום. הוא הוביל אותנו בפלג ידידות עד שאנחנו עצרנו, ואז הסביר לנו על פלג ידידות ודברים שקשורים לעניין. לבסוף שלח אותנו לחדרנו ואיחל לנו בהצלחה. הלכתי עם כמה מחבריי לעבר החדר. תומס אמר בחיוך חסר דאגות שהוא מרוצה מרמת העורקים ועוד יותר שמח מכך שהיו הרבה שלא ערקו. ג'וליה הסכימה איתו והוסיפה שאין כמו פלג ידידות. כולנו הסכמנו איתה.
לידינו עברה אוריינית-לשעבר, עם שיער שחור מתולתל ועיניים אפורות והסתכלה עלינו. אני וגבריאל הסתכלנו עליה בחיוך. אני מקווה שהיא תצליח להסתדר פה.
חזרתי לדיון. אמיליה עצרה ושערה יצאה מתוך התסרוקת המיוחדת שלה לכבוד האירוע. "מה עם העורקים? צריך לבדוק כמה ערקו!" הודיעה בחגיגיות כשעינייה הכחולות נוצצות. כמובן שכולנו הצטרפנו למשימה, מתגודדים בנינו עוד יותר. מסתבר שאפריל עזבה. חלק בי חשב שהיא תעזוב, בהתחשב ב"צו הרחקה" שהיה בינה לבין לג'קי.
היה עוד בן בשם בנג'מין שעזב לכנות, חלק נראו מופתעים, חלק לא. הוא תמיד היה בוטה.
"מה לגבי ג'קי?" שאל מייקל ברצינות. כולם הסתכלו עלי. הייתי צריך לדעת שזה יבוא.
"היא עזבה לאומץ לב." הודעתי בחיוך עצוב. השאר הסתכלו עליי בעצב, במיוחד מייקל. הוא ידע איך הרגשתי לגביה. אני חושב שהוא בין היחידים שידע.
"לא ידעת?" שאל גבריאל.
"לא."
השאר ניסו לעודד אותי והמשכנו הלאה, לנושאים אחרים, למרות שהכאב בלב רק מלהיזכר. הם דיברו על מתמודדת מסוימת מאומץ לב, עם שיער חום צבוע לאדום, עיניים ירוקות, כובע שחור, עונדת תכשיטים ועם קעקוע מאחורי הצוואר של עוגן.
"זה לא כאב לעשות את הקעקוע?" שאלה אמיליה בתמימות. אני חשבתי שזה יהיה סמל תמידי לכך שהיא הייתה באומץ לב.
"אנחנו צריכים לעזור לאנשים להתקבל ככל האפשר לפלג ידידות. הרי זאת החובה שלנו, לא?" אמר תומס וכולנו הנהנו להסכמה.
הלכתי לארגן את הדברים שלי. חשבתי על רוי וכיילב, שמשחקים להם בבית. בטח רוי רוצה לעשות משהו "אדיר לחלוטין" כמו שהוא קורא לזה וכיילב עוצר אותו. אימא בטח מכינה ארוחת ערב. האם היא גם חושבת עליי?
אני לא יכול שלא לתהות גם על ג'קי. איך היא? איך באומץ לב? האם היא כבר התחברה עם אנשים, או שהיא לבד? האם טוב לה שם?
כנראה שאני לא אדע, לפחות לא בזמן הקרוב


חפרתי XD
תעירו לי בבקשה אם לא עשיתי משהו לא בסדר. בכוונה לא תיארתי את האנשים בגלל שאלכס כבר מכיר אותם וזה יהיה מוזר אם הוא יתחיל לתאר אותם.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מניחה שלא התחלתי עם פלג ידידות ברגל ימין,ברגע שביקשו מאיתנו למסור את הבגדים שלנו סירבתי,הם קיבלו את ההרגשה שאני לא מסוגלת להתנתק מהפלג שלי עד הסוף, אבל האמת היא שאני מתה על הצבע שחור והיחיד שלובשים פה זה אדום וצהוב + החצאית,אין סיכוי שאני נותנת להם את הבגדים שלי ואחרי ויכוח ארוך הם נתנו לי להשאיר אותם אבל לא ללבוש אותם (נהדר)
כשהגענו לפה בפעם הראשונה הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לצייר את הטבע פה הוא היה נפלא,נוף שלא הצלחתי לצייר בגלל מהירותה של הרכבת של אומץ לב,נחמד כאן האוויר מריח נעים והרוח על פני,אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה באמת נשמתי,הכול דחוס כל כך באומץ לב מתחת לאדמה,אני טועה אם אי פעם ארצה לחזור לכל הדחיסות הזאת או שמע ההפוך לקלסטרופובית.
כשהדלתות נפתחו זה נראה כאילו אתה מתהלך לתוך גן עדן,הריח היה נעים,נראה שכולם היו מהופנטים לזה עד שהמדריך שלנו איך קראו לו? דין? דו? דון! אמר לנו להיכנס,היה לו שיער ג'ינג'י ועיניים בהירות,טיפוס של ידידות המראה שלו הצחיק אותי,היה לו חיוך דבילי על הפרצוף אני כל כך מקווה לעבור את המבחנים אבל לא להפוך לגמרי לאחת מידידות,הףאמת שהוא מזכיר קצת את המורה שלי באומץ לב,הם לא היו דומים במראה אבל איכשהו באופי,קשה להסביר,בבוא הזמן אני אמתח אותו,הוא דורש את זה.
חייכתי חיוך מלא עם שיניים,אמרו לי שהחיוך שלי יפה אני מקווה שיהיה פה מבחן חיוכים,אולי זה יעזור לי לעבור,אני מצחקקת לעצמי,בדרך כלל שהייתי עושה את זה באומץ לב החברים שלי לא ידעו מה פגע בי,נו טוב,למרות שלוק התחיל לצחוק חזק ואז באמת הייתי מתפוצצת מצחוק.
מחשבה מהירה עלתה לי בראש,הכינור שלי! אני לא חשבתי על זה,הוא נשאר מאחור וכל הספרים שלי שאגרתי במשך שנים וכמובן כל הציורים שלי,תחושה של עצב עוברת לי בכל הגוף כמו צמרמורת,אני מקווה שיש דרך שבה אני יכולה לבקש מאבא שלי לשלוח את הדברים אלי,או אפילו יותר טוב להביא אותם אלי בעצמו.
המחשבה הבאה שלי הייתה השיער,צריך לאסוף אותו כאן? כי אם כן יראו את הקעקוע עוגן שמאחורי הצוואר שלי,זה לא לגמרי יגרום לי להשתלב פה,הצבע של השיער מישהו יבקש ממני להוריד אותו? כי אני ממש לא הולכת לעשות כת זה,אמא שלי אהבה את צבע השיער שלי,צבעתי אותו לאדום מאז שאני קטנה בגלל גיבורה של ספר שקראתי,עם הזמן הוא הצבע נשאר על השיער שלי יותר ויותר זמן,אני מתפללת יום אחד שהוא יישאר לנצח,אבל כנראה שלא.
הבניין הגדול מעץ נתן לי תמריץ לטפס עליו אבל הזכרתי לעצמי איפה אני אז דחפתי את הדחף הזה לבטן עד הסוף ונעלתי אותו שם.
דון הכניס אותנו לחדר והשאיר אותנו שם,בשנייה שהוא יצא אנשים התנפלו על המיטות כמו על הפנקייקים ביום ראשון בבוקר אצלנו,זה גרם לי לצחוק,כמה אנשים חילקו אלי חיוכים,נחמד שלא מסתכלים עלייך במבט מוזר לשם שינוי,בחרתי מיטה בסוף החדר,מתתי לקרוא עכשיו או סתם לצייר אבל לא היו ברשותי הכלים,הייתי מתה לישון אבל כדאי לפתח שם של ידידותית ולא זאת המפלג אומץ לב הבודדה ,התחלתי לחפש אנשים לדבר איתם,אני גבוהה מחצי מהאנשים פה,עכשיו שמתי לב שהכובע השחוא שלי והתכשיטים עדיין עלי,כנראה הכובע השחור לא הפריע להם,אני חושבת להוסיף לו משהו מידידות והצמידים שלי והשרשרת בסדר הם נראים צבעוניים,עוד משהו שנשאר לי מעצמי,הגיע הזמן למצוא חבאים חדשים.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
גם אתם חבר'ה, כמו אוריינות, תתקדמו בכתיבה לעבר שינה.
כשכל הדמויות יירדמו, נמסור פרטים לגבי הבוקר, ולגבי המבחן שלכם.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מחליטה להתחבר לילדה בעלת השיער השחור עם הבקבוקים,הוא בלט מאוד על עורה הלבן או יותר נכון כמעט לבן,אפשר להגיד קצת חיוור.היה לה גוף דק ושטוח,לא יודעת למה אבל אני חושבת שהלכתי אליה כי היא נראית מעניינת וחוץ מזה ההפך המוחלט ממני וזה מסקרן,מה שהוסיף לסקרנות שלי זו העובדה שהיא מאוריינות,הם קוראים מלא ספרים והם בעלי ידע רחב. נגעתי בכתב,היא הסתובבה אלי ובפעם הראשונה שמתי לב לעיניה האפורות בהירות,לאפה הקטן והמעוגל ולשפתיה המלאות,היא נראית שברירית בהתחלה אבל מקרינה עוצמה וגם חייבת לומר ערמומיות. תמיד רציתי חברה מאוריינות אבל היא ערקה אז מי יודע למה."היי,אני די מנסה עכשיו להתרגל למקום החדש ולא תזיק לי חברה" תמיד הייתי ישירה לאנשים "את נראית לי טיפוס מעניין,רוצה שנהיה חברות?" חייכתי אליה והעברתי את ידי מאחורי ראשי,ככה פחות או יותר הכרתי את כל החברים שלי מאומץ לב חוץ מאת ניק,הוא הפך לחבר טוב שלי בלי שידעתי את זה אפילו. חיכיתי לתגובתה.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי חבר'ה..
רק רציתי ליידע אתכם שבשבוע וחצי הקרובים אני לא אהיה לגמרי פנויה, ואם יש לכם שאלות וכדו' - תפנו לאס אי.
עד שאני אחזור, אתם צריכים להגיע בדיון שלכם למצב של שינה, ולהתחיל את המבחן שלכם.
עדיין לא החלטנו לגמרי מה יהיה המבחן, אבל כשנחליט - אס אי תיידע אתכם.
בהצלחה! ;)
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הסתובבתי לכיוון היד . לעיניי נחשפה דמות משונה . השיער שלה היה אדום , אבל ניתן היה לראות שהשורשים שלו חומים . כל הבגדים שלה היו שחורים , כולל הכובע . והיו לה... עיניים ירוקות. כאלה שאם תסתכלו עמוק לתוכן תראו בערך את... הכל . למה לי אין כאלה?!
"היי,אני די מנסה עכשיו להתרגל למקום החדש ולא תזיק לי חברה" היא אמרה . וואו . זו התחלת שיחה די ישירה . טוב , לפחות זה בלי תסבוכות מביכות שלא מובילות לכלום .
"את נראית לי טיפוס מעניין,רוצה שנהיה חברות?"
אני יודעת שאני טיפוס מעניין , אני יודעת . אבל בחורה מאומץ לב , שתחשוב שילדה מאוריינות היא טיפוס מעניין? זה מקרה די נדיר . בדרך כלל אני לא ישר קופצת על בנאדם ו*בום* הופכים לBFF , אבל הייחוד שבמקרה הזה גרם לי לזרום עם השיחה . מקסימום אני אגלה שהיא בנאדם מעצבן וחופר כמו בערך רוב האנשים באוריינות ואנפנף אותה ממני . זה לא כזה קשה .
''הו . היי . כן , האמת שגם לי לא יזיק להכיר כמה חברים . בייחוד אם מתחשבים בעובדה שיש סיכוי גדול שבקרוב נהיה שייכות לאותו פלג . אני ואת , אולי . ועוד כמה ילדים . אז כן'' אמרתי וחייכתי. לא יוצא לי לחייך הרבה . לא באוריינות , אבל אני לא באוריינות יותר, נכון? אני בידידות. אני חברת פלג ידידות .
אולי . ואולי אני נטולת פלג.
במקרה כזה אני אתאבד .
אני מקווה שאני לא אגיע למצב כזה .
החיוך שעלה על פניי גדל , וקלטתי שאני נראית דבילית בערך כמו המדריך שלנו , לכן מחקתי אותו והוספתי משפט : ''אני אמיל... איימי . ואת?'' כמעט יצא לי להשתמש בשם שהוריי נתנו לי . אבל אני לא אמילי יותר . אני איימי .
''קארו . נחמד להכיר אותך'' היא אמרה והושיטה לעברי יד . הושטתי את שלי לעברה לאחר קצת זמן מחשבות של 'למה לעזאזל היא נותנת לי את היד שלה?!' והבנתי את כוונתה . לחצנו ידיים .
''אז... מה תחומי העניין שלך?'' וואו . היא בנאדם חברותי . וישיר . חברותי וישיר . כל כך לא אני.
''אממ... לא יודעת . בעיקרון לא יצא לי להתנסות בהרבה דברים באוריינות חוץ מלבלוע ספרים כל היום. בגלל זה ערקתי . טוב , זו אחת מהסיבות . פשוט משעמם שם . קיוויתי לקצת יותר אקשן'' אני יודעת שלא עניתי לה על השאלה , אבל גם לא היה לי בדיוק מה לענות .
"אם רצית אקשן , למה לא ערקת לאומץ לב?" היא שאלה
"כי יש הבדל בין אקשן לבין לסכן את החיים סתם ככה בשביל מה שהם קוראים לו 'כיף' " עניתי, די בגסות . אני מקווה שלא פגעתי בה . בכל זאת, היא חברת אומץ לב-לשעבר .
הבנתי שהתגובה שלי אולי הייתה קצת מוגזמת , לכן הוספתי עוד משפט . שאלה .
"ומה תחומי העניין שלך?"
" תחומי העניין העיקריים שלי הם קריאה וציור,אני אוהבת לרקוד בסגנון חופשי את יודעת במסיבות וכאלה,זה ממריץ וכיף,אני אוהבת מתיחות,אני הולכת למתוח את דון אחרי המבחנים,משום מה הוא דורש את זה"
"הממ . מעניין . אולי ייצא גם לי להתנסות בתחומים האלה. ובקשר לדון- האמת שגם לא יצא לי אף פעם למתוח משהו. זה לא אחד מהדברים שעושים באוריינות , אבל זה נשמע נחמד" אמרתי . זה לא באמת היה כל כך מעניין, אבל... אני חייבת להתחבר עם מישהו . איכשהו . לא משנה איך . אז נזרום עם הקטע , מה כבר יהיה? חוץ מזה שאני באמת לא התנסתי בתחומים האלה , ואולי אני אוהב את זה אם מתישהו ייצא לי להתנסות בהם.
"וואו , אף פעם לא יצא לך לרקוד?"
"לא , באוריינות לא עושים דברים כאלה." עניתי. באמת פספסתי כל כך הרבה ב16 שנות חיי באוריינות? באמת? מה , זה באמת נחשב לכל כך משעמם?
כנראה שכן . טוב , אין יותר אוריינות . זהו .
"אה . טוב , כדאי לעשות . צריך לעשות בכללי מייקאובר שלם לפלג הזה. חיצוני ופנימי. סלחי לי, אבל כל הבנים שם נראים זוועה והם משעממים ברמות . מישהו צריך לשנות שם קצת! כואב לכם להיראות קצת יותר טוב?" היא אמרה . צחקתי . גם היא צחקה . היא הייתה בן אדם ממש מצחיק וזורם .
בדרך כלל אלה לא הטיפוסים שלי,אבל משום מה התחברתי אליה . לא יודעת , יש כזאת הרגשה בלב של 'הנה היא. היא חברה.' . הרגשה שלא הרגשתי באוריינות . שם הכל מחושב. גם החברים מחושבים. בוחרים מראש מי יהיה חבר שלך, וזהו . בידידות זה לא ככה .
טוב, אני מניחה שבידידות *כולם* חברים שלי, אבל יהיו 'יותר חבר' ו'פחות חבר' . כנראה .
השיחה בינינו זרמה . התחלנו קצת לרכל על שאר הילדים בסביבה , צחקנו על הפלגים הקודמים שלנו ודיברנו על הפלג החדש שלנו . הצלבנו מידע שידענו מראש [או חשבנו שידענו והסתבר שהוא לא נכון] על ידידות, ובנינו פרופיל שלם לפלג הזה . נשמע פלג באמת נחמד בסך הכל . זו הייתה בחירה טובה .
היא המשיכה להצחיק , אני המשכתי לזרום... זו הייתה שיחה חלקה וטובה . שמחתי שסוף סוף מצאתי חברה .
המשכנו לשוחח בנוגע לידידות , זורקות כמה בדיחות פה ושם .
''תגידי , זה נכון שאוכלים רק אוכל בריא בידידות? כאילו , בלי מתוקים ובלי פאסט פוד וכאלה?" קארו שאלה אותי . וואו . מה .
"מה?! באמת?! אני לא יודעת , לגבי החלק הזה לא סיפרו לי כלום . אני ממש מקווה שזה לא נכון . יכול להיות שכן? אני לא יכולה אני מכורה לאוכל הזה!" אוקיי אני יודעת שזה נושא ממש שטותי, אבל בכל זאת - אם אני הולכת לבלות כאן את שארית חיי המסכנים מגיע לי לאכול אוכל טעים! וידידות באמת נראים בריאים כאלה . מעניין .
"הו לא , זה לא נכון . יש פה הרבה אוכל . וטעים . למרות שאת לא נראית כמו בן אדם שאוהב כל כך אוכל . וגם את לא . אבל שיהיה ."
הקול לא היה שלי כמובן , אבל גם לא של אריה . זה היה קול נמוך כזה , גברי . הקול הגיע מאחורינו .
הסתובבתי , ולעיניי ניצב .. אותו בחור . אותו בחור שבדרך לחדרים ראיתי אותו , הבחור החמוד עם העיניים היפות . או . מיי . גוד .
"הו , אני מצטער שנדחפתי ככה לשיחה ." הוא אמר , והתיישב על המיטה שישבנו עליה . אז אתה מתנצל שאתה נדחף ואז נדחף עוד יותר? וואו. זה חדש.
"אופס , מצטער. שכחתי להציג את עצמי . אני אלכס" אמר וחייך חיוך רחב .
- - -

אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היא ממש זרמה,אני טיפוס חופר לוק היה אומר לי,אני מניחה שהוא צודק חלקית, אני חופרת אבל לפעמים אני יכולה להיות כל כך שקטה שזה מפחיד. נראה שמוזר לה שאני צוחקת הרבה,היא צריכה לתאר לעצמה איך הסתכלו עלי באומץ לב,הייתי מקובלת מבחינת חברים אבל לא ברמה הכי גבוהה המוזרות שלי הפריע בדרך אבל שמחתי שלא הפכתי לסנובית,כשהיו מנסים להעליב אותי הייתי מחייכת בחיבה וזה היה הורג אותם מבפנים,אני יכולה להיות מרושעת לפעמים.מאוחר יותר דיברנו על תחביבים "וואו בחיים לא יצא לך לרקוד?" הפגנתי מבט מופתע,"לא באוריינות לא עושים דברים כאלה" התיישבתי על מיטתה והסתכלתי לתקרה בזמן שאני מונעת מהכובע ליפול עם היד,"טוב עכשיו יש לך מזל שאני כאן" היא הסתכלה עלי בבלבול,וואו אני מתה על השיער שלה,"אם יהיו פה מסיבות אני אלמד אותך לרקוד ונתפרע עד שנקיא" נראה שה מחשבה לא משמחת אותה במיוחד אבל אני מחכה לזה בקוצר רוח. "מה עם ציור?" הסתכלתי עליה,"גם את זה לא עושים אצלנו באוריינות",לא ציור לא ריקוד"היא ענתה,"אני די בטוחה שאת קוראת לפחות הרי זה אוריינות",הסתכלתי עליה לקבלת תשובה חיובית,היא הנהנה "טונות ספרים" היה נחמד לחשוב על ספריות מלאות בספרים, באומץ לב הייתי צריכה להזמין דרך אבא שלי. "אור יינות זה פלג מוזר" היא הביטה בי ותיקנתי את עצמי "מוזר במילה טובה" .היא תיקנה את עצמה גם כן כש דיברה על הסכנה שהפחד שלי,היא צדקה זה מטומטם ככה לסכן את החיים אבל סכנה הם החיים שלנו עצמם.עברתי לנושא שהטריד אותי מאז ששמעתי עליו,האוכל אני לא אשרור פה בלי מתוק זה יהרוס אותי,אני אתחנן לאבא שלי לשלוח לי כל יום את העוגות שוקולד הקטנות בשקית שאני אוהבת."את לא נראית כמו בנאדם שאוהב אוכל וגם את לא" זה היה בחור,נראה טיפוסי לגמרי לידידות,הוא התבדח איתנו מי לא אוהב אוכל? אני מעדיפה להיות שמנה ומאושרת מרזה דכאונית,תקעתי בפרצוף,אני לא מחבבת במיוחד בנים,הם טיפשים ב-90% מהזמן, אולי זה רק באומץ לב,הם מעדיפים את השרירים שלהם,הוא לא אמר שום דבר רע,אני אענה לו בטוב,"אני דווקא אוהבת לאכול,במיוחד מתוקים,וחשבתי להפוך לצמחונית" הם הסתכלו עלי במבט מופתע ,"למה? פלג אומץ לב ידוע כפלג שטורף בשר?" הם הסתכלו אחד על השני "כן פחות או יותר"הם ענו 
sunwing לפני 11 שנים ו-2 חודשים
מחק "אל תדאגי," אמרתי לקארו, "יש פה מספיק דברים טעימים לאכול. את צריכה לנסות את עוגת הדבש או את עוגת התפוחים. או הלחם. רוב האנשים פה אוהבים את הלחם, כולל אותי."
"לחם?" שאלה איימי. קארו נראתה משועשעת מהרעיון.
"כן כן, הלחם. תאמינו או לא, זה אמת לאמיתה."
"אם אתה אומר." אמרה קארו, "הרי אתה זה שמכיר את המקום." "עוד מאט גם אתן תכירו." אמרתי בחיוך, " רוב הסיכויים."
איימי וקארו נראו מוטרדות מהרעיון. אני מבין אותן. זה נורא להיות נטול פלג.
אני, קארו ואיימי המשכנו לדבר. נראה לי שאנחנו נהיה חברים טובים. קארו מצחיקה וזורמת ואיימי...חמודה. בסופו של דבר, רוב החדר הלך לישון ואיימי הציעה שנעשה את אותו הדבר.
"לילה טוב," אמרה קארו. אני גם מלמלתי לילה טוב ואיימי אחריי וכשנכנסתי למיטה נרדמתי ישר.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים

אתם מעוררים לקולו של המדריך שלכם, דון. כשאתם מתעוררים אתם שמים לב לדמות שעומדת בכניסה לחדרים שלכם, והיא לבושה במדים שחורים. דון מוודה שכולם ערים ואז מתחיל לדבר. הוא אומר לכם שמהרגע שהוא הולך אתם תצטרכו להתקלח, להתלבש, ללכת לאכול ולחזור אל החדר. וכשתחזרו, המבחן יתחיל.
אתם עושים את מה שהמדריך אמר לכם וחוזרים לחדרים שם דון והאדם בעל המדים השחורים מודעים לכם על המבחן שלכם.
דון מציג את האדם שלידו בתור אדם מאומץ לב שיש לו חלק חשוב מאוד במבחן שלכם ואומר שהוא יספר לכם אותו אחר כך בנפרד.
האדם מאומץ לב הוא ג'ק, בן 20. שיערו שחור וקצוץ ועיניו ירוקות. יש לו קעקוע שמתחיל בכתף ונגמר בגב כף היד, זהו קעקוע של נחש ארסי. יש לו קעקוע נוסף על הגב התחתון וזהו קעקוע של ורד קטן כשחלק מעלי הכותרת שלו נושרים. (אני אשחק אותו לשם המבחן, בנוסף לעובדה שאני אשחק את דון).
דון מסיים את דבריו במשפט שאסור לכם בשום פנים ואופן לאכול מהלחם מהרגע שהמבחן מתחיל. ואז, ג'ק מתחיל לדבר ומספר סיפור קצר ולאחר מכן מספר על המבחן שלכם: הוא הולך להציק לכם, לשגע אותם. וזאת במידה כדי לראות מי השלושה שישברו ראשונים ויהפכו להיות נטולי פלג. הוא יחדור לפרטיות שלכם וישגע אותכם, ואלו מכם שיישארו רגועים ויתנהלו כרגיל יצליחו.
דון וג'ק יוצאים מהחדר ואומרים לכם שיש לכם שעה להתארגן ואז המבחן מתחיל.


אוקיי. היי, קודם כל.
אתם רגילים לשמוע ממישי יותר, אבל עכשיו אתם תשמעו ממני ותבינו שאני בחיים. חח :)
אני מקווה שהכל מובן וברור ושאין שאלות, אבל אם יש תרגישו חופשי לשלוח לי אותם בפרטי ואני אשתדל לענות לכם על הכל.
תודה ובהצלחה.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
*דון*
כמה טוב לראות שיש נוכחות גבוהה של יוצאי ידידות. לא הרבה מהם עזבו. זה הדבר הראשון שאני אומר לעצמי ברגע שאני רואה את כל המתמודדים שבאו חזרה מהטקס. ואז אני מגיע במחשבות שלי לטקס שאני עברתי וחושב על המקום שבו הייתי לפני ועד כמה אני שמח שעברתי לפה.
"שלום לכם" אני אומר. על חלקם אני רואה שהם לא מרוכזים וחלקם מקשיבים. אבל אני בכל זאת מדבר. אני מדבר קצת על הפלג, קצת על דברים שקשורים בעקיפין ואז אני מלווה אותם לחדרים והולך, אבל לא לפני שאני מחייך ואומר לכם בהצלחה. כי הם יזדקקו לה. הו, כמה שהם יזדקקו לה במבחנים.
כשאני חוזר לחדר שלי אני מתארגן ומכין את עצמי לקום מוקדם מחר בבוקר, מוקדם יותר בשעה וחצי בערך. דבר שאני לא עשיתי כבר שנה לפחות. לא מאז המחזור הקודם.
ואז אני נרדם למחשבות על העריקים שבחרו בפלג הזה. ועל כמה שזה בטח שונה ממה שהם ציפו לו.
***
אני קם, מתארגן והולך לחדרים של האורחים. מוצא את החדר שאליו רציתי להגיע ודופק על הדלת הסגורה.
"היכנס" הקול אומר מבפנים.
אני פותח את הדלת ואומר בחיוך, "בוקר טוב".
"בוקר" הוא אומר, מסיים תרגיל התעמלות ופונה אליי. "אמרו לך כבר שהחיוך שלך מעצבן?" הוא שואל לפתע.
"לא" אני אומר מבולבל, "כולם מחייכים פה, בידידות".
"והנה עוד סיבה טובה להישאר באומץ לב" הוא מלמל ומנגב את פניו במגבת.
"למה קעקוע של ורד?" אני שואל ומפתיע גם את עצמי על הבוטות שלי. רואים שיצאתי מכנות אני חושב לעצמי. "ועוד אחד שעלי הכותרת שלו נושרים?".
"סיפור ארוך. מאוד ארוך" הוא אומר. "ואישי".
"בסדר" אני אומר. "אתה מוכן? אנחנו צריכים להאיר אותם עוד רבע שעה".
"אני מוכן" הוא אומר, לובש חולצת T שמחסה רק קעקוע הורד ואת זנב קעקוע הנחש שלו. הוא מתקדם לעבר הארון ושולף משם ג'קט עור שחור שהוא הביע מהפלג שלו.
בסופו של דבר שנינו יוצאים מהחדר שלו. אני לבוש בחולצה צהובה ומכנס אדום, והוא לבוש בבגדים שחורים - חולצה שחורה, מכנס שחור, ג'קט שחור.
ובכן, למה ציפיתי? ג'ק הוא בכל זאת עדיין בחור מאומץ לב.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
*ג'ק*
למה הציבו אותי השנה לתפקיד הזה? אני שואל את עצמי ברגע שאני יוצא מהחדר שלי. לפני שנתיים הציבו אותי פה בפעם הראשונה לאחר תקרית מאוד מעצבנת במקום ההצבה שלי בשנה שלפני. שנה שעברה הצלחתי להיחלץ מההצבה הזו, אבל השנה? לא. חזרתי למקום הזה.
עמדתי עכשיו בכניסה לחדר השינה של כל המועמדים לפלג ידידות. בנות ובנים בחדר אחד, אני אומר לעצמי, בדיוק כמו באומץ לב. דון עכשיו מעיר את כל החברים האפשריים לעתיד של הפלג ולאחר שהוא מוודא שכולם ערים הוא חופר להם על איזה משהו. אני לא מקשיב. אני מנתח את המתמודדים שלי. את האנשים שאני צריכים להכשיל במשך השבוע הקרוב.
אני מצליח לנחש פה ושם מי מכל פלג, אבל לגבי הפלג של אחת אני בטוח לגבי ושום דבר לא ייטע אותי. זאת קארו. אני זוכר אותה, השיער האדום זה הדבר הכי בולט בה. ילידת אומץ לב. אני זוכר שהייתי בזמן שהיא עשתה את קעקוע העוגן שלה. בדיוק אז, הייתי באמצע עשיית קעקוע הורד שלי. מעניין למה היא הגיע לפה? אני שואל את עצמי.
עכשיו דון בא בכיווני ושנינו יוצאים מהאזור והולכים לחדר האוכל.
"אחרי האוכל אנחנו נחזור לחדרים שלהם ואז אתה תמסור להם את המשימה ואת כל הפרטים" דון אומר לי בנימה ידידותית. "אבל עכשיו רוגע".
נכנסנו לחדר האוכל, מקום גדול שבמרכזו עץ. עץ. מכל הדברים בעולם, עץ. טוב, בכל זאת אנשי ידידות.
לא אכלתי ירקות או פירות, לא אכלתי לחם או פיתה, לא אכלתי בקושי בכלל. אני לא מהטיפוסים שאוכלים על הבוקר. אז מילאתי את עצמי במים ואמרתי שהתפוצצתי לחלוטין כשאחת מחברי הפלג שאלה אותי למה אני לא אוכל.
***
הם ישבו על כיסאות במין חצי מעגל מוזר ואני התחלתי לדבר. מתחיל בנאום שאני תכננתי עוד בפעם הראשונה שלי פה.
"פעם היה לי חבר. היינו חברים הכי טובים, אני הייתי עושה צרות ורב עם אנשים והוא היה מנסה לא לעשות את זה או להפריד ביני ובין מי שרבתי איתו. שנה לפני שנפרדו דרכינו הוא בא אלי ואמר לי שהגיע הזמן לשנות את דרך ההתנהגות שלי. אז התחלנו לשנות אותה. הפסקתי לריב עם אנשים וכמעט שלא עשיתי שטויות, ואז התחילו להיות לי מלא חברים. זה היה כיף" אמרתי. סיפור אמיתי. סיפור שאני לא בטוח אם הייתי מספר בפלג שלי.
"אבל אז הגיע יום המבחן שאומר לך באיזה פלג אתה" המשכתי. "אחרי היום הזה הוא חזר עם מצב רוח טוב מהרגיל. ואז ידעתי מה קרה, הוא קיבל את התוצאה שהוא רצה לקבל. אבל גם ידעתי שזה לא היה אומץ לב" עצרתי לשנייה ואז המשכתי. "ידעתי שהוא לא אוהב את הפלג, למרות שהוא אף פעם לא אמר לי. ואז כשהגיע יום הטקס, אותו יום אחד שאתם עברתם. באותו היום הוא בחר בכנות ואני באומץ לב. באותו היום נפרדו דרכינו. אותו היום עבר לפני ארבע שנים". עצרתי ויצרתי אווירה דרמטית. אני יודע מתי לעצור כל דבר שאני עושה.
"אחר כך היו המבחנים והימים עברו וכמעט ושכחתי מהבחור." המשכתי לאחר העצירה. "אבל האישיות שלי השתנתה בלי ששמתי לב. אני הפכתי לאיש המעצבן ביותר בפלג שלי. תשאלו את מי שתרצו, אני הכי מעצבן שם. אם אתם צריכים לעצבן מישהו תשלחו אותי. אני מעצבן כל אחד ויודע בדיוק איפה נקודות התורפה של כל אחד. ואתם חברים, בטח שואלים את עצמכם, למה אני סיפרתי לכם את כל זה? אז, אני אספר לכם" אמרתי ונעצרתי שוב לכמה שניות. בחנתי כל אחד ואחת מאלו שישבו מולי. "המבחן שלך יהיה תלוי בי. אני הולך לעצבן אותכם ולשגע לכם את המוח. אני אעשה הכל כדי שאתם תתעצבנו ולא תרצו יותר להיות ברוגע. וזה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות, להישאר ברוגע. מי שנשבר הולך. מי שלא נשאר. הכללים פשוטים. אני אהיה עליכם 24/7. אין דרך מילוט, גם שאתם חושבים שאני לא שם. אני שם." אני מסיים בשתיקה קצרה ומסתובב אל דון שעומד מאחורי. ואז שואל, "שאלות?"
"כמה יעופו?" אני שומע קול של בת אומר, אבל אני לא יכול לדעת מי זו הייתה בדיוק.
אני מסתובב אל הקבוצה ועונה, "שלושה. או ארבעה אם תהיו ממש לא נחמדים".
"איך קראו לו?" אחד הבנים שואל מהצד השני של המעגל, אני חושב שזה היה קול מהשורה השנייה.
"סטיב" אני אומר.
"ואיפה הוא היום?" הנער שואל.
"מדריך בכנות". יש אדישות רבה בקולי ואז אני שואל לסיום, "יש עוד?".
יש שקט.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
*דון*
אני מעיר את כולם ומוודא שכולם מתעוררים ואז מתחיל, "תתעוררו, תתקלחו, תתארגנו, תלכו לאכול ותחזרו לפה" אני אומר לכולם עם חיוך. "אחר כך נספר לכם על המבחן. בתאבון" אני אומר ואני וג'ק פונים לחדר האוכל.
***
בזמן האוכל ג'ק בקושי שאכל משהו והוא מלא את עצמו בעיקר במים. אבל זה לא ממש עניין אותי, מה שעניין אותי זה מה שיקרה בקרוב. משהו עמד לקרות אבל לא ידעתי מה. רק ידעתי שזה משהו רציני, כי אחרת לא הייתי צריך להשגיח על המתמודדים שלנו באופן רצוף.
***
אני וג'ק סיימנו וכל אחד פנה לחדר שלו. יש לנו חצי שעה ואז אנחנו צריכים ללכת לחדר של המתמודדים שלנו ולספר להם על המבחן שלנו.
***
"תסתדרו בחצי מעגל שיש לו שתי שורות" אני אומר כשאני תופס את כל תשומת הלב שבחדר. "יופי" אני אומר, נימה ידידותית, כרגיל.
לאחר שהם מתיישבים ומסתדרים אני מתחיל בדברי. "זה הוא ג'ק. הוא מאומץ לב כפי שאתם רואים. ולו יש חלק בלתי נפרד מהמבחן שלכם לשבוע הקרוב" אני אומר. "הוא יספר לכם על התפקיד שלו עכשיו" אני מציין ופונה כמה צעדים אחורה, אבל אז עוצר וחוזר אותם. "למשך השבוע של המבחן, אסור לכם בשום פנים ואופן לאכול מהלחם" אני אומר, "לא משנה מה קורה". אני פונה חזרה ונעמד ונשען על הקיר בעוד שג'ק מתחיל בדבריו.
***
"ואיפה הוא היום?" אני שומע נער שואל. אני עדיין בוהה ברצפה, אני תמיד מקשיב יותר טוב כשאני בוהה במשהו. וכאן היית יחייב להיות מרוכז לוודא שאין כל לחשוש קטן.
"מדריך בכנות" ג'ק אומר באדישות ואז שואל, "יש עוד?" ואני יודע שהוא מתכוון לשאלות.
יש שקט אז אני ניגש לעמוד לצדו של ג'ק ואומר, "בסדר, יש לכם שעה להתארגן להסתדר ואז המבחן יתחיל. ואם יצוצו לכם שאלות בדרך תפנו אליי".
אני מביט בכולם. הם שותקים. הם מבינים.
"בהצלחה" אני אומר ואני וג'ק יוצאים מהחדר.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"יש שאלות?" בטח שיש שאלות תאמינו לי השאלה הראשונה שלי הייתה למה אתה לוקח לי תלחם? אני לא חובבת לחם גדולה אבל ממה אני אכין לי כריכים? תקעתי פרצוף. הבחור ההוא ג'ק אני מכירה אותו אני לא בטוחה אם הוא זוכר אותי אבל הוא יודע שאני מאומץ לב אן לפחות הייתי,קצת קשה לפספס. למה דון היה צריך להציג אותו זה שהוא מאומץ לב? זה לא ברור? הקעקוע,הבגדים והשרירים לא צריך להיות באוריינות כדי להבחין בזה. המבחן שלנו היה איך אני אנסח להיות סופר נחמדים לא משנה כמה הצד השני מעצבן,לא כולם יודעים אבל אני מתעצבנת לפעמים די בקלות,ממש נהדר אבל הומור תמיד גורם לי לדחוף הכול לבטן אני מקווה שלא ישמעו את העוקצנות שבקולי. כשהוא נכנס כולם שלחו אלי מבטים כאילו אני הולכת לעשות משהו בגלל שהוא מהפלג שלי,האמת שבאמת רציתי לדעת אם הוא זוכר אותי,לא שזה משנה עכשיו. שמחתי ובאותו זמן גם דאגתי לגבי זה,הוא ישמור לי טינה כי ערקתי? או שמה יחבב אותי יותר כי הייתי באומץ לב? הוא ינסה להכשיל אותי או יהיה שווה כמו עם כולם? זה התחיל קצת להדאיג אותי,במיוחד שהזכירו את העניין של הפרטים האישיים,ישאלו אותי על אבא שלי? על המוות של אמא שלי? חברי? למה ערקתי?, הכעס שלי יכול להתפוצץ הוא כמעט התפוצץ כי לבשתי חצאית זה לא מתאים לי לא יכלו לתת לי מכנס? למרות שאני מודה שהיא אוורירית.
כמה זמן אנחנו כבר פה? מרגיש כמו נצח,כשמעירים אותנו בבוקר אני בקושי קמה,אני לא טיפוס של בוקר ובחיים לא הייתי זה גורם לי להיות עצבנית לא משהו שיעזור לי כאן. המים במקלחת היו חמים אבל החלטתי להתקלח עם קרים כדי להתעורר,בארוחת הבוקר נמנעתי מהלחם ושמתי לעצמי הרבה סלט וביצה מקשושקשת הלכתי לגבינה ושוב נזכרתי בעניין הלחם,אז פשוט עברתי למיץ מנגו,סתם בשביל להוסיף למתוק לקחתי גם 2 פנקייקים עם דבש. חיפשתי לעצמי מקום לשבת,כולם פטפטו ביניהם היה די הרבה רעש,הלכתי ישנונית עד שנתקעתי בג'ק,"אופס סליחה" נראה שזה לא לגמרי מפריע לו,הוא שם לב לארוחה הענקית שלי,אולי באמת קצת הגזמתי לעומתי הארוחה שלו הייתה ממש מצומצמת,לקחתי עם המזלג את הפנקייק שלי והעברתי אליו,"אל תרעיב את עצמך" לפני שהוא מספיק למחות קול בא מאחורי,איימי ואלכס יושבים כבר בשולחן,אני מנפנפת להם בחיוך, אני מסתובבת לג'ק "הלכתי לחברים שלי ביי ביי" אני מתחילה ללכת לעבר השולחן שלהם בסוף החדר,הכובע שלי כמעט נופל בדרך אבל אני עוצרת אותו עם היד וכמעט מפילה את המגש. "בוקר" אני אומרת.

(מקווה שזה בסדר אם לא,לא אכפת לי לשנות)
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
זה בסדר גמור, אריה. את לא צריכה לדאוג.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
בימים הבאים אני לא אהיה זמינה הרבה בקבוצה. אם יש לכם שאלות. אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה ולשאול. להודעות אני אשתדל לענות מידי פעם.
אם אתם צריכים שאני אוסיף נקודת מבט של דון או ג'ק, או שאחד מהם יענה על שאלות - תשלחו הודעה (בפרטי) ואני אשתדל להוסיף את הקטעים שלהם ולענות לכם על השאלות.
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אנשימים?..
behind the music לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני פה , אבל אני די במחסום רציני . בימים הקרובים אני אתגבר על זה ואצליח לפחות לכתוב משפט, מה שאני לא מצליחה עכשיו . בכל מקרה , אני עדיין פה .
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הקרבה עצמית:
אתם מגיעים למפקדה של הקרבה עצמית.
תארו את רגע הגעתכם, את הרגשותיכם וכו'.
המדריכה שלכם, לולה, מראה לכם איפה אתם ישנים, ואומרת שבבוקר יתחילו המבחנים.

בפרק הזה אתם תעברו את המבחנים של הפלג עצמו.
לאורך הפרק נמסור עוד פרטים בנוגע למבחן, ואתם תצטרכו להגיב בהתאם.
כרגע, תתחילו במה שאמרנו.
כשכולכם תסיימו, נוסיף פרטים.
מקוות שהבנתם:)
בהצלחה!
☆ ★ shoval ☆ ★ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-אני לא בבית, אני לבד, אויש נו תרגעי כבר, תנשמי הכל בסדר את כבר רגילה למצבים כאלה התמודדת עם דברים יותר קשים, אני לא מסוגלת לעשות את זה, נראה לי שטעיתי-
גם אתם לא תמיד בטוחים בעצמכם?! ככה חשבתי לעצמי כל הדרך עד לפלג של הקרבה עצמית אני חושבת שמשהו לא בסדר איתי.. במשך שנתיים בערך כבר רציתי לעוף מכנות למה עד שכבר עשיתי את זה אני מרגישה שזה היה צעד לא נכון?
כשנכנסתי למפקדה עצמית הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא: פשוט. הכל פשוט כאן מידיי..
לולה, המדריכה שלנו הסבירה לנו הכל מחר יתקיימו המבחנים אבל כרגע מה שיותר עדיף לנו הוא להכיר את אחד את השני ללמוד את הכללים וכמובן שאי אפשר לשכוח צריך להחליף את הבגדים -זה החלק שהכי שנאתי ביום הזה - כדי להתאים את עצמנו.. זהו?? לא אמור להיות לנו איזה טקס קבלת פנים או משהו כזה?? אני מבינה את הקטע של הקרבה עצמית, לא להתבלט יותר מידיי אבל בכל זאת חלקנו ערקנו מהפלג שלנו, עזבנו את המשפחות שלנו אני חושבת שזה נחמד שיקבלו אותנו כמו שצריך כדי לתת לנו הרגשה של "אל תדאגו אתם תתגברו על זה" שיהיה, במילא הדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לישון והתעורר עוד 30 שנה !!
אני מתגעגעת למשפחה שלי, לא ממש מצליח לנסות לא לחשוב עליהם זה בלתי נמנע אני מקווה שהם לא שונאים אותי ומבינים אותי שלא מהם אני ברחתי אלא ברחתי מהשקרים שנמצאים בכנות.
אבל אני חייבת לציין שלא הכל היה גרוע הכרתי כמה בנות ובנים בגילי שערקו ונראה לי שאולי התקופה הזו תיהיה קצת קשה אבל לפחות יש מי שיתמוך.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נשארנו אחרונים באולם כדי לעזור לסדר.
הנחתי שזה סוג של מנהג בפלג הקרבה עצמית. קיבלתי את זה על עצמי בשתיקה, ונרתמתי לעזור.
הרגשתי חריג בין הבגדים האפורים. הבחנתי בעוד כמה מועמדים. לא היו הרבה עריקים.
אני, אחת מכנות ועוד אחד מידידות.
כל השאר היו במקור מהקרבה עצמית.
סיימנו לסדר את האולם, והתחלנו לרדת במדרגות.
ההליכה הייתה שונה ממה שהייתי רגיל אליה באומץ לב. במקום ריצה פרועה, הלכנו בצורה מסודרת ואחידה. זה היה בסדר מבחינתי.
לקחנו את האוטובוס כדי להגיע לרובע של הקרבה עצמית. כדי שלכולם יהיה מקום, חלק מאנשי הפלג נעמדו. הצטרפתי אליהם. לא רציתי לשבת במקום שאדם אחר יכול לשבת בו.
כשהגענו, ירדנו בצורה מסודרת מהאוטובוס.
''מועמדים, לכאן בבקשה.'' נשמע קול אדיב.
התקרבתי. מולי עמדה נערה נמוכה יחסית בעלת שיער חום אסוף בצמה, ועיניים כחולות בהירות.
''קוראים לי לולה'' אמרה. ''ואני המדריכה שלכם. אתם רואים את הבניין שם?'' שאלה. הנהנו להסכמה. ''שם תישנו.'' אמרה. ''בנים במסדרון הימני, בנות משמאל. בבוקר תקבלו הנחיות לגבי המבחן שלכם''.
הלכתי לעבר הבניין שהורתה. ראיתי שהולכים איתי עוד שני בנים – העריק מידידות, ואחד מהקרבה עצמית. נכנסנו לבניין, ופנינו למסדרון הימני.
הכל היה אפרורי, פשוט. זה היה שינוי רציני מאומץ לב.
נכנסתי לדלת הראשונה, שהייתה פתוחה.
ארבע מיטות פשוטות בעלות מצעים אפורים היו מוצבות בארבע פינות החדר. ניגשתי אל אחת מהן, שלפתע הבנתי משהו. אני לא אמור לחכות עד שלכולם יהיה מקום לישון בו?
ראיתי שהבן מידידות והבן מהקרבה עצמית נכנסו גם הם לחדר.
עמדנו לרגע בשתיקה.
סקרתי את פניהם של חבריי לחדר. העריק מידידות נראה.. טוב, ידידותי. היו לו פנים נעימים שאפיינו את הפלג הקודם שלו: שיער בהיר ועיניים בהירות.
למועמד מהקרבה עצמית היה שיער כהה ועיניים ירוקות. הם החזירו לי מבט.
''אני ג'ונתן,'' אמרתי.
העריק מידידות חייך. ''שיין''. השיב.
הבטנו במועמד של הקרבה עצמית. '''תומס''. אמר לבסוף.
התיישבתי על המיטה שלי, וחשבתי מה לעשות.
היה מוקדם מידי בשביל לישון, אבל הייתה לי ההרגשה שבפלג הזה לא אמורים לעשות משהו בשביל עצמנו. לא היה אכפת לי. העדפתי להתרכז באחרים מאשר בי.
''מה לדעתך אמורים לעשות עכשיו?'' שאל שיין.
''אין לי מושג.'' עניתי. ''לחכות ללילה?'' הצעתי בגיחוך.
הוא חייך. ''כי בשביל זה בחרנו בפלג הזה.'' הוא ציין, מגחך גם הוא.
''כמובן.'' אמרתי. איכשהו, נראה לי נחמד שאפשר לצחוק בהקרבה עצמית, ושלא כולם נוקשים כל הזמן. חשבתי רגע על המילה. נוקשה. זה התואר שבטח נותנים לי עכשיו באומץ לב.
התעלמתי מזה. אני כבר לא באומץ לב.
[איככ. אני מתחילה לתעב את הדמות הזאת. אני מבינה למה בקושי יש בה''ע.. (בלי להעליב, שובל)]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(אוי, נו מישי. הוא בסדר. בכל מקרה, לפי מה שאני זוכרת אין להם מבחן. הם צריכים להעביר שלושים ימים של שירות לקהילה.)
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[יאפ. וזה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות. רק קודם צריך להגיע למצב של שינה. תובילי את הדמות שלך לזה, טוב? ;)]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אני מאוריינות, רק תהיתי ><]
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זה לא רק שלושה ימים?
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חיפשתי ולא מצאתי. כנראה שזה שלושים. לי זה נראה הגיוני יותר.
הרי גם תהליך ההצטרפות של אומץ לב אורך כמה שבועות.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חח.. אוי, סטינג'. משום מה חשבתי ששובל כתבה את זה.. :P
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אה X) טוב, את לא יכולה להטיל וטו-סופר-כוח-של-מפעילת-המשחק ולגרום לה ללכת לישון?]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אהמ.. ניתן לה עד היום, ואז נחקור לעומק את הוטו-סופר-כוח-של-מפעילת-המשחק.
אגב, לא אומרים 'כוח על'? סופר כוח זה תרגום מופשט של סופר פאוור, לא?.. :P]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[במחשבה שנייה זה היה צריך להיות "סופר-כוח-וטו" ו"כוח-וטו-על" נשמע פחות טוב.]
☆ ★ shoval ☆ ★ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מישי אני מבינה גם לי קצת קשה לנסות לפתח את הדמות שלי בהקרבה עצמית נתמודד ביחד :)
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שובל - בגלל שאני נוסעת לשבוע וחצי הקרובים, הדיון שלנו יהיה.. מוקפא. זה לא כ''כ חשוב, אם חושבים על זה - כי המבחן שלנו לא מסובך.
אז את משוחררת:)
נתראה ;)
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
נמסור פרטים לגבי המבחן בראשון:)
תתכונני..
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אומץ לב:
אתם מגיעים למפקדה של אומץ לב.
תארו את רגע הגעתכם, את הרגשותיכם וכו'.
המדריכה שלכם, סילב, מראה לכם את המקום בו תישנו, ואומרת שבבוקר המבחנים יתחילו.

בפרק הזה אתם תעברו את המבחנים של הפלג עצמו.
לאורך הפרק נמסור עוד פרטים בנוגע למבחן, ואתם תצטרכו להגיב בהתאם.
כרגע, תתחילו במה שאמרנו.
כשכולכם תסיימו, נוסיף פרטים.
מקוות שהבנתם:)
בהצלחה!

מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מה נסגר, חבר'ה??..
המבחן שלכם הכי ארוך!.. אתם חייבים להתחיל..!
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[הוספתי עוד דמות לפלג שלכם. אני אשחק אותה]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
רצנו בהתלהבות במורד המדרגות. הריצה העירה אותי, וחידדה את החושים.
ניסיתי להדחיק את המחשבה על החבר'ה שערקו. במיוחד אחד מסוים.
זה לא חשוב יותר, חשבתי. פלג קודם לדם.
יצאנו מההאב, והגענו למסילת הרכבת.
''אנחנו אמורים לעלות בקפיצה?! צווחה עריקה מידידות. הפניתי את מבטי אליה. ''זה לא קשה!'' צעקתי חזרה, ובתנופה גדולה עליתי לקרון הרכבת. קלי קלות.
הלכתי לשאר המועמדים מאומץ לב.
''איפה ג'ון?'' שאל מישהו.
''ערק, הנוקשה'' גיחך מישהו אחר.
התעלמתי מהם, והתיישבתי ליד פתח הקרון. ראיתי שהעריקה ישבה לא רחוק ממני, מביטה בנוף החולף.
היא הבחינה שאני מביט בה ושאלה בהתרסה: ''מה?''
משכתי בכתפיי. ''כלום.'' והבטתי לכיוון אחר.
הרכבת המשיכה להתקדם במהירות, עד שהגענו לבניין בגובה שבע קומות.
''התכוננו לקפיצה!'' נשמע קול.
הבנתי שאני צריך לקפוץ לגג. נשמתי עמוק, לקחתי תנופה, ו-
רגליי נחתו על הגג. רצתי קצת כדי לא להתרסק.
כשכולם הגיעו לקצה הגג, ראיתי את סילב - המדריכה שידעתי שהוקצתה לנו - מתחילה לדבר.
''כדי להגיע למפקדה, תצטרכו לקפוץ.'' אמרה בפשטות.
הבטתי באנשים סביבי. לא נראה שאיש מהם מתכוון לקפוץ.
הלכתי קדימה, והתקרבתי לסילב.
בדיוק שהגעתי אליה, ראיתי שגם העריקה מידידות הגיעה לאותה החלטה.
הבטתי בה.
היא מתכוונת לקפוץ.
עלינו ביחד לגג, ומבטינו נפגשו.
היא הנהנה לאישור.
וקפצנו.
זה הרגיש כאילו לא ננחת לעולם. המשכנו ליפול, ושמעתי את העריקה צורחת. אבל זה לא נראה כאילו היא מפחדת.
בבת אחת, התנגשנו ברשת גדולה שנמתחה מתחתינו.
''והופץ הראשון הוא..'' התחיל מישהו.
''יש שניים!'' אמר אחר, כשראה אותי ואת העריקה.
''סקיי!'' קרא מישהו. חייכתי.
''מה קורה?'' ירדתי מהרשת, והעריקה ירדה אחריי.
''איך קוראים לך?'' שאלתי.
היא התלבטה לרגע. ''ג'יי ג'יי.'' ענתה לבסוף.

[אני מקווה שזה הגיוני שיהיו שני קופים, ושזה בסדר מבחינתך - שושה - שהשתמשתי בדמות שלך..
אנחנו הקופצים הראשונים!.. *היי פייב*
וזה חבר'ה, היתרון בלהגיב ראשונים לפלג אומץ לב]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*והקופץ, *קופצים..
מה נסגר עם המילה הזאת?..
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אהמ.. חברימים?]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
דיברתי עם אנחל, והיא אמורה לדבר עם שושה..
♬*•°.•Sonrisa*•°.•♬ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שושה לא מתחברת...
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מישי. המדריך פה צריך להיות פור! כי אנחנו דור לפני טריס והוא שתי דורות לפניה!
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
עליתי על זה גם, מפי.
אבל החלטתנו שלטובת השפיות של כולנו, נוותר על זה..
[תנסו אתם לכתוב את נק' המבט של פור. לא תודה. רק זה מה שחסר לנו..]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*החלטנו
Lonely walker לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קמנו מהכיסאות היינו בין הראשונים לעזוב, נשמעו קולות שימחה מכל הפלגים לאחר שעזבנו, מחיאות כפיים וצעקות אושר נשמעו בקרב הפלג שלי, ירדנו במדרגות האדרנלין עטף אותי, וחשתי איך הדופק שלי מואץ, וידעתי שבפעם הראשונה אני חופשיה, חופשיה להיות מי שאני, פראית, חזקה.
הגענו לפסי הרכב, ושמעתי את הרכבת באה, "אנחנו אמורים לעלות בקפיצה?!" צרחתי בכל יכולתי מחכה לתשובה, תפסתי במבטי מישהו, "זה לא קשה" צעק לי בחזרה ובתנופה מהירה נכנס לקרון, תנועתו הייתה חלקה, חיכיתי אותו, לקחתי תנופה קטנה וזינקתי על קרון הרכבת, אותו קרון שהוא עצמו נחת בו, נכנסתי פנימה בתנועה מסורבלת אבל הצלחתי, עשיתי את זה, את השלב הראשון בקבלה לפלג שלי.
בחנתי את האנשים בקרון, רובם היו ילדי אומץ לב, וביניהם היה הנער שקפץ, הסטתי את מבטי לחלון, תמיד רציתי לראות את הנוף הזה מבחוץ אך תחושה עקצוץ בגבי הבהירה לי שמישהו מסתכל עלי, הפניתי את מבטי וראיתי את הנער בוהה בי בלי בושה, "מה?" צעקתי, שאלתי מעוצבנת, הוא משך בכתפיו, והפטיר "כלום" כאילו זה הדבר הכי נורמאלי בעולם- לבהות באנשים ככה, אבל אולי זה באמת נורמאלי ככה? בידידות זה נחשב לא מנומס לבהות באנשים 'אבל אני לא ידידות יותר' הזכרתי לעצמי.
חזרתי להביט בחלון, התקרבנו במהירות כפולה לבניין בגובה שבע קומות, או לפחות ככה זה הרגיש, "תתכוננו לקפיצה" אמר קול, נבהלתי אבל לא היססתי, לקחתי תנופה יחד עם שאר ילדי אומץ לב וקפצתי, קפצתי בדיוק בזמן להגיע למרכז הגג, ורצתי טיפה על מנת לא לפול לפנים. חיכינו מספר שניות על מנת שכל שכולם יעלו על הגג...
זהו זה היה המבחן הראשון, הספקתי לראות שני אנשים- עריקים- נשארים על הרכבת מובסים, עכשיו הם כבר נטולים.
לפתע מישהי מאנשי אומץ לב החלה לדבר, היה לה שיער שחור ארוך שהגיע לה עד המותניים ומבנה גוף ממוצע, היא אומרת רק משפט אחד, "כדי להגיע למפקדה עליכם לקפוץ" אמרה בקול רגוע ושליו.
הסתכלתי מסביבי בוחנת את מועמדי אומץ לב- ילדי אומץ לב ועריקים כאחד, גם הם לא ידעו מה עומד בפניהם, ולא נראה כאילו מישהו מהם הולך לקפוץ, צעדתי קדימה בתיאום מושלם עם הנער מהקרון, הוא התקרב לאישה מאומץ לב, הגעתי אליה שנייה אחריו, הוא הביט בי, עלינו לגג יחד, ומבטינו נפגשו בשנית, הנהנתי, הנהון קטן ומהיר, וקפצנו, צרחה של אושר נפלטה מפי, זה היה הרגע שחלמתי עליו, החופש, זה הרגיש כמו נצח, נפילה שאין לה סוף, אך לכל התחלה יש סוף וכך גם לבור הזה, נחתנו על רשת גדולה שנמתחה מתחתינו.
"והקופץ הראשון הוא..." התחיל מישהו לומר אך לפתע קלט גם אותי ונעצר, "יש שניים" מישהו אחר אמר, מופתע, חייכתי, הנער ירד מהרשת ואני ירדתי אחיו, "מה קורה?" הוא שאל, "איך קוראים לך?" שאל בשנית, התלבטתי לרגע, ג'קי היה השם שלי מאז ומתמיד, אבל עכשיו הוא היה תזכורת מתמדת לבגידה שעשיתי למשפחתי וחברי, וגם אם הם לא יודו בכך בחיים זה פגע בהם, "ג' ג'" אמרתי בקול חזק ומלא ביטחון, ראשי התיבות של שמי. שם חדש, התחלה חדשה, ותזכורת למשפחה שלי.


(משי תודה על הפתיחה!!, ואם יש לי טעויות תגידו לי ואני אתקן :) ועוד משו לא קשור, פור הוא שני מחזורים לפני טריס?)
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ואוו, אני יודע שגדלתי בפלג הזה אבל עכשיו הוא נראה לי יותר מרשים..
מוזר, מעניין מה היה קורה אם לא הייתי הולך לאומך לב, אולי ל.. טוב לא היו לי יותר מידי אפשרויות. בזמן ששקעתי במחשבותיי הבחנתי שהאנשים מתחילים לצאת מהאולם. מצאתי את הפלד הישן-חדש שלי והלכתי יחד איתו עד שהגענו למדרגות, ומשם רצנו כל הדרך החוצה. זה נחמד להשתחרר מידי פעם. רעאיתי אנשים שערקו מהפלג שלהם שהתנשמו קשות, לא רציתי להראות את זה אבל זה היה די מצחיק.
אחר כך הגענו למסילת הרכבת, ראיתי את העריקים צורחים את נשמותיהם כשהרוח השורקת מתחברת עם צליל הצעקה, אין מנגינה המשתווה לזה. קפצתי לאחד הקרונות עם עוד כמה ילדים, אחרי כמה שניות שמעתי כמה נערים מדברים על כך שג'ון עזב, חבל הוא היה בחור טוב, אולי זו הייתה הסיבה שהוא עזב. הלכתי לאחד המקומות הפנויים והתיישבתי ליד עריקה מידידות. הנסיעה הייתה שקטה למרות שדיברתי עם כמה חברי ילדות. הגענו לגג המפקדה, הנוף פשוט היה יפה ברקע המדריכה אמרה שאלינו לקפוץ כמובן שאף אחד לא היה בעניין עד ששתי ילדות החליטו לקפוץ, מיד אחריהם עוד כמה ילדים קפצו. התקרבתי לקצה וצעקתי "כדור תותח!!!" עכשיו צריך לוודא שלא אנשך את הלשון. לקח כמה שניות עד שנחתתי ברשת. אבל בסוף הגעתי, רק חבל שאף אחד לא שאל לבדוק מה שלומי.
♬*•°.•Sonrisa*•°.•♬ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זהו!
זה נגמר, עשיתי את זה, בחיים לא חשבתי שהרגיש כך כמה אושר.
ההרגשה שאני שייכת לפלג אחד והעובדה שאני זו אשר בחרה באותו הפלג ולא שייכו אותי גורמת לי אושר.
אך גם הצער שהיה בעיניהם של הורי גורם לי צביטה בלב וכמובן להמון תהיות לגבי אותם דברים שאמרו לי לפני כמה רגעים בלבד, אבל כרגע זה לא חשוב אני אומרת לעצמי בלב.
אני רצה ביחד עם הפלג שלי במורד המדרגות, את שיערי אני מפזרת לגמרי והוא עף עם הרוח ואני מרגישה כמו ציפור ששוחררה מכלובה, תמיד הרגשתי כלואה תמיד הרגשתי לא שייכת תמיד הרגשתי לבד!
בעודי רצה והרוח שורקת באוזניי הרגשתי כאלו הזריקו לי אדרנלין וזה היה מדהים.
הגענו למסילת הרכבת, ידעתי שאנחנו צריכים לעלות בקפיצה שמעתי את ג' ג' צורחת "אנחנו אמורים לעלות בקפיצה?!" , ומישהו השיב לה שזה לא קשה וקפץ, היא חיקתה אותו.
אבל אני רק גיחכתי לעצמי, כי היא נשמע מפוחדת משום מה.
בכל אופן אף פעם לא סבלתי אותה ועד שחשבתי שאולי לא אראה אותה עוד הנה היא עומדת כמה מטרים ממני ומחכה לעלות לרכבת שתוביל אותנו לפלג החדש.
ובתנופה זינקתי לפתח הרכבת הרגתי את רגליי מתנגשות במתכת אך הכאב היה מעומם.
התיישבתי וחיכיתי, שמעתי קולות דיבור וצחוק אך מחשבותיי נדדו לעבר הוריי וכל דבריהם.
''התכוננו לקפיצה!'' נשמע קול.
הנחתי שכדי לרדת גם זה נעשה בקפיצה, וראיתי אנשים קופצים.
עשיתי צעד לאחור ושאפתי שאיפה חדה ועשיתי את זה.
רגליי התנגשו שוב אך הפעם בחצץ עשיתי כמה צעדים נוספים כדי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל.
כשכולם הגיעו לקצה הגג, ראיתי מישהי עם שיער שחור ארוך- מתחילה לדבר.
''כדי להגיע למפקדה, תצטרכו לקפוץ.'' אמרה בפשטות.
הבנתי שהיא המדריכה שלנו, הבטתי מסביבי והבנתי שכולם חושבים שמישהו יעשה את הצעד.
וכשאני חושבת לנוע, אני רואה מזווית העין את ג' ג' מתקדמת.
אני נשארת במקום ורואה עוד עריק ואני מבינה שכנראה שניהם מתכננים לקפוץ יחד והם עושים את זה.
מיד אחרי הבחנתי שעדיין הם לא נלהבים לקפוץ אז החלטתי להיות הבאה.
קפצתי והרגשתי מלאת חיים ובאותו הזמן כל העולם נעלם ואז...
נחתתי על רשת.
שלום חיים חדשים!
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי חבר'ה..
רק רציתי ליידע אתכם שבשבוע וחצי הקרובים אני לא אהיה לגמרי פנויה, ואם יש לכם שאלות וכדו' - תפנו לאס אי.
עד שאני אחזור, אתם צריכים להגיע בדיון שלכם למצב של שינה, ולהתחיל את המבחן שלכם.
החלק הראשון של המבחן שלכם יהיה הדו קרב. כולכם קראתם מפוצלים, ואתם יודעים איך זה צריך להיות.
בגלל שאין הרבה עריקים וחבר'ה מהפלג - החליטו לשלב את כולכם ביחד. זה יותר פשוט ככה. [בשבילנו]
תנסו לכתוב על הדמות שלי כאילו היא משתתפת, ואם יש לכם שאלות לגביה - תשלחו לי הודעה, ואני אשתדל להגיב..
בהצלחה! ;)
Lonely walker לפני 11 שנים ו-2 חודשים
תלתן התמנון ירוק- יש לך טעות- זה נער ונערה קופצים ראשונים...

אחרי שכול המועמדים -עריקים וילדי אומץ לב כאחד (דבר שלא לקח הרבה זמן) התרכזנו סביב הנערה, שאחרי כמה בירורים הוגדרה כסילב, מדריכה באומץ לב.
"מועמדים, לכאן" אמרה קצרות, תוך שניות כל מועמדי אומץ לב היו מרוכזים סביבה, נעמדתי בין אפריל לנער ששמו הסתבר כסקיי, סוף כל סוף יכולתי לבחון אותו כראוי, הוא היה גבוהה ושרירי, עם שיער בלונדיני מתולתל, על קצה ידו השמאלית ניתן היה לראות קצה של קעקוע, זנב של ציפור אדומה העולה באש.
"קצת הופתענו שאין הרבה מועמדים השנה לכן החלטנו לאחד את שניכם לחדר אחד" אמרה והחלה להוביל אותנו בשבילים של אומץ לב, רוב המפקדה של אומץ לב הייתה חשוכה ושונה מאוד ממפקדה של ידידות, שהייתה מכוסה עצים ואור שמש, "אנחנו הולכים אל הבור, נפלו בו הרבה וכנראה שגם יפלו בו עוד הרבה" היא אומרת, לא מרחיבה, "הבור?" אני שומעת את אפריל שואלת, וכמה מילדי אומץ לב מגחכים, "הבור, זה הדרך היחידה להגדיר אותו" היא אומרת בעודה פונה באחד השבילים המתפצלים ומגיעה למן נהר תת קרקעי, "אה" אני פולטת כשאנחנו רואים את "הבור" במלואו, "נראה מרשים" אני אומרת מחפה על פליטת פי, ואני שומעת את אפריל מגחכת ,אנחנו בוחנים את הבור, יש בחלק שממש קרוב אליו מעקה ברזל שכל כמה רגעים מתנפצים עליו המים, סילב פונה ומתרחקת מהבור, מובילה אותנו למקום אחר.

סילב הספיקה להראות לנו את חדר האוכל, חדר האימונים, שבו לדבריה נתאמן החל ממחר, את חנות הקעקועים של טורי, ועכשיו היא מובילה אותנו לחדר שלנו.
אני בוחנת את החדר יש בו מס' מיטות לא שווה בכל צד של החדר, יש בו 9 מיטות, יש חמישה ילידי אומץ לב ועוד ארבעה מועמדים, אני ואפריל היחידות מידידות, יש אחת מאורינות ועוד אחד מכנות, אף אחד לא ערק מהקרבה עצמית.

"עד אחר הצהריים אתם באימונים לקבלה לפלג, אבל לאחר מכן הזמן החופשי הוא שלכם, ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים" סילב אומרת ויוצאת מהחדר.
אני בוחנת את המיטות, ולבסוף בוחרת במיטה שהכי קרובה לדלת, בצד ימין, אני נגשת אליה ורואה שגם אפריל מתכוונת לישון בה, "זאת המיטה שלי" אני אומרת, יורקת את המילים מפי, "אז, אני לא רואה את הדברים שלך עליה" היא אומרת, וזורקת את עצמה על המיטה מניחה את ידיה מתחת לראשה באופן הכי אדיש שהיא יכולה, אני מתקרבת אליה מתכוונת לזנק עליה ולתלוש אותה מהמיטה, כשלפתע אני שומעת גיחוכים מצד ילדת אוריינות שערקה, "חשבתי שאנשי ידידות לא אמורים לריב" היא אומרת, אני ואפריל בתיאום מושלם מסתכלות עליה, אני מסתכלת עליה במבט הכי קשוח שיש לי, "ואני חשבתי שאנשי אוריינות חכמים מספיק כדי להבחין שאנחנו כבר לא בידידות" אני אומרת, ושומעת גיחוך אפריל, אך כשאני מפנה אליה את מבטי פניה עדיין קשוחות והיא אינה מוכנה לוותר על המיטה.
אני נוהמת, ומניפה לה אגרוף בפרצוף, או לפחות מנסה כי מישהו תופס את היד שלי, ואני רואה שזה סקיי, "את יכולה לקבל את שלי" הוא אומר, מעוצבן אך מאופק, "אם תתחילו לריב עכשיו יעיפו את שתיכן" הוא אומר, אני נושפת אוויר בכעס, זה עוד לא נגמר אני חושבת ועוזבת את המיטה שלה לכיוון המיטה של סקיי, שלי.

אני חוזרת מהאפסנאות ואני רואה שכולם כבר הספיקו להחליף בגדים לבגדי אומץ לב, לפחות העריקים מבינינו, חוץ ממני.
אני נכנסת למקלחת ושוטפת את גופי מהיום הארוך הזה, המים פושרים ואני מרגישה איך השרירים שלי רפויים, אני נאנחת כשאני צריכה לצאת מהמים, ומתלבשת בבגדי אומץ לב, מכנסי טייץ שחורים, חולצה שחורה רפויה ונעלי טיפוס שחורות, אשר מבדילות אותי משאר נשות אנשי אומץ לב שלובשות מין נעלי גומי-בד שחורות.

אני חוזרת לחדר השינה, הוא נמצא רק כמה צעדים ממקלחת הבנות, בחדר השינה מועמדי אומץ לב מתגודדים בקבוצות ואילו אנו העריקים בנפרד, כל אחד לבד, אני חייבת להשתלב פה, אני חושבת ומכריחה את עצמי לצעוד קדימה בגב זקוף כשחיוך בטוח ויהיר על פני ומצטרפת לאחת מקבוצות אומץ לב, אני רואה את הנער שישב ליד ברכבת נדמה לי שקוראים לו ג'ק, "ג' ג'" אני מציגה את עצמי קוטעת את שיחתם, "ג'ק" מציג את עצמו הנער שישב לידי ברכבת יש לו שיער קצוץ ועיניים שחורות, "לקס" אומרת הנערה שמדברת איתו, יש לה שיער שחור-חום, והיא גבוהה כמעט כמוני, העיניים שלה שחורות כל כך שזה מרגיש כאילו הן עומדות לבלוע אותי.
יש שקט באוויר בעודי מנסה לחשוב על משהו שאני יכולה לומר, הם מסתכלים אחד על השני, מבטיהם קרים ובלתי ניתנים לקריאה.
אין דרך לחזור עכשיו אני חושבת, וזורקת את הנושא הראשון שעולה בראשי, "אתם יודעים מה יש במבחנים?" אני שואלת והם מרימים גבה, "אף אחד לא אמור לדעת..." מתחילה לקס לומר אבל ג'ק חותך את דבריה ומהנהן, "השלב הראשון הוא פיזי השני מנטלי והשלישי, טוב אי אפשר לומר לך את הכל" מוסיף ג'ק בגיחוך.

זמן לישון, אני נמצאת במיטה שלי, יש שקט, יותר מידי שקט, אני נרדמת כמעט מיד, אני כל כך מותשת מהיום הזה. והחלק המפחיד הוא שהחלק הקשה עוד לא התחיל.


אנחל אם יש לך הערות, או תיקונים תגידי לי ואני יתקן :)
מישי ותלתן התמנון אני מקווה שזה בסדר שהשתמשתי בדמויות שלכם, וקבעתי את כל שאר המועמדים...
♬*•°.•Sonrisa*•°.•♬ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
עמדנו סביב סילב שהתברר שהיא המדריכה החדשה שלנו,
"מועמדים, לכאן" פקדה, ומיד כל מועמדי אומץ לב היו מרוכזים סביבה, ג' ג' נעמדה ביני לבין הבלונדיני המתולתל.
"קצת הופתענו שאין הרבה מועמדים השנה לכן החלטנו לאחד את שניכם לחדר אחד" אמרה, והתחילה לנוע במסדרונות אומץ לב ואנחנו אחריה, המפקדה הייתה שונה מהמפקדה הקודמת בידידות אשר הייתה מאורת כשבאומץ לב החושך שורר שם יותר.
"אנחנו הולכים אל הבור, נפלו בו הרבה וכנראה שגם יפלו בו עוד הרבה" היא אומרת, אני מתעוררת מערעורי ושואלת "הבור?", אני שומעת גיחוכים מצידם של ילדי אומץ לב.
"הבור, זה הדרך היחידה להגדיר אותו" היא משיבה בזמן שהיא נעה בשביל המתפצל ומגיעה למן נהר תת קרקעי.
"אה" ג' ג' פולטת בלי משים, כשאנחנו רואים את "הבור" במלואו ומיד מוסיפה "נראה מרשים" כדי לחפות על פליטת פיה, אני מרשה לעצמי לגחך.
בזמן שסילב מראה את הבור אני מתחילה ללכת לאיבוד בין כל השאלות שמסתחררות בראשי ואז אני רואה את סילב מתרחקת מהבור ומובילה אותנו למקום אחר.

סילב מראה לנו את חדר האוכל, חדר האימונים וגם אמרה ששם נתאמן החל ממחר.
היא מראה לנו את חנות הקעקועים ולאחר מכן מובילה אותנו לחדרנו, אנחנו מגיעים לשם ואני מבחינה ב9 מיטות.
"עד אחר הצהריים אתם באימונים לקבלה לפלג, אבל לאחר מכן הזמן החופשי הוא שלכם, ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים" סילב אומרת ויוצאת מהחדר.
אני מביטה מסביבי ובוחרת במיטה שהכי קרובה לדלת, בצד ימין, אני נגשת אליה ורואה שגם ג' ג' מתכוונת לישון בה, "זאת המיטה שלי" היא זורקת לעברי.
מאוד בוגר אני חושבת "אז, אני לא רואה את הדברים שלך עליה" אני משיבה לה, וזורקת את עצמי על המיטה ומניחה את ידיי מתחת לראשי בצורה אדישה ביותר.
היא מתקרבת עליי המבט שלה משעשע אותי זה נראה כאלו היא מתכננת לתלוש אותי מהמיטה.
כשלפתע גיחוכים מצד ילדת אוריינות שערקה נשמעים, ואומרת "חשבתי שאנשי ידידות לא אמורים לריב"
אני וג' ג' בתיאום מושלם מסתכלות עליה.
לפני שאני מספיקה להשיב ג' ג' עונה בקשיחות "ואני חשבתי שאנשי אוריינות חכמים מספיק כדי להבחין שאנחנו כבר לא בידידות".
אני מגחכת לי אך שג' ג' פונה אליי, פניי מתקשחות באחת והמחשבה שחולפת בראשי היא 'שאין מצב שאני מוותרת לה
היא נוהמת לעברי, ומניפה אגרוף בניסיון לפגוע לי בפרצוף, או לפחות מנסה כי מישהו תופס את ידה,
הבחור הבלונדי המתולתל "את יכולה לקבל את שלי" הוא אומר מעוצבן אך מאופק, "אם תתחילו לריב עכשיו
יעיפו את שתיכן" הוא אומר, ג' ג' נושפת אויר בכעס ועוזבת את המיטה לעבר המיטה החדשה שלה.
אני ממשיכה לשכב לי שם משועשעת.
אני מתרוממת מהמיטה שלי והולכת למקלחת, אני מתלבשת בבגדי הפלג החדשים שלי ומרגישה בנוח.

אחרי המקלחת אני הולכת לחנות הקעקועים כדי להעיף מבט, תמיד רציתי קעקוע.
אני מביטה מסביב ורואה דוגמאות, רציתי קעקוע עם משמעות אך כרגע ידעתי שזה לא זמן טוב פשוט להחליט ולכן אני חוזרת לחדר שינה ונשכבת על המיטה וחושבת.
מחשבותיי נודדות ואז מגיע הזמן לישון ועייני נעצמות בהקלה ונרדמת מיד.

*שושה מצוין =)
ואם יש לי טעות תגידי לי.
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
ו.. חזרתי ;)
זה יפה, אגב :)
חבל שלא המשכתן עוד..
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כנות:
אתם מגיעים למפקדה של כנות.
תארו את רגע הגעתכם, את הרגשותיכם וכו'.
המדריך שלכם, סטיב, שולח אתכם לחדרים ואומר שבבוקר יתחילו המבחנים.

בפרק הזה אתם תעברו את המבחנים של הפלג עצמו.
לאורך הפרק נמסור עוד פרטים בנוגע למבחן, ואתם תצטרכו להגיב בהתאם.
כרגע, תתחילו במה שאמרנו.
כשכולכם תסיימו, נוסיף פרטים.
מקוות שהבנתם:)
בהצלחה!
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
במשך כל הנסיעה לכנות הייתי מטושטשת. מכל השינויים, מריחוק המשפחה והפרידה מהסביבה הטבעית.
אני אפילו לא זכרתי איך הגענו לשערי הבניין.
כשהגענו לשערי הבניין שנפתחו בתנופה דרמטית שהרעיפה עלינו אוויר שצינן מזגן ביעילות המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו, המזגן פה בטח על 18- מעלות." ואז "איך אני אמורה להתמצא פה?" ואז "אהה...". עשיתי טעות שהתחלתי ללכת כי כל השחור-לבן של הבניין התחיל לרצד לי מול העיניים ואיבדתי שיווי משקל. מישהו תפס אותי כנראה שלא מרצון ומלמל משהו שנשמע באופן מחשיד ממש גס. אמרתי "אתה בעצמך" כנראה בקול רם מידיי כי עוד מבטים חושדים ומלמולים לא נעימים נפנו לעברי. למי אכפת?!?! התחלתי כרגע חיים חדשים!! אתם לא תהרסו לי את היום!!
"מה מחכים?" נשמע קול עמוק. "קדימה, להתקדם לעבר המעליות!". התחלנו ללכת לעבר המעליות ומילאנו את כל הלובי. אני תהיתי איך כולנו נידחס בארבע מעליות משרדיות אבל כשהן הגיעו אחת אחרי השניה כאילו הן תיאמו את זה הסתכלתי פשוט לתוך חדר ממוצע. "זו... המעלית?" מישהו שאל. "כן, ועכשיו אתם נכנסים לתוכה." נכנסנו והתיישבנו על הכיסאות הנפתחים. נו, כמו האלה ברכבת ובתאטרון. עלינו למעלה. ועלינו. ועלינו. וכשהתחילו להישמע פטפוטים חסרי שביעות רצון נפתחה הדלת בדינג! ויצאנו. מסתבר שכולנו נכנסנו רק לשלוש מעליות.
"תשומת לב לפה, תודה," אמר הקול העמוק מהלובי. עכשיו ראיתי שהוא שייך לבנאדם שעמד על במה מאולתרת מקופסת קרטון. שחורה. ברגע שראה שחלקנו לא שמו לב חזר על עצמו, קצת עצבני. ברגע זה איבד כמעט את כל הריכוז. "אני מבין שאתם רוצים להיות נטולי פלג..!!" כשאמר את זה, קיבל את כל תשומת הלב. "אה, לא?" שאל, קצת משועשע. הוא הסתכל בכל הפרצופים שלטשו בו עיניים כעת. "בכל אופן, אני המדריך שלכם, סטיב," אמר ללא כל הבעה "ברוכים הבאים לפלג כנות!! מקווה שנזכה לראות את רובכם לאחר המבחנים," אמר בחיוך. חיוך כנה. "עכשיו, אם תסתכלו משמאלכם, תראו מסדרון ארוך. לאורכו ממוקמות דלתות עם מפתחות. אני מבקש שתלכו לשם, תבחרו דלת ראשונה, ותיכנסו לחדר השהות שלכם לזמן המבחנים. עד שמונה אנשים בחדר. תודה." התחלנו להפשיר קצת מעמידתנו ולנסות ללכת למסדרון כשהוא אמר "בבקשה בלי מהומות. בבוקר יתחילו המבחנים."
התחלנו ללכת במסדרון. בחרתי את חדר מספר 581 -שמסתבר שאני הראשונה שבחרה אותו- וראיתי 3 מיטות קומותיים ו2 מיטות יחיד. כמה ארונות ושידות ושולחנות כתיבה לבנים היו ממוסמרים אל הקיר. הלכתי למיטת הקומותיים הכי רחוקה מהכניסה וקפצתי על העליונה. "בעצם, די נחמד פה," אמרתי בחיוך וחשבתי "אני הרי כנה עכשיו."
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מעך ממש סליחה שתקעתי אותך....
באמת שיש לי עומס וגם עכשיו אני קוראת את נאמנים אז בכלל...
בעז״ה מחר אני אשלח את שלי
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אנחנו נוסעים חזרה לכנות. מאוד שקט באוטובוס. אין הרבה עריקים השנה יש איזה בן אחד שניראה מתבודד ועוד בת אחת, אם אני זוכרת נכון היא ערקה מאוריינות או אולי בכלל מידידות?! טוב זה לא כל כך משנה עכשיו לא? הרי פלג קודם לדם...
הגענו לבניין ונכנסו, משב רוח קריר ומוקר מכה בפני. אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי שעוד מעט יגמר תהליך הקבלה ואני יוכל סוף כל סוף לחזור לבית המשפט ולצפות במשפטים, שמעתי שבקרוב יהיה במשפט של עומר! הוא מואשם על ניסיון לחבלה בסרום האמת, זאת האשמה מאוד חמורה אבל לא ניראה לי שהוא יוכל לעשות את זה, הוא טיפש מדי!
שמעתי מישהו מדבר מרחוק אבל לא הבנתי מה הוא אמר, הייתי רחוקה מידיי. זה לא ממש משנה לי כי אני הרי יודעת כבר את הכל.
כולם מתחילים ללכת לעבר המעלית ואני הולכת אחריהם ומתיישבת בפינה, בכיסא הכי מרוחק סתם כי הוא היה היחידי שפנוי.
עלינו ממש גבוה, לא ניראה לי שהייתי בקומה הזאת..
שוב יצאתי אחרונה סתם מתוך חוסר מוטיבציה לקום ולא הצלחתי לשמוע מה סטיב אמר... אני יודעת שזה סטיב כי אני מכירה אותו.. לפעמים אני פוגשת אותו בחדר האוכל, אנחנו יותר ידידים של שלום ולהתראות כזה...
פתאום כולם משתתקים, הוא בטח הפחיד אותם אני מצחקקת ביני לבין עצמי.
ואז הוא אומר, אין לי מוסג מאיפה ״ בכל אופן אני המדריך שלכם, סטיב״ לא כאילו שלא ידעתי, זה ממש בזבוז זמן בשבילי! בסוף אני עוד יפספס את המשפט של עומר....
״ ברוכים הבאים לפלג כנות!״ הוא מוסיף
״לא כולנו חדשים״ ואני ממלמלת מבעד לשיני.
״ מקווה שנזכה לראות את רובכם אחרי המבחנים״ הוא אומר בכנות.
״עכשיו אם תסתכלו משמואלכם, תראו מסדרון ארוך. לאורכו ממוקמות דלתות על מפתחות. אני מבקש שתלכו לשם, תבחרו דלת ראשונה ותכניסו לחדר השהות שלכם לזמן המבחנים. עד שמונה רשמים בחדר. תודה״ ובזה סיים את דבריו.
הלכתי במזדרון אחרי כולם, שוב אחרונה ועכשיו זה סתם כן הייתי אחרונה כל הזמן...
החדר היחידי הפנוי הוא חדר מספר 581. נמצאת בו הילדה העריקה מפלג אוריינות או שזה בכלל הקרבה עצמית?! אני פשוט גרוע בלהקשיב לדברים חסרי חשיבות...
המיטה היחידה הפנויה היא מיתת קומותיים מתחת לעריקה. נו שיהיה אני אומרת לעצמי, גם ככה עוד מעט אני יעזוב את החור הזה בחזרה לבית שלי...
אני אומרת לה ״שלום, קוראים לי איזבל. ראיתי שערקת, מה שמך?״ היא לא עונה. כניראה שהיא ישנה. אולי זה רעים טוב גם בשבילי.
אני ניכנסת למיטה ונרדמת בשניה, לא כי לא ישנתי בלילה כמו העריקה למשל, סתם כי אני אוהבת לישון.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[לא נורא, זה בסדר.]
כשאני מתעוררת בשש בבוקר כל הגוף שלי כואב. מן הסתם כי אני לא רגילה למיטה הזו. אני שוכבת על גבי עם הפנים לתקרה ואוויר קריר נושב על הפנים שלי. אני מחייכת לאיטי כשאני נזכרת שאני התחלתי חיים חדשים. פלג חדש. משפחה חדשה. ואז החיוך נמחק מפני כשאני נזכרת בהורים שלי בוכים. באחותי מטפטפת את דמה לקערת אוריינות. דמעה זולגת לי על הלחי. אני ממהרת למחות אותה ומתהפכת על הצד. כל החדר התמלא. אני היחידה שערה.
אני מביטה במיטה התחתונה ורואה נערה. אני לא זוכה לראות אותה בברור כי עוד דמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים. אני מתהפכת בחזרה על הגב ולא טורחת למחות את הדמעות. כעבור דקה בער נרדמתי שוב.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי חבר'ה..
רק רציתי ליידע אתכם שבשבוע וחצי הקרובים אני לא אהיה לגמרי פנויה, ואם יש לכם שאלות וכדו' - תפנו לאס אי.
עד שאני אחזור, אתם צריכים להגיע בדיון שלכם למצב של שינה, ולהתחיל את המבחן שלכם.
עדיין כמו שאתם יודעים, המבחן שלכם הוא לקיחת סרום האמת תוך כדי ששואלים אתכם שאלות. אס אי ואני ננסח את השאלות, והיא תעלה אותם. עד אז, תגיעו למצב של שינה.
בהצלחה! ;)
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*בלי עדיין :P
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*הגעה*
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הגענו למצב שינה ;)
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
היי,
אני יודעת שאתן רגילות לראות את מישי שולחת את ההודעות האלה. אבל לבינתיים זאת אני, ככה אתן גם תדעו שאני בחיים חח ;)
טוב, אז אני מצטערת שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו, אבל אני אעשה את המבחן שלכן מחר בערב.
סליחה, אני מבטיחה שאני אעשה את זה הכי מוקדם שאני יכולה. :)
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
סליחה על האיחור במבחן שלכן, בנות.

אתן קמות למשמע הקול של סטיב, המדריך שלכן. הוא מורה לכל המתמודדים להתקלח ולהתלבש בבגדים שיש בארון השחור שבחדר המקלחות. אחר כך הוא אומר לכל המתמודדים לרדת לאכול ואז ללכת לאולם הגדול של הפלג ושם לשבת רק בשתי השורות הראשונות באמצע. שם, הוא אומר לכן, הוא יסביר לכן על המבחן של הפלג.
אתן עושות כדבריו.
כשכל המתמודדים מגיעים לאולם ומתיישבים סטיב בא ומסביר לכן על המבחן.
כל יום למשך השבוע וחצי הקרוב יתקיימו בין שני מבחנים לשלוש. המבחן הוא לענות על השאלות הכי קשות מול כל (או רוב) חברי הפלג. הוא מסביר לכן שיוחדר לכן סם אמת לגוף ושהוא יגרום לכן - בין אם אתן רוצות או לא - לומר את האמת. הוא אומר לכן את סדר הימים ומי בכל יום. הוא אומר לכן את השעה שבה יתקיים כל מבחן ושאתן חייבות להיות פיזית בכל מהמבחנים של המתמודדים האחרים. הוא אומר לכן בהצלחה ומסבר לכם שהמבחנים יתחילו מחר, כך שיש לכן יום להתכונן נפשית.

תתארו את המחשבות, את הרגשות, את כל מה שעובר לדמות שלכן בראש.
את השאלות אני אכתוב בנקודת המבט של סטיב על דמות שאני המצאתי לצורך של זה:
רוג'ר - ערק מהקרבה עצמית. שיער חום קצר שגולש מעט על המצח שלו ונוטה לצד ימין. עיניו חומות בהירות. הוא ביישן ושקט.
אותם שאלות יהיו גם במבחן שלכן ופשוט תכתבו אותן כשאתן כותבות על המבחן שלכן. (מתי שהו יהיה).
אה, ותרגישו חופשי לדבר עם רוג'ר כמה שבא לכן. אתן יכולות לקחת אותו כמתמודד רגיל או סתם כדוגמא ובקושי לשים לב אליו.
אה ועוד משהו, בלי להתחכם בנות. אין מפוצלים. ותשדלו להיות מקוריות כמה שאתן יכולות.

בהצלחה :)
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
והנה מתחילה השנה השלישית שלי בתור מדריך, אני אומר לעצמי ברגע שאני רואה את הקבוצה נכנסת לבניין. ואז כשהם פשוט עומדים שאם אני אומר, "למה אתם מחכים? קדימה, להתקדם לעבר המעליות!" הקול שלי נשמע כמו צעקה עם השימוש שלי במגפונים שמפוזרים בבניין. אבל ברגע שהם נכנסים למעליות אני עוזב את העמדה ופונה אל כיוון המעליות. שם אני מחכה על שכולם יצאו מהמעליות.
"תשומת לב לפה," אני אומר ומנסה להיות רגוע, "תודה". זה לא ממש עובד. טוב, חוזרים לרגע קל לימים שלי באומץ-לב. "אני מבין שאתם רוצים להיות נטולי פלג!!" אני צועק ועכשיו אני מקבל את תשומת הלב של כולם. "אה, לא?" אני אומר משועשע. יש משהו טוב בלהיות עריק מאומץ לב.
"בכל אופן אני המדריך שלכם, סטיב." אני אומר. "ברוכים הבאים לפלג כנות. אני מקווה שנזכה לראות את רובכם לאחר המבחנים" אני מוסיף חיוך קטן. "עכשיו, אם תסתכלו משמאלכם, תראו מסדרון ארוך. לאורכו ממוקמות דלתות עם מפתחות. אני מבקש שתלכו לשם, תבחרו דלת ראשונה, ותיכנסו לחדר השהות שלכם לזמן המבחנים. עד שמונה אנשים בחדר. תודה. ובבקשה בלי מהומות. בבוקר יתחילו המבחנים." אני מסיים את דבריי והם הולכים. כל המתמודדים. עריקים וילדי כנות.
***
"לקום!" אני אומר אל תוך המיקרופון שמשדר אל תוך חדרי המתמודדים. "קדימה כולם! לקום!" אני חוזר כשאני רואה שחלקם עדיין ישנים. "חדרים 2, 3 ו-5 אני מבקש, תתעוררו בבקשה" אני אומר וכולם מתעוררים. "יופי. עכשיו אני מבקש שכולם יתקלחו והתלבשו. יש חלק רחצה לבנים וחדר רחצה לבנים, בכל חדר רחצה יש ארון גדול ושחור ובתוכו יש בגדים לכולם." אני אומר. "אחר כך, רדו לאכול בחדר האוכל הגדול, זה בקומה החמישית." אני רואה במצלמות שחלק התחילו למלמל ולדבר אחד עם השני.
"מבחנים." אני אומר ותופס שוב את תשומת הלב של כולם. "את המידע על המבחנים שלכם את תקבלו מיד אחרי האוכל באולם הגדול. תתיישבו רק בשתי השורות הראשונות באמצע. תודה ובתאבון". אני מסיים את דבריי וסוגר את המיקרופון.
***
"המבחנים." אני אומר כשאני נכנס לחדר וכולם מקשיבים. כולם שם, יושבים בשקט ומקשיבים. כנראה שחשוב להם לא להיות נטולי פלג. "כל יום למשך השבוע וחצי הקרוב יתקיימו בין שניים לשלושה מבחנים. אחד בבוקר - עשר בבוקר. אחד בצהריים - שלוש בצהריים. ולפעמים יהיה אחד בערב - שמונה בערב." אני מתחיל בזמנים. "במבחן אני אשאל אותם שאלות," אני מתחיל ללכת מצד לצד. מן הרגל שפיתחתי לי באומץ-לב. "השאלות יהיו בהתחלה קלות מאוד ואז יפכו להיות קשות ומאוד קשות. ועל כולן אתם חייבים לענות. לא שתהיה לכם ממש ברירה. אנחנו מזריקים לכם סם אמת והוא יגרום לכם - בין אם אתם רוצים ובין אם לא - לומר לכנו את כל האמת. וכל זה מול חלק נרחב מחברי הפלג וכמובן מול המתמודדים האחרים. כל מבחן שאחד המתמודדים עובר, כל השאר חייבים לשבת בקהל ולצפות. אותו מושב שאתם יושבים בו עכשיו, אותם אנשים שיושבים לידכם, זה מה שיהיה כל פעם - כל מבחן - עד הסוף". אני שותק לרגע נותן להם רגע לחשוב על הכל.
"ועכשיו הסדר של המתמודדים" אני מתחיל ומרים דף אל מבטי. אני מתחיל להקריא מתמודד-מתמודד. "רוג'ר," אני אומר את השם הראשון, "ברכותי, אתה הראשון. המבחן שלך יתקיים מחר בעשר בבוקר פה". הוא נלחץ קצת, ראו על הפנים שלו. "כל המבחנים יהיו בעוד X ימים ביחס למבחן הראשון" אני מסביר לפני שאני ממשיך. אני מקריא שם-שם ובוחן כל מתמודד שאני מקריא בשמו.
"איזבל," אני אומר והשם מוכר לי. אני מרים את ראשי ורואה שזו איז. "עוד שלושה ימים בצהריים". היא מהנהנת ואומרת משהו שלא הגיע אל האוזן שלי.
אני ממשיך עם השמות ואז מגיע לשם שקפץ לי לעין בזמן שעברתי על השמות של כל המתמודדים. "ליה," אני אומר וכשאני מביט לראות מי זו אני רואה שהיא בדיוק הרימה את הראש שלה אליי. "המבחן שלך יתקיים עוד חמישה ימים בבוקר. בהצלחה".
אני ממשיך עד שאני מסיים ואז אני אומר, "בהצלחה. יש לכם כמעט עשרים ושלוש שעות עד המבחן הראשון. אני מצפה לראות את כולכם פה בזמן. מי שיש לו מבחן מגיע רבע שעה לפני המבחן שלו."
אני מסתכל על כולם, חלקם לחוצים ממש וחלקם רגועים לגמרי. "בהצלחה" אני אומר, "משוחררים".
רובם יוצאים מיד, אבל שתי בנות נשארות מאחור על המושבים. אני מביט בהם ורואה שאחת מהם מסתכלת עליי ומהנהנת. אני לא בדיוק יודע למה היא התכוונה אבל אני מחליט שאם יש משהו הן יבואו אליי אחר כך. בכל מקרה יש לי משהו. כי מסתבר שצריכים לעשות גם לי הכנה לפני המבחן הראשון.
***
"לקום!" אני אומר במיקרופון, "קדימה אנשים. יש לנו גם מבחן היום!" אני אומר והפעם כולם קמים. "אותו נוהל כמו אתמול - מתקלחים. מתלבשים. אוכלים. בין מבחן למבחן תעשו מה שאתם רוצים אבל במבחנים אתם חייבים להיות" אני אומר. אני מתנהל מולם באופן הכי כנה שאני יכול. "אם למישהו יש בעיות או חששות לגבי המבחן שלו או כל דבר אחר, מוזמן לבוא אלי. המשרד שלי בקומה 6 חדר 676, יום טוב". אני סוגר את המיקרופון ופונה לחדר האוכל. ומשם לאולם הגדול.
***
האולם כמעט ומלא והאנשים האחרונים מתחילים להתיישב.
"הכל יהיה בסדר, רוג'ר. אתה תעבור את זה" אני אומר. "בהצלחה".
זה נראה שרוג'ר לא יכול לומר כלום והוא רק מהנהן במבט אטום.
אני ורוג'ר יוצאים לבמה ואני מושיב את רוג'ר על הכיסא. אני מזריק לזרוע שלו את החומר ומחכה שלוש דקות.
המבחן מתחיל.
"מה השם שלך?" אני שואל את השאלה הראשונה.
"רוג'ר" הוא עונה.
"שם מלא?" אני מבקש.
"רוג'ר מייקל סמית" הוא עונה.
"יופי." אני אומר ועובר לשאלה הבאה. "בן כמה אתה ואיזה פלג נולדת?".
"אני בן 16 ונולדתי לפלג הקרבה עצמית".
"בסדר" אני מעודד אותו, נראה שהוא בלחץ לגמרי. "היה לך טוב בהקרבה עצמית? לפני טקס הבחירה?".
"לא." הוא אומר, "היו שם יותר מידי דברים לא הגיוניים".
"ולמה בחרת בכנות?" אני שואל.
"האמת. אין שקרים. שאלה ישירה - תשובה ישירה." הוא מסכם.
"מי האדם שהכי חשוב לך?".
"היה אח שלי".
"ומי עכשיו?" אני שואל.
"אני לא יודע את שמה" הוא אומר.
"אהבה חדשה?" אני שואל. מחויב לשאול הכל.
"זאת היא".
"אוקיי. מה הדבר שאתה הכי מתחרט עליו?".
היה שקט לזמן קצר לפני שהוא ענה. הוא חשב על משהו. "שלא אמרתי ביי לאח שלי לפני שעזבתי אותו".
"יש עוד משהו שאתה מתחרט עליו?" אני שואל. חובה לשאול פעמיים.
"שעדיין לא אמרתי לה. שלום" הוא אומר. "ושבטח גם לא אומר לה להתראות".
"מה הסוד הכי גדול שלך?" אני שואל.
"שאני עבדתי על ההורים שלי כל הזמן שהייתי בהקרבה עצמית".
"היית מספר להם על הסוד הזה?". איזה שאלה טיפשה. כל שנה אני אומר את זה. השאלה דפוקה. אם למי היה סוד מאחותו: היית מספר לה? אם למישהו היה סוד מהחבר הכי טוב שלו: היית מספר לו היום? אם יש למישהו סוד מהעולם כולו: היית מספר למישהו?
"לא" הוא ענה. תמיד, קצת יותר מחצי, אומרים שהם לא היו מספרים.
"שאלה אחרונה," אני אומר. "מה הדבר שיהיה לך הכי קשה להודות בו מול כמות גדולה של אנשים?".
"שאני נתתי לעצמי לקבל מכות מקבוצה של ילדים מאומץ לב שקטנים ממני בשנה" הוא אומר ושנייה אחר כך אני רואה שהוא חושב על השאלה שכולם שואלים את עצמם בסופו של דבר: מה יהיה עכשיו? כשכולם יודעים את זה?
אני עוזר לרוג'ר לקום ומוביל אותו למאחורי הבמה, שם קלריסה ופטי לוקחות אותו לטיפול קצר ולהירגע מהחומר. עוד חצי שעה הוא יחזור לכולם.
אני חוזר לבמה. אף אחד לא זז. כרגיל. כולם מודעים לזה, חוץ מהמתמודדים כמובן, שבטח לא מבינים מה קורה עכשיו.
"זה היה המבחן של רוג'ר" אני אומר. "כולם משוחררים לעיסוקיהם" אני אומר וכולם מתחילים לצאת באופן מסודר מהאולם.
מבחן אחד עבר. אני אומר לעצמי. ועכשיו כל המתמודדים בלחץ על המבחן שלהם.
המבחן הבא הוא היום בשלוש ואחריו יש עוד אחד בערב. טוב, לפחות מחר אין מבחן בערב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מצטערת שזה היה ארוך.
אם יש לכן שאלות. אתן מוזמנות לשלוח לי הודעה ולשאול.
בימים הבאים אני לא אהיה זמינה הרבה בקבוצה. אבל להודעות אני אשתדל לענות מידי פעם.
אם אתן צריכות גם שאני אוסיף נקודת מבט של סטיב או שסטיב יענה על שאלות - תשלחו הודעה (בפרטי) ואני אשתדל להוסיף את הקטע של סטיב ולענות לכן על שאלות.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"לקום!" הרמקול שואג. אני מתעוררת מטושטשת ומגלה שאני כמעט נופלת מלמעלה. ברגע שאני מגלה את זה אני מתרחקת בפראות מקצה המיטה: מה שגורם לפעולה ההפוכה. אני נופלת בזמן שהרמקול שואג הוראות. למזלי לא נשבר לי כלום. השמיכה נפלה איתי והכרית נפלה בלילה. אני נאנחת בכאב וקמה לאט. אני זורקת את המצעים ללמעלה ומסדרת אותם ברישול. אני מתנודדת לאט למקלקות ותופסת את האחרונה. המקלחת מעוררת אותי ואני מרגישה רעננה. חוץ מהעובדה שמתפתחת לי חבורה על המרפק ועל המותן. אני ניגשת לארון ובוחרת חצאית שחורה צמודה מעל הברך וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים וצווארון בצורת V. אני מתלבשת מהר ויוצאת לחדר האוכל. הארוחה שלי כוללת כוס מיץ תות-בננה ונקטרינה. אני לא אוכלת הרבה.
אני נכנסת לאולם וכעבור כמה זמן כולנו נכחנו. סטיב התחיל לדבר. הוא הסביר את כל עניין המבחנים ואמר מי מתי. הנערה שמתחת למיטה שלי -מסתבר שקוראים לה איזבל- עושה מבחן עוד שלושה ימים בבוקר. כשסטיב קורא בשמי אני מרימה מבט ופוגשת במבטו. אני עוד חמישה ימים בבוקר.
כשהרשימה נגמרה שוחררנו. חשבתי שהדבר הראשון שאני אעשה זה ללכת למלתחות ולקחת עוד בגדים. אני משתהה כמה זמן בשביל שכולם יתפזרו ואני לא אתקע בהמון. מסתבר שאני והנערה -איזבל, קוראים לה איזבל- נשארנו די אחרונות. אני מתקרבת אליה והיא אלי.
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
הממפ.
אתם עוד שם..?
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-2 חודשים
יאפ. אני מחכה למפוצלים [היא כנראה תמשיך במוצאי שבת. דיברתי איתה.]. די נתקעתי.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-2 חודשים
הו, מישי, חזרת ^^
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
גם אני חזרתי...
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-2 חודשים
הו יאי ^^
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני מתעוררת לקול זמזום הרמקול וברור לי שעוד שניה סטיב יעיר את כולם אז אני מחפשת את המשקפיים שלי ולמרבה הפלא אני מוצאת אותם! זה מוזר, למה אבא לא לקח לי אותם היום?! אני מרכיבה את המשקפיים ונזכרת איפה אני.
אני בחדר מטונף עם עוד מלא אנשים מחכה למבחן שלי כדי להיות חברת פלג אמיתית. אני כבר קמה, וכמעט נופלת מהכרית שעל הרצפה, כניראה היא שייכת לנערה מאוריינות או שזה היה בכלל אומץ לב?! טוב אני גרועה בלזכור דברים שלא מעניינים אותי.
״לקום״ סטיב צועק דרך הרמקול.
הנערה שמעלי נופלת ואני מתפוצצת מצחוק.
״קדימה כולם לקום״ סטיב ממשיך ואני רואה עוד כמה ילדים שנופלים מהמיטה. תאמיני לי היום הזה רק הולך ומשתפר!
״יופי עכשיו שכולם ערים אני מבקש שכולם יתלבשו ויתקלחו״
בוא ממשיך לחלק הוראות אבל לי זה נישמע יותר כמו ״בלה בלה בלה״.
כבר ציינתי שכל זה בזבוז של זמן בשבילי? אני מתחרפנתתת
טוב זה לא נורא, אבא שלי אחרי להפעיל את המבחנים. הוא יותר מאחורי הקלעים כזה אבל הוא הסביר לי כבר איך הכל עובד ומה לעשות, בגלל זה אני גם מכירה את סטיב..
אני הולכת להתקלח ומתחילה במשימה הקשה ביותר שלי.
לסרק את השיעור.
פשוט סיוט! אבל בסופו של דבר אני מרוצה מהתוצאה.
אני לוקחת חצאית שחורה צרה שמגיעה לי עד הברך וחולצה לבנה מכופתרת.
למרבה הצער החולצה לא מגומצת אז אני מישרת אותה עם הידיים והולכת לנסות למצוא אודם ואילייר.
אני הולכת לכניסה של הקומה.
שם סטיב נמצא. אני מתחננת אליו שימצא לי אודם ואיליינר או רק איילינר, אבל הוא לא מקשיב. הוא עסוק מדי בסרומים של המבחן.
אני מוותרת על זה ומחליטה ללכת לאבא אח״כ ולהתחנן אליו שיביא לי את באיליינר והאןדם שלי בלי שאף אחד יראה.
אני חוזרת למקלחת ולמרבה ההפתעה אני מוצאת שם איילינר ואודם זרוקים ליד הכיור, איזה מזל!
אני הולכת לחדר אוכל ולוקחת צלחת עמוסה ליום עמוס ומשעמם שעומד לעבור עלי.
כשאני מסיימת לאכול אני מפנה את הצלחת שלי והולכת לשבת בשורה השניה באמצע, שם אבא אמר לי לשבת.
אני רואה מעטפה על הכיסא שנימצא בדיוק באמצע השורה. כתוב עליו ׳לאיז׳
אני פותחת אותו וזה מה שכתוב
׳לאיז שלנו!
אוהבים וגאים בך על הבחירה שלך.
מקווים שאת לא סובלת יותר מדי, אנחנו מאמינים בך מאוד וכבר מתגעגעים.
אבא ואמא
נ. ב שמעתי שהמשפט של עומר יהיה היום ב13:00 אז אני מקווה לפגוש אותך שם׳
אוווו! נכון שהם נסיכים?!
אין על ההורים שלי! אין!!
ואווו איזה כיף! היום המשפט של עומר, אני מקווה שאני יוכל ללכת. ואז אני אפגוש את אמא שלי, היא אחת השופטות המשפט.
סטיב נכנס ומתחיל לדבר
״המבחנים״ הוא אומר בקול מלחיץ
״כל יום במשך השבוע וחצי הקרובים יתקיימו בין שניים לשלושה מבחנים.
אחד בבוקר- עשר בבוקר, אחד בצהריים- שלוש בצהריים, ולפעמים יהיה אחד בערב-שמונה בערב״ אוי כמה שאני רוצה להיות המבחן הראשון!! הלוואי!!
״במבחן אני אשאל אתכם שאלות״ הוא מתחיל לזוז מצד לצד.
בשלב הזה הפסקתי להקשיב, הכל נשמע לי כמו ״בלה בלה בלה שאלות קלות בלה בלה בלה סרום אמת״ אבל זה לא נורא כי כמו שהזכרתי כבר אבא שלי סיפר לי הכל.
אוי אני כל כך מקווה שלא יהיו היום מבחנים, כי היום המשפט של עומר! אני חייבת ללכת, אף פעם לא האשימו מישהו על חבלה בסרום אמת!
אני חוזרת לריכוז שסוחב מקריא את סדר המבחנים
״ועכשיו סדר המתמודדים״ אוי סוף סוף
״רוג׳ר, ברכותי! אתה הראשון. המבחן שלך יתקיים מחר בעשר בבוקר״ אוףףףף אני לא ראשונה! אההה רגע המבחן הראשון מחר?! ישששש אני יספיק ללכת היום למשפט של עומר, הוא עוד שעה. אני מקווה שסטיב יזדרז.
״איזבל, עוד שלושה ימים בצהריים״ אני מהנהנת ואומרת ״טוב לפחות אני לא אחרונה״
ואז הוא ממשיך אבל אני לא מקשיבה.
אחרי רבע שעה הוא מסיים אני נאנחת בהקלה. המשפט רק עוד 45 דק וזה 15 דק הליכה אז ניראה לי שאני ישאר פה באולם עוד 15 דק ואז יצא. אין לי כח לחזור לכל הילדים שבחדרים.
אני מחכה שכולם יצאו ואז נישארת שם רק הילדה שישנה מעלי. היא מתקרבת אלי ואני אליה.
״היי״ אני אומרת
״קוראים לי איזבל אבל כולם קוראים לי איז״
אני מחייכת. ״תכנית כבר הצגתי את עצמי בפנייך אבל את ישנת״
״סליחה״ היא אומרת ״הייתי גמורה, לא ישנתי כל הלילה הקודם״
״טוב אני לגמרי מבינה אותך״ אני אומרת
״אם אני הייתי צריכה להחליט אם לעזוב את ההורים שלי ואת החברים שלי או ללכת לפלג אחר הייתי מתחרפנתתתת״
אני רואה שהיא משפילה מבט. אוי לא ״נקודה רגישה?״ אני שואלת.
היא מהנהנת התגובה.
״טוב אמממ איך קוראים לך?״
״ליה״ היא עונה ״ערקתי מאוריינות״ היא מוסיפה
״אוי תמיד שנאתי אותם״ אני אומרת ״כל הזמן עסוקים באיך להפוך את העולם למקום טוב יותר, לדעתי הוא מושלם כמו שהוא״
״יש משו במה שאת אומרת״ עונה ליה, אבל לא ניראה לי שהיא אומרת את כל האמת.
״טוב אחרי המבחן שלך זה יהיה לך יותר קל״ אני אומרת
״מה יהיה יותר קל?״
״לדבר בכנות כמובן, אל תדאגי אני יעזור לך״ אני עונה בחיוך
״תודה״ עונה ליה בבישנות.
״טוב דבר ראשון שאת צריכה לדעת עלי״ אני מתחילה לומר ״זה שאני חולה על בית המשפט. זה המקום האהוב עלי בכל הפלג! ועוד חצי שעה מעכשיו יש את המשפט של עומר. הוא מואשם בניסיון חבלה בסרום האמת״
״ניסיון חבלה בסרום האמת?!״ היא ניראת מזועזעת
״אבל איך? למה?!״ היא שואלת
״זה בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו הולכות עכשיו לראות את המשפט שלו״ אני אומרת ומתחילה ללכת. אני רואה היא מהססת, אז אני מושיטה לה את ידי ושואלת ״נו את באה או לא? זה יהיה מעניין. כדאי לךךךך״
ניראה לי ששכנעתי אותה כי היא קמה.
במשך הדרך אני מסבירה לך פחות או יותר על המבנה של הפלג. על הכניסה והחדר של המבחן. על חדר האוכל, מקלחות, חדרי מגורים. אני אפילו מלמדת אותה איך להתחמק מהבניין אחרי כיבוי אורות.
ואז אנחנו רואות אותו מרחוק. את בית המשפט ״ ואווו״ ליה אומר ״זה פשוט מדהים״
אני לא יכולה שלא להסכים איתה. בית המשפט באמת ניראה מדהים. הוא בניין רחב בעל שתי קומות וכל הקירות שלו מצופות בפסיפס בצבעים שחור ולבן.
אנחנו נכנסות והולכות יש לאולם 5. כי שם נערכים המשפטים החמורים.
עד עכשיו עוד לא הודיעו אם זה יהיה משפט בדלתיים סגורות או לא. משפט בדלתיים סגורות אומר שאף אחד פרט לנאשם, עורכי הדין והשופטים לא יכול להיות באולם. וכשאני אומרת אף אחד זה כולל את הבת של השופטת.
אנחנו מתיישבות מאחורי הזכוכית ואני רואה את אמא שלי מתכוננת למשפט. היא מנופפת לי לשלום ואני מנופפת לה בחזרה.
״את מכירה את השופטת?״ שאלה ליה המומה.
היא ניראת מוקסמת מכל זה. מהמותניים הענקיות שנמצאות מאחורי שולחן השופטים ומהכיסאות בצבעים שחור ולבן מתחלפים.
״כן״ אני עונה ״זאת אמא שלי״ אני מוסיפה בגאווה. ״ואווו״ אומרת ליה.
״כן, זה בהחלט ואווו״ אמרתי.
המשפט עומד להתחיל עוד דקה ואמא שלי עולה לדוחן ואומרת הקול לעבר המיקרופון
״המשפט יערך הדלתיים סגורות. וזה כולל אותך איז, הפעם הצבנו מאבטחים מסביב לכל פתחי האיוורור ככה שלא תוכלי להתגנב ולשמוע. מצטערת״
״מה?!?!?!? לא לא לא לא!! זה לא קרה הרגע.״ ליה התחילה לשחק עם החולצה הפרומה שלה, כניראה הכל הפסיק לעניין אותה. אני מושכת לה בכתף ואומרת ״ליה!! שמעת מה קרה הרגע?!?! את יודעת מה זה אומר?!?״
״לא״ עונה ליה.
״זה אומר שלא נוכל לשמוע את המשפט! השום צורה!״ אני צועקת
״ואו זה באמת כל כך חשוב לך?״ היא אומרת.
״כן״ אני עונה ״אני מחכה למשפט הזה חודשים ליה! חודשים״ אני צועקת שוב.
היא חושבת לרגע ואז אומרת ״יש לי רעיון. אני יוכל לחבר אותך למשפט אם רק תסיגי לי מחשב״
אני לא מאמינה, עוד יש לי סיכוי.
״תפגשי אותי בעוד חמש דקות בשירותים בתא האחרון. יש שם שקע חשמל״
אני עונה בקול הכי מתלהב שלי ונותנת לה חיבוק.
אני הולכת ללובי שם אני פוגשת את טומי.
הוא הפקיד והוא רק שנה מעלינו. אנחנו חברים טובים, כי הוא היה פקיד פה הרבה זמן (עבודה שאני רציתי לעצמי אבל הוא מחזיק בה ביד חזקה) ואני פה הרבה אז אנחנו מכירים טוב.
״טומי״ אני צועקת לעברו ורצה לחבק אותו
״איז״ הוא עונה ומחבק אותי.
״אני חייבת טובה״ אני אומרת ״אבל אל תספר לאיש. נשבע?״
״את יודעת שאני יעשה הכל בשביל איז״ הוא עונה בקול המתוק שלו.
״יופי, אני צריכה מחשב נייד. דחוף״
הוא מסתכל עלי במבט חוקר ״למה?״
אני עונה לו בכנות ״כי אני רוצה לפרוץ למשפט של עומר. ולראות אותו. חיכיתי לו חודשים״ אני מביטה בו בפרצוף מתחנן ולבסוף הוא מסכים ״אבל בתנאי אחד״ הוא אומר
״מה?״ אני שואלת
״שתגידי לי את התוצאה של המשפט״ הוא מחייך
״סגור״ אני משיבה בחיוך והוא מוסר לי את המחשב שלו שם מטען ואני רצה לשירותים. ליה מחכה לי שם בדיוק איפה שאמרתי לה לחכות.
היא לוקחת את המחשב ולוחצת על כל מני כפתורים המהירות שעושה לי סחרחורת.
״מאיפה למדת את זה?״ אני שואלת מוקסמת.
״אוריינות״ היא עונה בשיעמום.
אחרי רבע שעה היא חיברה אותנו למצלמות בדיוק הרגע המעניין.
״אז מה יש לך להגיד להגנתך עומר?״
שואלת אמא שלי.
עומר משפיל את הראש ואומר
״אני הייתי צריך כסף ואיזה מישהו מאוריינות בא אלי ושאל אותי אם אני רוצה לשתף פעולה ובתמורה הוא יתן לי כסף. לא ידעתי מה אני עושה. רק הייתי צריך את הכסף״ הוא ניראה קצת שיכור.
״הם החדירו לו את סרום האמת״ אני אומרת לליה ״ עושים את זה רק במקרים נדירים מאוד״
״אוקיי״ השופט השני אומר ״עכשיו עומר, תגיד לנו מי ביקש ממך לעשות את זה וניתן לך שלוש שנים של שירות קהילתי אצל הקרבה עצמית״ מה? אף פעם עוד לא היה עונש כזה. כניראה הם רוצים לגרום לו להשתגע עם החברה של הקרבה עצמית
עומר עונה ״מרטי. הוא אבא של אחת הבנות שערקו. ליה ניראה לי קוראים לה, כניראה הוא ידי שהיא תערוק ופחד שתחת ההשפעה של סרום באמת היא תגלה לכולם איזה סוד שהוא אסר עליה לגלות״
אני מסתכלת על ליה והיא לבנה כסיד
״אולי זה רק טעות״ אני מנסה לעודד אותה
אבל היא כבר רצה הרחק מפה.
---
מצטערת שזה לקח לי הרבה זמן...
אההה ומעך אם זה לא בסדר מבחינתך שהפכתי את אבא של ליה לפושע רק תגידי ואני ישנה
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-2 חודשים
ברחתי. תתארו לכם מתבגרת יוצאת מהשירותים בדמעות. לא כזה נדיר, מה?
אבל נדיר שזה בגלל שאבא שלה פושע.
לעזאזל, אבא שלי פושע! אני לא מאמינה שהוא ניסה לעשות את זה! התאמנו בבית בשביל שאני אוכל לחמוק עם כל תשובה אפשרית אחרת שתהיה האמת ואני לא אגיד את זה! אני....! אני לא מאמינה!התאמנו על סרום אמת פעם אחת!!
אני לא מאמינה שהוא עשה את זה. אני רצה לחדר שלי, טורקת את הדלת, מתעלמת מליחשושי הזעם של כמה אנשים וקופצת על המיטה שלי. לצערי אני מפספסת ומחליקה שוב למטה. זה גורר צחקוקים מה שגורם לזעם שלי לעלות. התחלתי לצרוח עליהם "מה?!?! מה כל כך מצחיק בזה שנערה חסרת אונים מתפרצת לחדר!?!? מה מצחיק בזה שהיא לא מצליחה לעלות על המיטה שלה בפעם הראשונה?!?!? מה?!?!?" המילה האחרונה יצאה לי בצווחה מחרישת אוזניים ובקול ממש גבוה.
אני מניחה שתמיד הייתי חמומת מוח.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, אבל כעבור הרבה מאוד זמן יד ליטפה את הגב שלי ונאנחה. הבטתי וראיתי שזו איזי. היא באה אלי. היא עקבה אחרי.
אני מחבקת אותה ונופלת תוך כדי מהמיטה. "אאוץ'.... אני צריכה לפרוש פה כריות..." אני ממלמלת. איזי צוחקת ועורזת לי לקום. אנחנו מתיישבות על המיטה שלה ומתחילות לדבר.

[מפוצ' [אפשר לקרוא לך ככה, נכון?], זה לא נורא עם הקטע והטעות של אוריינות... נניח שאבא שלי ערק מאוריינות להקרבה עצמית בשביל התוכנית הזדונית שלו ולימד אותי קצת... אין טעם למחוק את כל זה עכשיו ._.]
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני קוראת לה מף ;)
או מפי.. מה שיוצא P:
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוריינות:
אתם מגיעים למפקדה של אוריינות.
תראו את רגע הגעתכם, את הרגשותיכם וכו'.
המדריכה שלכם, מוריה, שולחת אתכם למעונות שלכם ואומרת לכם שבבוקר המבחנים יתחילו.

בפרק הזה אתם תעברו את המבחנים של הפלג עצמו.
לאורך הפרק נמסור עוד פרטים בנוגע למבחן, ואתם תצטרכו להגיב בהתאם.
כרגע, תתחילו במה שאמרנו.
כשכולכם תסיימו, נוסיף פרטים.
מקוות שהבנתם:)
בהצלחה!

נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מוקפת בהרבה אנשים, שלבושים בכחול, ואנשים שלבושים בבגדים אחרים, כמוני. אני מסניפה חזק את ריח הספרים שנמצא בכל מקום, ומתכת..
מעולם בחיי לא ראיתי כל כך הרבה ספרים, חוץ מאשר בבית הספר אולי.. בחיי לא ראיתי מחשב בחיים האמיתיים, רק בספרי הלימוד, ותמונות אולי.
אנחנו עולים במדרגות השיש בצעד אחיד ומהיר, אני מעבירה את ידי על מעקה העץ המבריק הזה, ואז על הקירות שמסדרון, קירות שמכוסים בקטיפה כחולה.. זה כל כך רך בחיי..
אני מרימה את המבט וקולטת שהלכנו הרבה, הרבהה מסדרונות ארוכים, אני יודעת שייקח לי הרבה זמן להתרגל למקום, אני בטח אלך לאיבוד כמה פעמים,
אני מוכרחה להרים את קצוות שמלתי, אחרת אפול, פשוט מראה מגוחך.
הרבה דיוקנים של מנהיגים ובעיקר של ג׳נין, תלויים לאורך הקירות.
אנחנו מגיעים לדלתות מבריקות ואני רואה את השתקפותי, אני לרגע רוצה להסית מבט כי התרגלתי שזה לא נאות, אבל זה פשוט מהפנט מידי..
עוברים מספר רגעים עד שמוריה מעירה לי שאני צריכה להכנס כבר, אני מתנערת וחוזרת למציאות.
המעונות אממ.. הרבה כחול.. מיטות קומותיים פשוטות, מצעים כחולים, כריות עם הסמל של אוריינות..
ושטיח גדול שמתפרס לאורך כל החדר העגול הזה, התקרה היא פשוט מראה ענקית, וגם שעון דיגיטלי מהבהב בצבעים מתחלפים.
אני מתביישת לדבר עם חברי לפלג בנתיים. אז אני פשוט תופסת מיטה, את הקומה העליונה אני לוקחת, משום מה גובה נותן לי יותר בטחון.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
טשטוש הבהלה שלי דוהה לאיטו רק כשאני נמצאת בפלג אוריינות. עם כל לחץ הפרידה והבחירה שלי לא התעסקתי בפרטים שוליים כמו הדרך לשם והאנשים שסביבי. הייתי עסוקה בדבר הרבה יותר חשוב.
בשמיים.
ככה הבנתי שהגענו לבניין. בתוך בניין אין שמיים. רק מתכת ועץ ובטון. למען האמת, אני די אוהבת בטון. אבל פה הבטון מכוסה בקטיפה כחולה. אני בקושי מתאפקת לגעת בה, למרות שאני מבחינה מזווית העין בכמה מועמדים שלא עמדו בפיתוי. פלג אוריינות מעריך תבונה ושאיפה להשכלה. אני לא בטוחה עד כמה מישוש נלהב של קירות מעיד על חוכמה.
אחרי שאני מבחינה בקטיפה הכחולה ראייתי מתבהרת. ראיתי טוב גם מקודם, כמובן. הראייה שלי טובה למדי. פשוט לא הייתי רגועה מספיק כדי שאוכל להביט בדברים באמת. התמקדות בפלג הוא הדבר החכם ביותר לעשות כרגע, וזו בדיוק הסיבה שבחרתי בפלג הזה.
אני רוצה לעשות את הדבר החכם הזה.
מלבדי ישנם עריקים נוספים. המפתיעות ביותר הן שתי נערות מפלג הקרבה עצמית. אחת מהן היא נערה אפורת עיניים ושמלה. על פניה נמתח קו שאולי אמור להיות חיוך אבל לדעתי הוא מריר במקצת. היא לא מפגינה התלהבות גדולה מדי אבל יש לי הרגשה שהיא בהחלט לא מאוכזבת. השנייה היא בעלת שיער בהיר ופשוט עם עיניים כחולות ידידותיות.
נראה שלא היה לפלג אוריינות יותר מדי ביקוש השנה. מעניין שיש עריקות רבות יחסית מהקרבה עצמית.
אני מרימה את ראשי כדי לעקוב אחרי מדפי הספרים. הם נישאים לגובה רב כל כך שאני חייבת לשאול את המדריכה שלנו, ששמה מוריה, איך מגיעים למדפים העליונים. היא לא עונה לי, אבל כעבור כמה צעדים אני מבינה. רוב חברי הפלג מביטים בצגי מחשב. ראיתי אומנם שני מחשבים עד הפעם הזו, אבל אחד מהם ראיתי פעמים רבות. האחד היה המחשב בו נשמר הפרוטוקול של כל משפט שאמי הייתה שופטת בו או כזה שאבי ייצג את אחד הצדדים. כיוון שאמי ואבי שופטים ומייצגים באותו בתחום הם עבדו באותו אולם, לכן יצא לי לראות את המחשב הוותיק פעמים רבות.
המחשב השני שראיתי היה מחשב המנתח את הפעילות המוחית של מקבלי סרום האמת. הוא התקלקל רק פעם אחת, לפני היום הגדול של המועמדים לפלג: קבלת סרום האמת והשאלות מול הפלג החדש שלהם. לא היה זמן להזעיק מישהו מאוריינות שיתקן את המחשב, אז אבא שלי הציע את עצמו. המחשב אומנם לא חזר לפעילותו המלאה עד היום, אבל זה בהחלט הספיק לאותה הבדיקה הדחופה.
זה רק מצטרף לדברים רבים אחרים שקשורים לאבא שלי. ההתנהגות שלו, הידע שלו.
העובדה שאין לו הורים.
אבל, אני מניחה שבמילא הספרים הגבוהים הם ספרים שאיש לא מעוניין בהם.
העלייה במדרגות השיש הממורקות מפסיקה את המחשבות שלי על פלג כנות, וטוב שכך. אם הייתי ממשיכה לחשוב על כל מה שעבר עליי בפלג כנות אחרי כמה זמן הייתי בוכה.
כן. אני אולי קשורה למשפחה שלי, אבל אני לא רכרוכית. בכל מקרה עדיף להם בלעדיי כרגע. גם להם מוטב לשכוח ממני.
הדלתות כל כך מבריקות מניקיון שרעד קל עובר בי. אני לא אדם מסודר במיוחד ואני גם לא חולת ניקיון, למרות כל מה שדורשים חפצים לבנים. אני לא חושבת שאוכל לחיות בפלג שמעריץ כל כך ניקיון. למעשה, קראתי פעם שיש חוקרים הטוענים שכל הסטריליזציה היא הגורמת לאלרגיות, כיוון שהגוף אינו חשוף לזיהומים הוא אינו מפתח הגנה חסינה דיה.
עוד משהו שיצטרך להשתנות.
החדר כחול מאוד והקיר החיצוני הוא חלון גדול עם וילון (כחול, אלא מה) דקיק. התקרה היא כמו מראה ענקית, ועוד לא החלטתי אם זה מרתק אותי או מציק לי בעין. הדבר שהכי הצחיק אותי היה הכריות עם סמל אוריינות, כאילו יש סיכוי שנשכח בטעות באיזה פלג אנחנו. אולי מרוב שדוחפים פה מידע לאנשים זה נחוץ.
אני מתלבטת אם לקחת את המיטה העליונה או התחתונה. בגלל שיש מספיק רווח בין התקרה למיטה אני מחליטה לקחת את העליונה. ככה גם לא דורכים עליי בדרך למטה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבטתי במדפי הספרים הארוכים בזמן שהלכנו. פעם היו מגיעים לשם עם סולמות וגלגלים.
מעניין למה יש ספרים כל כך גבוהים. זה משהו סודי ומרתק? אני מקווה.
ניסיתי לראות את שמת הספרים אך לא הצלחתי. רוב הספרים למעלה היו בצבע קודר אך נראה שהאבק החל להצטבר עליהם במיוחד.
חייכתי לעצמי, זה בטח מרגיז מאוד את מי שצריך לנקות אותם כל הזמן.
ראיתי את הקטיפה הכחולה וחקרתי אותה במבטי. אין שום טפר שלא במקום, שום תלאי. הלווי שידעתי איך הם עושים את זה. זה היה יכול לעזור כל כך בבית שלי.
נענעתי את ראשי. אני זוכרת אותו. אמא ואבא שלי תמיד הצליחו לעשות איזה שהוא פגם בווליון. לא גדול מידי כדי לתקן אך גם לא קטן מידי כדי שלא יציק לי בעיניים.
על שולחן המתכת הקר תמיד היה לפחות ספל קפה לא גמור אחד וקלסר מלא בדפים על המחקר שלהם. הם לא אהבו מחשבים משום מה. הם אמרו לי שאפשר להסיג הכל דרך המחשב, אבל בשביל המחקר שלהם הפושעים יצטרכו להגיע עד הבית. הם היו פרנואידים, כמה פעמים הם חקרו את האחים שלי? המון.
הגענו למעונות. או במילים אחרות, חדר גדול עם מיתות קומותיים וכחול. הרבה כחול.
הלכתי לאחת המיטות הנמוכות. אם תהיה שרפה- זה יהיה לזכותי, רעידת אדמה-עדיין. -פריצה-.. לא בטוחה. אולי.
ראיתי שמישהי עלתה לקומה השנייה במיטה.
"שלום," אמרתי בעיניים עצומות ושילבתי את ידיי מאחוריי ראשי בנוחות.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(גם אני וגם נדי עלינו למיטה העליונה)
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אנחנו צועדים אל בניין עשוי זכוכית. אני מוקפת באוריינים. חלק מתלוננים על הדרך הארוכה, אבל עריק מאומץ לב אומר להם לשתוק. הוא לא יעבור את מבחן ההתאמה, אני חושבת לעצמי.
אנחנו מגיעים לספרייה. הספרים לבושים בכחול, נראה שהחליפו את הכריכות רק בשבילנו. ריח הדיו עולה מן המדפים של הספרייה בעודנו צועדים לעבר חדרי השינה. מעולם לא ראיתי ספרייה בעבר, כי בה״ע קריאה היא מותרות. אני מרגישה מאושרת, שייכת. מחשבים בכל פינה, שעון דיגיטלי שמראה מיקרו שניות, האוריינים שמקשקשים על הא ודא, על המצב הקיים, על המבחן... אני בוחרת לעשות את הדבר שאני עושה הכי טוב, צופה ומאזינה.
הקירות של המסדרון הראשי כחולים, כחול שמיים, הם מלאים בדיוקנים של ג׳נין מתיוס ושל עוד כמה. היא מעבירה בי יראת כבוד. מישהי שואלת אותי למה ערקתי מהקרבה עצמית? היא בטח מפוצלת, היא רצתה להיות שם, היא רצתה להסתתר, היא אוהבת את החיים הפשוטים, אבל ההורים שלה לא הרשו לה, אסרו עליה.
אנחנו מגיעים לחדרי השינה, המעונות. אחת מוצאת את מקומה בקומה העליונה של אחת מהמיטות, נערה נוספת מתקרבת אליה. נראה שהן מתחילות שיחה.
לא היו לי חברים בה״ע. רק טליה. היא הייתה החברה היחידה שלי במשך 3 שנים, עד שהפנתה לי עורף כשערקה לכנות לפני שנה.
אני מסיטה את הכילות הכחולות במיטה התחתונה. הסמל של אוריינות רקום בכרית שלי.
אף אחת לא מתיישבת מעליי. זאת אולי הסיבה שאני כל כך מרירה, כי אף פעם לא היו לי חברים, לא באמת.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ראיתי שמישהי תפסה את המיתה הנמוכה בדיוק מולי. אני התבוננתי בה, היא לא נראת לי הכי שמחה בעולם. זה היה בסך הכל יום נחמד.
הוצאתי ספר מהכיס של החולצה שלי. היה לה כיס גדול כמו סווצ'ר אבל לא מחמם. זו החולצה האהובה עליי. היא הייתה בצבע כחול עמוק, כמעט שחור, לבשתי גם מגנס ג'ינס כחול בהיר ונעליים שחורות וגבוהות.
רציתי לפתוח את הספר אך הנערה שמעליי כנהראה גם אמרה שלום. ואולי את שמה.
"אהה, מה?" שאלתי אותה והחזרתי את הספר במהירות לכיסי
"אמרתי שלום," היא השיבה לי והורידה את ראשה כדי לראות אותי.
"לכולם יש שער שחור?" שאלתי במרירות. "לך ולי ולמירירה במיטה הנמוכה אהה, לא משנה. יש אחת עם שער חום בהיר. כולנו כאן בנות," הערתי
היא הביטה סביב כאילו רק עכשיו קלטה את זה. "כן.. למה לדעתך?"
"אין לי מוסג, אבל יכול להיות שהמעונות מחולקות לחדרים של בנים ובנות. לא ממש שמתי לב מי היה איתנו קודם."
"כן.. היי, איך קוראים לך?"
"לפיס, ולך?"
"ג'זל," היא אמרה
"ערקת? לא זכור לי שראיתי אותך קודם בסיפרייה." אמרתי בקול מהורהר
"כן,"
"למה?"
היא ביטלה את שאלתי במשיכת כתפיים. "מה אם לא רוצים לדעת את האמת?" שאלה אותי
"מה אם לא רוצים לדעת את האמת? יודעים. רוב האנשים לא רוצים לדעת שהם חולים במחלה סופנית, אבל הם יודעים. אם מישהו בוגד באמונך, אתה יודע. אם לא רוצים זה לא אומר שלא יכולים. אתה יודע ומתמודד עם זה. זה הכל." השבתי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הלוואי שהייתה לי מזוודה, שיכולתי לפרוק אותה ולפזר את כל הדברים שלי על המיטה, להתעסק במשהו.. במקום זה, אני פותחת וסוגרת שוב ושוב את הרוכסן של הציפית של הכרית, עם העין של אוריינות.. כבר כמה בנות התחילו לדבר וזה.. אני סתם מקשיבה, אולי יהיה לי משהו משותף איתן, בשביל לדבר על זה.
שמתי לב שלכל מיטה בחדר מחוברים כבלים שקופים ודקים כאלה, שבסופם יש מדבקה, שמחוברת למזרנים, ולצד המיטה יש מתג הפעלה, החלטתי לבדוק מה זה עושה, הרמתי את המתג לצד של ON ותוך כמה שניות המיטה התחממה.
״אממ תראו יש משהו מגניב כזה.. ליד המיטה זה זה מתג והוא כאילו מחמם תמיטה כשקר.....״ אוקיי. למה עשיתי את זה? לרגע התחרטתי שניסיתי לדבר. אוף למה אני הורסת הכל?!
ראיתי שילדה מהקרבה עצמית, החליטה לבדוק מה הקטע עם המיטה.
אני רציתי לחקור קצת את החדרים הנוספים, שמבעד לדלתות שיש בחדר, אבל לא ידעתי איך לשמור שאף אחד לא ייקח לי את המיטה, ואז נזכרתי שמתחת לשמלה שלי יש סוודר דק ארוך שרוולים בצבע.. אפור.
אז אני הורדתי את השרוולים של השמלה, ופשטתי את הסוודר ומהר שמתי שוב את שרוולי השמלה, שמתי את הסוודר באמצע המיטה, רציתי להגיד משהו על כך שהסוודר שייך לי אבל וויתרתי, פשוט ישבתי שם כמה זמן בהחלטה, אם לקפוץ מהמיטה או לרדת בסולם, פשוט מעולם לא הייתה על מיטה גבוהה, וזה כל כך מפתה לקפוץ.. אני מעבירה זוג רגליים מעל המעקה המתכתי וקצת מחליקה , כי הוא בצורת צינור, ומאודד חלק. ודוחפת את עצמי מטה, אני כורעת על השטיח הזה ומתנדנדת, עד שאני מתייצבת לחלוטין. אני קמה וסוקרת את החדר, אמן אף אחד לא שם לב. אוךךך נו למה אני עושה כזה רושם גרוע כל הזמן!! בטח חושבים שהגעתי לאוריינות בטעות.
אני מהלכת במעגלים בצמוד לקירות, עד שיש מיטה ואז אני עוקפת אותה, אני מגיעה לדלת מתכת עם ידית עגולה שמצוייר עליה... הסמל של אוריינות .-.
אני מסובבת את הידית ודוחפת את הדלת, אה הנה המקלחות, 6 מקלחות, 3 בצד ימין, ו3 בצד שמאל. אני עוברת בין המקלחות ובסוף יש מראה גדולה ועליה צמודים 6 כיורות, בצורת צדפה, והברז, ברז שטוח שרק צריך להעביר מתחתו את היד וכבר יוצאים מים. המים יוצאים בצורה של מפל שטוח כזה, בגלל הברז המלבני.
בחיים שלי לא ראיתי טכנולוגיה כזאת, זה כל כך מקסים :)
בצד ימין בסוף של צד אחד של המראה, יש שירותים, וכך גם בצד שמאל. אני מעדיפה שלא לבדוק מה יש בתוך התאים של המקלחות והשירותים, אז אני רק בוהה בנייר טואלט ספייר, שעומד בסוף הכיורות. אני מרימה אותו, הוא בצבע כחול בהיר ועל כל מלבן טואלט יש עין. של אוריינות. כל הקטע המסחרי הזה כבר קצת נמאס עלי. אוריינות פה, אוריינות שם.. אבל זה דיי מצחיק אותי, שאנשים מנגבים את התחת עם אוריינות XD
אני עכשיו בוחנת את המתקנים לסבון, ליד כל כיור, יש בקיר תיבת זכוכית קטנה ופתוחה, ולידה יש כפתור כחול נוצץ, שנראה כמו אבן ספיר כזה. אני לוחצת על הכפתור ומהתיבה זורם מעט סבון כחול (-_-) ואני מסבנת את הידיים, באופן מפליא, הסבון מריח טוב מאוד! אני לא יכולה להפסיק להסניף את הריח הזה, עד שאני כבר מתחיל להסתחרר ואז אני שותפת ידיי. הריח עדיין נשאר, ואני מריחה את הידיים כל הזמן עד שאני מגיעה לדלת, בה״ע לא היה לנו סבון נוזלי. היה סבון מוקשה בצורת מלבן אפרפר כזה, והוא היה חסר ריח.
לכן אני מתלהבת כל כך. אני פותחת את הדלת וממשיכה ללכת בחדר.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
משום מה חייכתי. זו תשובה מחוכמת כזו של בני אוריינות, תשובות שהן די חביבות עליי. אולי הייתי צריכה לענות לה תשובה מחוכמת אחרת, אבל אני עונה בפשטות: "נראה שהיה קל יותר להגיד לך שהגעתי לכאן בטעות."
זו אמורה להיות בדיחה, אבל אני לא יודעת עד כמה חברי אוריינות מבינים הלצות.
------

אגב, חנקתם אותי עם הכחול X_X
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חייכתי לעצמי.
"מאיפה?" שאלתי
"מכנות," ענתה
"למה? יותר מידי נחמדות?"
"לא.." היא ענתה בחיוך. "הם לא התאמצו לגלות את האמת.. הם.. פשוט לא בשבילי. גם את ערקת?"
"לא. תמיד הייתי כאן. מעניין אם אני יכולה להפריע להורים שלי, או לאחים שלי. הם די דפוקים אבל בסדר. נראה לי שאי אפשר לצאת מפה בינתיים. היי, רוצה ספר?"
"כן," היא ענתה.
פשפשתי בתיק הצד שלי ונתתי לה ספר בשם 'אראגון'. ראיתי שמישהי בההתה בספר הזה והיה לה רעב בעיניים.
"אוף, אני לא מכירת חיסול לספרים." אמרתי והוצאתי עוד ספר והושטתי לה אותו. אני לא מתכוונת לקום. לפחות לא עכשיו.
היא קמה מעט בהיסוס אך היא לקחה את הספר והתיישבה על הרצפה לצידנו והחלה לקרוא מייד.
"תודה," היא נזכרה לומר בעמוד החמישי. בחיי, היא קוראת בקצב מהיר!
"הקרבה עצמית?" שאלתי והיא הנהנה. "זה בטח מאוד קשה לחיות כל כך הרבה זמן בלי החברים הכי טובים שלך,"
היא הרימה את פניה עליי בשאלה.
"הספרים," השבתי ופניתי אל חברתי מהקומה השנייה אך היא הייתה עסוקה בקראית הספר. הוצאתי את ספר הכיס המאוד עבה שלי והתחלתי לקרוא. "מילון כיס. צרפתי-עיברי"
התייאשתי לאחר כמה דקות אחרי שנאבקתי במילה אחת וזרקתי את הספר לקצה המיתה בכעס.
אחר כך נאנחתי ופישפשתי בתיק הצד שלי והוצאתי את המחשב הקטנטן שלי, פתחתי את אחד הקבצים והתחלתי לקרוא.
היה נחמד בסך הכל.. טוב, בינתיים. שמתי לב שילדה אחת יצאה.
הוצאתי שתי סימניות ונתתי לכל אחת מידידותיי החדשות.
"שימו אותם במקום שעצרתם. זה אולי ישן מאוד אבל משום מה זה כיף." אמרתי. "קדימה, אני רוצה לחקור את המעונות ולהגיעה לסיפרייה אם יתמזל מזלנו."
הם שמו את הסימניות ושמו את הספרים על המיתות שלהם. בילגנתי את השמיכה והוצאתי פינה אחת של המצעים.
התחלנו ללכת בהיסוס קל אך הביטחון שלי הלך וגבר עד שדחפתי את הדלת ובטעות הפלתי מישהי. היה לה שער חום בהיר ועיניים כחולות. זו הילדה עם השער הלא שחור! ששבתי בחגיגיות.
"שלום," אמרתי לה והלכתי לכיוון הסיפריה בדילוגים אולי אוכל לצאת מהבניין ואז להורים שלי! הם בטח במעבדה עכשיו, או בבית.
הבטתי לאחור וראיתי שאיבדתי אותן. חזרתי על עיקבותיי וראיתי שהם מתקדמות בקצב משלהן.
"בואו כבר," אמרתי כשקיווצתי את גבותיי. מעניין אם צופים בנו. טוב, ברור שצופים בנו. הבטתי למעלה בתקווה לקלוט את המצלמות אך בטוח החביאו אותם.
"תגידו, אתן מצליחות לראות את המצלמות?" שאלתי
"יש כאן מצלמות?"
"ברור, אלא מה?" השבתי וניסיתי לקלוט את המצלמות. למה שלא יהיו?
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני הלכתי לעבר המיטה שלי, מסוחררת מהריח הנפלא של הסבון, מה זה, צמח כלשהו? כתוב שזה סבון בריח האוקיינ...
״אאוץ׳ מה קרה הרגע? אני רואה שחור לזמן קצר עד שראייתי מתייצבת. אני משפשפת את הפנים וקמה.
שמעתי דיבורים ״שלום״ אמרה אחת הבנות, לפיס, לפי מה שזכור לי, היא אמרה את שמה כשדיברה עם ג׳יזל..
אני רציתי לענות גם שלום אבל הבנות כבר עזבו את החדר והלכו לכיוון הסיפרייה.
״מה?״ אני אומרת לעצמי
אני פותחת את הדלת ועוקבת אחרי הבנות.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
בדרך כלל אני אחראית. ושפויה. זה לא שכל פעם שאני מדברת עם מישהי שתי דקות אני מפזזת אחריה בהתלהבות.
המצלמות לא הפריעו לי בגלל שלא רציתי שידעו מה אני עושה. מתרגלים לזה, אחר כמה זמן. המצלמות הפריעו לי כי זה רק הזכיר לי שוב כמה הפלג הזה שונה. גם אם בכנות חסרי טקט ומחפשים אמת, יש ביניהם אמון. אף אחד מפלג כנות לא היה חושב לעקוב אחר המיועדים שלו בעזרת מצלמות.
לפיס (ואני חשבתי שזה שהשמות שלי, של אחותי ושל אחי מתחילים ב-ג' זה מוזר) אמרה שהמשפחה שלה קצת דפוקה. ברור שהיא אומרת דבר כזה. לה יש עוד סיכוי לראות אותם בזמן הקרוב ולהתייחס אליהם כאילו הם באמת המשפחה שלה.
טוב, אולי אני כן קצת רכרוכית.
למען האמת, אחרי כמה שורות עזבתי את הספר. סגרתי אותו. אני לא יכולה לקרוא עכשיו כשאני כל כך לחוצה. איך אני יכולה להיות לא חכמה מספיק? איך בדיוק בוחנים אותנו? יש לי סלידה מטעויות. החוק הכי חשוב שהאחים שלי יודעים הוא לא להיות נחמדים או לא-אלימים.
ג'יזל תמיד צודקת. גם כשהיא לא צודקת - היא צודקת.
חוק די פשוט, למען האמת.
למרות שלפיס ממשיכה אני ושתי הנערות מהקרבה עצמית עוצרות, מהוססות במקצת. "אני מבינה אם לך אין בעיה להסתובב פה כאוות נפשך," אני מעירה. "אבל אני מעדיפה שלא יעיפו אותי מהפלג ביום הראשון."
זו לא האמת, כמובן. אני יודעת שלא ידיחו אותי מהמועמדות אם אגיד שהלכתי לאיבוד במסדרונות. ועדיין, בתור אחת שחונכה כל כך הרבה להתנהגות הפלג שלה אני רוצה לפחות לעקל את ההשלכות למה שעשיתי.
יום אחד של חולשה, ג'יזל. אחר כך את מתפרעת.
עד כמה שאפשר להתפרע בחברה חנונית ורובוטית שכזו.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(אופסי-פופסי. כתבתי 'לעקל' במקום 'לעכל'.
סטינג תמיד צודקת, גם כשהיא טועה היא צודקת. תזכרו את זה. *פצצת עשן, שיעולים שלי נחנקת מהפצצת עשן*)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
רגע, דיברת אליי? אם כן.. תודה!^^
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(בואי נמשיך לחפור *מוחעחע רשע חפירות!*
אבל בשביל זה אני צריכה שאת תעני. אני לא יכולה לדבר עם עצמי...)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"לא יעיפו, אל תדאגי." עניתי לה. "הם בטח צוחקים עלינו, אנחנו בטח הדבר הכי מעניין כשהם לא מציצים לאנשים."
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הרמתי גבה. "טוב לדעת, אבל עדיף שנחזור. אני מבינה שעבורך זה הבית, אבל יש אנשים שלא רגילים להתרוצץ בכפייתיות במרחבי הספרייה."
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״מה כבר יש לנו להפסיד? בואו נלך לספרייה ונגניב כמה ספרים לחדר שלנו, מישהי יודעת במקרה את הדרך? זה ממש כמו מבוך כמו״
אני לא עומדת בפיתוי ושוב מלטפת את קירות הקטיפה הנעימים. ״זה ממש רך״
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני עוצמת עיניים ונאנחת. "תראו, אני לא יודעת איך זה הולך אצל הקרבה עצמית ואוריינות," אני נשענת על קיר הקטיפה הכחלחל ומעבירה את אצבעותיי על גשר אפי. "אבל בכנות לפחות שומרים על החוקים." עיניי נפקחות אבל אני לא מרפה מהקיר. "אתן לא נראות לי הטיפוס המסתכן," אני מוסיפה. "וזה מטופש להגניב ספרים כשירשו לכם לקרוא אותם במילא."
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"לא הייתי מציעה לך ללטף את זה כל הזמן," אמרתי בנימה מהורהרת "ולא הייתי מציעה לך לגנוב משהו מהסיפרייה. לפחות לא עד אחריי המבחן. בנתיים תתנחלו על הספרים שלי."
עברתי בעיני על הספרים. המקום הזה הוא הבית השני שלי.
ילדה עברה כאן, זו הייתה לייסי. עוד בערך 3 שנים היא תבחר באירוניות ותעבור בדיוק את מה שאני עומדת לעבור.
"היי לפיס. תגידי, איפה הספר על חוק התאוצה של ניוטן?" שאלה. ההיא הייתה מאוד נמוכה והיו לה משקפיים עגולות אך היא לא נראת כמו חכמה, היא נראת מגוחכת. היה לה שער בלונדיני בהיר מאוד ונמשים שנמרחו על כל הפרצוף.
"את לא אמורה להיות בבית שלך?" שאלתי אותה והתחלתי ללכת לכיוון של נ'.
"כן, אבל אם ארוץ ואחזור עם ספר כזה ההורים שלי יסלחו לי." השיבה
"הנה," אמרתי והורדתי את הספר.
"תודה," היא אמרה, לקחה את הספר, העבירה בסורק, אמרה את שמה ורצה משם בשיא המהירות.
"אז ככה משאילים ספרים," אמרה מישהי מאחוריי.
"כן." השבתי.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני חושבת שהבנתי. הבנתי את כל המהות של הפלג הזה.
האנשים האלה פשוט מוזרים. אני מסתובבת וחוזרת למיטה שלי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״להזכירך, פה זה כבר לא כנות, כדאי לך לנסות להתרגל לאוריינות.״ אני לוקחת ספר בעל כריכה כחולה שכתוב עליו ׳1,573 סיבות לאהוב את תולעת האדמה׳
״אני רעבה, כל הלחץ הזה של טקס הבחירה לא עושה לי טוב. בואו נלך לקפיטריה״
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"לא תודה, אני מעדיפה לישון. וחוץ מזה, האוכל טעים יותר בבוקר." השבתי והלכתי אחריי ג'יזל לעבר החדר, נשכבתי במיטה וכיביתי את האור.
"לילה טוב," אמרתי לה ועצמתי עיניים.
"לילה טוב," היא השיבה
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כל הכבוד בנות! אני ממש גאה בכן *~*
כשכולכן תגיעו למצב של שינה, יימסרו הפרטים להמשך.
בהצלחה!
ולילה טוב..
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״אוף נו״ הבטן שלי מקרקרת ואני שמה את היד על הבטן. ואז אני הולכת אחרי לפיס וג׳יזל, נכנסת לחדר וחולצת נעליי ליד המיטה שמתחתיי, מטפסת למעלה ועוצמת עיניים,האור נכבה אוטומטית כעבור חצי דקה
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני רואה את כולן מדברות ומקשקשות, מצטרפות לחבורה שבמרכז המעגל. זה פשוט מעורר רחמים. עם זאת, אני מרגישה כל כך מחוללת.
באותו ערב,התגנבתי לספרייה ולקחתי את אחד מהספרים הכחולים - "10 גוונים של כחול". הוא לא שיפר את הרגשתי, אפילו לא במעט.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מתעבת ספרים.
אל דאגה, זו לא שנאה ארוכת שנים. למעשה, היא לא קיימת בי אפילו לא יותר מיום אחד. השנאה הזו התחילה היום. כרגע. או נכון יותר לומר: מהרגע שלפיס נתנה לנו את הספרים. ההערכה פה לספרים ולמילה הכתובה מעט… משעממת בעיניי. אני ציפיתי לקצת יותר יצירתיות מפלג אוריינות.
ואולי אני עדיין מנסה להשיג יותר ממה שאני יכולה. מנסה להשיג הכל כי אני יודעת שלא אוכל לעמוד בבחירה של אחד בלבד. זה בדיוק מה שקרה במבחן ההתאמה.
ובכלל, מה קורה עם אנשים דיסלקטים? או אנשים עיוורים? או חירשים? או בעלי פיגור שכלי? אלו שאלות שאני שואלת כבר הרבה זמן, ואני לא מקבלת עליהן תשובה. עוד סיבה שערקתי מכנות. הם לא סתם היו מוכנים לגלות, זה פשוט לא עניין אותם. אין סקרנות בפלג שבו הכל גלוי כמו השמש.
כנראה מסלקים אותם מהפלגים במהירות, הופכים אותם לחסרי פלג. אולי עושים איתם מה שאומרים שעושים עם מפוצלים.
הורגים אותם.
אני לא משתייכת לאף אחת מהקטגוריות האלה, אבל משום מה המחשבה מציקה לי בירכיתי תודעתי. עכשיו, כשאני בפלג אוריימות, יש לי את הסיכוי לגלות, לחשוף, לחקור.
היית שמחה למחשבה אלמלא כבר הצנחתי את הספר של לפיס למטה ונרדמתי על המיטה העליונה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הנה כולם ישנים! בוקר!
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
רגע, נד. עוד לא בוקר.
כל מה שאפשר לעשות בינתיים זה לכתוב שלא הצלחנו להירדם ולהציק לאס אי ולמישי.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נדי, ישמצב את מוחקת את זה?
כי בדיוק התכוונתי לתת הוראות.. [ואת באמת חושבת שיתנו לך לישון עד עשר בבוקר??..]
זה הולך ככה:
אתם מתעוררות בבוקר לצליל קולה של המדריכה שלכם.
היא מורה לכן להסתכל על המיטות, ושם אתן רואות שלכל אחת יש סט בגדים משלה, בצבעים כחולים.
ההוראות שלה הן כאלה: לקום ולהתארגן [וללבוש כמובן את הבגדים הכחולים] ולהיפגש כולן בספרייה.
כשכולכן מגיעות, היא מסבירה לכם איך המבחן שלכם הולך להיות.
על כל אחד מהמועמדים לבחור נושא שמעניין אותו, ולחקור אותו לעומק.
אתם רשאים לחפש את המידע בכל מקום שתחפצו, שהוא בגבולות המפקדה כמובן.
כשתסיימו, תקבלו ציונים.
מי שיכשל, יהפוך לנטול פלג.
היא מראה לכם איפה חדר האוכל, ואתם הולכים לארוחת הבוקר.
כשתחזרו, המחקר יתחיל.
בהצלחה!

בגלל שכולכן בנות, תצטרכו לכתוב מידי פעם על בנים שהם גם מועמדים, גם אם אין להם שחקן.
כי זה קצת לא הגיוני שיהיו רק בנות;)
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מה הכוונה? אנחנו צריכים להגיש עבודת חקר? בוחנים אותנו? מה?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
המבחן *הוא* עבודת החקר.
זוכרת שכיילב סיפר לטריס שהמחקר שהוא בחר לעשות היה על הסרום של מבחן ההתאמה?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
פתחתי את עייני שנייה לפני שהעירו אותנו.
"קומו, קדימה קדימה!" היא אמרה. ועברה ובדקה אם כל אחד אם הוא ער.
"בוקר טוב," אמרתי וקמתי. ראיתי שיש סט של בגדים על המיתה שלי. הוא כלל חולצה ארוכה, קצרה, מכנס כחול בהיר, נעליים שחורות כהות, עליונית כחולה בהירה, לבנים וסט של כלי רחצה.
לקחתי את הלבנים, סט כלי הרחצה, המכנס והחולצה הקצרה והלכתי אל המקלחות.
התקלחתי במהירות, התלבשתי וחזרתי לחדר במהירות. לשבתי את העלנית(סווצר) כשרכסתי רק מעט. גרבתי את הגרביים ונעלתי נעליים.
חיקיתי להם על המיטה כשניסיתי לנוח עוד קצת.
על מה נעשה את המחקר שלנו? שאלתי את עצמי. על עיניים, או על הפרעות נפשיות.
כבר חקרתי על כמה מחלות עיניים, זה יהיה נחמד. או על ההתנהגות של זאבים.. זה תלוי כמה מידע יהיה על כל דבר, אך נראה לי שאני אלך על עיניים. זה כזה אדיר..
"תגידי, מותר לעשות מחקר עם עוד מישהו?" שאלתי את הדריכה
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
משהו ששכחתי לציין - אס אי הולכת להיות המדריך/ה של כל פלג. תתייחסו אליה כמו אל כל דמות אחרת. [ובהקשר של השאלה של זאבה - את יכולה לחכות שאס אי תענה לך, או שאחת השחקניות תכתוב לך את התשובה של המדריכה: ממש לא.]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-חחח^^-
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מישמיש, אנחנו צריכים לכתוב פה את העבודה? או לדבר עליה באופן כללי, רק לציין אותה.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מהלכת בשדה פרחים, בידי סל חום, ואני קוטפת תותים. ״קומי נדי, נו״ מה קורה פה? ״נדי נדי״ השמש מדברת אלי ״יאללה תתעוררי כבר כולם מחכים״ אני פוקחת עיניי בבת אחת ורואה את מוריה על הסולם של מיטתי מנסה להעיר אותי. ״אויש כן סליחה רגע״ אני מתיישבת על המיטה, אני רואה שחלק מהבנות לא נמצאות בחדר, ואני שומעת זרמים של מים ופטפוטים מחדר המקלחות, חלק מהבנות עדיין בחדר מנסות להתעורר. אני רואה שבקצה מיטתי יש שקית ובה מקופלים כמה בגדים, מגבות, מסרקים, נעליים.. אני לוקחת מהשקית חולצה קצרת שרוולים בצבע טורקיז-כחול כהה כזה, ג׳קט קצר ללא שרוולים מג׳ינס, אשר נקשר על הבטן, גרביונים בצבע עור, חצאית קצרה בצבע כחול רויאל ונעלי בובה עם עקבים שטוחים וריבוע מוזהב בקצה. אני יורדת מהמיטה והולכת למקלחות, אני נכנסת לתא ומתקלחת. בכל מקלחת יש מעמד עם שמפואים קטנים ומרככים, סבונים מוצקים קטנים, וקרם גוף. ממש כמו בבית מלון. בחיי לא נשארתי לישון בבית מלון אבל נכנסתי לאחד כזה פעם, בפלג כנות. כשהייתי בסיור עם הבית ספר. הייתי סקרנית ונכנסתי לחדר בית מלון שהיה פתוח. אחרי זה תפסו אותי וקיבלתי עונש..
אני מתנגבת ולובשת את הבגדים של אוריינות, אני יוצאת מהמקלחת והולכת לכיוון המראה הגדולה, אני לוקחת מסרק ומסרקת את שערי, מייבשת אותו בפן, ועושה גולגול.
אני יוצאת לחדר והולכת לכיוון הקפיטריה. אני רעבה כמו לא יודעת מה, אני מניחה שאקח סלט ו.. רגע לא. אני כבר לא בהקרבה עצמית! אני יכולה לאכול אוכל חדש, טעים.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אחרי שהמדריכה ענתה לי ירדתי לקפיטריה לקחתי עוגת שוקולד, שוקו חם ושלושה כריכים בשקית נייר חומה.
אני אבלה את כל היום בסיפרייה, אני לא מתכוונת ללכת לקפיטרייה בכל רגע שאני רעבה!
ישבתי ליד נדי והתחלתי לאכול את הגועה.
"למה כל כך הרבה כריכים?" שאלה
"אני הולכת לבלות את כל היום במחקר ואני לא מתכוונת ללכת לקפיטרייה בכל רגע שאהיה רעבה." השבתי והמשכתי לאכול.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מתיישבת על כיסא לייד שולחן זכוכית עגול, ומתלבטת מה לקחת לאכול. בנתיים לפיס מתיישבת לידי עם עוגה חומה ומשקה חום וחם. ומלא כריכים אני רוצה לשאול מה זאת העוגה הזאת ומה המשקה, אבל אני מפחדת לצאת בורה מידי. אין לנו דברים כאלה בה״ע מה זה? במקום זה אני שואלת למה היא צריכה כל כך הרבה כריכים היא עונה לי שהיא תעסוק כל היום בחקר שלה ולא מתכוונת לרוץ לקפיטריה כל הזמן. אני בכל זאת מסתכנת ושואלת ״אז... מה זה העוגה הזאת? והמשקה הזה?..״
היא מסתכלת עלי בתמיהה ועונה ״ברצינות? חח זו עוגת שוקולד ושוקו חם״ אני מהנהת בחיוך. שוקולד! אז ככה זה נראה חח ואוו. נראה טוב. בחיים לא ראיתי משהו שעשוי משוקולד. אני חושבת שלמדתי עליו.. בכיתה א׳.
אני מחליטה מה לקחת לאכול ״טוב אז אני הולכת לקחת מה שהוא לאכול, תשמרי לי על המקום?״ אני קמה והולכת, אני לוקחת פיסה של עוגת שוקולד, מיץ תפוזים טרי ושניצל תירס. אני אמנם כבר לא בהקרבה עצמית, אבל עדיין לא מסוגלת לאכול בעלי חיים.
אני הולכת חזרה לשולחן ובנתיים חושבת על נושא לעבודה שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני לא מצליחה לקרוא למקום הזה בשם.
קפיטריה לא נשמע מתאים. גם לא חדר אוכל. לא מזללה ולא ראשי תיבות כלשהם. אין שום שם שמתאים לחדר בעל התקרה הגבוהה וחלונות הזכוכית הארוכים שנמתחים מהרצפה עד התקרה. משום מה כל השקיפות הזו מזכירה לי את כנות.
למעשה, יש דמיון רב בין אוריינות לכנות.
אני מנידה את ראשי כדי להסיט את המחשבה ממני. אני ניגשת לאחד מהשולחנות המציעים מאכלים ומושיטה את ידי אל עבר עוגת שוקולד. מתלבטת. "שמנה." מקפיץ אותי קול מאחור. אני לוקחת את העוגה ופונה אל עבר הקול. "לא שמנה, חכמה." אני מבהירה בחיוך ולוקחת ביס מהעוגה. הקול שייך לנער בעל בגדים כחולים (מסתבר שמתעללים סטייליסטית לא רק בבנות) שעל פניו חיוך קנטרני. הוא לא מוכר לי מכנות, אבל סביר להניח שראיתי את פרצופו המגחך במסדרונות בית הספר. "הממ..." ידו חולפת על סנטרו במבט תוהה. "לא," הוא מניף יד בביטול. "בהחלט שמנה." אני ממשיכה לחייך, אם כי החיוך הופך למעיין מסכת מלחמה מאשר מחווה ידידותית. "טוב, ברור ששמן כמוך מעדיף לעלוב באחרים מאשר בעצמו." אני מעירה כמו באגביות והולכת לעבר שולחן זכוכית ומתכת ממורקת. רק כשעוגתי היקרה מונחת על השולחן אני מעזה להביט לאחור כדי לראות מה התגובה שלו. הוא לא נראה מושפל וגם לא מתרשם יותר מדי. למען האמת, נראה שהוא מחפש עוד קורבן-ירידות-של-שתי-דקות.
סליחה, שניות. ונראה שכרגע המדריכה היא הקורבן שלו.
בהחלט לא חכם, נער אלמוני.
אני מנערת את ראשי וחוזרת לעוגה. אין לי למה להעריך יותר מדי את רמת המועמדים האחרים בירידות לפני שאדאג להישארותי איתם בפלג. תמיד בבחירות אני מאבדת את הראש לגמרי, ובגלל זה הדרך החכמה יותר עוזרת לי לחשוב. אני מבחינה בלפיס ונדי בשולחן מולי אבל לא נראה שהן הבחינו בי. נראה לי שעדיף קודם כל לגבש תוכנית בחירה ורק אז לטפח את הקשרים החברתיים שלי. למזלי העובדה שהן מלפני נותנת לי את האפשרות לומר שלא ראיתי אותן - כיוון שהן לא הבחינו בי.
ג'יזל, בחזרה לתוכנית הבחירה, אם לא אכפת לך.
א. לבדוק נושאים פופולאריים פחות. ככה גם הסיכוי שלי לחדש בנושא גדל וכמוהו גם הסיכוי שלבוחנים אין מושג בדבר. חוץ מזה, אני מניחה שהם מעריכים יצירתיות מסוימת.
ב. לחשוב על שאלת חקר שמעניינת אותי. בשביל זה אני צריכה להסתובב קצת בפלג.
ג. אני חייבת להתמקד במציאות כרגע. לחשוב על עבודה שמשלבת פרקטיקה, משהו שאפשר ליישם. עוד הערכה על העבודה ובהחלט עוד שמחה על כך שעזרתי לפלג הזה.
ד. לאחר מכן, צריך למצוא את האנשים הכי לא צפויים שידעו על זה. ידע בא ממקורות מפתיעים, בהחלט לא רק מהדרך המקובלת של 'ספר-מחשב'. זה נותן הרבה ערך מוסף לעבודה וגם לידע האישי שלי.
ומארבעת השלבים האלה הקבלה שלי לפלג נראית קלה. בכלל, תוכניות מרגיעות אותי. אין לי בעיה להיות ספונטנית, אבל בהחלט טוב לדעת קצת מראש.
מסתבר שלא חשבתי כל כך הרבה זמן כי אני מבחינה במוריה רק מתחילה להתחמק מהמועמד הקנטרן. כשהיא עוברת לידי אני מכחכחת בגרוני בזהירות ובמבט תמים. "המדריכה." אני אומרת בקול צלול ורגוע. היא מסתובבת לעברי. "כן?" היא משיבה בנועם מאופק. עד כמה המועמד עצבן אותה? "יש לי שאלה לגבי הפלג, ונראה לי שאת זאת שתוכל לענות לי באופן הטוב ביותר." אני מסבירה. באוריינות מעריכים ידע, לכן החמאה על יכולת תשובה לשאלות היא משכנעת בקלות. "מה השאלה?" היא עונה באותה הנימה, אבל כעת היא מעט מתרככת. "האם תוכלי להגיד לי על איזה נושאים הגישו בעשר השנים האחרונות?" אני שואלת. כתפיה נופלות ומבטה הופך מנותק, כאילו העירו אותה מחלום. "בשביל מה? בשביל לדעת באיזה נושא יש לך יותר מידע?" היא חוקרת בעדינות, אבל ברור שבמקום 'לדעת באיזה נושא יש יותר מידע' היא התכוונה 'לדעת ממה להעתיק'. "לא, כדי שאוכל לגלות כמה שיותר מידע חדש." אני עונה בקול כן שמפתיע אפילו אותי. בזכות כנות אני יודעת איך לשקר היטב, עד כמה שזה אירוני. מאמינים לי, אבל אני לא מאמינה לעצמי.
מסתבר שאני באמת רוצה ללמוד משהו חדש.
החיוך המנומס שלה הופך לקצת יותר מעודד. "אני חושבת שתוכלי לבדוק בספריה." היא מציעה ומתרחקת מהשולחן. "בהצלחה!" היא נזכרת לאחל לי ונעלמת. עכשיו, כשלפיס ונדי הסתובבו אני מתעוררת. "אתן יושבות פה?" אני אומרת בקול תמה. "לא ראיתי אתכן." אני מתקרבת אליהן עם העוגה שלי ועומדת ליד אחד הכיסאות. "מקווה שאני לא מפריעה." אני נזכרת להוסיף.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-3 חודשים
פעם שנייה.
זו הולכת להיות השנה השנייה שאני מדריכה.
הסתכלתי כבר על כל הבנות שהגיעו לפה. אני הולכת להיות המדריכה שלהן יותר מאשר של הבנים, שהשנה החליטו להפריד ביניהם מסיבה כלשהי. הייתה נוכחות של בנות אוריינות, מהן אני מצפה לדעת את הכללים בערך. אבל אני חייבת לומר שלא ממש הופתעתי משתי הבנות שערקו מהקרבה עצמית, אני מאמינה שקוראים להן קת'רין ונדירה. אמרו לי שהמצב משתנה בהקרבה עצמית, אבל לא אמרו מה בדיוק.
הייתי עכשיו בחדר המצב של המדריכים. אנחנו מכינים את עצמנו למבחנים מחר ובאותו הזמן לומדים על הצעירים ועל היכולות שלהם. כי בכל זאת, לאוריינות יש את הכל.
"שמעתי שזו הולך להיות מחזור רגוע" אמר המדריך של הבנים, ג'ורד.
"אם זה נכון. אני מקווה שזה אומר שהתוצאות יהיו בלי שינויים" עניתי לו כשסגרתי את כל הקבצים במחשב.
"אני דיי בטוח שהשנה הם לא יכנסו וישנו את הציונים" הוא השיב וכיבה את המחשב שלו.
"הם לא. כי השנה יש הוראה לכתוב את הציונים בכתב" אמרתי ונעמדתי.
"באמת?" הוא הופתע.
"הוראה מלמעלה" אמרתי ופניתי לחדר שלי.

************

"בוקר טוב, בנות. זמן לקום" אמרתי, אך רק אחת מהבנות התעוררה. "קומו, קדימה קדימה!" הגברתי את קולי. זה השיג את התוצאות אמרתי לעצמי כהערה להמשך ההדרכה שלהן.
לאט לאט הבנות החלו להתעורר ולפנות למקלחות. חוץ מאחת.
כשפניתי אליה אחת הבנות - אחת שהחליטה להישאר באוריינות - אמרה, "נדי. קוראים לה נדי".
הנהנתי אליה כהכרת תודה ופניתי להעיר אותה. "נדי, קומי. קומי נדי, נו" אמרתי. עליתי על הסולם עד שראשי היה למעלה וראיתי את נדי ישנה במיטתה. "נדי, נדי" אמרתי. כששיטה א' לא עובדת עוברים לב'. "יאללה תתעוררי כבר, כולם מחכים" אמרתי בקול טיפה יותר חזק. בבת אחת נדי פקחה את עיניה וראתה אותי מולה.
"אויש כן סליחה רגע" היא אמרה והתיישבה על המיטה.
ירדתי מהסולם ופניתי אל אחת הבנות שכבר הייתה מוכנה, "תודיעי לכולן לבוא לספרייה כשהן מסיימות".
"בסדר" היא ענתה ואני פניתי אל הספרייה.
חיכיתי שם כמעט שעה עד שהאחרונה מהבנות הגיעה והסברתי להן את המצב. "על כל מעומדת לבחור נושא שמעניין אותה ולחקור אותו מכיוון כלשהו לעמוק. כמה שיותר לעמוק. אתן רשאיות לחפש את המידע בכל מקום שקיים בבניין הזה בלבד. בניין המפקדה. הבניין הראשי" אמרתי ובאותו הזמן בחנתי את הפנים של כל הבנות פה.
"כשאתן תסיימו, אתן תגישו ותקבלו ציונים. הנכשלים הופכים לנטולי פלג. גם אתן וגם הבנים עושים את אותה המשימה. אתם רשאים לדבר אחד עם השנייה ולהתייעץ. הציונים יהיו באותה הטבלה. הדבר היחיד ששונה ביניכן ובין הבנים אלו החדרים והמקלחות. חדר האוכל נמצא בקומה הרביעית, קומה מתחתינו. יש שלטים בכל הבניין, אני בטוחה שאתן תמצאו דרך להגיע לשם."
בלבלתי אותן, אבל הן יסתדרו.
"כשתחזרו המחקרים שלכן יתחילו. בהצלחה" חייכתי חיוך קטן כדי לתת להן הרגשה טובה.
מבחן ראשון של הבנים והבנות חשבתי לעצמי, מעניין מי יכשלו.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני שקועה במחשבה על נושא החקר שלי.. כל כך שקועה שמרב דקירות העוגה עם המזלג, היא כבר נהפכה ללא יותר מאשר ערימת פירורים חומים.
רק לשבריר שנייה דעתי הוסחה בגלל שג׳יזל הופיעה וקשקשה על משהו.. לא נראית עליזה במיוחד. לא משנה, נחזור למה שחשוב.
הנושא חייב להיות משהו מקורי, אורייני. משהו שלא כל ילד בגן יכול להבין.
נושא שאם לומר את שמו לבן אדם פשוט, הוא יחשוב ״מה לעזאזל?! מה זה הדבר הזה, מה אני מדען גאון שאני אבין את זה?! מה אני וויקפדיה?״
אבל גם משהו מוכר, אבל שכולם מתייחסים אליו כאל מובן מאליו.. כי הוא קשה מידי לפיצוח.
משהו שימשוך את העין, משהו מעניין. לא משהו משעמם שהמדריכה תנסה לקרוא כמה שיותר מהר, וכנראה תדלג על כמה פסוקים.
משהו שבהתחלה לא מובן, ואז גורם לך להתעמק עוד ועוד..
זהו זה. בחרתי את הנושא. E.
אני קמה ואומרת ללפיס ולג׳יזל שאני הולכת לסיפרייה.
אני הולכת שוב לשולחן האוכל ולוקחת 4 מאפינס קטנים, ובטעמי וניל, שוקו, קפה, קינמון. נו למקרה חירום.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
משום מה רק אחרי שנדי והמדריכה נעלמות להן אני מוצאת נושא.
אי רציפות בנקודת האפס.
אומנם זה משהו שבהחלט עלו עליו לפניי, אבל אני מתכוונת לבדוק מה הופך דבר לכזה. חוץ מזה, מה קורה במקרים שהם לא נורמלים? שבנקודת האפס יש להם חוקיות מוגדרת. זה אפשרי? אני לא יודעת. בבית הספר לא סבלתי מתמטיקה, אבל משום מה הדבר עולה לי רק עכשיו. אני מסיימת את העוגה, המאוד טעימה, שלי ומחייכת אל לפיס. "יש לי רעיון. רוצה ללכת לספריה ביחד?"
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(אגב, רק תהיה. לא נראה לי שמותר לאכול בספריה...)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-לא נורא^^-

"כן," אמרתי וסיימתי את העוגה שלי בשני ביסים אחרונים, לקחתי את הסנוויצים בשקית נייר שלהם והלכתי ליד ג'יזל לסיפרייה.
"נראה לי שאני אעשה מחקר על עיניים," הרהרתי בקול שקט
"עיניים?" שאלה ג'יזל
"כן, יש מחלת עיניים שאני לא בטוחה איך קוראים לה אבל זה כשיש יותר מידי מתכת בגוף אז העיניים נצבעות בצבע שלה. אבל אני גם לא זוכרת איזו מתכת.."
"מה שאלת החקר שלך?" שאלה
"אני רוצה לדעת קודם כל את השלבים של המחלה, אחר כך אחפש פריצה, משהו שלא נראה לי הגיוני ואז אני אלך לחפש מחקרים שערכו על המחלה הזו. אחרי שאסכם את הנושא אסדר אותו וארחיב על כל נושא, על סוג המתכת, למה זה קורה, איך, מתי, מה התסמינים, מתי האדם מת וכמה הוא סובל. את יודעת, די ברור שלפני הוא סובל, זה בלתי אפשרי שהוא. אחר כך.. אני אעבוד על האסתטיות של העבודה ואגיש אותה.
ואת?"
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חייכתי בניצוץ של התלהבות. "אי רציפות בנקודת האפס." עניתי בגאווה. "ואגב," הוספתי, נגעלת מעט. "עיניים זה דוחה. לסבתא שלי הייתה מחלה בעיניים והן התחילו להיות אפורות. זה היה נורא." ואז אחרי כמה צעדים אני תופסת את עצמי. "אה, כן." אני נזכרת. "בלי דיבורים על המשפחה בזמן הקרוב, אני מניחה." הערתי בחיוך מבויש. לפיס משכה בכתפיה והמשיכה לעבר הספריה.
זה יהיה קצת קשה, מאחר והמשפחה שלי הם חצי מהחיים שלי ובערך אחד-חלקי-עשרים מהפלג שלי. אני אחת-חלקי-חמישים-ושתיים מהם, אבל אני בהחלט מהווה יותר מרבע מהחיים שלהם בממוצע.
מתמטיקה זה מסובך. אולי עדיף לי לערוק אל מחלות העיניים הנהדרות.
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אין לי מושג כתוש מה לחקור. אני הולכת לספרייה, בניסיון למצוא נושא, ומוצאת את אחת מהעריקות מה״ע, זו שהתיישבה על המיטה העליונה, נדי. אבל היא עוזבת אחרי כמה דקות... אני רואה את ג׳יזל עובדת בקדחתנות, אבל היא נראית קצת אבודה. ראיתי שהיא לקחה ספר מהספרייה על מתמטיקה. התקדמתי בצעדים איטיים לעבר אחת הספרניות, שאלתי אותה על נושאים מעניינים לחקר... כמה טיפשי.
נו באמת, אין לי מושג. אולי תולדות האומנות? ההיסטוריה של שיקגו? או אולי כימיה? שאלתי את אחת מחברות הפלג הבוגרות, והיא אמרה שחקרה גנטיקה... זאת נקודה טובה להתחיל בה.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לא הייתי אומרת שההשראה הכתה בי. זה לא כאב.
מחשבים. הם עובדים לפי חוקיות שניתנה להם. מה קורה שבנקודת האפס הרציפות פוסקת? מול הסיטואציות הרגילות אפשר להתמודד, כמו טעינה של תוכנה. אבל מה קורה עם שגיאה שלא צפו? או ההפך, כשהרציפות ממשיכה בנקודת האפס?
אני מחטטת במדפים כדי לחפש ספר על מחשבים. אני אצטרך גם לדבר עם כמה אנשים שאחראיים על המחשבים פה במפקדה, לדעת מול אילו בעיות הם עומדים. חוץ מזה, לא תזיק לי עזרה בעניין המחשבים והתכנות. אי אפשר לצפות את תגובת המתכנתים לבקשת המידע שלי. או שהם ישמחו לעזור או שירימו את האף ויגידו לי שעליי לברר בעצמי.
אבל אחד מעקרונות הפלג הוא שכל מידע יהיה נגיש לכל אחד. לא?
מרוב התלהבות אני הולכת היישר אל תוך חברת אוריינות שמחזיקה בידה קפה. שתינו צווחות בהפתעה והאישה מרחיקה את כוס הקפה הקטלנית ממני. אני נשארת קפואה, המומה. עלייה לא נשפך יותר מדי, אבל גם אם כן זה לא משנה. אלו הבגדים היחידים שיש לי, כי אני בטוחה לגמרי שכבר פינו את בגדי פלג כנות שלי. היא מכסה את פיה המעט פעור בכף ידה. משום מה אני מצליחה להתמקד רק בטבעת הנישואים אלה.
באמת, ג'יזל. הגיוני שאנשים מתחתנים וכל זה.
אני מתנערת באיטיות. אולי סתם הופתעתי לגלות שאפילו בפלג המחושב הזה יש אהבה. "אני מצטערת." מתנצלת בנימה קצת הלומה האישה הנשואה. אני מנידה בראשי כאילו כלאחר יד. "ואני בזבזתי לך קפה," אני עונה כאילו כל יום אני שופכת על עצמי כוס קפה (לא חמה מדי, למען האמת) להנאתי. "אני מקווה שהוא היה טוב." אני מוסיפה בבדיחות הדעת וממהרת לעקוף את האישה. כשאני מתרחקת ממנה הכתפיים שלי נשמטות כמעט מיד. אני לא רגזנית, אבל קשה לי להאמין שהיום של מישהו משתפר בגלל ששפכו עליו קפה.
האגרופים שלי נשארים קמוצים כשאני חולפת דרך חדר השינה אל המקלחות והשירותים. המים בכיור נעימים ואני מנסה לנקות בעזרתם את הבגדים והשיער שלי. זה לא מצליח יותר מדי, אבל זה שיפור ניכר לעומת המצב שלי לפני חמש דקות. קולות צחוק ודיבורים גורמים לי לקפוא.
אין לי בעיה עם דיונים ובדיחות, אני הרי מפלג כנות. במיוחד אחרי שש עשרה שנים עמוק עמוק בתוך משפחה גדולה. מה שמבהיל אותי הוא שאלו לא קולותיהן של השותפות לחדר שלי.
נראה שהבנים המומים בדיוק כמוני.
המבט שלי מורם אליהם בבלבול. "אלו המקלחות של הבנות, אתם יודעים." אני מבהירה כשהמים ממשיכים לזרום. אם הם טעו הם צריכים ללכת, והם לא עומדים למנוע ממני ניקיון.
אחד המשפטים הכי מוזרים שחשבתי בחיים שלי.
אחד הבנים חוזר ומביט מעבר למשקוף. הם ארבעה. העיקר שבנים יורדים על בנות על כך שהן הולכות לשירותים בקבוצות. פרצופו של הבחור שבדק את החדר חוזר מאחורי הקיר. הוא הכי גבוה מביניהם, מה שגורם לו להיראות מצחיק כי ראשו כמעט נתקע במשקוף בדרכו חזרה. הוא מרים גבה חומה. "אנחנו לא טעינו. את טעית."
כן, זה בדיוק הרגע שהם התחילו לצחוק עליי.
אני מחייכת חיוך מלא ביטחון למרות שבא לי לברוח דרכם תוך מירפוק ועילוף של כל הקבוצה על מנת שישכחו. "אני לא טועה." אני מושכת בכתפיי ומתקדמת אליהם, בעיקר בגלל שאני רוצה לצאת מכאן. אחד מהארבעה הוא הנער המעצבן שכרגע מעלה על פניו הבעה מאמינה מדי. "אז הבנאים והאדריכלים והמהנדסים של הבניין הזה טעו, נכון?" הוא אומר באמון מוגזם והשאר צוחקים או לפחות מגחכים. "בדיוק. בטח אחד מהם היה אבא שלך." אני אומרת בקלילות, דוחפת אותו בכתפו ויוצאת-נמלטת בצעד מהיר. כנראה הוא עריק, כיוון שהוא נראה קצת נעלב.
בפעם הבאה אל תעליב אותי, בחור אלמוני.
ברגע שאני יוצאת מהחדר אני רצה. בורחת. אין הרבה שמסתובבים במסדרונות מגורי המועמדים ולכן אני לא צריכה להתחמק מאף אחד. הרגליים שלי לוקחות אותי אל חדר הבנות, ולמרבה הפלא יש לי בעיה עם זה. בדרך כלל אני סומכת על הרגליים שלי. יש לנו אמון הדדי.
אני חוזרת לספריה, שם לפיס נראית מרוכזת בספר אבל כשאני ניגשת אליה, סתורת שיער ולחה במידה חשודה, היא מרימה את מבטה מהספר.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חייכתי.
"עיניים זה לא נושא כל כך מגעיל. אני רוצה להיות מדענית אולי. אני לא בטוחה. אני צריכה משהו לחקור כדי להיות מדענים." אמרתי בחיוך
"ומה עם עיניים?" היא שאלה
"לא," עניתי. "אין מה לחקור. אוף! כבר חקרו את כל הנושאים המעניינים!"
"באמת?" שאלה בהרמת גבה
"אולי לא.. אפשר לבדוק את ההתפתחות של המוח האנושי, לקחת כמה אנשים בגילאים שונים ולבדוק את הפעילות המוחית שלהם. הייתי רוצה לבדוק גם אנשים מפלגים אחרים. את חושבת שיסכימו?"
היא לא ענתה, רק חיכה.
"מה?" שאלתי
"כבר מצאת משהו לחקור. השאלה אם תעשי על זה את עבודת המחקר."
"לא.. אני אחקה עד אחריי העבודה. אני אצטרח ללמוד הרבה כל כך.. על כל האיזורים במוח.. הכל!"
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(זאבה, נניח שזה מה שאמרת לי לפני שהלכתי. פשוט שיעמם לי ^^ *הבעה תמימה*
טוב, בואי נמשיך עכשיו מאיפה שהפסקתי)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוקיי^^

"מה קרה?" שאלתי אותה אך היא משכה בכתפיה.
"מה את עושה?" היא שינתה נושא במהירות אך הנחתי לזה.
"עורכת מחקר, את צריכה עזרה?"
"כן. אני צריכה מידע."
"לגבי נקודת האפס וכל זה?" שאלתי.
היא הנהנה. "ואני צריכה מישהו שמבין במחשבים אבל גם.."
"מוכן לתת מידע?" השלמתי. היא הנהנה. "טוב, בואי נראה.. הנה, מה איתו?" שאלתי אותה והצבעתי על ג'נתן.
"מי זה?" שאל
"זה ג'נתן. הוא מאוד נחמד כשהוא לא שקוע בתוך עבודה כל שהיא. נדמה לי שהוא משחק עכשיו, לכי אליו."
היא הביטה בי באריכות.
"טוב, בואי." אמרתי והלכתי אל ג'ונתן.
"היי לי," הוא אמר מעבר לכתפו. והנחית מכת מוות ליריב שלו בשח מט. הרמה הייתה הכי קשה. הוא תמיד ניצח בשח מט.
"רוצה לשחק?" שאל
"לא עכשיו, חברתי שלי כאן רוצה מידע על מחשבים, משהו על נקודות אפס. תחפור לה עד שיצא לה המיץ מהאוזניים, טוב?"
הוא הרים את פניו ממסך המחשב.
"ברור," הוא אמר וחייך חיוך זחוח. יכולתי לשמוע את המילים יוצאות ממנו ברגע שהפנתי את גבי.
טבעת קייזר פליישר, ומחלת ווילסון. את שניהם אחקור. זה די ברור שיש קשר בניהם. אולי הטבעת קייזר פליישר היא תופעת לווי של המחלה?
זהו, שאלת מחקר, עכשיו.. צריך למצוא את התשובה.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לפיס עזבה מהר יותר מהזמן שנדרש לי לעבור מהבעה מופתעת לפרצוף זועף.
"התכוונתי למצוא מישהו שמתמודד עם מחשבים באמת." מיהרתי להגיד. "לא אחד שמשחק בלהיות כזה." הוא משתהה לרגע, אולי מנסה לנחש איך הוא אמור להגיב. בסוף הוא מחליט לחייך. "כנות." הוא אומר בפשטות. כתפיי נשמטות. "כל כך ברור, מה?" האוויר יוצא ממני. אולי אין לי כל כך הרבה סיכוי להשתלב בפלג הזה למרות הכל. חיוך מוגזם מתפשט על פניו. "היי, כולנו משפחה אחת גדולה של משקפופרים חנונים." הוא פורש את ידיו כאילו הוא מזמין כל אדם בספריה לחיבוק קבוצתי. זה מצליח להעלות בי גיחוך. "ברחתי ממשפחה גדולה אחת אל משפחה גדולה אחרת, מה?" אני אומרת בחיוך מעודד. "טוב, אדם שלא הצלחתי לקלוט את השם שלו," אני מודיעה ברוח נכאים. "מה אתה יכול לספר לי על אי רציפות בנקודת האפס ועל תכנות מחשבים?" אני בוחנת במבט חודר ורשמי מכדי שיהיה רציני. [פשוט לא קלטתי אם קוראים לו ג'נתן או שזו סתם טעות הקלדה] הוא הסתובב אל מדף ספרים סמוך ובעודו בורר ספרים הוא שאל: "כמה את יודעת?"
אני מגרדת בעורפי. "יש מצב שכלום."
הוא נאנח.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-כן, זה ג'נתן. או ג'ן בקיצור.-
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-סבבה. בקצב הזה אני אקרא לו ג'ני, או ג'ניפר. היזהרי ממני ;P
אגב, הוא מועמד גם כן?-

כנראה שג'ונתן, מסתבר שככה קוראים לבחור, קצת פחות התאכזב ממני כששמע על הרעיון שלי. עד כמה שאפשר להתאושש מההלם שאני מתכוונת להגיש עבודת חקר שתשפיע על שארית חיי על בסיס כוונה טובה. "חבל שאי אפשר לעשות עבודות בקבוצות," הוא פולט. "אני הייתי דואג לצד המחשבי ואת לצד המתמטי-השראתי." אני פולטת נחרה שאיני מצליחה להכריע האם היא נחרת בוז או צחוק. "טוב לדעת שזה עתה המצאת תחום חדש במתמטיקה, ומצאת אפילו מתמחה בו."
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מגיעה לסיפרייה ומתיישבת בכיסא חצי כדור שקוף, תלוי, עם כרית פוף כחולה קטיפתית.
ליידי, בשולחן יושבת לפיס קוראת ספר וג׳יזל מדברת עם איזה נער שיושב ליד מחשב.
״לפיס? על מה את עושה את העבודה?״ אני מתעניינת, אולי אני אקבל השראה או משהו..
אני עדיין לא בטוחה במאה אחוז על המחקר שלי..
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[נדי, זאבי לא מחוברת, אז היא לא תענה לך.]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"אני חוקרת את טבעת קייזר פליישר ואת הקשר שלה למחלת ווילסון." אמרתי לה. "ואת?"
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[רגע, אז זאבי, ג'נתן (שבטעות קראתי לו ג'ונתן) מועמד או לא?]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מוציאה מהתיק שלי מאפין בטעם וניל שעדיין בעטיפה שלו ״תסתכלי״
לפיס לוקחת את המאפין ומסתכלת עליו ומסובבת אותו ואז מסתכלת עלי ״את.. חוקרת.. מאפינס?״
״לאא!! חחח, תסתכלי במרכיבים שלו״
היא מקרבת את המאפין אליה וקוראת ברשימה ״אהא. אז את חוקרת את מרכיבי המאפין הוניל״
״אוף נו, מה אתה הכי רואה הרבה ברשימה?״
היא חוקרת עוד פעם את הרשימה הפעם יותר ביסודיות
״הרבה מאוד E322, וE בכלליות״
אני מחייכת.
״אה. הבנתי, את חוקרת מספרי E"
״כן, אני אכתוב על המרכיב הכי מוכר בעולם כיום, עכשיו ברשותי, אני אקח את המאפין שלי״
היא מחזירה לי את המאפין
״אה ודרך אגב, יש לך מושג איפה אני יכולה למצוא מידע על הנושא?״ אני שואלת.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
--שאלתי את מישי אם צריך לכתוב עבודת חקר באמת וזה מה שהיא ענתה ״אתן בכלל לא אמורות לפרט על מה שאתן מוצאות.
מעכשיו, הדיון צריך להתרכז בעיקר בקטע החברתי של המבחנים.. תדברו על ההיכרויות השונות, על שאר המועמדים, על מה שאתן חושבות לעשות אחרי שתתקבלו לפלג..״--
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שאפו, בננות! כל הכבוד!..
אבל אתן לא חייבות לפרט ממש על המחקר..
תתרכזו בהיכרויות בינכן ובין שאר המועמדים, במחשבות לגבי העתיד בפלג..
אתן לא צריכות להראות לנו מחקר על כל הדברים ה, אה, מעניינים שבחרתן לחקור ;)
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הו, האירוניה..
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוף, אני באמת התחלתי לחקור^^
סטינג- כן^^ למה לא?

הבטן קרקרה לי. הוצאתי את הסנדווץ' שלי.
"רוצה חבדוק אם יש משהו עם E?" שאלתי אותה היא חייכה ולקחה את הסנדוויץ'.
"רגע, הבטחת לי מישהו שיודע משהו על הE." אמר נדי
"באמת?" שאלתי בגבה מורמת אך היא רק משכה בכתפיה וחייכה.
"טוב.. בואי נראה. ההא! אני יודעת!" קראתי ורצתי לקצה הרחוק של הסיפרייה, שם הספרים באנגלית, עברתי עליהם עד שמצאתי את האות E והוצאתי אותו.
"בהצלחה!" אמרתי לה
"רגע, את מכירה מישהו שקרה את זה?"
"אני, למה?" שאלתי
"בשביל המחקר. זה.. הרבה עמודים."
"בסדר, מה את רוצה לדעת?"
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״אני רוצה לדעת כל מיני מרכיבים עם סכנות, סרטון, בעיות עיכול, הורסי ויטמינים.. וגם כאלה שהם בריאים. אני רוצה רשימה מופרטת של המספרים והמרכיבים שלהם״
אני לוקחת את הסנדוויץ, פותחת אותו ומביאה ללפיס, את העטיפה אני משאירה אצלי וקוראת עליה.
״נממ.. אין פה שום דבר לא טבעי, בעיקרון עגבניות, חסה, סלמון, גבינה לבנה.. כל מיני תבלינים ושמנים..״
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"יש במחשב הרבה מידע בערבית," אמרתי לה וניגשתי לאחד המחשבים והמקשים החלו לטקטק מתחת לאצבעותיי.
כן, יש קשר אך הוא לא ממש ברור לי עתה. אחד התיסמונות של מחלת ווילסון הוא נחושת בכבד וטבעת קיזר פליישר וקיים סיכוי סביר שמחלת וולסון היא הגורם לטבעת או-לפחות- אחד מהמחלות שאפשר להידבק בהם כתוצאה מעודף נחושת בדם.
נחושת בכבד זה אחד התסמינים של מחלת ווילסון.

אחרי שכתבתי הכל ערכתי, תיקנתי והוספתי כמה תמונות כדי להמחיש איך המחלה נראת. לאחר מכן הדפסתי, שמתי בקלסר, מעניקה ניילון שקוף לכל שני דפים ושמתי אותו לידי.
"כבר סיימת?" שאלה נדי מאחורי הגבי.
"כן, צריכה עזרה?" השבתי
"זה יהיה נחמד. את יכולה להתחיל ב.. איך המחשב הזה עובד."
"טוב.. יש את הוורד בשביל לכתוב עבודות וכל מיני. הנה, עם המקלדת פה את כותבת את העבודה עצמה. עכשיו, מה לא הבנת?"
"הבנתי הכל, אני אקרא לך אם אצטח עזרה."
"בסדר," השבתי בחיוך ופיניתי לה את המחשב. "אני הולכת לקפיטריה, להביא לך משהו?"
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״שאפו לעצמי!״ חשבתי. סוף סוף בחרתי נושא, גנטיקה. האמת היא, שזה נשמע די מעניין. אמא שלי נהגה לומר: ״אם אין קמח, אין תורה״ - נשמע מעולה. התקדמתי בצעדים מהירים לעבר הקפיטריה.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״תודה״
אני מתיישבת ליד המחשב. אני לוחצת עם האצבע על האייקון של האיטרנט, ואז על האייקון של וורד.
האינרנט נפתח ו... מה זה? Google טוב.. אני לוחצת על התיבה שמתחת לגוגל ומקישה על המקלדת E number אני נכנסת לכמה מקורות, ויקיפדיה, אתרי בריאות, אתרי אוניברסיטה... אני חושבת שאני ביליתי בערך שעתיים בקריאה, העתקה, הדבקה. והוספת דברים אישיים, אני מכינה טבלה של מספרי הE ומחקלת אותם לפי רמת סכנה והשפעה על גוף האדם.
לאחר מכן אני מפרטת על החומרים שנאסרו בכמה מדינות והסיבות לכך.
אני מחלקת את המספרים לקבוצות. צבעי מאכל, חומרים מתחלבים, נוגדי חימצון וכה...
אני זזה קצת אחורה מסתובבת בכיסא ופונה ללפיס ״היי, אממ אני צריכה שתביאי לי מהקפיטרה מוצרים.. שאת יודעת שהם לא כל כך טבעיים. את יודעת, כמו משקאות אנרגיה, סוכריות, עוגיות, חטיפים, וגם צנצנות קטנות של דברים משומרים.״
היא מהנהנת והולכת בצעד מהיר לכיוון היציאה.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מקווה שכולכן מבינות שאין סיכוי בעולם שתצליחו לסיים עבודה כזאת ביום אחד.. אז תתחילו להתפרס על משך זמן של בערך.. חודש. משהו כזה. תכניסו שיחות בין אנשים, דברים שאתן מגלות על הפלג, החיים החדשים שלכן.. בהצלחה ;)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אז אני מתקנה, זו לא הייתה העודה, זו הייתה הטיוטה הראשונית.

הלכתי לקפיטריה ולקחתי תיק גב, הבטתי ולקחתי את כל מה שהיה בו חומר משמש או E משהו.
חזרתי בריצה קלה לסיפרייה ופרסתי את המוצרים על אחד השולחנות.
"אתן עורכות פיקניק?" שאל ג'ונתן בחיוך ולקח קופסת שימורים של אננס, פתח אותה ושתה את תכולתה בלגימה אחת. אחר כך ניער את ראשו כמו סוס והחל לאכול את פרוסות האננס באיטיות תוך כדי חיוך.
הוא תמיד מחייך.
"על מה אתה עושה את המחקר שלך?" שאלתי אותו. הוא חייך חיוך ממתיק סוד.
"זה סודי," אמר
"ונניח שלא?"
"אבל זה סודי לו." אמר וליקק את עצבעותיו. נתתי לו מפית נייר. הוא תמיד מחייך ככה? אולי.. אבל הוא תמיד במצב רוח טוב, אין לי מוסג איך זה אפשרי.
היה לו שער חום בהיר נוטה לאדמוני, עור בהיר ומנומש ועיניים כחולות כהות שנראות רגילות לחלוטין.
אם לדייק העור שלו היה פשוט לבן, הוא בקושי יוצא לשמש ולדעתי זה ממש מוגזם! כלומר תסתכלו עליו! הוא לבן כל כך! אבל בכל זאת.. העור שלו נראה כאילו כל שנייה שהוא לא זז מבוזבזת.
נענעתי בראשי והוא חייך.
"טוב, אני צריך להמשיך לעבוד. דרך הגב, תודה על אננס. היה טעים!" הוא אמר, קם וניגש אל המחשב שלו בעוד שהאצבעות שלו מקלידות במהירות ברגע שהם נוגעות במקלדת.
ראיתי שג'זל הביטה בי במבט משונה וגם נדי.
"מה?" דרשתי לדעת
אך הם לא ענו. "מה?"
"כלום," ענתה נדי בגיחוך וזכתה למבט רצחני מכיווני.
"מה?" שאלתי שוב
"נדי חושבת שאת מאוהבת בג'ונתן," אמרה ג'זל
"ולמה זה?" שאלתי
"כי את מסתכלת עליו מוזר לפיס. למה הוא קורא לך לו?" אמרה נדי
"סיפור ארוך," השבתי והלכתי למחשב שלי. הבטתי בטיוטה הראשונית ומצעתי כל כך הרבה שיפורים שזה ממש מרט את העצבים שלי!
קרעתי את העבודה וזרקתי אותה לפח, זכיתי למבט מודאג מכיוונו של ג'ון אך במהרה הוא שקע שוב בעבודתו. וכך גם אני.
תיקנתי את כל מה שמצאתי ולא זזתי עד שהעבודה הייתה.. בסדר.
הרוב כבר הלכו. זכרתי שנדי אמרה שהיא הולכת לישון וג'זל הלכה איתה אך אני התעמקתי בעבודה שלי.
נאנחתי ונשענתי אחורה בכיסה שלי.
"מה קורה לו?" שאל ג'ון-ג'ונתן למי שלא הבין- מאחורי גבי בשקט המודאג
"הכל! תראה את העבודה הזו! היא לא מעבר לבסדר!" אמרתי בכעס וזכיתי לכמה מבטים כועסים מצד שלושה אנשים שקראו בשקט.
"טוב, אז תקני." אמר ג'ון בפשטות
"אני לא יכולה! אני לא רואה מה אפשר לתקן!"
"ואם זאת את לא מרוצה." אמר. "טוב, תני לי להביט בעבודה. נראה מלאן אפשר להתקדם מכאן."
"תודה," אמרתי לו בכנות והוא התיישב במקומי. הוא קרא את העבודה במהירות מדהימה ונתן לי דוח:
"לא פירטת מספיק על הסימנים, למה זה קשור? התמונות לא יעזרו לך להמחיש את המחלה אם לא תתארי אותה. תבדקי אם יש עוד סימנים, מה גורם להם ולמה!
את צודקת, את יכולה לעשות את זה כל כך טוב יותר! אהה, ונתתי לך כמה קישורים שאולי יעזרו לך."
"תודה רבה!" אמרתי לו וחיבקתי אותו. הוא השיב לי חיבוק ואחר כך פנה אל המחשב שלו.
נכנסתי לכישורים שנתן לי וכל כך הופתעתי כמה מידע יש בהם!
אך ראיתי שזה מידע די ישן.. היי, אני יכולה גם לערוך השוואה בין המחלות, בין מידע חדש לישן.. זה יהיה נפלא!
לפתע המדריכה נכנסה והביטה בנו בפרצוף זועף.
"אתם לא אמורים לישון? אני מעריכה את הנכונות שלכם לעבודה אבל אתם חייבים לישון." אמרה בקול רציני.
הואתי את הדיס און קי ושמרתי את העבודה שלי עליו.
"אהה, לו?" שאל ג'ון
"ההא?"
"אני יכול להשתמש בדיסק און קי שלך? שלי בחדר ואני ממש סומך על המחשב שלא ימחק הכל באיזה באג או משהו."
"ברור," השבתי וזרקתי לו את הדיסק און קי. הוא תפס, שמר וזרק לי בחזרה.
הלכנו בשטיקה כל הדרך למעונות ונפרדנו בברכת לילה טוב.
נשכבתי על המיתה ומיד נרדמתי. אין לי כוח להתרחץ היום.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לקחתי את כל המוצרים, שמרתי את העבודה בקובץ וגם בדיסק און קי והלכתי בחזרה לחדר, שוב הלכתי לאיבוד ובמשך 15 דקות ניסיתי למצוא את החדר, ואז הופיע מוריה שעזרה לי להתמקם, זה כל מביך!
הלכתי להתרחץ מהר ויצאתי ולבשתי רק גופיה בצבע שמיים ושורט כחול, פיזרתי את השיער עליתי למיטה שלי וניסיתי להרדם..
לא הצלחתי. אז ירדתי מהמיטה והתגנבתי לעבר המיטה של לפיס, הוצאתי בשקט ספר מהתיק שלה ועליתי בחזרה למיטה שלי, קראתי בערך 10 דקות, עד שהאור פשוט נכבה באוטומטיות, ירדתי בסולם והנחתי את הספר ליד המיטה של קייט.
עליתי בחזרה למיטה ואחרי חמש דקות כנראה נרדמתי....
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אבל אנשים, תקשיבו: זה עולם עתידני שמנותק מהעולם שלנו. אין להם וורד, גוגל ואני מאוד בספק אם הם לומדים שפות - בסדר? זה פשוט ממש ממש ממש ממש ממש מוזר לי.]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני הבנתי משהו: פלג אוריינות ממש נגד אופנה.
נכון שבגדים שחורים לבנים הם לא בדיוק האופנה בהתגלמותה - אבל שם לפחות הייתה לי... לא יודעת...
פיג'מה אולי?!
הבגדים שניתנו לנו היו מכנסיים כחולים פשוטים ארוכים, זוג נוסף עד הברך, חולצה קצרה, גופייה ומעיל. החלפתי לגופייה ולמכנסיים הקצרים יותר והתכוונתי לישון. בשינה המוח מתפתח, ככה לפחות בגיל הנעורים. לכן אני אמורה לישון מספיק אבל ללא הצלחה.
אני מחייכת בזלזול. גיל הנעורים. איזו בדיחה. משום מה ברור בהחלט שברגע ההתקבלות אנחנו לא נערים ונערות יותר. מעניין מי בדיוק החליט שעלינו לבחור בגיל שש עשרה. אולי חשבו שעד גיל שמונה עשרה, משום מה, נספיק להתחתן או משהו בסגנון.
כן, בטח.
בינתיים בפלג האלה קרו לי רק תקלות. סוג-של רבתי עם מועמד, התנגשתי באישה במסדרון, נשפכה עליי כוס קפה וזכיתי לביקור במלתחות הבנים ובהפיכה לבדיחה הקבועה שלהם. כיף לא נורמלי. למעשה, זה באמת כיף לא נורמלי. אנשים נורמלים, כמו שאני מקווה שאני, בהחלט לא היו נהנים מ'תענוגות' שכאלה.
וחבל. ג'ונתן נראה נחמד ובהחלט לא מוטרד מהבורות המדהימה שלי. עכשיו הוא בטוח יצחק עליי ביחד עם מר אלמוני בכבודו ובעצמו. אולי יוסיפו אליו את לפיס מחפשת הצרות ונדי המשוגעת לאותיות. היא באמת לא יודעת שE זה קיצור לסוג של מרכיב שאנשים התעצלו לקרוא לו בשם?
שאר הבנות בחדר מתארגנות לשינה אבל אני דווקא יורד מהמיטה. אין לי סבלנות להשתמש בסולם לכן אני פשוט נתלית מקצה המיטה שלי עד שרגליי בגובה סביר מרצפה. השטיח נעים ורך. כמו דשא מכוסח של בד. אולי אני לא היחידה פה שמכסחים אותה.
הרצפה קרירה ונעימה ואני מתלבטת האם ללכת יחפה. לא. כנראה שזה רק יחזק את דעתם של השאר שאני מוזרה ממילא. ובכלל, יכול להיות שאפשר להצטנן מרצפה קרירה. בתור אחת שמצטננת יותר מדי אני מעדיפה להימנע מכך. זרקתי את הנעליים שלי אל אי שם למטה ממיטתי הרמה, בתקווה שזה לא יפגע באחת הבנות. כל הנעליים כאן זהות ממילא ואין לי סבלנות לחפש אותן כרגע. אני מרוגזת מדי.
אולי סיבוב קצר באמת יעזור לי.
עברתי ליד חדר הבנים. מדהים שכל הקולות משם לא העירו את הבנות. אומנם בני הדודים שלי הרגילו אותי לדיבורים הקולניים שלהם, אבל אני בספק אם לכל המועמדות יש משפחה גדולה כשלי. אני נתקלת בג'ונתן מדבר עם אחד הבנים. אני מרימה את ידי בברכת שלום, אבל אז אני מבחינה שהנער איתו הוא דיבר הוא הנער האלמוני.
יש שתי אפשרויות. או שיש לו חיים, או שהוא עוקב אחריי. אני אהמר על השני. זה כבר לא הגיוני.
הוא פוזל אליי. "השמנה." הוא פולט. "השמן יותר." אני מברכת בהרכנת ראש של זיהוי. הוא מסתובב, משולב זרועות. "אז מדוע זכינו בביקורך המכובד?" הוא שואל כמתוך נימוס. "פה אלו לא המקלחות של הבנים," הוא מסביר לי כמו לילדה קטנה. "אבל בטח שלא תוכלי להבחין."
ג'ונתן נראה נחוש למנוע רצח. הוא נעמד בינינו. "טוב, הבחור הנחמד הוא לוק." הוא מחווה בידו לעבר האלמוני. "ולוק, זוהי ג'יזל." הוא פונה אל הנער. אני מגחכת. "לוק? [גם "תראה\תראי\תראו" בנאגלית]" אני אומרת בהפתעה. "קיצור של מה זה? 'look! an idiot'? ["תראו1 אידיוט"]" אני לועגת. הוא מושך בכתפיו. "למען האמת, זה קיצור של 'look! a handsome', אבל ברור שעיוורת כמוך לא הייתה רואה." הוא מעיר בארסיות. ג'ונתן מאבד את השליטה מרגע לרגע. "טוב, לוק הוא מ-"
"אוריינות." לוק קוטע אותו. "הצטרפתי לפה וזה המקום שאני שייך אליו." הוא מסנן במהירות. אני מרימה גבה מתפלאת. "אבל לאוריינות שייכים החכמים." אני מזכירה בבוטות. "ובגלל זה כולנו עדיין מתפלאים שאת פה." הוא עונה בכנות מזויפת.
בשלב הז הגו'נתן נאלץ לנקוט בפעולות פיסיות.
"לילה טוב!" הוא קורא בזמן שהוא גורר את הבחור הכבר-לא-כל-כך-אלמוני.
אני משלבת ידיים בכעס, וממשיכה ללכת.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אני בטוחה שהגוגל והוורד מנותקים מהעולם, רשת ששיכת לפלגים בלבד]
אני לא יודעת אם ישנתי או לא, למרות שאני בספק, אבל אני כמעט בטוחה שאחת מהבנות יצאה הרגע החוצה, אוף אני במילא לא מצליחה לישון טוב אז אני יורדת מהמיטה, ויוצאת בשקט מהחדר.
אני הולכת עוד ועוד ועוד ואני רואה את ג׳יזל עומדת ליד חדר הבנים, ממש כועסת. או שהיא סהרורית. ואז היא ממשיכה ללכת. אני הולכת אליה בצעד מהיר.
״בוו״ אני אומרת לה ממש קרוב לאוזן.
לא נראה שהיא נבהלה..
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קמתי בזמן שמישהו זרק עליי נעליים. איה!
פתחתי עיניים בפתאומיות והבטתי בגב של ג'זל מתרחק מכאן.
"איה," אמרתי לעצמי וקמתי.
חלצתי נעליים ולקחתי מתוך התיק שלי את כותנת הלילה שלי.*אני מזהירה אתכם, היא נראת מפחידה!*
הלכתי למקלחת, התקלחתי באיטיות ולבשתי את הכותנת שלי.
היא הייתה כחולה כהה ועמוקה כמו הלילה. קצוות הכותונת הגיעו עד הרצפה ונרטבו מעט, סגרתי את הכפתורים שהגיעו עד אמצע הצוואר וקיפלתי מעט את השרוולים הארוכים כדי שלא ידלדלו מתחת לכפות ידיי. יצאתי החוצה וראיתי את סוף האימות שלהם.
"הצילו!" צעק לוק נדמה לי. "ערפד!"
"ערפדית," תיקנתי אותו "ותודה. נחמד כשמזהים אותך." אמרתי בחיוך ופניתי אל החדר.
"אני מצטער לפיס," אמר ג'ון
"שמת לב שזו הפעם השנייה שאמרת את שמי מאז שנפגשנו?" שאלתי אותו. השער הרטוב שלי ירד בקווים ישרים והעור שלי היה חיוור יותר מתמיד.
"כן, מתי זה קרה?" שאל בחיוך
משכתי בכתפיים. "ביום ההולדת שלך לפי דעתי. היו לך אז משקפיים עגולים ענקיים כאלו. מה באמת עם המשקפיים שלך?"
"עיניות-משהו שדומה לעדשות מגע אך מתאים לכל סוגי העין ומחליף צבעים-" ענה
"אף פעם לא הבנתי למה צריך את הדבר הזה," אמרתי
הוא חייך בשובבות. "אני יכול להחליף לעיניים של חתול!"
"אתה מגזים," אמרתי
"שנייה," אמר ג'ון ונגע בעיניו מה שהפך את העיניים שלו לעיניים צהובות של חתול.
"נחמד," אמרתי. "טוב, אני מתכוונת לישון כל עוד יש לי כמה שעות. לילה טוב."
"לילה טוב," אמרתי ונכנסתי למיטה שלי. עצמתי עיניים והלכתי לישון. מקווה לשינה.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[לא יודעת. עדיין. טוב, לא משנה.]
מפגשים משמחים עד בחילה הם לא כוס התה של כנות. למרות שאם באמת היה לי איחוד מרגש כזה הייתי זורקת את כל עקרונות הפלג הקודם שלי לעזאזל.
אני מקנאה לרגע אחד בעורקים לאומץ לב על האפשרות לקעקע את גופם. לא הייתי מסכימה לקעקע את עצמי בחיים, אבל אין לי דרך אחרת להתנתק מהמשפחה שלי. לפחות מנטלית. תמיד ראיתי במשפחה שלי מעיין כרית אוויר שקראתי שיש במכוניות המעטות. היא מגנה עלייך מפני נזקים חיצוניים - אבל חונקת אותך אם את לא גדולה מספיק להתמודד. כרית אוויר ממלאת את כל המושב, חוסמת הכל.
אולי אני פשוט לא רגילה לראות בבהירות כזו, בלי קרובי משפחה שיסתירו את הנוף.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"הכל בסדר? את נראית נסערת. רוצה נלך לקפיטריה נשתה מילקשייק או משהו...״
וואי אני מה זה רוצה מילקשייק, הלוואי שהיא תסכים..
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מסתובבת, מופתעת.
מה מלמדים אותם שם בהקרבה עצמית שהופך אותם לכל כך שקטים?
"לא הלכת לישון?" שואלת בתמיהה. היא מושכת בכתפיה. "מילקשייק גובר על הכל."
זה גורם לי לחייך. "יכול להיות שהקפיטריה סגורה." אני מזכירה, אבל שתינו יודעות שלא אכפת לנו. אנחנו נכנסות פנימה, לקפיטריה הלא-סגורה-באופן-מפתיע. חבל, כל החשאיות והמסתוריות שלנו התבזבזה לה. אני אומרת את זה לנדי וגם היא מחייכת. אולי הם מצפים שהשראה תבוא לאנשים באמצע הלילה, והם בדיוק יצטרכו מילקשייק או סודה.
"לחיים." אני מכריזה בלחישה. אנחנו משיקות את כוסות המילקשייק ומתחילות לשתות מהקשית. "אני מקווה שזה לא מכיל E." מלמלה נדי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני הולכת לרגע לקחת קופסאת פלסטיק קטנה שמלאה בסלט פירות ברוטב אננס ושופכת את התכולה לשתי קערות, לוקחת שתי כפיות והולכת חזרה לשולחן.
״אני לקחתי מילקשייק תותים ושמנת, עם קצפת וסירופ שוקולד, ומה את לקחת?״ אני מדברת תוך כדי שתייה.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מרימה את מבטי. "שוקולד." ובשביל להבהיר אני מרימה את הכוס. "אבל כל הכבוד שהצלחת לזכור את כל מה ששמת." אני משבחת ולוקחת עוד לגימה. מילקשייקים זה בדיוק עבורי. שוקולד, קור ומשהו לדחוף לפה בזמן שחושבים. כאילו יש לי כל כך הרבה מה להגיד - אבל איזה באסה. יש לי מילקשייק. והוא פשוט מכניס את עצמו לפה שלי כדי שלא אדבר.
קטע, מה?
אני מפסיקה לשתות, אבל מתעסקת עם הקשית. "איך העבודה שלך הולכת?" אני מנסה להתחיל שיחת חולין לילית.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״דיי טוב.. זה נושא קל.. אני מניחה.. רק אין לי רעיונות לשלב בעבודה.. יש לך רעיון כלשהו? פשוט זה משעמם רק לפרט על סכנות ומרכיבים.. וזה..״
אני דוחפת את הקש לפה ושותה ללא הפסקה במשך כמה זמן.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני חושבת רגע ועונה: "תעשי סקר קטן שיבדוק מה המאכל שחברי אוריינות הכי אוהבים, מתוך רשימה של מאכלים שמכילים די הרבה מהחומרים האלה. את חמשת המקורות הראשונים תצייני בעבודה ותזעזעי את הבודקים עם כמה שהם לא בריאים." היא עוצרת רגע, שוקלת את הרעיון. אני לוגמת ומוסיפה: "אולי עדיף שתמצאי דברים שעושים את אותו הנזק," היא לא מבינה אז אני מבהירה. "אבל דברים לא אכילים. נניח חפצים, דברים רקובים וכדו'."
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״נחמד, מגניב, יש חומרים מסרטנים, שאני יכולה להשוות לדברים שאנשים מעדיפים להתרחק מהם אבל בכל זאת אוכלים אותם״
אני משחקת עם הקש קצת
״משעמם לך?״ אני שואלת ולוגמת עד סוף הכוס
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מנידה בראשי ומשפילה אותו אל הכוס. מחטטת עם הקש בתחתית. "זה רק ש-" אני נושמת נשימה עמוקה, וזה פורץ ממני. "איך את יכולה פשוט לשכוח את הפלג שלך? המשפחה שלך?" בקול מלא הביטחון שלי נשבר משהו, אני לא בטוחה מה. אין לי בעיה עם הפלג הזה, וגם אין לי בעיה עם כנות. הבוחן מהקרבה עצמית אמר לי במפורש. אני התחמקתי מאמירת האמת ולכן אני לא מתאימה לכנות. המעשה החכם שלי עם זריקת הסכין והרוגע המוחלט, המחושב, גרם לי להתאים לאוריינות. עשיתי הכל כמו שצריך. הכל.
אז למה כלום לא בסדר?

[מרגישה יותר מדי רגשית. תנו לי להקיא רגע ומיד אחזור אליכם.]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני דחיתי את המחשבה הזאתי מאז שהגעתי.. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, זה היה ניתוק קשה מידי, מיידי כל כך. בלי שום אפשרות לחרטה.. מהרגע שהסכין עברה על העור אין שום רגע חזרה.. אני לא יכולה לדמיין את זה, שאני אחיה בלי אחותי, בלי הורי.. זה יותר מידי קשה. אני משרבבת שפתיים. דיי, דיי נדי עזבי את זה תשכחי, תחשבי על משהו אחר אל תעשי את זה דיי. ״לא יודעת, אני בסדר אם זה.. זה קשה והכל אבל מתרגלים.. גם את תתרגלי בקרוב.. בואי נשכח מזה, בואי.. בואי נעשה מתיחה!״
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חיוך ערמומי עולה על פניי בן רגע. כמעט כאילו לא ניתר לשם בקלילות, אלא נחת עליי מהשמיים. "את די מרושעת, בשביל אחת שבאה מהקרבה עצמית." אני מלחששת בחיקוי למילים ארסיות של נבלית. התדמית קצת נהרסת כשאני לוגמת ברעשנות את טיפות המילקשייק האחרונות. "יש שתי אפשרויות." אני מסבירה בטון מנוסה, למרות שאני לא מרבה למתוח אנשים. "השיטה המתוחכמת ומניבת הרווחים," אני מרגישה כמו שטן שמציע לאדם תמים את עסקת חייו.
הכוללת בין היתר מסירת חיים לשטן. לא ביג דיל.
תמיד הייתי דרמטית.
"או שיש את הדרך האינפנטילית." אני זורקת לבסוף בנימה נמהרת ואגבית.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מחייכת ברשעות ״בואי נלך על השיטה הראשונה, את מי נמתח? אוקי בואי נחזור לישון ובבוקר ניפגש בחצר ליד משולש הזכוכית הגדול ששם ונרקום תכנית״ :)
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני אדם לא חכם.
זה לא חכם למתוח אנשים רק בשביל תחושת השחרור מהעבר.

אבל לא אכפת לי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מתעוררת לרעשי הבנות, אז אני קמה גם, לוקחת בגדים והולכת להתקלח. לבשתי שמלת קיץ כחולה קצרה עם גב פתוח, ואת נעלי הבובה הכחולות. לרגע משהו תפס את העין שלי, ראיתי בנות שמתאפרות, זה היה מוזר לי, כי בה״ע אסור להתאפר.. ברגע אחד הפנים שלהן השתנו לגמרי..
״היי אפשר לשאול לרגע את הצללית שלך בצבע אפרסק? תודה..״ אני לוקחת לרגע צללית ומורחת אותה בחוסר נסיון מעל העיניים.. אוף לצערי זה יוצא חזק מידי ומוגזם ואני נראית כמו ליצן בעוד שלשאר הבנות זה עדין. אני מנסה למחוק את האיפור אבל רק חלק ממנו יורד :/
אני חוזרת לחדר, לוקחת את התיק צד שלי ולוקחת מחברת ועטים, והולכת לכיוון המשולש מזכוכית.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אגב, מישי, מה באמת בנוגע לבגדים? מאיפה משיגים בגדים בפלג הזה?]
אחח... בוקר. שנאת חיי.
אני לא אוהבת את הבוקר הנורמטיבי, בשעות שש עד שמונה. או שאוכל לקום בחמש כדי לראות את הזריחה או שתעזבו אותי ותעירו אותי בצהרים.
קמתי באי חשק מהמיטה. דבר קשה כשישנים במיטה העליונה של מיטת קומותיים. התכופפתי אל המעקה, ועצמתי עיניים חזק. פשוט נשענתי קדימה, כמו בגלגול קדימה. הפחד והסחרחורת המוזרה שמעוררים בי גלגולים התערבבו לי בבטן. המעקה היה מרוחק מעט מהמיטה כך שכשאני מתיישרת (רגליים לכיוון הרצפה ואני נתלית מהמעקה) הגב שלי לשמחתי לא מוטח במיטה. אני מרפה ונוחתת למטה. ממהרת להתרומם ולעטות מבט של 'אני עושה את זה כל יום, נמושות.'
אני לוקחת את החולצה הכחולה והחצאית הבהירה. כשכול הבנות המתארגנות לוקחות את נעליהן אני מצליחה לאתר את הזוג האבוד. אני מתלבשת בזריזות, שואלת מברשת מאחת הבנות מאוריינות, ומשתדלת להתארגן היטב ככל יכולתי, למרות שאני עייפה. כשאני רואה את נדי מנסה איפור בהססנות זה נראה כמו מישהו שמנסה לעשן בגלל החברה מסביב. המחשבה הזו כמעט מעוררת בי השתעלות אוטומטית. בפלג שלי יש יותר מדי שמעשנים לך בפרצוף. לפחות מספיק כדי לחוש במחנק כשמזכירים סיגריה.
אני יוצאת מהמסדרונות בענייניות, בהליכה מהירה אך רגועה. גיליתי שלכל פלג יש הליכה משלו. לפלג אוריינות יש הליכה ממוקדת, כאילו את בטוחה לאן את רוצה ללכת ובאמצע את מחליטה לאן תלכי אחר כך. אני מחפשת את נדי אבל קצת אובדת בין כל הפסלים. הם בסדר, לא מרשימים או מכוערים יותר מדי, אבל אני בכל זאת לוטשת בהם עיניים. אין בכנות יותר מדי פסלים ותמונות בגלל שאומרים שהן לא מציאותיות ומהוות בריחה מהאמת.
ומה זה עישון, חברי פלג יקרים?
לבסוף אני מוצת את המשולש וגם את נדי לידו. לא ברור אם היא מתרשמת או לא.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
בוקר!
*סורי, אני חייבת להודיע כל הזמן. זה פשוט כיף מידי שאני אפסיד את זה*

קמתי כשעוד היה חושך. אפקט הלישון-מאוחר-לקום-מוקדם שלי. ראיתי שכולם ישנות ושבתי לשכבת במיטה כמה שניות שאחריהם נמאסה עליי השכבה ללא מעשה. קמתי, לקחתי ג'ינס בצבע כחול בהיר, חולצת V שחורה עם ג'קט ג'ינס שהיה גדול ממידותיי, רכסתי אותו עד הסוף, לקחתי את תיק הצד שלי והלכתי לספריה.
הלכתי קודם לקפטריה וראיתי מישהו מנקה שם. חייכתי אליו ולקחתי קצפת מתוקה עם תותים טבולים בשוקולד ושלוש חפיסות שוקולד מריר.
אכלתי את הקצפת והתותים שלי בשקט. שפשפתי את עיניי.
"היית צריכה לשטוף פנים," אמר האיש ואני הנהנתי בהיסח דעת. "זה מה שאני תמיד אומר! שטוף פנים בבוקר!"
"כן," השבתי וייחלתי שיפסיק לדבר.
עוד מישהו נכנס לקפטריה והו הפסיק לדבר. שמעתי קרקוש צלחות ומישהו התיישב מולי.
"בוקר טוב," אמר
"בוקר טוב," השבתי בהיסח דעת. אני לא מצליחה להכניס שום דבר לראש הוא.. ריק.
"אוף.. כואבות לי העיניים." התלונן האדם שישב מולי.
"אז תכניס את הפרצוף שלך למי רקח," השבתי "זה יעזור."
"כן.. מה קרה לו?" שאל ואז קלטתי שזה ג'ון
"המוח שלי ריק. אם הייתי עדיין קטנה הייתי הולכת לשחק אבל מכיוון שאני כבר "גדולה" אז.."
"כן," ענה בקול מהורהר. "בואי נעשה משהו! אפשר.. לא יודע. אף פעם לא היה לי ראש טוב למשחקים."
חייכתי, הכנסתי את השוקולד לתיק והעמסתי את כל מה שנשאר מהתותים וקצפת בכף אחת אל תוך הפה. הוא גמר את השוקו שלו בתגובה ולקח את האוכל שלו:קופסת שימורים של אפרסקים. אני צריכה לשאול אותו איך הוא אוכל את הדברים האלו. הם מתוקים כל כך.. בברר.
"בוא. אני אנצח אותך בשח מט!" הכרזתי
"מה?!" שאל "ממש לא!" הכריז והתחיל לרוץ לעבר הספרייה כשאני אחריו, מדביקה אותו.
הגעתי לספרייה ראשונה ולכן אני זאת שתתחיל במשחק. בחרתי את השחורים- כמו תמיד וכבר היו לי בראש אלף
דרכים לנצח אותו.
שיחקתי, והוא ואז אני שוב עד שנכלאתי לשח-כפי שהוא אמר- אך לי זה נראה כמו שח מת.
הבטתי במלך, לאן אתה יכול לזוז חבר קטן? שאלתי אותו
"ההא! שח מט!" הכרזתי והזזתי את הפרש. הוא חייך, הזיז את המלכה וחסם אותי.
"מה?!" שאלתי בקול. "זה בלתי אפשרי! תחזיר את המלכה!"
"לא, אני מכיר אותך יותר מידי לו." אמר ג'ון בחיוך ערמומי
"בסדר.." אמרתי ואכלתי את המלכה שלו אך זה היה מאוחר מידי. המלך זז ואנחנו נכלאנו לפיט- תקו.
"טוב.. עוד משחק?" שאל ג'ונתן.
"לא, שוקולד?" שאלתי והוא הנהן. הוצאתי חפיסת שוקולד וחציתי לחצי. חירסמתי חצי אחד בעוד הוא אוכל את האחר.
"טוב.. יש סיכוי לראות את העבודה שלך?" שאלתי
"כן.. רק הדיסקאוןקי." אמר בחיוך והושיט את ידו פונה כלפי מעלה.
נתתי לו את הדיסקאוןקי וקראתי את מה שהמחיל. "פתיחה:
ואז היה את כל הסיבות ולמוטציה של שני ראשים בחיות"
"באמת? דווקא על זה?" שאלתי
"כן, לזכרו של ג'ק!" אמר בחיוך ירדתי קצת והיה תמונה של ז'ק. כלב רואים גרמני שהיה מעורב עם בוקסר צרפתי ואיך שהוא הגוף שלו היה של רועה גרמני והראש השני של בוקסר, ושניהם מתפקדים.
מאז שגילו אותו לקחו אותו למחקר.
"כן.. הוא היה כלב טוב. רק חבל שהיה צריך לשים לו שני כולרים." אמרתי
הוא חייך. "כן, מה עם שלך?"
ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא פתח את העבודה שלי וקרא אותה במהירות הלא טבעית שלו.
"כן.. את מתחילה להתקרב למקסימום שלך אבל.. שגיאות כתיב! באמת? ממך הייתי מצפה ליותר."
"מה?!" שאלתי והבטתי בעבודה אך לא ראיתי כלום.
"כאן," אמר. "לא ככה כותבים את המילה דוגמה. כותבים אותה דוגמא. עם ה' זה לועזית ועם א' זה עברי. לא הקשבת בשיעור לשון?"
"לא. זה היה משעמם." השבתי, דחפתי אותו מהמחשב והתחלתי למצוא כל דוגמה ולהפוך אותה לדוגמא.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נ.ב- אל תנסו למתוח אותי!
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״הו, הופעת סוף סוף. טוב אז בואי נחשוב.. אנחנו רוצות מתיחה ענקית?״
״כן, שתשאיר את כולם בהלם!״ על פניה עולה חיוך זדוני
״טוב אז בואי נתחיל ברעיונות. הרעיון שלי הוא כזה: נמלא את הצינורות של המקלחות ב... ביצים!!!״ אני מנסה להתאפק מלחייך.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חייכתי חיוך לחוץ. "בסדר. נחפש את הפתחים. את תיקחי ביצים עבור 'המחקר שלך' ו-" אני מכסה את ידי בכף היד. "אוי, אם את תיקחי כל כך הרבה ביצים יחשדו בך מיד!" אני חושבת קצת ומוצאת פתרון. "שתינו נאגור את הביצים שלנו. ככה הן גם יסריחו."
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אלוהים אתם מרושעות.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״את גאון, חח כל יום מתחלפים עובדים בקפיטריה, ככה שאף אחד לא יחשוד למה אנחנו לוקחות כל כך הרבה, אנחנו יכולות גם להתגנב בלילה כשאין עובדים ולקחת הרבה ביצים.. נשאיר אותם במקום מחבוא, ובנתיים צריך למצוא את המפה לבניין הזה, ונמצא את המיכלים שמעבירים מים למקלחות. אז.. שנסריח גם את הבנים??״ אני סוקרת במהירות את הסביבה אולי אני אמצא מקום מחבוא
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
תמציאו בעצמכן מאיפה לוקחים בגדים.. מכאן זה כבר בחירה שלכן :)
ובקשר לתעלול - אחד הדברים המגניבים שהייתי רוצה לנסות מתישהו: להכניס לדוש של המקלחת תיון, ואז כשפותחים את המים.. ^^

רק אומרת..
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חחח^^
ואיך אתן תתקלחו? חשבתן על זה?
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-חחחח זה יהיה מגניב, אבל ביצים זה יותר מלכלך.. ואנחנו יכולות להתקלח לפני המתיחה-
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אבל ביצים יתקעו את הצנרת..
וג'נין תהרוג אתכם.
לתקוע משו בדושים של הבנים זה יותר פשוט.. וזו יכולה להיות נקמה על זה שצחקו על לא זוכרת מי.. P:
שורה תחתונה - אל תעשו כלום לצנרת של אוריינות...
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-ביצים מקושקשות לאוריינות :)-
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כן.. מישי צודקת. אבל זה יהיה כל כך מצחיק לראות פרופסור חכם יוצא עם מגבת מהמקלחת וצועק ומקלל^^
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אולי היום יקחו אותנו למקום שאנחנו יכולים לקחת בו, בשביל תקופת המועמדות, שלושים פריטי לבוש, מלבד אלו שכבר נתנו לנו.
הם צחקו על ג'יזל, אבל גרמתי לה להיכנס לשם בטעות משעמום אז... זו אשמתי ^^
אנחנו יכולות לעבוד על אנשים, אבל לא לעשות כלום לצנרת של אוריינות?
רגע, אם נשים תיון לא ירצחו אותנו? נכון?]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אז סגרנו: מקלחת תה לבנים! מוחעחעחע!]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[ :( טוב אז תה לכל הבנים, אבל בואו נשים ביצים ללוק :) ולמקלחת של מוריה נעשה גם הפתעה ;) ]
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שמעתי כמה בנות מדברות על מתיחה ענקית לבנים. מילא, כבר סיימתי שליש מהעבודה שלי, ולמה לא לעשות קצת כיף?
שאלתי את מי שהציגה את עצמה כג׳יזל. לשמחתי, היא אמרה שהן צריכות רק עוד בת אחת למשימה... אז אני בפנים. הן תכננו לשעם תיון במקלחות של הבנים... זה נשמע מעולה :)
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״אז ככה, לכל אחת תפקיד.. אחת צריכה לגנוב 12 שקיות של תיונים מהקפיטריה, 2 לכל דוש, בת אחת צריכה להתגנב למקלחות ולעשות את העבודה השחורה בזמן שבת אחת שומרת שאף אחד לא בא.. אני חושבת שג׳יזל תהיה זו שנכנסת למקלחות, יש לה ניסיון״ אני צוחקת עד בכי בזמן שג׳יזל נראית מעט נסערת ושולחת לי מבט רצחני אש.
״אני מניחה שאני אלך לגנוב את התיונים, בתור אחת שבאה מהקרבה עצמית, אנחנו יודעים טוב מאוד לשמור על שקט, בסדר?״ אני בוחנת את המבטים של הבנות לראות אם יש הסכם או אישור..
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״אתן יודעות מה, מוריה הזאתי קצת רגועה.. צריך למתוח גם אותה.. טוב אז מי בעד ביצים במקלחת של מוריה?״ אני מרימה יד ומחכה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כבר הזכרתי שאתן מרושעות?
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״אני אשמור. אני טובה מאוד במילים ואני יכולה לשכנע אנשים אם משהו ישתבש.״ אמרתי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-כן זאבי ;)-
״אחלה, תגידי שיש תקלה או משהו או הצפה, ושזה יתוקן בעוד כמה שעות או וואטבר.. וג׳יזל תפרק את הדושים, ואז אני אעביר את התיונים. אחרי זה נעבור למקום ב׳ אני אביא 20 ביצים, אקשקש ואשים במיכל, אחרי זה אני וג׳יזל נפתח את הדוש, ונשפוך את הביצים לתוך הצינור, ואת בנתיים תעכבי את מוריה, תגידי לה שנפצעת או משהו ואת חייבת עזרה תעכבי אותה למשך חמש דקות וזהו, מוסכם?״ אני מרגישה עייפה ״טוב ובואו נחזור לחדר, צריך לישון, מצפה לנו יום ארוך מאוד מחר...״ אני מפהקת והולכת לחדר.
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״נשמע מעולה.״ אמרתי, והתקדמנו כולנו לעבר המעונות.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי בגלל האור שנדלק, כרגיל בשעה 7:30, התעוררתי כנראה שנייה כי אחת מהבנות כבר ישבה על המיטה בעיניים עצומות ועם הרגליים בנעליים. הלכתי מהר להתקלח ולבשתי ג׳ינס עד הברך בצבע כחול כהה, וגופיית פסים בצבעי תכלת לבן. עשיתי גולגול ונעלתי בפעם הראשונה בחיי נעלי עקב.. הם היו יפים בצבע טורקיז מבריק.
התמקדתי בלא ליפול, ונתמכתי בעזרת כל מיני קירות ורהיטים, הלכתי להעיר את ג׳יזל וקייט בשביל ה״מחקר״ שלנו והן הלכו למקלחות, אמרתי שאני הולכת לקחת שקית תיונים בשביל ״תה לבנות״.
הלכתי לקפיטריה ומעדתי כבר פעמיים אבל הספקתי להתייצב, לקחתי בזהירות מהמתקן לקפה 12 שקיות תה והחבאתי בכיסים, אחרי זה ביקשתי טובה מהטבח שיביא לי 5 ביצים טריות בשביל ״ניסוי״ וכך ביקשתי מ4 אנשי צוות שונים 5 ביצים, עד שאספתי 20 ביצים ולקחתי מיכל גלילי. הלכתי לבחוץ, לשבור את הביצים לתוך המיכל. חיכיתי לבנות ליד המשולש.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הסתבר לי שאפשר לקחת עד שלושים פריטי לבוש לתקופת המועמדות בחינם ימים אחרי כולם.
הזכרתי כבר את התפיסה המהירה שלי?
בבוקר הלכתי לשם דבר ראשון. החלטתי לא לנצל את הכל ולקחת רק עשרה. ובכלל, אני לא אוהבת כל כך בגדים. למען האמת, האתגר בלבוש של כנות היה מעניין יותר. נכון שהייתה אפשרות ללבוש שני צבעים - אבל האתגר האמיתי היה לשלב בין שניהם ולא להיראות כמו זברה.
אחרי שבחרתי בגדים מהמום, לבשתי כמה. את השאר סידרתי בתאים שבמקלחות. יצאתי לחדר האוכל לבושה בשמלת תכלת פשוטה עם חגורה לבנה. אכלתי טוסט עם גבינה בשקט. רוב האנשים כבר ישבו בקבוצות בשולחנות אבל כנראה שאם לפיס התעוררה - היא כבר בספריה, עובדת על המחקר שלה.
מבטי סקר בקלילות את הקפיטריה, יותר בהה מבאמת הסתכל. כאילו לא הבחנתי בנדי הלוקחת ביצים או בכך שג'ונתן ולוק יושבים באותה הקבוצה. יופי. עכשיו כל פעם שאצטרך לשאול משהו מבחינת המחשבים אני אצטרך לעבור דרך לוק.
היום שלי משתפר מרגע לרגע.
חיכיתי שיעברו כמה דקות עד שנדי תצא מהבניין. אם ברגע שנדי תצא אני והנערה הנוספת (ששכחתי מה שמה) נצא זה יראה חשוד. חמישים ושבע, חמישים ושמונה, חמישים ותשע, שישים. אני יוצאת.
ליד פסל המשולש ראיתי את נדי. מיהרתי להגיע אליה. "תקשיבי, עדיף שאני לא אכנס למקלחות." אמרתי ישירות. היא צימצמה את עינייה. "למה לא?"
"כי מילא פעם אחת הגעתי לשם בטעות, אבל פעמיים? זה כבר מוזר." הסברתי, אבל נראה שנדי לא הבינה מה כל כך מוזר. נאנחתי. "מי שנכנסה בטעות למקום כלשהוא תהיה זהירה יותר לידו. זה אך הגיוני."
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי מאוד מאוחר, בערך בשעה 10. לבשתי בזריזות את החצאית הכחולה וחולצה משובצת מעוינים שהכנתי לעצמי מבעוד מועד. הייתה לי תחושה שהיום הזה יהיה שונה מכל שאר הימים. ביומיים האחרונים הייתי מיואשת. אמנם ב
סיימתי שליש, אבל זו היא רק ההקדמה. אין לי שום רעיון איך להתחיל את המחקר הממשי. אולי אעבור לנושא אחר... אבל היום הרגשתי מלאה ברעיונות ואופטימית מתמיד.
התקדמתי בצעדים מהירים אל הגן ומצאתי את ג'יזל וכדי מדברות על המתיחה.
"היי קייט. בטוחה שכשהתחבקנו אתמול לא שמת עלי איזה שבב מעקב?" שאלה ג'יזל. כולנו צחקנו. נדי שאלה אותי אם אני מוכנה להחליף תפקיד ולהיות זו ששמה את התיונים בדוש. אמרתי לה שאשקול את ההצעה.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"טוב.. אז תחשבי, מקסימום אני אכנס למקלחות, אין לי בעיה עם זה, כל עוד מישהי תשמור טוב טוב.. כדאי שנעשה את המתיחה בלילה, כשכולם ישנים ואז אף אחד לא יחשוד, או ינסה להכנס למקלחות, ואז למחרת בבוקר כל הבנים יהיו בתה" אני מחייכת ומדמיינת את הקללות שלהם...
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אחח... תה ללוק. מגיע לו. לו ולכל הבנים שם.
למען האמת, זה לא מגיע להם. אבל לא ממש אכפת לי. זה בשביל הצחוק. מלבד זאת, לא יקרה להם כל נזק מקצת תה במקלחת.
יותר טוב מזה. אולי הם יתחננו שניתן להם להיכנס למקלחות שלנו, ואז נוכל לצחוק עליהם כאוות נפשנו.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-היי סטינג, נראה לי שפספסת משהו. ג'ון קם מוקדם, יחד איתי וזה אומר שאנחנו עכשיו בספרייה ולא בקפטריה. אנא, אל תאשימי את ג'ון בנחמדות שלו.-

אנשים! עכשיו זה רשמי! אני שונאת שנאת מוות את המילה "דוגמא". לא אכפת לי אם זה עם א' או עם ה'! זו המילה הכי מפגרת בעולם כולו.
אז.. שמרתי את העבודה שלי וזרקתי את הדיסקאוןקי לג'ון והלכתי משם. פתחתי לגימרה את הג'קט והלכתי למקום הזה שנותנים בו בגדים. 50. פחח, כאילו שאני אשתמש בכל כך הרבה בגדים.
לקחתי זוג סנדלים ונעלי טיולים, גופיה אחת לבנה וכמה כחולות כהות ושני אוורולים מג'ינס כהה נחמד.
חזרתי למקלחות בדרך הארוכה- דרך הפסלים ושמעתי את ג'יזל, נדי ואשלי מתכננות משהו במקלחות.
"כן.. רעיון טוב. רק בפעם הבאה אל תדברו במקום עם אקו." אמרתי והבהלתי אותן.
"מה את עושה?" שאלה ג'זל בכעס
"הולכת להתקלח," השבתי. "לפני שתעשו את הבדיה שלכם." בדיה. המילה הזו עדיין נשמעת לי מוזר. משכתי בכתפיי והמשכתי משם.
"היי, למה ג'ון קורה לך לו?" שאלה נדי.
"מי יודע?" שאלתי בחזרה ועברתי את הפינה.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-זאבי!
אבל שלושה דברים:
א. אמרתי שלושים פריטים. למה שאוריינות יהיו כל כך נדיבים?
ב. לא אמרתי שראיתי אותך בקפיטריה. אמרתי שלא ראיתי אותך, לכן או שעוד לא קמת או שכבר הלכת לספריה.
ג. לא סיפרנו לך על המתיחה ><-
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
סורי, טעות שלי ודבר שני. אתן מצפות לדבר על מתיחה במסדרון עם הרבה אקו ושאף אחד לא ישמע? קצת מוגזם לא? וכבר כתבתי שקמתי מוקדם וג'ון איתי אז את התבלבלת ולא אני.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הו, אין לכן מושג כמה אני גאה בכן.. *~*
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
״מי זו אשלי? את מתכוונת לקייט?-
״לפיס.. אל תספרי בבקשה, אוקיי?״ קייט יותר דורשת מאשר מבקשת
״בנות, אנחנו צריכות להיות יותר בשקט.. בעוד שעה, מכבים את כל האורות במעונות נלך ׳לישון׳ וכעבור כמה דקות נקום ונלך לעשות ׳מחקר׳ אוקיי?״ אני קמה מהישיבה ״בנתיים הלכתי לקחת בגדים, למרות שאני מהקרבה עצמית אני מאוד אוהבת סטייל״ אני מחייכת בשחצנות מיותרת והולכת לחדר שמחלק בגדים.
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
"אתן רוצות לעשות את המתיחה מחר?" שאלתי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני לוקחת בערך 10 פריטים: שמלת סטרפלס כחולה קצת מעל לברך, זוג גרביים, נעלי ספורט בצבע לבן תכלת מנומר, ביקיני בצבע תכלת, חצאית כחולה בהירה מעל לברך, קשת לשיער עם פרח תכלת, חליפה כחולה מאוד צמודה באגן, כמה חולצות כחולות פשוטות, כמה ג׳ינסים לבנים, צעיף עדין בצבע תכלת, ושורטים בצבעי לבן, טורקיז, סגול, ואני מחיטה להגרר אחרי כל האוריינים ולוקחת משקפיים שחורות ויפות ללא מידה.
אני חוזרת לחדר עם שקית מלאה בכל טוב ושמה הכל בלוקר שלי שבמלתחות.
אני מפהקת ואומרת לקייט ולג׳יזל ״נעשה מחר את המתיחה, אני ממש עייפה ה״מוצרים״ מוחבאים, אספר לכן איפה מחר״ אני מחליפה בגדים לגופיה פשוטה ושורט תכלת והולכת לישון, אני נרדמת אפילו כשהאור המציק דולק....
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מתעוררת בשעה 9, הולכת להתקלח, ולובשת שורט סגול עם גופיה בצבע תכלת, בצד רקום הסמל של אוריינות, ונעלי עקב.. דאמיט הדבר הזה כואב בכל כך הרבה רמות! ״קייט, קומי קייט נו״ אני מושכת את קייט ומפילה אותה מהמיטה ובזמן שהיא מנסה להביו מה קורה אני הולכת להעיר את ג׳יזל ״ג׳יזל תתעוררי, אני הולכת לקפיטריה ואז אני הולכת למשולש״ לפיס בטח כבר נמצאת בסיפריה, עם הג׳נתן הזה שקורה לה לו משום מה.. מוזר. אני הולכת בצעדים כושלים אל הקפיטריה ומתיישבת בשולחן הכי קרוב ליציאה, לוקחת סנדוויץ עם סלמון, גבינה לבנה, עגבניות, חסה וחמוצים, ושתייה אני לוקחת כוס קפוצ׳ינו עם קצפת ואבקת קקאו מעל.
אני יושבת בשולחן ואוכלת לאט לאט, כעבור כמה זמן קייט וג׳יזל מופיעות.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי חבר'ה..
רק רציתי ליידע אתכם שבשבוע וחצי הקרובים אני לא אהיה לגמרי פנויה, ואם יש לכם שאלות וכדו' - תפנו לאס אי.
עד שאני אחזור, יש סיכוי מאוד גדול שכבר תסיימו. פשוט תתקדמו בכתיבה שלכם. את הכל אתם כבר יודעים..
בהצלחה! ;)
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
-אממ הלו?-
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
להיות מדריכה באוריינות - לא הדבר הכי כיף פה. נכון שזה רק תפקיד לזמן הקצר הזה של השנה, אבל עדיין, זה משעמם. והשנה גם מוזר. כל הקטע הזה עם ההפרדה של הבנים והבנות, כל הקטע הזה שצריך לעקוב מקרוב על המתמודדים - פשוט מוזר.
אני הולכת במסדרונות אוריינות, מגיעה לספרייה ורואה שם חלק נרחב מהמתמודדים עובדים על העבודות שלהם. אני כבר יודעת פה ושם על מה כל אחד עובד, אני יודעת כבר מי התחבר עם מי בערך, אני יודעת כבר מי משקיע ומי לא.
***
מידי פעם קמתי בלילה ובדקתי מה קורה עם המתמודדות שלי, משום מה יש לחלקן הרגל לא לישון לילה שלם. סדרתי את המשקפיים שלי עד גשר אפי ויצאתי מחדר הבקרה. יש לי שתי אפשרויות עכשיו; או ללכת לחדר של הבנות ולראות מי ערה ולוודא שהיא חוזרת לישון או לחזור לישון ולראות איך הן מסתדרות ומה הן עושות. האפשרות השנייה קול אומר בראשי, הקול האורייני. זו האפשרות הכי נכונה והכי חכמה, אמרתי לעצמי, ככה אני גם אראה מה קורה איתן ביום ואחשב את ההתנהגות שלהן.
***
קמתי בבוקר, התארגנתי ופניתי לחדר האוכל. לא כל המתמודדות שלי כאן. אני רוצה שהן יהיו עכשיו בספרייה עובדות על העבודה שלהן, העבודה הזו הולכת להכריע הרבה. אבל משהו אומר לי שלא כולן עובדות על העבודה שלהן.
סיימתי לאכול ופניתי אל הבניין המקביל לבניין הזה, מישהו זימן פגישה שקשורה לתפקיד היומיומי שלי. אז מחובתי להיות שם. אני עוברת דרך האזור עם הפסלים - דרך הקיצור. זה עדיף על פני העיקוף הגדול - ועוברת כמעט חצי מהפסלים ואז אני רואה כמה מהבנות שלי. שלוש מהן ליתר דיוק. הן יושבות ליד הפסל המשולש ומדברות. להתקרב ולהקשיב, או להגיע לפגישה - חצי שעה לפני הזמן שנקבע ולהפסיק לדבר עם אנשים?
ומסתבר שאני הולכת לכיוונן מבלי שאני שמה לב. כל כך לא אופייני לאוריינות.
התקרבתי מספיק כדי שהן לא יראו אותי, אבל שמעתי רק מלמולים ומילים פה ושם. אבל אז, בדיוק כשהתכוונתי להמשיך לפגישה ולהגיע דקה לפני, שמעת משפט שלם: "אתן רוצות לעשות את המתיחה מחר?" זה מה שהקול אמר. לא היה לי זמן לברר מי זו בדיוק הייתה ולהבין מה הן בדיוק מתכננות לעשות ואיך זה קשור למילים ששמעתי בערך: "מקלחות", "תיונים", "ביצים" ועוד כמה מילים, אז אמרתי שלעצמי לברר אחר כך.
***
אני לא יודעת מה בדיוק הבנות האלו מתכננות אבל, הן בהחלט חכמות. התארגנות שלהן, החשאיות, הדרכים שבהן הן מתנהלות - אוריינות לשמה. אבל רק אם הן יסיימו את העבודות בהצטיינות הן יצליחו לעבור אל הפלג באופן מלא, למרות שלא נראה לי שתהיה בעיה בנושא הזה.
שבע וחצי בבוקר - מדליקים אורות.
אני וג'ורד - המדריך של הבנים - יושבים בחדר הבקרה ורואים את הכל; את המסדרונות של כל אזור החדרים, את החדרים, הכניסה למלתחות.
רוב הבנות והבנים כבר התעוררו וכמעט כולם פונים למלתחות.
ועכשיו עולה לי על הפנים חיוך קטן כשאני מבינה סוף-סוף מה הבנות תכננו. מזל שלהן שאני המדריכה שלהן ולא מישהי אחרת.
"למה את מחייכת?" ג'ורד שואל.
"שום סיבה" אני אומרת ומקטינה את החיוך שלי, כדי שג'ורד לא יתחיל להציק לי.
אבל החיוך עדיין קיים והוא לא יורד עד הרגע שאני צריכה לצאת עם ג'ורד לחדרים ולעזור, אבל הוא יורד רק כי צריך מראה רציני.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
הבטתי במחשב בטיעוב. אלוהים, כמה אני שונאת את המילה דוגמא. למי אכפת אם זה בה' א א'???
לאלו שיחליטו אם יקבלו אותך לאוריינות או לא. אמר קול בראשי, הקול של אחי הגדול דרקו, או רד בקיצור.
ואם לא, טוב.. אז ינדו אותך מהמשפחה ולא יקירו בקיומ. ותחשבי, דווקא את שהוכחת שאני טועה כל כך הרבה פעמים לא תהיה בפלג בגלל שהיא סטומה!
אוי! זה מזכיר לי, כדי לי להתקלח לפני המטיחה של הבנות.
קמתי, שמרתי את העבודה-אין סיכוי שאני אעשה את זה שוב!-, לקחתי את הדיסק וחזרתי לחדר. לקחתי גרביים חדשות ונכנסתי למקלחות אך קודם בדקתי שאין שם דברים לא צפויים.
התקלחתי ומבשך כמה זמן פשוט נתתי למים לזרום מסביבי. אוי.. זה מרגיע כל כך.
קמתי, סגרתי את הברז, התנגבתי והתלבשתי ואז הלכתי לפסל המשולש.
"היי לפיס," אמרה ג'יזל.
"היי," אמרתי. "ואני אכנס למקלחות. זה לא יהיה מחשיד, ועוד דבר. כדי לכם לשים את התיונים לפני המסנן הראשון, ככה שלא יראו. בואו, אני אראה לכן. כדי למהר את זה, התיונים בחד שלך מחשידים גם ככה, בלי לדבר על הביצים. נעשה את זה עכשיו, בינתיים הביצים יסריחו מעט אבל אפשר לפתור את זה עם מטהר אוויר והתיונים יהיו בסדר. אני גם בעד לפתוח חור בתיונים ככה שהעלים יפלו. מה דעתכן?"
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"אני חושבת שמוריה שומעת אותנו." לחשתי לג'יזל ונדי.
לא הייתי בטוחה אם שמעה את כל השיחה, אבל הייתי בטוחה ששמעה חלק ממנה.
"נבצע את התעלול מחר השכם בבוקר, לפני שמוריה תתחיל לקפוץ למסקנות חפוזות. לאחר מכן, נחזור למיטה ונעמיד פני ישנות כדי שלא נעורר חשד. את התיונים והביצים עלינו להסתיר במקום מוסכם, מקום קרוב מאוד למיטות. את הקליפות ואת התיונים המשומשים כדאי לזרוק בפח שבחדר של הבנים, זהירות מונעת אסון.
נפרק את הברז - אני יכולה לעשות את זה - ונכניס פנימה את הביצים / תיונים. אני אשים את הביצים וג'יזל תשים את התיונים. אוכל ללמד אותה איך לפרק את הברז. נדי תשמור שאף אחד לא יכנס או יצא מהמעונות." אמרתי. "בפעם הבאה, בואו נפגש בספרייה כדי שלא נעורר חשד".
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[זאבה, אנחנו לא מרכיבות את התיונים במקלחות של הבנות - אלא באלה של הבנים.
בכל מקרה, לא הבנתי אס אי. עשינו כבר את המתיחה או לא?
אני חושבת שעדיף שנמשיך בעוד... עשר שעות.
יום שישי בסדר לכן! :P]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
-אבל אל תשקחי שלפיס שמעה רק חלק מהשיחה שלכן ולא את כולה:-) -
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[ Stingray אני עשית את נקודת המבט של המדריכה בזמן ואחרי המתיחה שלכם. אבל עשיתי שלוש כוכביות לפני כדי שיהיה ברור שעבר זמן מאז הנקודה האחרונה שלה. אבל אתן יכולות לעשות את המתיחה אחרי נקודת המבט שכתבתי זה לא ממש מפריע]
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
~עברו 10 שעות~
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
חצי שעה אחרי שעת העוצר. אני יורדת בזהירות מהמיטה ומעירה כל אחת מהבנות, ג׳יזל וקייט. אני מהססת לרגע אם להעיר את לפיס.. בסוף אני מעירה אותה. כל אחת מאיתנו מתכוננת במלתחות ואני הולכת לבחוץ לקחת את הביצים והתה הבנות מגיעות אלי ״בואו ׳נשפר׳ קודם את המקלחת של מוריה.. עם קצת שקשוקה, אז מהר אני הולכת למוריה להעיר אותה ולספר שנראה לי שנקעתי את הרגל בזמן שינה והיא תלך לעזור לי. אני אעכב אותה חמש דקות, זה הזמן שלכן לעשות את המתיחה, שתי בנות יכנסו לבפנים ובת אחת תשמור מבחוץ״ כולן מהנהנות אבל גיזל שואלת מי תהיה השומרת ומי יעשו את הפעולה ״טוב זה כבר החלטה שלכן, אני הולכת ביי״ אני פונה ללכת ״אה ונזכרתי, השגתי אוזניות קשר מינימלסטיות, אני אקח אחד, ואת השני תנו לשומרת.״ אני שמה אחד באוזן ומפעילה אותו והולכת לכיוון החדר של מוריה.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
בימים הבאים אני לא אהיה זמינה הרבה בקבוצה. אם יש לכם שאלות. אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה ולשאול. להודעות אני אשתדל לענות מידי פעם.
אם אתם צריכים שאני אוסיף נקודת מבט של מוריה, או שהיא תענה על שאלות - תשלחו הודעה (בפרטי) ואני אשתדל להוסיף את הקטע שלה ולענות לכם על השאלות.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
-חח מה נרדמתם?-
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
-בסדר, בסדר. רק רגע.-
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
לפנק את מוריה עם ביצים בצנרת היה קל בהרבה משחשבתי.
אני לא אוהבת להיות תלויה באנשים, או להילכד. ואני יודעת שגם אם ייקח לבנות דקה אחת לשפר את המקלחת - זו תהיה עבורי דקה אחת יותר מדי. לכן, עדיף להסתמך על עצמי ולא לצפות לטובות מאף אחת. חוץ מזה, ככל שנסיים את הקטע הזה מהר ככה נסיים מהר יותר עם המקלחות של הבנים. קייט ואני נכנסנו פנימה.
החדר היה... ובכן, כחול. כחול וגדול. היו שם כורסת קטיפה כחולה שניצבה על יד ארונית ספרים, ארון ומיטה זוגית. החדר אומנם לא היה עמוס ברהיטים, אבל היו בו תמונות וכל מיני מחקרים על הקיר ליד שולחן מתכת וזכוכית. כנראה קשורים לנושא בו מתמחה מוריה. הוא היה פשוט אבל יפה. כאילו אומר "אני נראה כל כך אינטיליגנטי שאני לא צריך רהיטים כדי להוכיח את זה. הדבר היחידי שהיה מופרד בדלת כלשהיא היה חדר האמבטיה.
מעולה. בדיוק לאן שאנחנו צריכים להגיע.
לפני שאני וקייט צעדנו צעד אחד פנימה עצרתי אותה. היא עמדה להגיד משהו, אבל מבט אחד ממני גרם לה לסתום. זה לא היה נראה לי הגיוני, אבל תמיד עדיף ליתר ביטחון לבדוק אם יש מצלמות בחדר. לא היו, לפחות לא כאלה שיכולתי לראות. בכל מקרה אני לא חושבת שישקיעו כל כך הרבה כסף בשביל לאבטח חדר של מדריכה. מלבד זאת, אם אכן יש מצלמה כזאת, חיטוט בחפצים של מוריה במטרה למצוא את המצלמה לא בדיוק יגרמו לנו להיראות תמימות.
אני מרפה מקייט ושתינו נדחקות דרך דלת חדר אמבטיה. פה בטוח אין מצלמות.
קשה להאמין כמה שזה פשוט. מוודאים שהמים סגורים, מסובבים צינור כלשהוא מתכת לכיור ושופכים לתוכו ביצים. ליתר ביטחון אני מאתרת מכסה ביוב קטן, פותחת אותו ושופכת לתוכו את כל השאריות. קייט ואני מוודאות שהשטח נקי מעקבות או מביצים וממהרות לצאת מהחדר. בדרך אני משליכה את הקליפות אל תוך פח קטן, עמוק בתוך הניירות.
מישי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
כל הכבוד:)
אני כבר ממש מחכה לתגובה של הבנים..
מישהו?..
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אחרי המתיחה, רצנו למעונות עם חיוך על הפנים.

למחרת, התברר מהר מאוד שמוריה עלתה על המתיחה. כשהיא באה להשכים אותנו, היא נראתה עצבנית הרבה מהרגיל. ברור שהיא חשדה בנו, העריקות. אבל כמו תמיד, אני, ג׳יזל ונדי הכנו תוכנית גיבוי.
יחד עם התיונים והביצים, נדי לקחה גם אוכמניות מהקפיטריה, כמות שמספיקה למקלחת אחת. שמתי אותן במקלחות של הבנות באותו הלילה, כדי שיחשבו שגם אנחנו ״קורבנות מתיחה״, ולא נעורר שום חשד. ג׳יזל שכנעה את כל שאר הבנות שהיא זו שצריכה להיות ראשונה, ויצאה מהמקלחות לבושה בגופייה וחצאית, שהסתירה בארון האמבט מבעוד מועד, מלאה בקליפות של אוכמניות. אחרי ששאר הבנות ראו את ג׳יזל, הן מיד הבינו שהבנים לכאורה חיבלו בצנרת , מיהרו לספר למוריה, וגילו שגם אותה מתחו. ברור מאוד שלבנים השובבים יקח הרבה יותר זמן מאשר לבנות לדווח, מה שהופך אותם לחשודים מושלמים. מוריה לא יודעת שגם את הבנים מתחו, וכשתגלה זאת, תחשוב שזהו ניסיון מחוכם להתחמק מעונש.
כך קרה. בזמן ארוחת הצהריים, אחרי שסיימתי לקרוא את ״גנטיקה ואופטיקה - כרך 3״ ורשמתי את מסקנותיי, נפוצו שמועות על כך שחלק מהבנים הוזמנו לשיחת נזיפה, בנוגע למתיחה. חיוך התפשט על פניי.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
היי, חזרתי ^^
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
Anybody? מישהו?
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אחרי שסיימנו לשפר את המקלחות של הבנים, של מוריה, ואחת משלנו, רצנו באושר למעונות והלכנו לישון.
בבוקר התעוררנו מקולה ה״מתוק״ של מוריה, שלא נראתה כל כך שמחה הבוקר, כשהיא מסתובבת אני מחייכת וקמה להתלבש, מעדיפה לא ללכת למקלחת.
ג׳יזל יוצאת עם בגדים מלאים בכתמים של אוכמניות, בכוונה, שלא יחשדו בנו.
אני לובשת חליפה כחולה וגרביונים ואת נעלי העקב שלי.
אני יוצאת מהחדר ומציצה קצת לחדר של הבנים, כן חח הם בהחלט לא מרוצים, הרבה מאוד צעקות וקריאות וקללות שבחיים לא שמעתי, הרבה מאוד בנים מסתובבים בחצי ערום מלוכלכים, אני מעדיפה כבר להפנות את מבטי למראה הנורא הזה.
אני צועדת לקפיטריה ולוקחת פיסת עוגת וניל עם זיגוג ורוד, וספל של קפוצ׳ינו עם הרבה קצף.
אני שומעת מהרמקולים שבתקרה ״ג׳וזף סמית׳ גש לחדר של סשה המזכירה, מייד!״ אני מחפשת בעיניי בקפיטריה את ג׳וזף, אני רואה קבוצת ילדים קמה ועוזרת לילד נמוך עם שיער כהה ועיגולים מתחת לעיניים, אחרי זה הוא הולך לבד בחשש.
כעבור מספר דקות אני שומעת קריאה נוספת ״רפאל לסטר, גש לחדר של סשה המזכירה!״ רפאל לא נמצא בקפיטריה כנראה..
אני מניחה שהמתיחות הגיעו לאוזניהם של הצוות ועכשיו, כמו שרצינו, הבנים מסתבכים.
אני לוגמת מהספל ומצחקקת.
אחרי כמה זמן שאר הבנות מגיעות מחוייכות.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"איך לא תפסו אותנו?" שאלתי בחיוך כשהתיישבתי ליד קייט
"לא יודעת," היא אמרה בחיוך. היה לי לחמניה וכוס שדולה של שוקולד וחבילת שוקולד מריר.
"רוצה?" שאלתי וקילפתי את נייר הכסף מעל השוקולד.
"מאיפה את לוקחת אותם? לא ראיתי שוקולד בדוכנים." אמרה קייט. חייכתי חיוך ממתיק סוד
"הם ליד המגשים. הם תמיד ליד המגשים." אמרתי בחיוך.
"איך לא ראיתי אותם קודם?" שאלה
"כי אנחנו תמיד לוקחים את המגש באוטומט ולא שמים לב לשוקולד." השיב ג'ונתן שהרגע התיישב לידי.
"התקלחת?" שאה קייט בצחקוק והוא חייך עליה חיוך נעים
"למזלי לא," השיב וגמע את כוס החלב שלו והחל לאכול את ערימת הפיינקקים שלו. "זה בסדר, אתן יכולות לדבר בחופשיות לידי. לא אלגה להם שאתן מתכתם את כולם, אבל למה לא שמתן תיונים בכל הדושים של הבנות? ולמה לא פשוט לחבל בצנרת הראשית, זה הרבה יותר פשוט."
"איך?" שאלה קייט ואני חייכתי.
"הוא שם מצלמות מעקב במזדרונות וצפה בנו, נכון?" שאלתי
"כן, מסתבר שמשתלם להיות פרנואיד." אמר וקם לקחת עוד מנה
"הוא פרנואיד?" שאלה
"כן," אמרתי. "יש לו אקדח ושוקר שהוא לוקח לכל מקום והוא למד אומניות לחימה."
"באמת?" שאלה. "אף פעם לא הייתי מנחשת.. הוא נראה בחור נחמד." העירה בחיוך
"כן," השבתי ושתיתי מהשוקו שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אם בפלג כנות היו שואלים מי אנוכי כולם היו מרימים ידיים.
אבל אני הייתי הראשונה. אני הנערה הכי אנוכית שאני מכירה.
למרות כל זה מתוך החיוך שלי נפלט: "אני מקווה שלא יענישו אף אחד."
לקייט היה פרצוף של רגע לפני הרמת גבה, אז מיהרתי לשנות נושא. "בכלל מותר לך להחזיק בדברים האלה?" שאלתי בסקרנות את ג'ונתן ולקחתי כפית מהסלט. למרות הפסקת האש הזמנית והבלתי מוגדרת שלי ושל לוק הוא בכל זאת מהנהן בהערכה כשאני בוחרת בסלט.
נו, לא נורא. אני לא זאת שעבדו עליה וגרמו לה להתקלח בתה ללא ידיעתה.
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
*המתיחה הזאת פשוט גאונית! אני מתפוצצת מאושר!!!*
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[ברור, כי לא הדמות שלך הייתה זו שהתקלחה במיץ אוכמניות.]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"לא, הם לא יודעים בכלל." השיב וקיפל את אחד הפיינקקים והכניס לתוך פיו.
"אתה יכול להראות לי את הנשק ששלך?" שאלה קייט.
"לא," ענה בפשטות
"למה?" שאלה, מאוכזבת.
"כי יש כאן מצלמות. וחוץ מזה, האקדח הזה הוא לא בשביל תצוגה. הוא בשביל הגנה עצמית. ומתיחה טובה, אבל אני הייתי שם צ'ילי משומר. הם תמיד מקולקלים." הוסיף כבדרך הגב
"כן.. אבל איפה היינו מסיגות כל כך הרבה צ'ילי?" שאלתי בהרהור
"במחסנים. וחוץ מזה, יש לנו רק עוד שבוע וחצי עד למועד ההגשה." אמר ג'ונתן
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
החוותי לעברו בכפית והתעלמתי מהמוזרות בכך שאני אוכלת סלט בכפית. "אבל מצלמות יכולות גם לקלוט על מה אתה מדבר, לא?" הנחתי את הכפית ונשענתי לאחור. "חוץ מזה, היית צריך להשיג את זה מאיפהשהוא." אני מוסיפה וחוזרת לסלט שלי. אמור להיות לנו יום ביקורים בקרוב [רמז רמז] וזה מה שמעסיק אותי יותר מעבודת החקר.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
בזמן שהבנות וג׳נתן מדברים על נשקים ועל צ׳ילי אני מקשיבה לקולות הנעימים של הרמקול אשר מזמנים את הבנים לשיחת נזיפה.. נקווה שהם לא יחשבו גם לחקור את הבנות חח.
אני מפרקת את העוגה ואוכלת לאט לאט.. אני מסתכלת על כרזה גדולה וצהובה שתלוה על הקיר, ״בקרוב, יום ביקורים של ההורים״ אני קוראת ונזכרת במשפחה שלי.. איזה כיף לראות אותם, אני כל כך השתנתי, אני שמחה שאני אוכל לפגוש אותם אחרי כל זה.. המילה בקרוב ממש לא מספקת אותי, אולי מעצבנת אותי. אני תמיד הייתי חסרת סבלנות, אני מחליטה לגשת לאחד מאנשי הצוות לשאול מתי יום הביקורים אני ניגשת לשולחן של 2 ובו יושב גבר ממושקף עובד במחשב נייד ושותה סודה. ״שלום? אני יכולה לשאול אותך משהו??״ הוא מפנה את מבטו באיטיות תוך כדי לגימת סודה מבעבעת. אני רואה את זה בתור הסכמה, אני משחקת עם האצבעות, קצת בלחץ, מעולם לא דיברתי אם מישהו חשוב פה חוץ מאשר מוריה.. ״אז אממ.. כאילו.. נו יש נכון את יום הביקורים? רציתי לשאול, אם אתה יודע, באיזה יום זה יוצא? שאני אדע להתכונן..״ הוא לוגם מהסודה לגימה ארוכה מאוד, מנגב את הפה אומר ״אממ״ וחושב.. ״בעוד 5 ימים״ הוא מסתכל עלי במבט רציני ״אוקיי, תודה״ הוא חוזר לעבוד במחשב ואני מתחילה ללכת חזרה לשולחן. כשאני שומעת גיחוך מאחורי, אני מסתובבת קצת ורואה את.. אוח, לוק, לוק המלוכלך מתה ועם כתמים חומים על הבגדים. הוא מצחקק ואומר ״טיפשה שכמותך, למה לך לדעת באיזה יום זה יוצא?״ הוא מלגלג וצוחק ״מה זאת אומרת?! אני סך הכל רוצה לדעת מתי זה, שאני אתכונן״ אני מזעיפה מבט ומחכה לתשובה, הוא פורץ בצחוק ״להתכונן? למה בדיוק? ההורים שלך לא יבואו לביקור!״
מה?! איך הוא יכול להגיד את זה.. חצוף, אני כבר לא אוהבת אותו ״סלח לי, אבל אתה לא מכיר את ההורים שלי, אין לך שום זכות להגיד אם הם יבואו או לא״ אני רוצה לחזור לשולחן ואז הוא אומר ברצינות ״לא, אין הרשאה להורי הקרבה עצמית לבוא לביקור באוריינות, כל תינוק יודע את זה, אז תחסכי את כל ההכנות, זה סתם מיותר, ההורים שלך לא יבואו זהו.״
אני עומדת לרגע, משותקת, מנסה לעכל את מה ששמעתי, אני לא אראה את ההורים שלי? לא, הוא משקר! ״אתה שקרן, זה לא מצחיק״ אני תוקעת לו מבט כועס, אולי זה יפחיד אותו והוא יודה אבל הוא רק עומד מחייך ואומר ״טוב, את תראי בעצמך״ הוא שם ידיים בכיסים מסתובב והולך, מרוצה.
אני משפילה מבט ומסתכלת על הנעליים שלי. אני רוצה לקחת כיסא ולזרוק על לוק, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. אני נושכת את השפתיים בוהה באוויר וחוזרת לשולחן בשתיקה. אני ממש לא יכולה לדבר עכשיו, אני יודעת שאם אני אוציא אפילו צליל קטן מהפה, אני אתפרק..
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
יש לי נוסחה פשוטה מאוד איך לגלות אם מישהו עצבני. לא, זה לא סוד אפל של פלג כנות או משהו בסגנון.
אם רואים את לוק מדבר עם מישהו שהוא לא ג'ונתן, הבחור הגבוה או שני האחרים זה סימן ברור לאסון. כמו אם הוא ידבר עם קייט, לדוגמה.
כשהיא חזרה האגרופים שלה היו קמוצים. או בניסיון לשמור על איפוק או כהכנה לתקיעת אגרוף בפרצוף של לוק, תלוי מה הוא יעשה. היא חוזרת להתיישב ואני מסתובבת אליה. "מה הוא אמר לך?" אני שואלת בשקט. היא מחייכת חיוך שהיה משכנע את כל מי שבשולחן, אלמלא אני הייתי בו. חיוך בטוח לא עובד על אנשים מפלג כנות. "הוא ניסה לעצבן אותי עם משהו על המשפחה שלי." היא מעירה באגביות מדומה. "זה פשוט פתטי." היא נזכרת להוסיף, כדי להראות שלא נעלבה. השאר נראים קצת יותר רגועים, אבל זה לא ממש עובד עליי. אני מסתובבת חזרה אל הסלט שלי, אבל עדיין מחייכת אליה. "נו, טוב. אם המשפחה שלך תעצבן אותך את תמיד יכולה לשאול כמה משלי." אני מציעה בנדיבות מופרזת וחוזרת לסלט. לפיס מרימה מבט. "אז את תצטרכי גם להשאיל קצת ללוק, כי המשפחה שלו בטוח לא תרצה לראות אותו." היא אומרת בניסיון לעודד את קייט, וזה עובד. ג'ונתן נראה קצת לא מרוצה למראה השלום שנשבר, אבל אני נשענת לאחור ומחווה בידיי. "אל דאגה, יש לי מספיק משפחה לכולם."
"לא שמישהו רוצה את המשפחה שלך אם הם דומים לך." קייט מתאוששת מספיק כדי לרדת עליי וחוזרת לאוכל שלה. אני מושכת בכתפיי. "אנחנו המשפחה הכי גדולה בפלג כנות, יש לנו דור רביעי בפלג." המחשבות שלי נודדות אל המשפחה שלי. "סליחה, הם המשפחה הכי גדולה בפלג." אני מתקנת את עצמי ושבה אל המציאות, ואל הסלט.
לעזאזל. זה סלט אינסופי.
גרייס לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני קייט, זאת נדי. התבלבלת ^-^.
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[אופסי פופסי ><]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני דופקת חיוך. אני מנסה לגרום לו להראות מקסים אבל משום מה הוא קריפי וממש מזוייף.
״אז.. תגידי, מה המצב בין הקרבה עצמית ואוריינות שמעתי שיש להורים מהקרבה עצמית בעיה להגיע ליום ביקורים..״ אני נוקשת בעצבניות במזלג על השולחן.
ג׳יזל לועסת באיטיות את הסלט ומסתכלת בדאגה על הקערה ״אממ שמעי.. זה לא שיש מלחמה בינכם, סליחה ביננו להקרבה עצמית, פשוט.. אם תגידי למישהו שאת מהקרבה עצמית אז הוא יסתכל עלייך כאילו את חייזר ויברח ממך״ היא דוחפת עוד גוש סלט לפה ומסתכלת לצד, אני מכווצת שפתיים ומרגישה שעוד רגע הראש שלי עולה בלהבות ״מה.. אז ההורים שלי יבואו לבקר אותי או שלא?!״ אני מנתנשפת בעצבניות, אני רוצה לתפוס את לוק בגרון ולהחטיף לו!
״אני לא בטוחה שהם יופיעו כאן ביום הביקורים.. מצטערת..״ היא שמה לי יד על הכתף ומסתכלת עלי ברחמים בזמן ששאר חברי השולחן מנסים שלא להביט בי.
״אממ.. אוקיי , קול. בסדר, אין בעיה הכל טוב הכל פשוט מעו..״ אני לוקחת נשימה חזקה ״מע.. מעולה כן?״ אני קמה מהשולחן ומכסה את הפה ביד, רצה לבחוץ, עוברת את גן הפסלים, נכנסת לחורשה קטנה מלאה בעצי אורן ומתיישבת כנגד העץ. ״אין מצב.. אני לא מאמינה שזה נכון, ג׳יזל טועה! וגם לוק! הם טועים, כולם טועים!! ההורים שלי יבואו, אני יודעת שהם יבואו, הם לא יאכזבו אותי, הם יבקרו את אחותי בפלג כנות ואז יבואו אלי, יופי זה יהיה נחמד ונדבר ו.. ו.. נשתה סודה, כמח שעושים באוריינות! כמובן ואספר להם על המבחנים ואשאל לשלומם אני..״ אני לא יכולה יותר להתאמץ בלדבר.. ״אאאאני״ אני מנסה להוציא קול להוציא אוויר, אבל אבל.. אני מתחילה לייבב.. דיי זה.. זה בלתי אפשרי.. אני אתן לדמעות לצאת, כל דמעה זו עוד הוכחה שהוריי יבואו לבקר.. אני מתפרקת ונשכבת עם הראש על החליפה מביטה ברווחים שבין ענפי צמרות העצים ששם יש שמיים כחולים וקרני שמש דקים מאירים את האדמה החומה.. ולאט לאט הכל הופך שחור וחלומי...
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני שוקלת ללכת אחרי נדי, אבל מתחרטת. אין לי איך לעזור לה. בלי קשר למצב של אוריינות וה"ע, היא תדע שייתכן והוריה רצו לבקר אותה. לנו אין את המותרות האלה. אם המשפחה שלנו לא תגיע זה בגלל שהם לא רוצים בנו יותר. לא שום דבר אחר.
אני מנסה להיזכר באדם שערק בימי חיי. האדם הכי קרוב אליי בזמן היא בת דודתי שערקה לידידות. אבל היא גדולה ממני בחמש עשרה שנים, כך שאין לי מושג אם הלכנו כולנו לבקר אותה, בטח ובטח עם המצב בין כנות לידידות.
אבל זה לא יגיע לכדי כך, נכון? פלג ששולט על שאר הפלגים מעורר באופן מיידי סלידה, ככה זה.
בכל מקרה, אני מקווה שלפחות ההורים שלי וג'ודי וג'יי יגיעו. זה יהיה נחמד. אימא תהיה היסטרית וביקורתית כמו תמיד ואבא יגיד שזה נורא בדיוק כמו שהוא חשב. וכולנו נצחק, אולי חוץ מג'יי שלא יבין את הבדיחה. אימא תסנן שהיא מקווה שלא יתבלבלו בדברים בין הפלגים כשנסמן אותם בג.א, ואני אגיד לה שסביר להניח שיש עוד עשרות עם ראשי התיבות האלה מלבדנו. אולי אני אוכל לומר לה אפילו את המספר המדויק. ואז אבא יגיד שבפעם הבאה שניוולד הם לא יקראו לנו בשמות שמתחילים באותה האות מתוך עצלנות טהורה.
זה יהיה כיף. רק כשאני רחוקה מהם אני יכולה להבין כמה כיף במשפחה שלי. אולי אנחנו נראה מוזרים, כי מלבדי ומלבד רפאל [*מעתיקה שמות מנדי ומגייסת אותם לתגובותיי מתוך עצלנות*] הם יהיו היחידים מכנות שיתנהגו בצורה כל כך מוזרה. לפי מה שאני זוכרת לסטר גר עם סבתא שלו ואימא שלו, כך שהן לא רבות.
אני מניחה שהוא לא סיפר אפילו למועמדים האחרים על המשפחה שלו.
כנראה שרק אני מתעקשת להיות ברברנית.
כשהסלט, להפתעתי, נגמר אני נפרדת מכולם והולכת לספרייה כדי להמשיך את העבודה. במקום זאת קול צרוד זורק אותי למציאות כרבע שעה מאוחר יותר. "גדןסלג נשמע נושא מרתק." לוק מעיר בקול מנותק. אני מרימה את המרפקים שלי מהמקלדת עליה נשענתי כששקעתי במחשבות. "אתה נשמע מרותק." אני מאשרת. לעזאזל, בטח יש לי סימן אדום מההישענות. "טוב, יום הביקורים מעניין אותי יותר ממעליהם של גדןסלגים." לוק מתקן אותי בערנות קצת רבה יותר. העניין שבירידות עורר אותו כנראה, או שזו רק התדמית שהוא צריך לטפח. "לא יודעת מה איתך, אבל אני הייתי בת די נחמדה השנה. אני חושבת שמגיע לי ביקור." אני משיבה וממשיכה למחוק את שורות הגימלים של "דןסלג" המתמשכות אל חמישה עמודים. "אח שלי יגיד שפחדתי לעבור את המבחן ואימא שלי תגיד שהתגובה שלה הוא הדבר שהייתי צריך לפחד ממנו." אומר, ומתחיל להתרחק. השיחה הזו לא הגיעה למטרתה, לרדת עליי, אז הוא הולך לפני שיגיעו ההשלכות. "בהצלחה עם למחוק את כל הגימלים האלה." הוא אומר ונעלם מאחוריי מדף. אבל אני נשארת קפואה.
אז זה כל העניין? זה הפלג הכה נורא ממנו ערק לוק?
אומץ תמיד מזמן מלודרמטיות עודפת. עדיף בלי שני אלה.
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[היי בנות, זה לא ממש קשור למבחן או לפלג.
רציתי לשאול אותכן אם אתן ממש זקוקות לנקודת המבט של מוריה? פשוט משום מה יותר קשה לי לכתוב את נקודת המבט שלה ובגלל זה אני בקושי שכותבת את נקודת המבט שלה.
ורציתי גם לשאול אותכן אם זה בסדר אם אני אכתוב את נקודת המבט שלה רק כשתשלחו לי הודעה שצריך? פשוט זה נורא קשה לי איתה. ואל תשאלו אותי למה, כי אני לא ממש יודעת, זה לא קרה לי אף פעם בעבר.
אני מצטערת.]
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[לדעתי לא נזדקק לה עד יום הביקורים לפחות, נכון?]
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-2 חודשים
[טוב, אז לבקשה של נדי, אני אנסה לכתוב את נקודת המבט של מוריה על המתיחה שלכן]

עד שג'ורד לא התקלח במקלחת שאצלי בחדר מחשש שאחד הבנים - הוא האמין שאלו היו הבנים - קילקל גם את המקלחת שלו, לא ידעתי שהרסו גם המקלחת שלי. היה לי קשה להסוות את הגיחוך שיצא מפי כשראיתי אותו יוצא מהמקלחת עם ביצים על גופו.
"מצחיק אה?" הוא אמר עצבני.
"קצת" אמרתי עם חיוך קל וגיחוך.
"אז את עכשיו תתקלחי במקלחת שבחדר שלי ונראה מה ישטוף אותך" הוא אמר. "אבל בינתיים אני הולך להתקלח בחדר של מייקל".
"מייקל יצחק עלייך יותר" אמרתי וחייך למראה של מייקל יורד על ג'ורד שעלה במוחי.
"אני יודע, אבל זה עדיף על ביצים" הוא אמר והסתובב ללכת לחדר המקלחת לקחת את הדברים שלו.
ברגע שהוא הסתובב אני התחלתי לצחוק.
***
"אז מי אתה חושב שעשה את המתיחה הזו?" שאלתי את ג'ורד לאחר שיצאתי מהמקלחת שבחדר שלו נקייה ולבושה. "כי הוא בהחלט לא הגיע לחדר שלך".
"אני עדיין חושב שזה היה אחד הבנים או כמה מהם. אין סיכוי שהבנות יחשבו על דבר כזה".
"אתה רומז שהבנות לא חכמות מספיק בשביל לעשות את זה?" עלה בי שמץ של זעם על זה שהוא חושב שהוא נמצא מעל בנות.
"אני רומז שהן חושבות יותר מידי על המראה החיצוני שלהן בשביל לעשות את הזה לעצמן" ג'ורד אמר בתגובה.
"אם אתה אומר" עניתי לו. לא היה לי כוח להתחיל לריב איתו עכשיו.
***
בזמן שרוב המתמודדים היו בקפיטריה, ג'ורד החל לזמן בנים לחקירה קלה.
אבל אף אחד מהם לא ידע כלום.
"אני חושב שזה היה משהו מהמתמודדים של שנה שעברה" ג'ורד אמר והתיישב בכיסא שמחוץ לחדר החקירה, שם אני חיכיתי לו ברגע שהוא סיים לחקור את רפאל.
"חשבתי שאמת שזה חייב להיות משהו מהבנים" אמרתי בהקנטה.
"אז עכשיו אני חושב שזה משהו מהמתמודדים של שנה שעברה" הוא אמר.
"אוקיי." אמרתי באנחה. "ומה בדיוק המניע שלהם?".
"להרוס את המתמודדים האלו. או לגרום לכך שפחות יעברו את המבחנים. או לגירוש של חלק מהמתמודדים" ג'ורד הציע.
"זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אבל אם אתה חושב ככה. תחקור את העניין" אמרתי. אין לי כוח לג'ורד היום, אני עייפה מידי בשביל זה. "אני בינתיים אשגיח על הבנים והבנות ועל המבחנים שלהם. וגם אני אהיה אחראית ליום הביקורים שקורה עוד ארבעה ימים, להזכירך".
"באמת? זה לא עוד שבוע וחצי?".
"לא," אמרתי בגלגול עיניים. "ארבעה ימים".
"שיהיה. את אחראית לזה עכשיו".
"מקסים" אמרתי ויצאתי מהמגורים של ג'ורד יחד עם הדברים שלי. פניתי אל המגורים שלי לשים את הדברים ומשם אל הספרייה.
***
בדרך אל הספרייה ראיתי את אחת המתמודדות - נדי, אם אני לא טועה - שוכבת מתחת לעץ אורן. אם לא הייתי לוקחת את דרך הקיצור הזו בחיים לא הייתי מוצאת אותה כאן. היא שכבה העיניים עצומות, בית החזה שלה עלה וירד מה שאומר שהיא נושמת, ראיתי סימני דמעות על פניה. התכופפתי לידה ובדקתי אם יש לה פציעה כלשהי, לא היה סימן לדבר כזה. שקלתי אם להעיר אותה ולשאול אותה למה היא פה ולמה היא בכתה, אך לבסוף הוצאתי דף קטן מהפנקס שתמיד היה איתי - שקשור לתפקיד היום-יומי שלי. וכתבתי בדף:
'נדי, אם את צריכה לדבר על משהו, או להוציא משהו החוצה, את מוזמנת לדבר איתי. מוריה'
הנחתי את הדף בכף ידה וסגרתי אותה לאגרוף. אני מקווה שהיא תמצא את הפתק, חשבתי.
קמתי והמשכתי בדרכי אל הספרייה. שם היו מתמודדים שעבדו על העבודות שלהם, חלקם בטח קרובים לסיום. עברתי ביניהם ועזרתי לחלק מהם - בנים ובנות.
מהספרייה פניתי אל מזכירות הבניין ושאלתי שם את סשה לגבי המיקום של מייקל. והיא אמרה לי שהוא נמצא בחדר הישיבות הקטן שבבניין הזה. עליתי אל הקומה העשירית, שם חדר הישיבות נמצא ודיברתי עם מייקל על יום הביקורים. הוא היה אחראי על זה כל שנה מאז שאני זוכרת. הוא הכין משהו צנוע באולם הקטן יחסית שנמצא בחלק הצצדי ביום של פלג אוריינות.
"ככה," הוא אמר, "לא יהיו בעיות בין אנשי אוריינות לבין ההורים המבקרים מהפלגים האחרים. לפחות לא כמו בשנה שעברה".
"מעולה. אני אבדר איתך עוד יומיים לגבי הפרטים האחרונים ויומיים אחר כך אני אראה אותך ביום הביקורים עצמו" אילצתי את עצמי לחיוך ידידותי קטן ופניתי לצאת.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אני מתעוררת לאיטי, מכוסה בעקיצות חרקים, אני מכף היד שלי נופל נייר לבן ומקומט, אני פותחת אותו וקוראת בו.
אני קמה ומתנערת מהאדמה והולכת לכיוון המעונות, אני הולכת להתקלח, למזלי השרתים ניקו את כל המקלחות, אני חופפת את הראש מכל הענפים שהסתבכו בשיער ומתחילה לצאת כשהמד על הקיר מראה שאני מבזבזת יותר מידי מים, אני מוציאה מגבת מתוך תא חימום מיוחד למגבות ולובשת טי שירט לבנה ושורט תכלת השעה 7 וחצי אז אני הולכת לקפיטריה ולוקחת גלידת עוגיות, פתאום אני מרגישה מכה חלשה ורטיבות בעורף שלי אני מעבירה את היד ורואה ספגטי?! אני מסתובבת ורואה כמה בחורים מצחקקים, אני קמה ומרימה את קערת הגלידה ומעיפה עליהם את הגלידה, לצערי, בגלל כישורי הזריקה הנוראיים שלי הגלידה פוגעת בילד אחר ובלי שאני שמה לב פתאום מתחילות לעוף עוגות, סלטים וסטייקים באוויר.
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
כל מה שרציתי היה למחוק את כל הגימלים מה"דןסלג" המתמשך שלי, להמשיך קצת את העבודה ולאכול משהו בנחת.
כל כך קשה?!
בשלב מסוים המחשבות על המשפחה שלי הכריעו אותי. זה לא שרציתי לחזור, או שהרגשתי לא שייכת. פשוט... לא הייתי בטוחה אם הם בכלל יגיעו, וגם אם כן, מה יקרה כשהם יגיעו. אם הם לא יגיעו אני אתאכזב ואתגעגע אליהם אפילו יותר, ואם הם כן יגיעו אני אדע שאני לא הולכת לראות אותם עוד המון זמן, ושתמיד אני ארגיש שאכזבתי אותם. אני אראה את זה בהם.
אולי כבר עדיף שהם לא יגיעו בכלל. ככה אני גם לא אצטרך להעמיד פנים שאני לא קשורה אליהם, כמו שמצפים ממני בפלג הזה.
אוי, זה כל כך מטומטם.
הידיים שלי מזנקות אל פי ואני מיד מעיפה מבט אחורה. רק חשבתי את זה, אבל משום מה, זה מעלה בי חשש. בכנות היית יכולה להגיד את זה, לצעוק את זה מול בניין המשפט. נכון? זאת אומרת, בכנות לא הייתה לי סיבה לחשוב על זה אפילו. היה ברור שהפלג יהיה הדם, המשפחה שלי. אבל אם הייתי אומרת את זה? האם פלג כנות היה עומד בעקרונות שלו?
אני עוצמת עיניים חזק חזק ומעסה את הרקות. כאב חד פועם לי באמצע הראש. אני לא רוצה לדעת את האמת, אני לא רוצה לדעת את האמת. אני לא רוצה לדעת שהאמת היא שכל חיי חייתי בשקר.
אז במקום לשגע את עצמי בחששות ופראנואידיות, החלטתי ללכת לאכול. אוכל זה טוב(אינטיליגנטיות במיטבה), אז אני הולכת לחדר האוכל. הספגטי עף כמו בהילוך איטי, אני ממש יכולה לראות איפה זה עומד לפגוע. אני עומדת להגיד משהו, אבל מאוחר מדי. ספלאש חלקלק נשמע וגוש ספגטי פוגע בעורפה של נדי. אני מזנקת מיד לנסות להשכין שלום, אבל היא זורקת עליהם אוכל בחזרה. אבל זאת נדי, קשה לי להאמין שהיא התאמנה במטווחי אוכל, או שהיא בעלת ניסיון בשטח. אני מודה שקרו כמה מלחמות אוכל מפורסמות במשפחה שלי, אבל הן אף פעם לא כללו כל כך הרבה אנשים. אני בקושי מספיקה להתכופף, וגזר פוגע לי במצח, בדיוק בין העיניים. אני מרימה עוגה דוחה במיוחד על הרצפה, וזורקת אותה בכיוון כללי, תוך כדי שקרב צמוד מסתיר אותי. אחרי פעולת הגמול, אני צוללת מאחורי שולחן ומכינה תחמושת. פתאום גם ג'ונתן צולל אל השולחן. "הו, שלו-" הוא שופך עליי דייסה. אני נשארת חסרת מילים מההלם. "לג'יזל המפורסמת אין מה לומר?" הוא מקניט אותי. מבט מושפל נשלח ממני, אבל ידי מבזיקה במהירות אל השולחן וחוטפת את הדבר הראשון שיש על השולחן, תפוז. אני מוחצת אותו על הראש של ג'ונתן. "הו, ג'ונתן," אני אומרת בחיקוי לרגשנות יתר. "אם רצית להפוך את החולצה שלי לשקופה, למה לא אמרת? היה כיף יותר לסרב לך אישית." הוא עושה פרצוף נעלב, ומשפריץ עליי קרטון חלב. "אוי, גילית את תוכניתי הזדונית!" הוא קורא בפרץ ייאוש ספק צחוק ורץ למצוא תחמושת אחרת.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
ברגע שראיתי את הספגטי בידו של נורט-אין לי רעיון אחר לשם.- רצתי לעמדת השוקולדים ולקחתי אותם. אסור להשאיר ככה לבד חפים מפשע.
חזרתי לשלוחן וישבתי בפינה המרוחת כשראיתי את מלחמת האוכל של ג'ונתן וג'זל.
"מאוד בוגר," אמרתי להו היא הביטה בי בבהלה. "אני כאן למתרות שלום." אמרתי ופתחתי חבילת שוקולד עם מילוי נוגט. "ושוקולד." אמרתי אחרי כמה שנית. "רוצה?" שאלתי וזרקתי לה חפיסת שוקולד. "זה לאכילה, לא לזריקה. שוקולד זה דבר קדוש!"
"מה את עושה פה?" שאלה
"אוכלת שוקולד. רציתי גם גלידה אבל היא כבר הותקפה על ידי סלט קישואים אפל. יהי זכרה ברוך."
"ושום דבר לא פוגע בך?" שאלה בסקרנות
"אם לא רואים ושומעים, דבר לא.." התחלתי לומר אך מישהו החל ללכת על השולחן. שלפתי סנדוויץ בן 13 ימים מתיק הצד שלי והפצצתי את הזר במהירות.
"זה המבצר שלי. אף אחד לא מורשע להיכנס." אמרתי ולקחתי את כל מגשי האוכל שהיו על השולחן- 13. אין לי מוסג איך.
"תעזרי לי." אמרתי ונתתי לה כמה מגשים. היא הנהנה ובנינו מבצר שאוכל אינו יכול לחדור.
"אם את תצאי, אל תורשי להיכנס חזרה." אמרתי לה וסיימתי את השוקולד שלי. לידי הייתה סלסלת קש מלאת בחפיסות שוקולד.
דפיקה נשמעה ואני חייכתי חיוך זדוני.
"מה ג'ונתן?" קראתי בחיוך זדוני ופתחתי מעט את החלון.
"לקחת את כל השוקולד! כולם יודעים שזה הכי יעיל במלחמת אוכל. בבקשה!"
"לא. השוקולד הוא קדוש.."
"ברור. אז תני לי אחד כדי לשים במזבח."
"אין אחד כזה. אתה פשוט רוצה.." לפתע שמתי לב לזוג שוקולדים לבנחם. שוקולד לבן זה לא שוקולד!
"קח את הבוגדים!" קראתי וזרקתי עליו את השוקולד הלבן וסגרתי את הדבר ששימש חלון.
"שוקולד שימושי במלחמות אוכל?" שאלה ג'זל
"כן. כל קוביה קשה. זה מאוד שימושי." השבתי והיא חייכה חיוך זדוני. על מה היא חושבת?
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"חבל שאין לנו שוקולד עם מילוי," הערתי, תוך כדי התחמקות מסלרי תועה, והשלכתו חזרה אל קו האש. "השוקולד קשה, אבל המילוי דוחה. זה נשק נהדר," אני מסבירה, ודוחפת שוקולד לפה. אני מבחינה במגש על הרצפה, שנראה די נקי. הוא נחטף במהירות רגע לפני שאני מספיקה לקחת אותו למען חיזוק המבצר. "מעניין כמה זמן ייקח למדריכים להגיע לכאן ולהפסיק את הקרב בטענה שאנחנו מטומטמים חסרי תקנה," אמרה לפיס בפה מלא שוקולד.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
"לא הרבה מסתבר," השיבה ג'זל כשמוריה התחילה לצרוח על כולם ולפתע מישהו זרק עליה ספגטי.
"מי עשה את זה?" צרחה בזעם
"לוק," השבתי בשיעמום
"לוק!!!" צרחה מוריה, תפסה אותו וגררה אותו החוצה. ג'זל כמעט לא עצרה את הצחוק שלה.
"איך את יודעת שזה הוא?" שאלה בחיוך ענקי.
"אני לא," השבתי. "אבל הוא מאומץ לב, מתאים לו לעשות את זה."
"רגע, הוא מאומץ לב?"
"כן," השבתי ופתחתי חבילה חדשה.
"כמה שוקולד את מסוגלת לאכול?" היא שאלה וחטפה חפיסה אחת.
"אכלתי עד כה 7 חבילות. למרות שלא בדקתי את המגבלה של אכילת השוקולד שלי השיא שלי זה 14 חבילות ב5 דקות."
"וואו," השיבה ג'זל.
"כן, רוצה קצת?" שאלתי
"לא תודה, תשברי את השיא שלך."
"לא תודה. כאב הבתן לא שווה את זה. אני אוכלת רק בגלל שאני יודעת שאני לא אוכל יותר מ10."
"איך את יודעת?"
"כי נשארו רק 3 חבילות," השבתי בחיוך וחטפתי אותם. "למה כל כך שקט פה?"
הבטתי מעבר לשלוחן וראיתי שהמדריך של הבנים הוביל את כולם החוצה.
"נראה שהתחמקנו מעונש," צחקה ג'זל
"כן, בואי נברח עכשיו." הצעתי והתחלנו לרוץ לכיוון הנגדי.
Stingray לפני 11 שנים ו-2 חודשים
(זאבי, מאיפה הדמות שלך יודעת שהוא מאומץ לב?
למרות שזאת רק דמות, כבר לא נעים לי ממנה ._.")

הלכנו הליכה מהירה עד לחדר הבנות, כאילו הבנו שהליכה רגילה היא איטית מדי וריצה היא מחשידה. אולי אני בכל זאת שייכת לאוריינות, אם אני חושבת על רעיונות חכמים כמו מישהי שנולדה שם. בעצם, אני נולדתי בכנות. האם מי שיהיה כן כמוני יחשוב שזה סימן טוב לשייכותו לכנות?
לא. כי אני בוגדת. באמת קל יותר לדמיין שהמשפחה שלך תעזוב אותך. ככה לא מתאכזבים מזה שהיא לא באה.
צחקוק האדרנלין מהבריחה השקטה פורץ כשאנחנו מגיעות לחדר. "חבל שלא לקחנו את השוקולד," הערתי. לפיס חייכה חיוך זמני, ועיניי הצטמצמו בחשד. "או שלקחנו?" אני חוקרת בחשדנות מדומה את לפיס. היא מושכת בכתפיה. "זאת אני, את מצפה ממני להשאיר שוקולד כתחמושת לאויב?"
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
למזלי הקרב סוף סוף נגמר, אני הולכת לחזרה לחדר, למה כולם מסתכלים עלי? אה נכון.. מרוב אוכל בקושי רואים לי את הגוף.. אני מנגבת את הפנים ובטעות מעיפה גוש רוטב על המיטה של אחת הבנות, אני רצה להתקלח וסוחטת את השיער מנזיד הבקר. אני לובשת שמלת תכלת קצרה ויושבת על הרצפה ליד הבנות.
מה.. מה זה?? בפה של לפיס.. רגע זה, זה שוקולד?!? אני מסתכלת על השוקולד ברחמים וכעבור כמה שניות מקבלת שורה של ארבע קוביות במילוי קרם חלב יאמיי!!
״תגידו, אז אממ איך מתקדם המחקר שלכן?״ רב הבנות מסתכלות רגע בדאגה ועפות בטיל לסיפריה, אבל כמה נשארות ״מתקדם בסדר, אין מה לדאוג אני בטוח אעבור״ לפיס דוחפת מילה בין כל לעיסה ללעיסה. ״אחלה, אני חושבת שאני עוד מעט אסיים״ אני מחייכת.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
-זה בגלל שלפיס דוחסת כל פיסת מידע לתוך החלל האין סופי שנקרא המוח שלה ויש לה זיכרון מצוין אבל היא שמה לב רק למי שהלך לאוריינות. ידע זה כוח, לא?-

"אהה," נאנחתי. "שוקולד זה דבר אלוהי!"
"כן.." הסכימה נדי בפה מלא בשוקולד
"מה אם המחקר שלך?" שאלתי
"מתקדם מצויין. נראה לך שנעבור?"
"סביר להניח." השבתי ודחסתי עוד שוקולד לפה שלי. "יום הביקורים מתקרב." אמרתי בעצב. עוד יומיים. מחר יש יום הולדת לאחי הקטן. חייכתי לעצמי. אני כבר יודעת מה יקרה. יעשו לו הפתעה בבוקר, התאומים יתנו לוערכת כלים חדשה, כמו בכל שנה. אבא יביא לו איזה צעצוע חדש שהוא יפרק ויתקין לו רובי מים ומצלמות מעקב. אולי הוא ינסה להטיס אותו לכאן.. לא. הוא לא יעשה את זה. הוא יציג אותו לראווה ביום הביקורים יצפה שאני אביא לו מתנה.
"אני הולכת לבקר את המשפחה שלי," אמרתי בבהירות פתאומית.
"איך?" נדי בהתלהבות.
"בלילה, כשהמצלמות הופכות לראיית לילה." אמרתי בחיוך
"איך את יודעת את כל זה?" שאלה ג'זל
"היגיון פשוט. בלילה אין אור אז הם חייבים להחליף לראיית לילה כדי שיוכלו לראות. בשעת בין ערביים עדיף, במחשבה שנייה. ככה האור יסנוור את המצלמות.. רגע, אבל קודם צריך לבדוק את הזווית של המצלמות לדאוג שהווילונות לא יסתירו את האור וחייבים למצוא את הנקודות המתות ויש לנו רק יום אחד."
"איך נבדוק את הנקודות המתות?" שאלה ג'זל. "אין לנו גישה למצלמות המעקב.. נכון?"
"זה תלוי," השבתי. "אם הם מוגנים מספיק בשביל שאני לא אפרוץ עליהם."
"את תפרצי למצלמות אבטחה של אוריינות?" שאלה ג'זל בספק.
"לא נראה לי. אני חייבת מחשב אישי. אין לי אחד כזה ואין לי מספיק זמן וחלקים כדי לבנות אחד כזה אז נצטרך לגנוב אחד כזה."
"ממי?" שאלה נדי. נראה שהיא הרגשה טוב יותר. כנראה בגלל שכולנו יודעות שכל אחת תבקר את המשפחה שלה.
"מג'ונתן. הרי הוא אמר שיש לו מצלמות כאן, לא? אז בטוח יש לו מחשב." אמרתי במהירות
"ואולי יש לו מצלמות כאן," ציינה ג'זל בקרירות
"אולי," אמרתי. "אבל סביר להניח שלא." השבתי. "וחוץ מזה, לא שמתם לב שיש בת אחת שאני די בטוחה שהיא פרנואידית. שאלתי אותה אם יש מישהו שעוקב אחריה והיא אמרה שכן אז זה מחזק את הנחה שלי שאין כאן מצלמות."
"איך את יודעת את זה?" שאלה נדי
"היא כל הזמן ממלמלת בלילה ובודקת כל דבר לפני שהיא נוגעת בו. יש שמועה שהיא כבר סיימה את העבודה והיא הכי חכמה אבל אני לא בטוחה. אני לא מבינה למה אנשים לא מנצלים את הפשטות. יש כאן שתי נערות שכל הזמן מתאפרות, סביר להניח מדימוי עצמי נמוך, אחת שכל הזמן מבצב רוח ממורמר, אותו דבר אבל כנראה בגלל העבודה ולא בגלל המראה. סביר להניח שלפחות מישהי אחת כאן תיכשל ואני מקווה שלי יהיה את הציון הכי גבוהה אבל זה ממש לא בטוח. הייתי רוצה לקרוא את כל העבודות אבל בשביל זה אצטרך לקחת מכולם את העבודות כלומר פחות זמן שהם יוכלו לעבוד עליהם אז זה לא בא בחשבון. לפחות עכשיו."
"למה שמת לב לכל זה?" שאלה ג'זל
"כי אני משועממת. אני תמיד אהיה משועממת, זה טבעי. העבודה זה רק הסחת דעת. טוב, הסחת דעת שתקבע אם אהיה שפויה או לא. יש סיכוי לקרוא את העבודות שלכן? אני אוכל לתת לכן עצות לשיפור וגם אתן לי. ככה הסיכוי שהעבודה לא תעבור יפחת."
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
[אבל ממה שהיא ראתה, לא הייתה לה סיבה לחשוד שהוא מאומץ לב, אלא עריק בלבד.]
אני חושבת רגע. "יש לנו עוד חמישה ימים עד ליום הביקורים," אני אומרת. "אולי... אולי ההורים שלנו יבואו לבקר." משהו מתערער בפנים שלי, אולי קצת טינה על הביטחון של לפיס בבואם של הוריה. "שלך, לפיס, בטוח יבואו."
"אבל שלי לא," נדי מעירה בקול חלש. לפיס מהנהנת לאות הסכמה. "תראו," אני מציעה. "עבר ממש מעט זמן מאז המתיחה ועדיף לשמור על פרופיל נמוך. בין אם הם יחשבו שהמותחים עלולים לעשות צרות שוב ובין אם הם יחליטו שהם אמורים לשמור על פרופיל נמוך - זה יפליל אותנו," אני מסבירה. "אם לא יבקרו אותנו ביום הביקורים, נלך יומיים אחר כך. מה דעתכן?"
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
״רק רגע, רק רגע.. חכו.. זה די מסוכן, אתן רוצות שיעיפו אותנו בשבוע הראשון?״ אני מתחילה לדאוג, זה לא נורמלי! למה הן חושבות שזה כל כך קל לעקוף את האבטחה של הפלג הכי גאוני שיש? אין, אין מצב שאני אשתתף בזה. ״אז את לא רוצה להשתתף?״ שואלת לפיס.
״בטח שאני אשתתף..״ טוב מה לעשות נלחצתי! אני חושבת שאני אלך לשכב במיטה.
״בנות תראו מה השגתי!״ אומרת ילדה אחת, קוראים לה נעמי נראה לי.. לא דיברנו כל כך.
לפתע נשמעות קריאות התפאלות של שאר הבנות.
״רגע מה זה?״ אני שואלת
״חחח ואוו את ילדה מיוחדת.. זה מייפד! הכי חדיש שיש! מצאתי אותו בסיפריה אז חשבתי אולי אני אקח״
לפיס כנראה שכחה להזכיר את נעמי.. הקלפטומנית.. ״מה זה מייפד? זה דומה למראה.. אויש זה זוהר״
כמה בנות מצחקקות.. מה יש להן? אני סך הכל לא מבינה מה זה
״חמודה, מייפד זה מכשיר כמו פלאפון ג.. את יודעת מה זה פלאפון? אז פלאפון גדול, סמארטפון כזה.. נו, מחשב-פלאפון.. עם מסך מגע ויש שם משחקים״
״אפשר לראות?״ אני מתפאלת בשקט.. מחשב שטוח ונייד זה כזה גאוני
״את תחכי לתור שלך, קלטת? כמו כולם.״ לבחורה יש מבט שטני משהו
״את גנבת אותו״ ג׳יזל תוקעת מבט מאשים בנעמי. אך נעמי רק מחזירה חיוך שוויצרי
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני משלבת ידיים ומזעיפה פנים. "ואני חשבתי שהרעיון בפלג הזה הוא להיות חכם." הערתי. נעמי כיווצה את גבותייה וקירבה את פניה אליי. "למה, עריקה? יש לך בעיה?" היא שאלה בארסיות מאיימת. חייכתי. "למען האמת כן," השבתי, ונגעתי בכתפה של נדי. "עדיף שנלך, שלא יאשימו אותנו," אמרתי לה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
"את יודעת, אם את רוצה להראות שאת חכמה יכולת פשוט לבנות אחד כזה." אמרתי לה והלכתי אחרי נדי וג'זל.
"טוב, אני הולכת לסיפרייה. אם אני לא אגמור את העבודה הזו אני.. טוב, אהיה חסרת פלג." אמרתי והתחלתי לרוץ לספריה.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
״טוב, אני ביקשתי מהטבחית לשמור לי סלסלה מלאה במוצרים, אלך לאסוף״ אני מנופפת בידי ורצה לקפיטריה אני עוצרת עצירה פתאומית כשאני רואה את מוריה אני הולכת לקראתה, ״מוריה!״ אני מסתובבת אלי ושואלת לשלומי ״הכל בסדר.. אני יכולה לדבר איתך לרגע?״
״כן ברור, קרה משהו?״ אני נזכרת בפתק שהיא השאירה לי. ״אז ככה, הבנתי שבשנים האחרונות הורים מפלג הקרבה עצמי..״
״עצרי, הבנתי, ההורים שלך כן באים, זה שונה השנה״ אני מביטה בה ומחייכת מייד ״אה וואו אוקי, זה בטוח? טוב תודה״ אני רצה לקפיטריה, מאושרת לגמרי!!
אני רוצה בצד סלסילה ולוקחת אותה ורצה מהר לסיפריה.

״היי בנות, חזרתי״ אני תופסת מחשב ליד לפיס ופותחת כמה אתרי מידע באינטרנט לוקחת ספר כימיה, וממשיכה לכתוב את העבודה.
הקלדתי כבר 2 עמודים, אני ממשיכה עוד עד שהעיניים שלי מתעייפות, אני שומרת את העבודה על דיסק און קי ומסתכלת קצת במסמכים.. רגע יש פה כמה קבצים פתוחים! זה אומר שכמה פה עדיין עובדים על העבודות, טוב יש פה את העבדוה של ג׳יזל.. לפיס.. דורי..איזבל.. לוק.
על פני עולה לפתע חיוך מרושע ״פסטט לפיס..״ היא מסתובבת ואני מצביעה על העבודה של לוק.
אני לוחצת ונכנסת לתוכה ״תגידי, בא לך ש״נתקן״ קצת את העבודה שלו?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
"לא תודה," אמרתי. "נדמה לי שיכולים להעיף אותך על זה. אף אחד עדיין לא עשה את זה אבל זה יישפט בחומרה. ואיך השגת את זה." אמרתי, דחפתי אותה קצת כדי לפנות לי מקום ובדקתי.
האאמם. נראה שכל המחשבים מחוברים.
חזרתי למחשב שלי והשלמתי את העבודה במהירות. כתבתי את ה4 עמודים אחרונים.
"סיימתי רבותיי!" החרזתי.
"סיימת?" שאלה נדי בפליאה. "איך?"
"עבדתי על העבודה הרבה. אבל צריך עדיין לבדוק אותה שוב ולשפץ אז טכנית, עדיין לא סיימתי. אהה, ואל תשפצי את העבודה של לוק." השבתי
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
״את רוצה שאני אתקן שגיאות בעבודה שלך? הממ..״ אני מצביעה על המסך ״דוגמה. לפיס, דוגמה.״ היא מוחקת מהר את הא׳ ומתקנת. ״את יודעת שאת יכולה להדליק את מתקן השגיאות האוטומטי. הנה כן זה שם״ היא לוחצת על כפתור קטן וטוב מספר שניות כל השגיאות מתחלפות במילים תקניות. ״ואוו, אני אעבוד עוד קצת על זה״ אני מחייכת וחוזרת למסך שלי. חח אני יכולה להרוס את כל העתיד של לוק בלחיצת כפתור. אני מעבירה את העכבר שיהיה בדיוק מעל פח האשפה הקטן שבצד שמאל המסך. רק לחיצה קטנה קטנטונת.. אף אחד לא ידע שאני עשיתי את זה.. אני שמה את האצבע על לחצן השמאל בעכבר. רק נגיעה קטנה ונפטר ממנו לתמיד..



אני מכבה את המחשב ורואה הרבה נערים רצים בבגדי ים ״מה לעז..״ אני מבולבלת.. רגע זה, זה בריכה שם?! ״לפיס!! מחלקים בגדי ים!! פתחו בריכה חדשה בחוץ וואי איזה.. אני הולכת את באה??״
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
משכתי בכתפיי.
"למה לא? עכשיו תגרמי לג'יזל לבוא." אמרתי בחיוך ושינו הבטנו בג'יזל והיא נאנחה.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני לפרואה שיש שני סוגים של ביגדי ים, אחד שלם, והשני.. נראה כמו תחתון וחזייה.. זה.. זה ממש מטריד, למה אני צריכה לראות פופיקים של בנות?
אני לוקחת בגד ים שלם בצבע סגלגל-כחול ועומדת ליד המים. אני נכנסת מדרגה אחר מדרגה.. המים קרירים ומרעננים ביותר, אני הולכת והולכת ומשום מה אני נהיית יותר ויותר נמוכה.. המים מגיעים לי לאף כבר אז אני עושה תנועות עם הרגליים בשביל להשאר למעלה.
אני ג׳יזל ולפיס וקייט הולכות לשחק בכדור גדול במים, אחרי זה אני הולכת וצוללת.. התחושה פשוט מדהימה
למזלי אני יודעת לשחות פחות או יותר, בפלג הישן שלי, הייתי מתנדבת במכבסה הציבורית, הרבה בורי מים גדולים, הייתי האחראית על המפתח לשערים, ובלילה הייתי מתגנבת ושוחה באחד הבורות.
אני צוללת למטה למטה ועולה כל פעם ברגע שהאוזניים שלי כואבות, אבל מצאתי שיטה, לסתום את האף עם האצבעות ולנשוף לתוכו, זה ממעיט מהכאב, אני צוללת למטה וברגע שהכאב מתחיל אני סותמת את האף, אני מגיעה לקרקעית ולמטפת את הרצפה החלקה, באמצע הבריכה, המרצפות יוצרות ציור ענקי של סמל אוריינות אני מצחקקת ובועות קטנות עולות למעלה ומתפוצצות בדרך.
אני צוללת מתחת לילדה ונושכת לה ברגל! היא נבהלת ובועטת ברגלי ובידיים וצורחת ו.. כאילו הבעיטה באף שלי די כאבה...
אני עולה למעלה כשאני מרגישה לחץ שורף בחזה ונושמת עמוק! וואו הייתי זקוקה לזה..
אני מצטרפת לתחרות קטנה עם שלוש בנים ובת אחת, אנחנו שוחים ואני מגיעה מקום 2! :О
אני יוצאת מהמים ולוקחת אבוב גדול ומשקה אפרסקים ובננות ומשקפי שמש שחורות אני נכנסת למים עולה על הבוב וצפה, אני מסתכלת על שאר הילדים, כשלא פעם מים מריצים עלי ועל המשקפיים שלי.
אני כל כך נהנת בפלג הזה, כל כך הרבה מותרות, אני לא מתחרטת אפילו לרגע שעזבתי, ברגע שהמשקה נגמר אני מחליטה לצאת מהמים, הייתי פה בערך שעתיים, אני לוקחת מגבת מהדוכן בפינה ומתנגבת, נראה שכולם משאירים לעצמם את בגדי הים, נחמד..
פתאום בה לוק ומפציץ אותי בבלוני מים ביחד עם החברים שלו, אותי ואת לפיס, אני רצה אליו והוא דוחף אותי למים. אני יוצאת בכעס ובורחת.
אני הולכת חזרה למעונות ונכנסת להתקלח, אני שוטפת את עצמי במשך כמה שניות מהכלור וגם את השיער וזהו, אני מכניסה את בגד הים למכונת הייבוש ובנתיים הולכת ולובשת שמלה טורקיזית וגרביונים עם נעלי בובה לבנות, אני לוקחת את הדיסק און קי ורצה לסיפריה, אני תריכה לכתוב רק עוד עמוד אחד וזהו.. אני נשארת בסיפריה במשך שעתיים.
סיימתי לכתוב את כל העבודה, אני מעבירה את זה במתקן שגיאות, מכניסה כותרת, כמה תמונות, מדפיסה ומהדקת, עכשיו רק להכניס לניילון ו.. אני מסתובבת ויושבת שוב ליד המחשב. אני נכנסת לתיקיה של אוריינות-חניכים, ונכנסת לעבודה של לוק. אתמול לא עשיתי כלום, אבל.. שיניתי את דעתי.. אני עוברת קצת על העבודה שלו, ״סרטן השחלות״ שעמום..
אני מוחקת פה ושם כמה פרטים, מכניסה כמה עובדות שגויות, מכניסה כמה אימרות ציניות ודפוקות ו-וואלה. אני שומרת את העבודה והולכת לחדר.
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי. סיימתי את העבודה, ניצחתי את בנג'מין פעמיים בשח, אכלתי סופלה, התקלחתי... משום מה אני עדיין לא מרגישה מאושרת, אני מרגישה שמשהו חסר. בימים האחרונים משהו פשוט לא בסדר.
ראיתי חבורה של בנים ואחריהם כמה בנות בבגדי ים כחולים (מן הסתם) נוהרים לעבר הבריכה החדשה. אולי זה מה שישפר את הרגשתי.
רצתי לחדר, הרמתי את הקופסה הקטנה שעליה נכתבה באותיות קטנות המילה "ביקיני", הוצאתי בגד ים כחול ומנוקד, מרחתי את עצמי בקרם הגנה, ומיהרתי לבריכה.
ראיתי שם את נדי ולפיס, לבושות גם הן בבגדי-ים, משתזפות על אחת המיטות... הן אמרו שהן מחכות לג'יזל, ואחרי זה הן יוצאות לצלול. הן הציעו לי להצטרף, למה לא?. ג'יזל הגיעה אחרי 3 דקות עם משקפי צלילה לכולנו. הייתי מאושרת :)

אחרי 20 דקות של צלילה והשתזפות (או בשביל נדי, אבובים), לוק התחיל להפציץ אותנו בבלונים ולדחוף את נדי למים. הפכנו את זה למלחמה. בנים נגד בנות.

אחרי רבע שעה של הפגזות נמרצות, כולם התפנו למעונות כדי להתארגן לארוחת הצהריים. בדרך לחדרים מצאנו את לוק, והוא נראה ממש לא מרוצה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
טוב, אין לי ממש השראה כרגע. מישהי אחרת?
מישי לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, בננות. יש לכן עד 11:59
אני יודעת שאמרתי שאתן מוגנות מלעוף, אבל אתן באמת צריכות לסיים.
הליך ההגשה:
מוריה אוספת את כל המועמדים בחדר גדול [תתארו אותו איך שבא לכן] ומבקשת מכל אחד מכם להגיד על מה הייתה העבודה שלו, ולמסור לה אותה.
פשוט ככה.
יש לכן יד חופשית בנוגע למה שהיא אומרת, לצורת הישיבה שלכם בחדר, לנושאים של המועמדים האחרים..
מה שבא לכן.

אבל תדאגו לגמור עד 11:59.
בהצלחה :)

Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
[לא, אנשים! אל תמחקו את העבודה של לוק לא-סקייווקר. הוא עוד יהיה טוב בסוף! איכשהוא… ]
היה כל כך כיף בברכה שכמעט ושכחתי מהעבודה שלי. כמעט, אבל מספיק בשביל שאצטרך להקדיש אחר צהריים שלם בשביל לסיים. לסיים? התכוונתי לסיים את הרבע השלישי. נשארה לי עוד עבודה. כבר לא נעים לי להציק לג'ונתן, ובמילא אנחנו יותר מקשקשים מעובדים, ככה שזה לא בדיוק עוזר להתקדמות העבודה שלי.
אוי, על מי אני עובדת. אני פשוט עצלנית.
התאמצתי והתאמצתי, עד שבאחת ארבעים ושלוש לפנות בוקר הצלחתי. הצלחתי! סיימתי את העבודה! התחלתי פשוט לקפוץ באמצע הספרייה ואז לדלג את כל הדרך חזרה לחדרים. "תפסיקי… " לפיס מלמלה, אבל בכל זאת חייכה קצת. הצלחתי לסיים את העבודה לפני יום הביקורים. עכשיו כל מה שמעסיק אותי הוא מחר. אני עייפה מדי ונרדמת לפני שאני אפילו מספיקה להילחץ.
בבוקר ההתרגשות נמצאת כמו גוש בטון ענק באמצע החדר. גם אלו שנולדו באוריינות מתרגשות לפגוש את המשפחות שלהן אחרי כל כך הרבה זמן. אני מרגישה כאילו בלעתי ספר, אני לחוצה ומדברת בלי הפסקה. לפיס וג'ונתן אולי קצת מתקשים להבין את העניין, אבל אני רואה איך נדי שותה רק קצת סודה ואת קייט נוקשת באצבעותיה על השולחן. ג'ונתן רק קופץ לבקר בשולחן שלנו אבל אומר שהוא יפגוש אותנו בספריה. "יש כאלה שלא מסיימים מהר כמוך, לפיס, " הוא מסביר ולפיס מחייכת חיוך מרוצה והיא מתקשה להסתיר אותו. אנחנו מחליטות ללכת לספריה ואחרי יום הביקורים ללכת לברכה. נראה שבכולנו מתעוררת אי נוחות מסוימת כקהביקורים מוזכרים, אבל אנחנו ממשיכות בכל זאת. לפיס מתלווה אלינו לספריה, אולי בשביל לעזור ואולי בשביל להשוויץ בכאילו בזה שהיא כבר סיימה.
אני מספיקה להתמקם על המחשב כשאני שומעת צעקת ייאוש. כולם מפנים את מבטם לכיוון לוק, שנראה כאילו הרגע ראה שה-רגים את סבתא שלו בשידור חי או משהו. כמובן שג'רוד [ככה קוראים למדריך של הבנים? ] קופץ משום מקום כדי להזכיר לו את חוקי הרייה. "אבל אתה לא מבין! " הוא זועק. "העבודה שלי נמחקה! אתה רוצה שאהיה רגוע כשאני עומד להיות מחוסר פלג?! " המדריך רק עלה על פניו הבעה מרותית אבל מחייך קצת, לא לוקח את זה ברצינות. "לפלג אוריינות יש מערכת גיבוי קבצים, " הוא מרגיע את לוק, אם כי הטון שלו לא מרגיע במיוחד. "זה נועד כדי למנוע הסתרת מידע, " המדריך מסביר בטון לא משוכנע. "נפנה לאנשי המחשבים שלמטה והם ימצאו לך את זה תוך שנייה. " לוק נראה רגוע יותר, אבל אני מיד מבחינה בפרצוף המאוכזב של נדי. משהו לא בסדר כאן. היא קשורה לזה.
"אל תעשי את הפרצוף הזה, " אני מסננת לעברה. היא קופצת במקומה, כנראה הבהלתי אותה, אבל היא מעמידה פני רגועה. "איזה פרצוף? " היא מנסה לשאול בתמימות. "הפרצוף המאוכזב מזה שלא הצלחת למחוק את העבודה של לוק ולהרוס לו את החיים, " אני לוחשת אליה קצת חזק מדי, ומושכת אותה החוצה.
"את מבינה מה עשית? " אני לוחשת עליה בכעס. "הוא גרם לי להיות ממש עצובה, ג'יזל, " היא מסבירה את עצמה. אני נושמת עמוק. "זה לא משנה כמה הוא פגע בך, " אני אומרת בקול הרגוע ביותר שאני מסוגלת לו. "זה לא נכון לעשות מעשים כאלה. הרעיון של חוכמה וכנות הוא לא להתעלל באנשים אלא להסביר להם כקי שלא יעשו זאת שוב, "אני מדקלמת. אבא שלי היה אומר את זה, ואימא שלי הייתה מהנהנת כי לא היה לה כוח לדבר, או שהיא הייתה עסוקה עם האחים שלי. נדי מנסה להתגונן אבל אני קוטעת אותה. "זה היה מיותר, נדי. עזבי את זה שהיית יכולה להרוס לגמרי חיים של מישהו - את היית מרגישה אשמה לגביי זה והיו תופסים אותך. זה לא היה חכם. "
גרייס לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אז יופי. אחרי עימות קטן עם לוק הדפוק, הלכנו לקפיטריה. כרגיל, ג'יזל קשקשה על הכחול בכל פינה, נדי הרצתה לנו על הטעם של הלימונדה, ולפיס לא הפסיקה לזלול עוגיות. נו טוב, לפחות בנג'מין לא ניג'ס לי על משחק שח חוזר.
אחר הצהריים, בחמש, מוריה קראה לנו לאולם המרכזי ובקשה מאיתנו להביא את העבודות. אחרי שכולם (ג'ן שוב איחרה) הגיעו, מוריה הובילה אותנו לאולם גדול בצורת כיפה מזכוכית. אפשר היה לראות ממנו את כל שיקגו.
מוריה אמרה לנו להציג ולהגיש את העבודות בתור, לפי סדר הישיבה. ג'ן הייתה ראשונה, אחר כך ג'ונתן, מרי, ולוק. לא הפסקתי לקשקש עם ג'יזל על כמה שהעבודות האלה פתטיות. בסופו של דבר הגיע תורי. קצת בולשיט, הרבה הקראה מהעבודה, ותנועות ידיים הספיקו. מסרתי את העבודת החקר למוריה והסתלקתי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
הנחתי את העבודה וחזרתי לשבת. הבטתי בהם בזמן שהם שמו אותם בערמה מסודרת להפיא וחיקיתי לתור של כולן.
"אתם רשאים לעזוב," אמרה מוריה. קמנו והלכנו לחדרים. הוצאתי עגיה אחת עם מילוי שוקולד וחירסמתי אותה בשקט. הייתי שקועה במחשבות וראיתי במוחי איך מסלקים אותי מהפלג.
לפתע מישהו התנגש בי מאחור. זה היה לוק.
"סליחה," מלמל בהיסח דעת.
"מה קרה עם העבודה שלך?" שאלתי
"מישהו לא סתם מחק אותה!" אמר בכעס. "אלא שינה בה הכל! אם לא הייתי בודק אותה הייתי עכשיו חסר פלג!"
"זה ברור.." מלמלתי
"איך את יודעת?" שאל בחשדנות
"כי אם מישהו התעסק לך בעבודה זה לא בהכרח אומר שהוא שיפר לך אז אם לא שיפר הוא הרס ואם הוא הרס אז כנראה שאם היית מגיש את העבודה ככה היי חסר פלג." אמרתי בשקט והתקדמתי לעבר ג'זל ונדי.
"נראה לכן שנעבור?" שאלתי בסטמיות וקטעתי את המחשבות שלהן.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זאבה נרשמה.
המשחק יתחיל ביום ראשון.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
בלי עיקובים?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נשתדל
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ייאי.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-יום ראשון-
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני יודעת. אס אי אמורה לפתוח את הדיונים האלה.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי חבר'ה!
כן, אני יודעת שאני חופרת.
כן, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי.
תתמודדו.
מחר אנחנו הולכות להעלות את המבחנים.
אבל לפני שנוכל לעשות את זה - אנחנו צריכות לברר אתכם כמה פרטים.

מכיוון שהמבחנים יהיו במפקדות, תצטרכו לתאר הכל כמו בספר.
כלומר, בצורה הזאת:
אומץ לב - סוג של מערה מתחת לבניין זכוכית גדול. תתארו את הבור, את הנהר, את המקום בו אתם ישנים, את חדר האימונים וכו'.
אוריינות - הכל נראה כמו ספרייה גדולה. תתארו את המעבדות, את חדרי המחשבים וכו'.
ידידות - אתם ישנים בבתים עשויים מעץ. הכל אורגני, ידידותי לסביבה. תתארו את העצים, את המפעלים וכו'.
כנות - המפקדה היא בבניין בעיר. תזכרו את העיצוב שלה - מרצפות שחור לבן, וכו'. אם אתם זוכרים יותר פרטים - מעולה.
הקרבה עצמית - לא כתובה מפקדה מפורשת, אבל אנחנו יודעים את המבנה הכללי. בתים זהים, הכל אפרורי, חדגוני. תזרמו עם מה שקיבלתם מהנתונים על הפלג 'הקרבה עצמית'.

וכמובן, את כל שאר הפלג.
האנשים, הלבוש, המנהגים..
תתאמו את הגרסה שלכם לגרסה שאולי יכלה להתרחש בספר.
ותשתדלו לשים לב למה שאחרים כותבים, מכיוון שבדיון הזה, אתם בעצם יוצרים את הסביבה שלכם לאורך המשחק. אם מישהו יכתוב שעל הקירות תלויים ראשים של פילים סגולים, תצטרכו להוסיף את זה אח''כ במה שתכתבו. [כמובן, שהאדם שיעז לכתוב עכשיו משו על פילים סגולים יסתבך איתי. ואני מודעת למצב בסימניה במקרים כאלה. אתם פשוט חייבים לעשות ההפך.. *אנחה* תשתדלו שלא, טוב?]
וזהו.
אני צריכה שתאשרו שהבנתם.
לא נתחיל את המבחנים עד שכולם יגיבו.
כולם.
[ואני יודעת שאמרתי שנפתח מחר. אז מה. תגיבו וזהו]
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הגבה הגבה הגבה ;)
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הובן. ממחר, אני בלי ווי-פי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני יכולה להצטרף?
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
יש לי בקשה קצת מוזרה... אני רוצה לשנות תגמרי את הדמות שלי. אותו פלג, אבל לא אותה אישיות.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוקי, ואני מאוד ממליצה להכנס לוויקי מפוצלים, ולהכנס לפלגים, יש כמה עובדות בתחתית למשל שאומץ לב אוהבים עוגות והמבורגרים, ואוריינות אוהבים סודה וכדומה סתם בשביל שתדעו מנגהים, קישור לויקי: http://divergent.wikia.com/wiki/Divergent_Wiki
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. את בטוחה טוטי? כי כבר עשית את הקדמה חלק א'..
בכל אופן, אם את בכל זאת רוצה, תשלחי את זה לאס אי, כי אני לא אוכל לראות את זה עד מחר בערב..
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
תגובה.
אני שונאת סודה. נו, טוב, נחיה.
☆ ★ shoval ☆ ★ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי בערך..
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
המממ... למישהו יש עוד קצת מידע על ידידות? במקרה נתקעתי עם הפלג שידוע עליו הכי מעט. כרגיל, עם המזל ה'מדהים' שלי . כל מה שאני יודעת זה שהם חברותיים וידידותיים ומנסים להימנע מקונפליקטים [אני לא אמנע מקונפליקטים! ~צחוק מרושע~] ושהם גרים בבתים מעץ ותמיד מסכימים אחד עם השני. עוד משהו?
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שמים להם הלחם מין סם כזה שעושה אותם ככ שמחים וחברותיים אבל אף אחד לא יודע מזה (מגלים את זה במורדים)
למנהיגה שלהם יש צלקת מכוערת בפרצוף
חדר האוכל שלהם הוא בצורת עיגול עם שולחנות נמוכים ויושבים על הרצפה וזה סביב עץ גדול (זה שבסמל שלהם)
ויש להם פרדסים ענקיים...
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
עובדות על ידידות זה באנגלית

The Amity appear to run the farms on the outside of the city's perimeter, though they also proved "understanding counselors" and caretakers, such as those you would find in a hospital.
They wear articles of clothing containing the colors yellow and/or red.
Once the war between the factions started, members from other factions began to seek refuge with the Amity.
Their current representative is a woman named Johanna Reyes.
Rather than voting on a large decision within the faction, members converse until they can all come upon an agreement as to what sort of decision should be made.
They traditionally greet others with a hug.
When Amity members have an altercation they are taken to the Conflict Room where they are injected with the Peace Serum, a drug designed to calm and improve the mood.
They drug their bread in order to keep members of their faction happy.
The only artists left are from this faction.
In Dauntless slang the Amity are called "banjo strummin' softies".
Upon progressing to the second book, Johanna Reyes stepped down as their leader.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אם אתם רוצים, אתם יכולים לתאם ביניכם פרטים על הפלג שלכם. להסכים ביחד על דברים מסוימים שיהיו בו, וכו'.
דבר נוסף - רק 7 אנשים הגיבו!
ויש במשחק 14!!
לא נוכל להתחיל עד שכולם יגיבו..!
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הו , תודה . בכל אופן , אני לא בטוחה שכולם יגיבו . אם נגיד 12 או 13 יגיבו אנחנו לא הולכים להתעכב עוד אלפיים שנים בשביל שהאחד הזה יגיב , כן?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ברור שלא. אבל אם הם לא עונים, כנראה שהם לא רואים את זה. ואם הם לא רואים את זה, כנראה שהם לא נכנסים לקבוצה.
ואז אין עם מי לדבר.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
תגובהבהבההההה
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חברימים יקרים..
יכול להיות שיהיה עיקוב בפתיחה של הפרק, כי זאבה כנראה מצטרפת אלינו. [מחיאות כפיים, וכו' וכו']
אזזז. זה אומר שכנראה לא נפתח את החלק היום.
זה תלוי במהירות שזאבה תשלים את כל מה שהיה
נראלי יהיה מאוד נחמד אם תסבירו לה מה היה פה, כי נראלי חפרתי מספיק.
עכשיו תורכם להראות לנו כמה הקשבתם.
ז'תומרת, קראתם.
אז גלו הבנה וסבלנות.
כן. גם אתם, חבר'ה של אומץ לב P:
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. יש במשחק 13.
סאנסה פרשה.
חשבתי שכדאי שתדעו.
[ושלא יעלו לכם רעיונות לראש, כן?]
ומחר אנחנו מתחילים. באמת באמת.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נו? :/
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מתי מתחילים?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קראתי את כל הדיונים ושלחתי לך דף דמות, אני רק מחקה שתאשרי לי.
Lonely walker לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. חבר'ה אוריינות -
אתם מסכימים אולי להחליף עם פלג כנות ולהיות שניים?
כי אחת מחברות הפלג שלכם לא תהיה, והיא לא תוכל להגיב.
זה יתקע את המשחק, ולא נוכל להמשיך.
אז זה בסדר מבחינתכם?
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוריינות לשלטון!!!!! ג׳נין היא המלכה!!!
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מי?
ומבחינתי זה בסדר.
סתם מתוך סקרנות אנושית: כמה זמן יהיה לכל חלק כזה?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. שאלה יפה.
די הרבה, כנראה.
אם תתקתקו את זה - זה יהיה מעולה. כי אנחנו לא רוצות להימרח עם החלק הזה..
טוטי הולכת להיות בשוויץ לשבועיים. אז נוכל לתת לכנות משו כמו שבועיים להגיב..
זה היה התכנון המקורי, אגב. שבועיים לכל דיון. אבל זה טונות זמן.
נראה כבר מה נעשה. אם נראה שלא צריך הרבה זמן, ניתן לאומץ לב להיות שניים, ואוריינות יצטרכו לחכות עד שטוטי תחזור.. מסכימים?
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
למה לא פשוט לפתוח את כולם באותו הזמן ולתת לכולם שבועיים? לחכות עשרה שבועות זה בערך עד סוף החופש הגדול. זה נראה לי קצת מיותר.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
-1]לא. לפתוח את כולם באותו הזמן זה רעיון גרוע. כולם יתחילו להגיב וזה יבלבל לגמרי ויכולים להתבלבל בדיונים של הפלגים וזה לא כיף... קרו לי דברים דומים...
-2]שבועיים זה קצת הרבה. אבל יש לי רעיון: אפשר לתת שבועיים, אבל כעבור שבוע יפתח דיון לפלג הבא.
כלומר, זה ייקח.... שישה שבועות עד שזה ייגמר.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אז מי שיתבלבל שימחק את שלו ויעתיק לדיון של הפלג שלו.
כשיש כאלה עיקובים הרבה אנשים נושרים באמצע.
ובכלל, זה שישה שבועות ועוד לא התחלנו את המשחק האמיתי!
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
למה לא שבוע? שבועיים זה פשוט מוגזם
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני לגמרי מסכימה . בתור אחת מהמעפנים של פלג ידידות שהיו עסוקים מדי בשביל להגיב מהר ונתקעו אחרונים , אני לא חושבת שבאמת יהיה לי כוח למשחק הזה אחרי 8 שבועות , ותאמינו לי שאני מתמידה במשחקים. החופש הגדול כבר כמעט ויסתיים , וכולם כבר ישכחו מהמשחק . אני עדיין לא מבינה למה לא לפתוח הכל באותו זמן . מי יתבלבל בדיוק? כל אחד קורא את שלו , מגיב לשלו וזהו . זה לא ייצור יותר מדי בלגן . ברור שזה יהיה יותר מבולגן , אבל לדעתי זה עדיף על פני לחכות כל כך הרבה זמן . וזה בכלל עוד לא ההתחלה של המשחק , אז כמה זמן ייקח המשחק? שנה? שנתיים? מי ישאר בכלל כל כך הרבה זמן?
ברצינות , תחשבו על זה .
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לא הבנתי למה אי אפשר לפתוח חמש דיונים באותו הזמן, אחד לכל פלג?
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
תכלס. כן בואו נפתח חמישה דיונים באותו הזמן, ומי שפתח את הדיון צריך לצבוע אותו בצבע הפלג, למשל אוריינות יהיה כחול, הקרבה יהיה אפור, אומץ לב שחור, ידידות אדום וכנות אממ טוב נו תחליטו לבד.
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
רעיון טוב , והרבה יותר יעיל ומהיר מהרעיון של 'יאללה , בואו ניתן שבועיים לכל אחד ונגרור את המשחק שיימשך לעוד כמה שנים טובות!'
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כנות ישארו רגילים כי אני עצלנית מידי כדי לעשות פונט קולור נכון שלא יתקע את הדיון. במחשבה שנייה, זה יהיה טוב אם נתקע את הדיון רק בצבע אחד. אבל נשאיר אותנו רגילים, כי לבן כמעט לא רואים ושחור זה של אומץ לב [שאתם, מזליסטים, יכולים פשוט להדגיש.]
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ואתם צודקים בנוגע לזמן. בואו נפתח ביום ראשון את הדיונים למשך שבועיים. [אם אתם מסכימים, תגיבו "ויהי כן!" כי זה נשמע מגניב כזה 3:]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מי שפתח את הדיון, יצבע הדיון עצמו ולא יסגור את הפונט, וככה גם כל התגובות יהיו בצבע בלי שאף אחד יתאמץ כל פעם לשים פונט קולור
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אכן.
את עומדת לכתוב 'ויהי כן!'???
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חח.. זה בדיוק מה שחשבנו לעשות:)
כל דיון בצבע אחר. גם בחרנו כבר צבעים.
אתם לא תצטרכו לצבוע את מה שתכתבו - כי הדיון עצמו יהיה צבוע, וזה מספיק.
אם אתם חושבים שתסדרו, ולא תתבלבלו - סבבה:)
אבל יכול להיות שלפלגים מסוימים הדיונים בכלל לא יופיעו כשתכנסו לקבוצה, ותצטרכו ללחוץ על 'הצג הכל' כדי לראות את שלכם.
אז מסכימים?
כי לנו אין שום בעיה עם זה..
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוקיי;)
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נחיה. חוץ מזה, תשימי את הפלגים לפי הסדר (כלומר אוריינות הכי למעלה וכן הלאה :P)
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
יס, בגלל שאוריינות הם הראשונים אז בעצם את הדיון שלנו יכתבו אחרון, ככה שהוא יהיה בטופ, ואת הדיון של ידידות יכתבו ראשון ככה שהוא יהיה בתחתית.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. לא, נדי. נפרסם את הדיונים לפי הסדר שסיימתם לכתוב..
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זאת אני... תודה מישמיש, אני מעריכה את זה. מסתבר שאני אתקע בלי ווי פיי למשך השבוע הקרוב...
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי!
אז זה אומר שבגלל שסיימנו ראשונים נצטרך כל פעם ללחוץ על "הצג הכל" ולרדת מלא?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ.. כן. משו כזה P:
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לא הוגן, אמרתם שמי שמסיים ראשון אז הוא זוכה, ולעשות הצג הכל זה לא בדיוק זכייה.
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני אסתדר, אמצא דרך להגיב...
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוי נו. תפסיקו לריב על שטויות. זה מיותר לגמרי.
הדיונים יפתחו לפי הסדר שסיימתם לכתוב.

אגב, אמרנו לכם שמי שיסיים ראשון יהיה ראשון בחלק ב' כי רצינו דרך כלשהי לבחור מה יהיה סדר הפלגים. זה לא היה במטרה של לתת ממש יתרון רציני.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אוך בסדר, העיקר שכל הדיונים יפתחו באותו הזמן
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אפשר לפתוח את זה כבר?
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כן , במקום להמשיך לדון על 'אוריינות צריכים להיות אחרונים כדי שיהיו למעלה' ועל 'לא,זה היה רק בשביל לקבוע סדר' ועוד כל מיני דברים כאלו , אתם יכולים להתחיל כבר בבקשה לפני שחצי משחק יפרוש לכם? נמאס לפתוח בציפיה את הקבוצה ולראות שלא קרה כלום . אנחנו לא מתקדמים לשום מקום וגם לא נתקדם בקצב הזה [אלא אם כן חודש בשביל חלק א' של הקדמה נראה לכם התקדמותי , כי לי זה לא נראה התקדמותי במיוחד . וכן , התקדמותי זו מילה שעכשיו המצאתי .]
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-3 חודשים
!הודעה קצרה לכל הפלגים!


את תפקיד המדריכים בכל הפלגים אני אשחק [S-E-59_14 (או בקיצור, אס אי)].
למדריכה של אוריינות קוראים: מוריה. (שיער חום כהה, אסוף בקוקו נמוך עד השכמות. עיניים בצבע חום בהיר. גבוהה. בעלת משקפיים קטנות).
למדריך של כנות קוראים: סטיב. (שיער בלונדיני קצר. עיניים ירוקות. בעל כתפיים רחבות. [במקור מפלג אומץ-לב]).
למדריכה של אומץ לב קוראים: סילב. (שיער שחור עד המותניים. עיניים אפורות, גובלות לשחור. מבנה גוף ממוצע, אך היא הזריזה ביותר).
למדריכה של הקרבה עצמית קוראים: לולה. (שיער חום בהיר, אסוף באופן תמידי בצמה על כתף שמואל. עיניים כחולות. נמוכה יחסית. [במקור מפלג ידידות]).
למדריך של ידידות קוראים: דון. (שיער ג'ינג'י קצר. עיניים בהירות. בעל חיוך מטופש. [במקור מפלג כנות]).
את כל חלקי המדריכים אני אגיד ואספר. אם מישהו ירצה שבפרק שלו ישתתף אחד המדריכים, הוא יכול לפנות אליי ואני אדבר איתו בעניין הזה ונראה איך מסדרים את זה בפרק. זה אותו התהליך של שילוב בפרקים של שתי דמויות. (זה תקף גם לבנות, אך מנוסח בלשון זכר).



אנשים עוד שתי הודעות:
- אני ומישי נעלה בקרוב את החלק של אוריינות. אז אנשי אוריינות להיות מוכנים.
- כל מי שעדיין לא קרא והגיב על מה שמישי כתבה בהודעה הקודמת שיגיב. זה חשוב שאנחנו נדע שכולם יודעים מה הולך לקרות כדי שנוכל להתחיל.

תודה XD

נ.ב. אם יש לכם שאלות על המדריכים תשלחו לי הודעה. (אני אחראית עליהם). כל שאלה אחרת את מוזמנים לשלוח גם לי וגם למישי.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אס אי לא עונה לי, אבל זה כבר חייב להתפרסם. אזזזז -

הקדמה, חלק ב':

אוקי, חבר'ה. ממש עוד מעט מתחילים.
רק כמה דברים לפני שהחלק הזה יפתח:
חלק ב' של ההקדמה יהיה מורכב מחמישה דיונים שונים, דיון לכל פלג, שיפתחו לפי הסדר שסיימתם לכתוב בחלק הקודם –
1. אוריינות
2. כנות
3. אומץ לב
4. הקרבה עצמית
5. ידידות
למה צריך את הסדר הזה, אתם שואלים?
פשוט מאוד. כי לא יכולים להיות יותר מ1-2 דיונים ארוכים בקבוצה.
כל דיון יהיה, בעצם, המבחנים של המועמדים בפלגים עצמם.
בכל דיון יינתן תיאור למה שאתם צריכים לעבור בפלג עצמו כדי להתקבל, ואתם תצטרכו לפעול בהתאם.
בכל דיון נכתוב את המועד האחרון, בו הפרק ייסגר – ואתם תהיו חייבים לעשות את כל המאמצים לגמור עם הפרק עד התאריך שצוין.
ברגע שהפלג יגמור, נפתח בדיון של הפלג שאחריו, וכן הלאה.
עד כאן הכל ברור?
אנחנו מאוד מקוות.
כדי לוודא שכולם הבינו, נצטרך את האישור שלכם.
אם יש שאלות – אתם מוזמנים לשאול בשמחה.
ברגע שכולם יהיו מוכנים, נוכל להתחיל בחלק הזה.

פלג אוריינות – אתם סיימתם ראשונים, ולכן הדיון שלכם יפתח קודם.
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי;)
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
OK =]
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הכל ברור...
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
טוב.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לא לא. שזה בעצם כן.

לא לא הבנתם?
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי , רק יש בעיה אחת . אני שייכת לפלג ידידות , אבל לא מצויינים [לפי מה שאני זוכרת] המבחנים של הפלג הזה . עזרה , מישהו?
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היא אמרה שהיא תכתוב איזה מבחנים יהיו באיזה פלג.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
צודקת. גמאני חשבתי על זה.
נצטרך פשוט להיות יצירתיות בקטע הזה, ולהמציא מבחן בעצמנו.. :P
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אולי...
פשוט בוחנים איך אתה מתנהל בחברת אנשים.
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי
☆ ★ shoval ☆ ★ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי :)
Lonely walker לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הבנתי. :)
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הקדמה, חלק א':

אתם עומדים בחצי עיגול באולם הגדול שבהאב. מסביבכם יושבים שאר אנשי הפלגים.
כל אחד מכם, בתורו, ניגש למרכז המעגל.
מונחות שם חמש קערות, כל קערה מייצגת פלג.
אומץ לב, אוריינות, הקרבה עצמית, ידידות וכנות.
כשמגיע תורכם לגשת למרכז המעגל, אתם לוקחים סכין, ונותנים לדמכם לנזול לתוך הקערה שתסמל את בחירתכם.

בפרק הזה תתארו את התהליך הפנימי שעברתם.
מחשבות, מאבקים, היסוסים וכו'.
כל אחד יכתוב *תגובה אחת בלבד* שתתאר את הבחירה שלו.
התגובה תכלול את כל מה שעבר עליו מרגע כניסתו אל האולם, ועד לבחירתו בפלג.

יש לכם שבוע בדיוק.
ב26/6 הפרק ייסגר, ומי שלא יכתוב – ''יהפוך'' לנטול פלג.
וכולנו יודעים שעדיף כבר למות..

ההקדמה תהיה בנויה משני חלקים, א' ו-ב'.
בחלקים אלו תהיה האפשרות שתצאו מהמשחק. אם לא תגיבו בזמן - תהפכו לנטולי פלג, ולא תוכלו להשתתף יותר במשחק. זה נועד לבדוק מי באמת משתתף ומי לא..

דבר חשוב לגבי החלק הזה: למהירות התגובה שלכם יש השפעה. לפלג שכל האנשים בו יסיימו להגיב קודם יהיה יתרון בהמשך.
אז קדימה להגיב!

בהצלחה!


נ.ב: לפני כל תגובה, תכתבו איזו דמות אתם, אחרת זה נהיה ממש מבלבל.
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ג'יזל ארנו - עריקה מכנות

כשאנחנו עומדים להיכנס לאולם, אימא שלי צריכה למשוך את אבא שלי מהאוטובוס. הרבה פעמים הוא מעדיף לעמוד ליד הדלת הקדמית מאשר לשבת איתנו. ג'יי, אחי הקטן, קצת נעלב מזה. אני וג'ודי, לעומתו, כבר הבנו למה אבא מדבר עם נהג האוטובוס. ובכל זאת, ג'ודי תמיד מסתכלת עליו מעט עקום.
כי היא חברת כנות אמיתית. אני מוכנה לרקוד בבגדים תחתונים על גג ההאב כשהיא תערוק.
רגע לפני שאני יורדת, נהג האוטובוס תופס בכתפי. למרות שאני יודעת שהוא לא יזיק לי, הוא עדיין מבעית אותי. "תבחרי טוב." קולו ניחר מסיגריות, בניסיון לעודד אותי. הוא עושה את ההפך. הוא לוחץ על כתפי וצועק לשאר האחרים לרדת מהאוטובוס כדי להספיק להגיע. הם שוטפים אותי ואני מספיקה לשמוע בקושי צעקה: "עדיף שלא תפספסו את הבחירה, אלא אם אתם רוצים להיות קולגות שלי מחר!"
כנראה שאף אחד לא להוט לעבוד יחד עם נהג אוטובוס, כי כולם נוטשים את הרכב כעבור דקות בודדות.
אני נושמת נשימה עמוקה ומשתדלת לדקלם לעצמי את המשפט שחשוב פה יותר מ"לא לרצוח":
פלג קודם לדם.
בעזרת המשפט הזה אני מנסה להשכיח את עצות אחיו של אבא ורצה אחרי המשפחה הגדולה שלי. לא כל כך קשה לפספס קבוצה גדולה ומרוכזת של פלג כנות, כיוון שפלג כנות אינו מאוחד בצורה כזו ממילא.
ג'ודי תופסת בידי, היא קטנה ממני רק בשנה אב גבוהה ממני בסנטימטרים אחדים. "למה התעכבת?" היא התנשפה. "את לא רוצה להחמיץ את טקס הבחירה שלך." עמדתי לענות, אבל היא כבר סידרה את השיער שלי. "את יודעת, " היא חייכה. "יכול להיות שזו ההזדמנות היחידה שלך לגרום לאיזה חתיך לערוק בגללך." היא קורצת לי וכבר גוררת אותי הלאה. אני בקושי מצליחה לנחור נחרת בוז, או לצחוק.
מבחינת פלג כנות אהבה בלתי אפשרית ואגדות שכאלו הן בדיחה. מעניין אותי מה קרה כשאהבה בלתי אפשרית כזו באמת התממשה. האם אחד האוהבים סיפר עליה, או שהפר את עקרונות הפלג בשקר רק כדי שלא יחשבו שהפר אותם?
ולפני שאני מספיקה לחשוב שוב השיער הבהיר של דודתי חונק אותי וראשה של דודה מרי, אחותה של סבתי, ננעץ בכתפי. יחי הבדלי הגובה.
המעלית הרחבה והעמוסה עולה סוף סוף. מתוך שיערה הנפוח של דודתי אני מצליחה לראות במעומעם את הנורות המודיעות על הקומות שעברנו. ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית. ככה אנחנו ממשיכים במהירות עד לקומה העשרים. כשאנחנו עולים אני מרגישה כאילו חלק ממני נשאר אי שם למטה ומחכה לי שאחזור.
כשהדלתות הכסופות נפתחות ברעש ואקום אני חוזרת לנשום. רוב האנשים שהיו במעלית היו בני משפחתי, והם מעודדים את העומדים לבחור. כלומר, אותי. קרובת המשפחה הסמוכה לי ביותר בגיל היא בת דודתי ג'סמין, הקטנה ממני בחצי שנה ועודה בת חמש עשרה. במקום לשמוח בליבי, או לשאוג בהתלהבות כמו חברי אומץ לב, אני רק מרגישה איך כל עידוד וטפיחה על השכם מכביד עליי יותר ויותר. בזכות מה שלמדתי בפלג כנות, זיהוי השקר, אני יודעת ממה להימנע. ומלבד זאת, נראה שכולם כל כך בטוחים בבחירתי שהם אפילו לא מחפשים היסוס בפניי או בקולי. אני לעומת זאת, רוצה רק לספר להם על מבחן ההתאמה שלי.
אבל אסור. בתה של שופטת ובתו של עורך דין מצליח לא אמורה לעבור על החוק.
כשכולנו נכנסים אני מצליחה סוף סוף להשתחרר מאחיזתה של אחותי. אני רואה את ראשו הבהיר של ג'יי נישא מעל אבא שלי ורודפת אחריו. לפני שאחליט סופית, אני חייבת לשאול את אבא שלי משהו אחד. רק למקרה שאכנע לדחף לערוק. ג'יי משמש לי אור בקצה המנהרה. זו הפעם הראשונה שאני מודה על העצלנות שגרמה לו לבקש מאבי שירים אותו על כתפיו. אני תופסת את אבי בכתף כשקוראים לנו להסתדר בשורה. "אבא!" אני קוראת והוא מסתובב אליי בהפתעה. "רק תגיד לי, מאיזה פלג דוד בן נשר?" אני מתנשפת מהריצה בזמן שעיניו החומות של ג'יי מביטות בי בתמיהה. "אני לא זוכר דוד שקוראים לו בן." הוא ממלמל לעצמו. אבל אבא שלי מבין. "אומץ לב." הוא עונה במהירות. אימא שלי מתקרבת, ואיתה אחותי ג'ודי. "חיפשנו אותך שעות!" קוראת ג'ודי במורת רוח, אבל אימא רק מחבקת אותי. "אנחנו נהיה שלמים עם כל בחירה שלך." היא אומרת בחיוך דומע.
באמת? אולי הוריי לא מתאימים לפלג כנות.
ג'ודי ואבא מחבקים אותי גם הם, ואפילו ג'יי מחבק אותי על אף מעמדו הרם על כתפיו של אבא. "זוכרת שהבטחת לשחק איתי כשנחזור, נכון?" הוא שאל בתוכחה. משום מה, זה מה שהכי מלחיץ אותי. אני לא רוצה להשאיר את אחי הקטן בהרגשה שהפרתי את ההבטחה שלי. שנטשתי אותו.
אדם שבגדיו אינם משנים לי פוקד עליי להסתדר בשורה. אני מהנהנת חפוזות, ונעמדת בשורה בדיוק כשמתחילים לקרוא בשמות.
האחרים רואים את אלו שעולים, בוחרים, רצים לפלג שלהם מלאי שמחה או מפנים את גבם אליו חפויי ראש. אני רואה את מה שיקרה אם אבחר בכנות. אני ממש רואה את זה בדמיוני. אני נאספת עם חבריי לפלג, עוברת מבחני אמת. בסופו של דבר, שואלים אותי כמה שאלות על החיים שלי מול כל הפלג - השלב בו בעצם יגלו את כל מה שאני חושבת על הפלג הזה ועל הממשלה בכלל. אולי יתעלמו מזה. אני אתחתן עם אחד הנערים שעבר איתי את טקס הבחירה. אני אלד ילדים, או אאמץ כמה אם אוכל. נהיה משפחה מאושרת וגדולה, ביחד עם משפחתה של אימי. הילדים שלי יהיו מאושרים עד גיל שש עשרה. אז הם יבחרו בפלג כנות, כמו אימא ואבא שלהם. וסבא וסבתא שלהם. וסבא רבא וסבתא רבא שלהם. דור רביעי בפלג. כולם מאושרים. ומאושרים. ומאושרים. מתפוצצים מרוב אושר.
אבל, גם זו אגדה. יש בה יותר מדי אושר. אושר הוא הונאה, זה מה שהפלג שלי מאמין בו. הוא מעדיף לשקר רק כדי להיראות דובר אמת. אני לא רוצה לחיות בשקר גדול כל חיי רק בשביל לשמור על האמת.
לפני שאני מספיקה לדמיין את חיי בפלגים האחרים, כבר מקריאים בשמי. לעזאזל. יקוללו אבות אבותיו של אבא שלי שהחליטו ששם המשפחה שלהם יתחיל ב-א'. הם לא יכלו לקחת שם משפחה כמו תאיאנס, או תלרין, או כל שם משפחה מטומטם אחר שמתחיל ב-ת'?
אני מתקדמת בביטחון לעבר הבמה. השנה ג'אנין מנהלת את הטקס, כאילו בכוונה להלחיץ אותי. המשקפיים שלה נותנים לי תחושה שהיא בוחנת מישהו, אולי אותי. אני תוהה האם איאלץ גם אני להרכיב משקפיים בפלג אוריינות, למרות הראייה הטובה שלי. היא מגישה לי את הסכין, ואני לוקחת אותה ברצון להשליך אותה על הרצפה ולפצוח הנאום על אחריות ובחירה. במקום זה, אני פונה אל ג'אנין. "אני יכולה.." גרוני נשנק, אבל אני ממשיכה. "אני יכולה אולי פשוט להצביע על הקערה?" אני מבקשת. "אני.. פוחדת לפצוע את עצמי." והיא מחייכת חיוך לא מובן. כולם שומעים אותי, וקולות הצחוק של אומץ לב מהדהדים באולם. "לצערי, אלו חוקי הטקס." היא אומרת ברשמיות, אבל בטון פשרני יותר מוסיפה: "זה לא צריך להיות חתך גדול, את יודעת."
אני חולפת בזהירות ליד קערה מלאה באבנים. הקרבה עצמית. גם אם כי זה פלג שנראה חביב למדי, העקרונות שלו מטומטמים לגמרי. מלבד זאת, קשה שלא להאמין למה שאומרים עליהם. אני באה מפלג כנות, וחברי הקרבה עצמית בהחלט לא כנים.
לא נורא, ממילא לא התכוונתי אפילו לשקול אותם.
קערת הגחלים הרוחשת של אומץ לב מרתיעה אותי. קולות הצחוק שלהם הספיקו לי, ועם זאת בא האח הגדול של אבי. שני אלה הם די והותר כדי לוותר על אומץ לב לגמרי.
אני נשארת עומדת מול קערות האדמה, המים והזכוכית. אני לא יכולה שלא להרהר לרגע בידידות. פשוט להיות חברים. מה קל יותר מזה? אבל קלות היא לא הסיבה שגורמת לי להטיל ספקות בכנות. אני רוצה הגשמה עצמית, וידידות לא יספקו לי אותה.
אם ככה, נשארו לי רק כנות ואוריינות. "תמיד ללכת על דרך השלילה." אני לוחשת לעצמי בלב. רק משהו שאימא שלי לימדה אותי כהכנה למבחנים, לא שהייתי זקוקה ליותר מדי הכנה ממילא. חוסר הסבלנות של הקהל נותן לי תירוץ להסתובב אל המשפחה שלי. אימא שלי נחושה ובטוחה. המבט הגאה כבר נכנס לעיניה. אי אפשר לומר את זה על אבא שלי. הוא נראה כאילו יש לו בעיה עם שתי הקערות האלה. או אולי עם הסכין?
דרך השלילה. דרך השלילה אומרת לי למחוק את כל התשובות הלא נכונות, לא לסמן את הנכונות דווקא. בעוד כנות שגויה כמעט ולגמרי, נגד אוריינות אין לי שום דבר. שום דבר מלבד המשפחה שלי.
מאז ומתמיד שנאתי הימורים, אבל החלטתי שאם זו תהיה הפעם האחרונה שאוכל להמר, עדיף לנצל אותה.
הסכין חרצה בעורי. זה כאב לרגע, והתעסקתי בכאב. רק כדי לא לראות את המים ההופכים לעכורים.
בין הכרזתה של ג'אנין על הפלג שבחרתי, בין קולות התדהמה והשמחה שעלו מבין הקהל הדבר היחידי שראיתי היה האכזבה של אחי הקטן.
"נצטרך לדחות את המחשק לאחר כך." אני ממלמלת לעצמי בעודי מתקדמת לעבר אוריינות.
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
*אב=אבל
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
מעולה סטינגריי!
תלתן-אני לא חושבת שהבנת מה צריך לעשות.. אתה אמור לכתוב בתגובה אחת את כל מה שקרה לך עד אותו הרגע שבחרת בפלג שלך..
אני חושבת שכדאי שתקרא את מה שסטינגריי כתבה, תמחק את שלך, ותכתוב משהו בסגנון.. כי אנחנו לא רוצים יותר מתגובה אחת לכל מתמודד בפרק הזה..:)
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
תודה :)
אבל רגע.. את למעשה מבקשת ממני לא לחפור. קשה.

אוי, רק עכשיו ראיתי:
*מחשק=משחק
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חבר'ה, אני חושבת שלא הבנתם משו.. כל מה שאתם צריכים לעשות בפרק הזה זה בדיוק מה שסטינגריי עשתה. לא יותר ותשתדלו גם לא פחות.. תזכרו. תגובה אחת לכל אחד.
ולפלג שיסיים ראשון יהיה יתרון. (וגם לשאר. כל עוד תסיימו יותר מוקדם - היתרון שלכם בפרק הבא יגדל)
בהצלחה!
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אז לכתוב תגובה חדשה?
sunwing לפני 11 שנים ו-4 חודשים
זה בסדר להזכיר דמויות אחרות בקטע שלי?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
תלתן - כן. [ותמחק את הקודמת P:]
סאמבודי - בטח.
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ג'ונתן:

ישבתי על הרצפה ברכבת עם שאר אנשי אומץ לב.
הרוח בדרה את שיערי, ועצמתי את עיניי.
''עוד מעט מגיעים!'' צעק מישהו.
שמעתי את ההתלהבות סביבי, ונעמדתי על רגליי. מרחוק יכולתי לראות את בניין ההאב מתקרב לעברנו.
לאט לאט, אנשים התחילו לקפוץ מהרכבת. חיכיתי שיתפנה לי מקום, וקפצתי.
הפעולה הייתה מוכרת ופשוטה. כמו ללכת ברחוב.
רגליי התנגשו ברצפה, והמשכתי לרוץ כדי לא להתרסק.
נענו בגוש פרוע. שמעתי צעקות, קריאות, קולות צחוק..
הגענו אל ההאב, והתחלנו לרוץ במעלה המדרגות.
לאיש לא אכפת מהאחר. כל אחד רוצה להגיע ראשון.
זה הפריע לי, אבל התעלמתי מזה. אלו הערכים שגדלתי איתם. אני אמור לסגל אותם לעצמי.
או שלא?
מבחן ההתאמה שלי הראה לי שהתשובה היא בהחלט לא.
השגרה לא יכולה להגביל אותי.
תהיתי אם יש עוד כמוני.
אמא אמרה לי שכן. ושזה מוסכן.
שאני צריך לברוח.
אבל בריחה משמעותה.. פחד. והמחשבה על כניעה מעוררת בי גועל.
זה לא מי שאני.
שקלתי את האפשרויות שלי: אומץ לב, אוריינות, הקרבה עצמית, כנות, ידידות..
כולם חשובים לי.
כעס בער בי כשחשבתי על המערכת, שמנסה להגביל את החשיבה שלנו.
מה אם האדם יכול להתאים לכמה פלגים?
מסוכן, מסוכן! תבע מוחי. אסור לי להתעסק במחשבות כאלו. הן יביאו למותי.
נכנסנו לאולם, והסדרנו עם שאר המועמדים בחצי עיגול.
ג'נין דיברה, אבל אני לא הקשבתי. הבטתי בהוריי, ותהיתי מה הם חושבים.
אמי הביטה בי, והנהנה.
ואני ידעתי שהיא תקבל כל החלטה שלי.
רק לא אומץ לב.
לא אם אני רוצה לחיות.
חשבתי על התוצאות שעלו לי במבחן – אוריינות, אומץ לב והקרבה עצמית. [יצאו לי יותר, אבל בספר זה ממש נדיר]
במה לבחור?
העקרונות של אומץ לב היו טובים בעיניי. הרצון לפעול מתוך חוסר פחד, מתוך כוונה להיות אמיץ..
הם היו כל כך נכונים. הצטערתי שהפלג כבר לא מתקיים כך. ההנהגה מושחתת, ולכן הערכים פגועים.
אוריינות. גם הערכים שלהם היו יפים בעיניי. שאיפה לידע מתוך כוונה לדעת עוד.. זה היה חשוב. אם המניעים לידע לא היו מתוך רצון לצבור כוח.
והקרבה עצמית. הפלג קסם לי, במובן מסוים.
הצורה בה האנשים הקריבו את עצמם כדי לדאוג לאחר.. היה בזה אומץ מהסוג הכי גדול.
שקלתי את האפשרויות לעוד כמה רגעים, כשלפתע קראו בשמי.
התקדמתי לעבר הקערות, ולקחתי מג'נין את הסכין.
נעצתי אותה בידי, וראיתי את הדם נוזל החוצה.
עמדתי מול שתי הקערות של אומץ לב והקרבה עצמית.
אני לא מפחד, ואני לא אנוכי.
אני מפוצל.
הזזתי את ידי היציבה לעבר הקערה של הקרבה עצמית, ונתתי לדמי לטפטף על האבנים החלקות.
תמונתה של אמה הקטנה הבהבה לרגע מאחורי עפעפיי, ותפסה אותי לא מוכן.
חרקתי בשיניי.
פלג קודם לדם.

[לפרוטוקול - לא הייתי בוחרת בפלג הזה אם לא היו חסרים בו אנשים.. אז אם הדמות שלי תעצבן אתכם, זו לא אשמתי חבר'ה.. P:]
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
זה בסדר מישי :)
behind the music לפני 11 שנים ו-4 חודשים
~אמילי 'איימי' סמית' : עריקה מאוריינות~
הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה . היה שם כל כך שקט... ההורים שלי הסתכלו עליי במבט כזה.. כזה מוזר. מבט שהם אף פעם לא הסתכלו עליי בו . מה זה אמור להביע? 'תבחרי חכם'? , 'בהצלחה'? , 'נהיה איתך לא משנה מה תבחרי'? מה זה ?
אוקיי , האחרון - בטוח לא , אני יודעת שהם מצפים ממני שאבחר באוריינות , אבל נמאס לי מהם. לא מאוריינות - הוא פלג נהדר , אבל מהמשפחה שלי . אני יודעת שאם אני בוחרת באוריינות אז אני תקועה איתם למשך כל ימי חיי . חוץ מזה שמבחן האינטיליגנציה די מפחיד אותי , למרות שאני יודעת שמבחינה שכלית הסיכוי שלי לעבור הוא די גבוה . ובכל זאת... להיות נטולת פלג... המחשבה על זה מצמררת אותי. ומאוריינות הרבה יוצאים נטולי פלג . אז 'נהיה איתך לא משנה מה תבחרי' זה בטוח לא . זה פשוט מבט מוזר , זה לא שציפיתי מהם להתנהג כרגיל כמה רגעים לפני שאני הולכת לעשות את הבחירה שתקבע איך יראו חיי . הם אף פעם לא מתנהגים רגיל ... לפחות רגיל בשבילי . אני לא יודעת איך זה רגיל אצל אחרים . הם תמיד היו מוזרים בעיניי . הם אף פעם לא אהבו אותי , וגם אני לא חיבבתי אותם במיוחד . לאן כבר אני יכולה ללכת ? הקרבה עצמית ? רק המחשבה עליי לבושה בבגדיהם המשעממים והמכוערים דוחה אותי . כנות ? אומץ לב ? ידידות ? אף אחת מהאפשרויות לא נראית לי מתאימה . אבל להישאר עם הוריי - האופציה שמבחן ההתאמה המליץ לי עליה - זה פשוט לא . פשוט לא . כן... אני אוהבת את העקרונות של הפלג . הם מדהימים . אבל קודם כל אני רוצה קצת למצוא חיים ולא לבלוע ספרים עשרים וארבע שבע . דבר שני , כולם שונאים אותי פה . למה ? אני לא יודעת . אני בן אדם מדהים. אין בעיה , כשאני אעזוב הם יראו כמה הם צריכים אותי . השאלה היא לאן אני אעזוב . 'אמילי , תבחרי טוב. אני בטוחה שתעשי את ההחלטה הנכונה , אך בכל זאת - ליתר ביטחון , תזכרי - אל תעשי טעויות שטותיות .' אמרה לי אימי . היה לי ברור שהיא מתכוונת שאני צריכה לבחור באוריינות ו''לא לעשות טעויות שטותיות'' כמו לבחור בפלג אחר . כלשהו . זה היה ממש שקוף , ובכל זאת בחרתי להתעלם מהעובדה בידיעה שאם אומר זאת זה לא יועיל לי במיוחד . ראיתי שהיא צמאה לתשובה, אז עניתי לי בקול יבש: 'אמא , זה לא אמילי . זה איימי' . 'אני מעדיפה את השם אמילי' אמרה אמא . 'לא אמא! איימי!' אמרתי זאת בקול קצת גבוה מדי , וכמה אנשים שישבו בסביבה הסתכלו עליי . 'בסדר , איימי...' אמא שלי שונאת לוותר בויכוחים . למה היא עושה את זה ? אה כן , בשביל שאני לא 'אעשה טעויות שטותיות'. מאוחר מדי אמא - את מה שאת קוראת לו 'טעות שטותית' ? אני הולכת לעשות ובהחלט .

הלוואי שהייתה לי איזה אחות או אח משהו , כדי שההורים לא ישארו ממממש לבד כשאני אעזוב . אבל המשפחה שלנו קטנה : אחות של אמא , אמא - אלינה , אבא , סבתא , אח של סבתא . יאי . ואז , כשהם ישארו בדד- הכל ייפול עליי . הם יכעסו עליי לנצח . טוב , למי אכפת מהם ?! אני אהיה בפלג אחר , רחוקה רחוקה מהם . השאלה היא באיזה פלג . נו באמת , כל הפלגים לא מדהימים במיוחד . הייתי רוצה לעשות פלג משלי. פלג כזה שבו כולם סוגדים לי ואוהבים אותי . מה שמגיע לי שיהיה . ואז עוד אנשים אומרים שאני 'לפעמים רואה את עצמי טובה ומדהימה מדי יתר על המידה' . הם לא יודעים כמה מגיע לי הדברים האלה. אני צריכה לשלוט בעולם או משהו , כאילו?! אני חכמה , יפה , כריזמטית , צנועה , יפה , חכמה , נחמדה , יפה ... ועוד מלאאא דברים . ויפה . חבל שהמשפחה שלי מכוערת . זה מביך ללכת איתם ברחוב כאילו! אני צריכה להוציא צו הרחקה מהם של מטר לפחות . ככה לא ידעו שאני קשורה אליהם איכשהו . איכס . ההורים שלי שוב התחילו בשיחות החופרות שלהם על העולם . כאילו , עולם זה אחלה וחוכמה זה עוד יותר אחלה , אבל חפירות זה כלכך לא אחלה . אבל כלכך לא . ואם כבר חופרים , אז למה בציבור? כשכולם יודעים שאתם קשורים אליי איכשהו ?! אם אני הייתי רואה הורים כאלה חופרים ואת הילדה שלהם לא הייתי מעיזה להתקרב אליה . אפילו בלי לדעת כמה חכמה ויפה ומדהימה ונחמדה ויפה היא . והכל בגלל ההורים האלה . החפירות המשעממות האלה זה אחד הדברים שאני לא סובלת באוריינות . תשמרו את החכמה שלכם בשקט , אוקיי?!
האמת שאף פעם לא הערתי להם על זה , אבל עכשיו , ממש התחשק לי לומר להם על זה משהו . למי אכפת? בכל מקרה עוד כמה דקות אפרד מהם . לנצח . 'אויש די אף פעם לא נראה לכם שאתם מדברים קצת יותר מדי?!' שאלתי בטון עוקצני . 'אמילי... זה לא מנומס לדבר ככה.' נזפה בי אימי . 'אוקיי . קודם כל, בפעם המיליון - זה איימי . ולא אכפת לי מהמנומס שלכם. במקרה שלכם , לא אכפת לי משום דבר שקשור להתנהגות מנומסת .' כן . אז היא מבקשת ממני להיות מנומסת , אבל אליי היא בחיים לא תתנהג בנימוס. אוחח... נו באמת . איזה בןאדם מעצבן היא . 'לא אכפת לך מנימוס ? אולי כדאי שתערקי לכנות וזהו!' קראה אימי . דודתי , שראתה שהמצב מתחיל להיות חמור יותר , ניסתה מהר לשנות את נושא השיחה . כנראה היא הבינה שבראש שלי מתרוצצות מיליון מחשבות על לערוק . לא לכנות , אבל... לאיזשהו פלג. רחוק מהם . 'אלינה , זוכרת את תהליך הבחירה שלנו? אויש , כמה שזה היה קל . המבחן הראה אוריינות, אמא אמרה אוריינות , הלכנו לאוריינות' . 'אוו כןן נכון...' אמא הבינה את כוונתה של דודתי. 'וזו הייתה הבחירה הטובה ביותר . ואני יודעת שגם הילדים שלי... הילדה שלי , תעשה זאת' .
שאני אבין , המטרה שלהן הייתה לרמוז לי או לצעוק לי בפרצוף 'חסר לך שלא תבחרי באוריינות!!!'?
לצעוק לי בפרצוף . ברור . מעניין איך הן ייראו כשאני אבחר בפלג אחר . כל שלא יהיה .
למרות המחשבות שהתרוצצו לי בראש , שתקתי והמשכתי להקשיב לשמות.

השם שלי מתקרב . אני יודעת את זה . הבנתי שעוד אין לי החלטה קבועה בראש , לכן החלטתי לנסות לגבש דעה בנוגע להחלטה הזאת . 'אוריינות ? אין מצב . די נחמד פה , אבל האנשים פה מזעזעים . הקרבה עצמית?' אחרי שחשבתי על ההחלטה הזאת יצא לי גיחוך קל . עוד פעם אנשים הסתכלו עליי . אופסי?
'אוקיי . אומץ לב . לסכן את החיים סתם ככה . מדהים.' אז גם זה לא . 'כנות? החיים שלי מבוססים על שקרים . כנות זה הדבר הכי נורא שקיים . כלומר... אחרי הקרבה עצמית ואחרי ההורים שלי.'
אז מה נשאר לי ?
ידידות .
ידידות זה אחלה פלג בסה''כ , האנשים שם ממש חברותיים . חברותיים ... הם בחיים לא ישנאו אותי כמו ההורים שלי . הם תמיד יחבבו אותי , יכבדו אותי , ולא משנה מה . הם ידידותיים . זה הפלג שלהם. בניגוד להורים שלי , שהמילה שהכי מתארת אותם היא כל-מילה-שתהיה שהפוכה בדיוק מהמילה 'ידידות'.
אני מניחה שהמילה הזאת היא 'אוריינות' .

'אמילי סמית' ' שמעתי את שמי וניגשתי אל הצלחות האלה . הן היו פשוט ענקיות . אבל ממש ענקיות.
ג'נין , הבנאדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי , חייכה אליי . כואב לחשוב שאני אעזוב את הפלג שלה. טוב, זו לא אשמתה . זה רק אשמת ההורים המעפנים שלי .
מים . אדמה . גחלים . אוויר . אבנים .
לקחתי את הסכין , פוצעת את עצמי בעדינות . שקט השתרר באולם . שקט . ידעתי שהבחירה שלי היא ידידות, אבל רק מתוך חוסר ברירה . זה פשוט הדבר הכי פשוט שיש . אני אוהבת דברים פשוטים. באוריינות שום דבר לא פשוט . אבל היה לי גם די נחמד באוריינות . אז מה אני אוהבת ? פשטות או אתגר?
המחשבה לבחור באוריינות שוב הדהדה לי בראש . לא . אני לא אעשה את זה .
לקחתי את ידי ונתתי לדם לטפטף .

ידידות .
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
גק

אחרי כל כך הרבה זמן, סוף סוף אני יהיה חלק רשמי מאומץ לב. יהיה נחמד להיות מישהו אמיתי לשם שינוי
ולא סתם איזה תינוק מגודל. רק עוד כמה דקות בודדות מרחיקות אותי מכול זה. כשאני חושב לי ב על העתיד, על מה שיהיה כל מה שאני מצליח למצוא בראש שלי בין כול המחשבות זה רק סימן שאלה.
אני אומר את האמת הפעם זו אחת הפעמים היחידות בחיי שאני פחדתי, אם לא אצליח לעעבור את המבחנים מסיבה זו או אחרת, אם יכשילו אותי בכוונה כדי להראות לאחרים מה יקרה אם לא יצליחו. למרות שידעתי שאני פרנואיד המחשבות האלה לא עזבו את ראשי. אבל אין טעם לחשוב על זה. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי זה צלקת מהסכין ואלוהים יודע שזה לא דבר רע כל כך.
והנה אני נכנס לאולם עומד, מחכה. הנה אחד שמצטרף לאוריינות, ועוד אחת לאומץ לב. חמש אנשים עומדים ביני לבין חמשת הקערות. אחת מייצגת את ידידות, השנייה את הקרבה עצמית, השלישית את כנות הרביעית את אוריינות והחמישית שאליה הוא יקיז את טיפת דמו היא של אומץ לב, הקערה המלאה בגחלים רוחשות. והנה האני עומד שם מול כל הקהל ויותר חשוב מול הקערות. חששות אחרונות על בראשו: אולי לאוריינות או ידידות מי יודע אולי מתאים לי כנות. אבל בסוף הוא הלך על ההחלטה הברורה וחסרת הסיכונים. הוא יצא מהאולם ואמר לעצמו " עשיתי את ההחלטה הנכונה, אומץ לב הוא הפלג הנכון בשבילי". ורק קיווה שהוא צודק.


-------
מקווה שזה יותר טוב.
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
תלתן, נרשמת בכלל?
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
-איזבל-
אני פותחת את העניים, והדבר הראשון שאני רואה הוא כלום. רק ערבוב של כתמים לא ברורים בצבעים שחור ולבן. אני מושיטה את יד ימין שלי לשידה הקטנה שליד המיטה שלי בתקווה למצוא את המשקפיים שלי אבל הם לא שם! אני צועקת בקולי קולות ״אבאאאאאא״. אני פשוט לא מאמינה שהוא עשה את זה שוב! ועוד ביום ככ חשוב! והוא חושב שזה מצחיק?! טוב זה באמת מצחיק אבל לא בשבילי... אבא ניכנס לחדר מתפוצץ מצחוק ומביא לי את המשקפיים שלי, לא יכולתי שלא לצחוק.
הוא שאל אותי ״מתרגשת?״
עניתי ״לא״ ככה בפשטות.
הוא הסתכל עליי במבט מוזר כזה ואמר ״את יודעת ביום הבחירה שלי אני הייתי ככ לחוץ שההורים שלי היו צריכים לצעוק עלי שארגע. אבל איתך זה לא ניראה לי יהיה ככה״
צחקתי והוא יצא מהחדר. אבא שלי ערק מאומץ לב, הוא ככ לא התאים לשם אני בטוחה בזה. מזל שהוא ערק אחרת לא הייתי מי שאני היום.
נכנסתי לחדר האמבטיה התרחצתי במהירות, לבשתי את הבגדים השגרתיים של כנות שאני ככ אוהבת. מרחתי אייליינר ואודם ויצאתי למטבח.
אמא עמדה שם ונישקה אותי היא נתנה לי כוס קפה ואני שתתי אותה בהנאה. אני אוהבת קפה.
אח״כ יצאנו לאוטובוס כולם היו שם ככ לחוצים אני לא מבינה אותם. מה ככ קשה? לי אך פעם לא הייתה התלבטות, תמיד ידעתי לאן אני שייכת. אני שייכת לעולם המשפט.
כל יום אחרי בית הספר אני הולכת לבית המשפט. בדרכ אין שם דברים מעניינים אבל אני אוהבת לשבת שם ולחשוב איזה מושלם זה יהיה אם אני יום אחד יהיה כזאת, אם אני יום אחד יעמוד מול השופט ויגן על הלקוח שלי הכל מחיר ובנחרצות!
אני רואה את ההאב מתקרב ונעמדת.
האוטובוס עוצר וכולם יורדים. אני הולכת עם ההורים שלי יד ביד לעבר הבניין אנחנו נכנסים על כל חברי כנות. מולי בצד השני והצפוף להחריד של המעלית עומדת ג׳יזל. היא ניראת ככ לחוצה כאילו היא עומדת כל רגע להתפוצץ. מעניין מה היא תבחר?
המעלית עוצרת וכולם יוצאים ההורים שלי מחבקים אותי ואומרים לי ״תעשי מה שאת חושבת, בכנות״ אני צוחקת והולכת לשורה עם כולם.
ג׳נין נואמת את הנאום הכי ארוך והכי משעמם ששמעתי בחיים שלי. היא מדברת על זה שפלג קודם לדם ונער שלצידי מפלג ידידות מצטמרר. טוב כניראה גם הוא יערוק. במקרה שלי אין לי בעיה, המשפחה שלי והפלג שלי הם אחד. מעולם לא חשבתי על מצב שאני יעזוב את הפלג שלי כמו שמעולם לא חשבתי על מצב שאני יעזוב את המשפחה שלי.
לרוע מזלי שם המשפחה שלי הוא תאריסן (כן כן אני יודעת זה מוזר) וזה אומר שאני בין האחרונים. זה ככ בזבוז זמן בשבילי אני הרי יודעת מה אני אבחר, כולם יודעים.
ג׳יזל עולה עכשיו לבמה. התמזל מזלה והשם משפחה שלה מתחיל בא׳. היא מהססת ככ ואני רואה לפי התזוזה שלה שהיא לא מרגישה בנוח כניראה היא תערוק. זה משו שלמדתי בכנות, לזהות על אדם הכול לפי תזוזת הגוף שלו. אחרי 2 דק שהרגישו כמו נצח ג׳יזל מטפטפת את דמה אל קערת המים- אוריינות. טוב בהצלחה לך ג׳יזל, אם להיות כנה ואני כנה היא לא ניראת לי אדם ככ חכם. אחרי שעה וחמישים דק הכי ארוכות בחיים שלי קוראים בשמי.
אני עולה לבמה, לוקחת מג׳נין את הסכין, עושה חריץ קטן בידי ומיד בלי להטלבת אני מטפטפת את דמי לזכוכיות וסוף סיפור.
כנות מאז ומתמיד, ולתמיד.
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אאוץ' XD
באוריינות צריך לרצות להיות חכם, לא? *תקווה*
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
תלתן נרשם, פשוט היה לו שם אחר..
♬*•°.•Sonrisa*•°.•♬ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אפירל *עריקה מידידות*

"יותר מהר, אם את מעוניינות להגיע בזמן" אבא שלי אומר יותר נכון צועק,
אני מתעלמת ממנו וממשיכה להתארגן.
אני מתסכלת במראה ומחייכת, כולם בטח לחוצים כרגע בזמן שאני שמחה סוף סוף יש לי הזדמנות להיות אני ולא לזייף מעשים וחיוכים.
הדלת נפתחת "סיימת?" אמא שואלת, אני מביטה בה ומהנהנת.
היא צועדת לחדר עד שהיא נעמדת מולי אני מביטה בה בבלבול כי פניה מביעות רגש חדש שאיני מכירה, דאגה? או שהיא פשוט חולה ויש לה עיוותים בפנים, אבל ברגע זה נעלם והנה שוב אותו הבעה אטומה חסרת אכפתיות.
היא פותחת את פיה לומר דבר כלשהו אך מתחרטת ופשוט מחבקת אותי.
זה מפתיע, הפעם האחרונה שההורים שלי הראו רגש כל שהו או חיבקו אותי היה...מצחיק כנראה שזה אף פעם לא היה.
אני פשוט עומדת בין זרועותיה ומחכה שתרפה אך לפני זה היא לוחשת לי "זכרי, הפלג שאותו תבחרי יהיה ביתך בחרי בתשומת לב, אחרי הכל פלג קודם לדם"
רטט עובר בגבי והיא מתרחקת, אני לא מצליחה להביט בעיניה היא פשוט יוצאת מהחדר ומשאירה אותי המומה. "הפתעה אחת ליום אחד" אני מרגיעה את עצמי.
הנסיעה עברה מהר, ידעתי שאנשים דיברו אלי והשבתי להם אבל עכשיו זה נראה כמו חלום מטושטש.
אנחנו עומדים מחוץ לאולם, אני מביטה בהורי שלא משיבים לי מבט אלה מעדיפים להסתכל על האנשים שמסביב.
אף פעם לא הבנתי אותם, בשביל מה הם הביאו אותי אם לא התכוונו לגדל אותי בצורה טובה ולאהוב אותי בכלל, הם תמיד השאירו אותי לבד.
הפעם זו תהיה אני שאשאיר אותם לבד אולי אז הם יבינו שהם לא נהגו כראוי.
פתאום אבא שלי מפנה את מבטו מהאנשים ומביט בי, העיניים שלנו נפגשות ואני רואה עצב והוא כנה.
אני עוצמת את העיניים לשנייה כדי לראות שזה לא חלום וכשאני פוקחת אותן אני רואה אותו מתקרב אליי.
הוא גבוה חבל לא ירשתי את הגובה ממנו, הוא רוכן לעברי "סליחה" הוא אומר בקול שבור שגורם ללב שלי להתכווץ, אני פותחת את פי למרות שאין לי מה להגיד אבל הוא מקדים אותי "היינו צריכים לעשות את זה כדי שתחליטי נכון ושלא כמונו תבחרי בפלג שאינך רוצה באמת".
אני רואה שאמי נעמדה לצידו, אבא שלי מחבק אותי ואמא שלי מצטרפת , מתנשפת אני מתנתקת מחיבוקם "אני... מצטערת" אני ממלמלת ועוקפת אותם ונכנסת לאולם עכשיו הוא כבר מלא.
"זה יותר מידי ליום אחד" אני אומרת לעצמי.
ההורים שלי מגיעים אליי, באי רצון אני נאצלת לפסוע לצידם עד למושבים הריקים.
אני מתיישבת ומקשיבה לשמות אחרי כמה רגעים אני כבר לא שומעת דבר וסתם בוהה באוויר.
יד הנוגעת בכתפיי מקפיצה אותי, "תרגעי" אבא שלי אומר קרוב לאוזן.
"אפריל תומס" שמעתי את שמי, אני לא יודעת איך עשיתי את זה אבל כרגע עמדתי מול הקערות והבטתי בהן, אני מושיטה את ידי לעבר הסכין ונושמת עמוק.
הסכין חורצת את עורי, אני מחייכת ומושיטה את ידי אל עבר הגחלים הרוחשות ומטפטפת את דמי.
אני מרימה מבט עיניי פוגשות את הורי שעכשיו הם מחייכים אליי ונראים גאים ומוחאים כפיים יחד עם שאגותיהם של פלג אומץ לב אך אני מבחינה בפניהם גם צער.
"אני לא עושה טעויות שהוזהרתי מפניהם" אני לוחשת לעצמי ופוסעת לעבר הפלג החדש שלי.
☆ ★ shoval ☆ ★ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
איילין
אני עומדת לפני הכניסה לאולם בידיעה שאני הולכת לעזוב את כל מה שאני מכירה ואת כל מי שאני אוהבת.
המילים של אמא עוד מהדהדות לי בראש:" לא משנה מה תעשי רק אל תעזבי אותי" , אבל אני כבר החלטתי ממזמן.
עכשיו אנחנו באולם ואני מפחדת, לא ממה שיקרה אלא מהתגובה של ההורים שלי, אצלנו במשפחה כל מי עורק מהפלג נחשב לזר וזה הדבר שהכי מפחיד אותי, חשבתי על זה הרבה אבל אני לא מסוגלת להמשיך להיות בפלג כנות, אני מסתכלת בין כל השורות ואז מוצאת את האדם שהכי רציתי לראות, את מי שתמיד משרה עלי רוגע, שם בין כולם ראיתי את סבא שלי האיש הכי משמעותי בחיי תמיד היה שם בשבילי אני יודעת שהוא יבין הוא תמיד רצה לעזוב את כנות אבל נשאר שם בשביל סבתא.
אני מסתכלת ורואה גם את האחים הקטנים שלי את ג'ון,אלה ותומי ואני מייחלת בכל ליבי שהם יבינו אותי ויצליחו לסלוח לי. הלוואי והייתי אמיצה יותר כדי לדבר איתם לפני הטקס.
אני מסתכלת על אבא כולו מלא גאווה הוא בטוח שהבת הבכורה שלו הבת שהוא כל כך מתגאה בה, תחזור איתו היום הביתה, הלוואי והיה אפשר להזיז את הזמן ככה זה היה הרבה יותר קל!!
אתם בטח שואלים את עצמכם אם אני בטוחה במה שאני עושה ולמה אני עושה את ההחלטה הזו כשאני יודעת שאני ינודה ממשפחתי .. אבל את הבחירה שלי האמת שאני עשיתי כבר ממזמן מלפני 4 שנים אם נדייק.. תמיד הייתי גאה שאני באה מפלג כנות מהפלג שלא משנה מה יגידו את האמת אבל אז גיליתי שבפלג הזה יש הכי הרבה שקרים ולא יכלתי לסבול שכל החיים חייתי בשקר (מה שגיליתי אספר מאוחר יותר).
לאחר שגיליתי את השקר הבנתי שכל חיי הקרבתי את עצמי למען המשפחה שלי, בעיקר למען אמא והאחים שלי החיים שלנו לא היו קלים אבל זו מי שאני הקרבתי בשביל אחרים יותר מידיי וחסכתי מעצמי עכשיו תורי להקריב אחרים למען עצמי. ( זה מה שלמדתי מסבא)
כבר הרבה בחרו בפלגים עוד מעט יגיע תורי, אני לא יכולה יותר עם הלחץ הזה ואז קול קורא: איילין.
הלב שלי דוהר אני מקווה שאני לא אתעלף אני ניגש אל הקערה ואני רואה שם את כולם את ידידות, אומץ לב, כנות, הקרבה עצמית ואוריינות אני לוקחת את הסכין חותכת את קצה האצבע ונותנת לטיפת דם ליפול על הקערה של הקרבה עצמית.
Lonely walker לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ג'קי ג'ולס, ערקה מידידות לאומץ לב.

בוקר, אני שומעת את הציפורים בחוץ, היום אין שום רעש של עגלות או סוסים, או אפילו רעש מהאנשים בשדות, הכול שקט, לרגע אני לא מבינה למה ואז אני נזכרת, היום זה יום הבחירה.
מלאו לי 16 לפני חודשיים, והיום סוף כל סוף זה הגיע... אף פעם לא הרגשתי חלק מידידות, משום מה זה נראה לי מאולץ מידי, העולם מושחט מידי למה צריך חברים??

שמעתי את הורי מדברים בחדר השני, הם התלחשו לגבי, ניערתי את ראשי לא רוצה להקשיב, והלכתי ללבוש את הבגדים המסורתיים, חולצה צהובה וטייץ' אדום, יחד עם נעליים צהובות פתוחות שונות מבדרך כלל...
שנאתי את זה, אבל יותר מתמיד, את הצבעים הבוהקים שכאילו דורשים תשומת לב, שנאתי תשומת לב מיותרת ובבית הספר הבגדים הללו תמיד גרמו לתשומת לב מיותרת, תמיד הייתי הילדה שלא התאימה...

הלכנו לעגלת הסוסים, הדרך היחידה לצאת מידידות לכיוון ההאב (ובית הספר, ובעצם כל דבר שלא נמצא בשטח ידידות -בעצם הכול), אלכס התקרב אלי נותן יד לאחיו הקטנים רוי וכיילב, אלכס ואני חברים מגיל צעיר, מאז אביו מת הורי ממש אימצו אותו ואת אחיו ותמכו באמא שלו, עצוב היה לי לעזוב אותו ואסור היה לו לדעת, אבל הייתי חייבת, לא התאמתי לשם, לא הייתי חלק מהדבר הזה שנקרא "ידידות" וזה היה צבוע מידי לנסות להתאים (בייחוד לאחר שלא הצלחתי להתאים לשם במשך 16.2 שנה!).

בדרך ראינו את אפריל תומס ואת ההורים שלה, תיעבתי אותה, היא הייתה הסיבה העיקרית לכך שלא התאמתי לידידות, למזלי התיעוב הזה היה הדדי כך שלא כמו כל שאר אנשי ידידות היה בינינו הסכם לא כתוב על צו הרחקה של לפחות שני קילומטר אחת מהשנייה (ותודה לאל שמרנו עליו באופן מצויין).

התקרבנו לההאב, אימו של אלכס לחצה על כתפי השמאלית מעודדת אותי, ואלכס עזב את ידו של אחיו -רוי, כדי להחזיק את ידי, "מה שלא יהיה אנחנו ביחד" אמר משתמש באגודלו כדי ללחוץ על כף ידי, חייכתי אליו, נושמת לרווחה על מזלי הטוב שאנחנו לא חלק מכנות והוא לא יודע שאני משקרת.

נפרדתי מהורי, הם חיבקו אותי חזק, עטפו אותי בין ידיהם, אמי החלה לבכות, בכי קל חרישי, "אני אוהבת אותך, לא משנה מה!" אמרה ולחצה אותי אליה, "אל תשכחי שפלג קודם לדם, ולא משנה מה נאהב אותך, גם אם לא תהיי איתנו" הוסיף אבי בלחישה כאילו יודע מה אני רוצה לעשות.
עבר כמעט שבוע מאז המבחן, מבחן ההתאמה שהודיע לי שאני מתאימה באופן נחרץ ובלתי ניתן לערעור לאומץ לב, מאז אני רק חושבת, האם להעיז ולעזוב את משפחתי, הדבר היחיד שנותר לי, מאחר ואין לי סבים וסבתות או קרובי משפחה אחרים אני השושלת שלנו, ואם אני לא יעבור את השלבים אני אהיה נטולת פלג, ואפילו בידידות זה נחשב דבר נורא. האם להעיז ולעזוב או להישאר ולחיות לנצח יחד עם אלכס, ויחד עם המשפחה שלי?

נפרדתי מהורי והלכתי יד ביד עם אלכס עד שגם ממנו נאלצתי להיפרד, הלכתי להתיישב במקומי, לא נלחצת כמו הילדה שישבה לידי, מרוב לחץ כל ציפורני ידיה היו כסוסות וטיפות דם נטפו ממנה.
ידעתי לאיפה אני מתאימה, לאומץ, לכוח, ליכולת להיות הכי טובה, כמו שתמיד ניסיתי ואף פעם לא הרשו לי, 'את מידידות' אמרו לי, 'את לא צריכה להתנהג כך' אמרו שוב ושוב- הורי, אלכס, חברים ואנשים מידידות.

ג'אנין ראש פלג אוריינות נשאה את נאומה, אך לא שמעתי אותו חוץ ממשפט אחד "פלג קודם לדם", היא אמרה זאת בקולה המתכתי, שנאתי את אוריינות, הרעב לידע יכול היה להיות מעוור וזאת הייתה הסיבה שבגללה בחיים לא הייתי בוחרת בפלג הזה!.

לאט לאט אנשים קמו, אחד אחד לפי רשימת שמות, מההתחלה לסוף.

"ג'קי ג'ולס" אמרה ואני קמתי באופן מתכתי מודעת באופן כואב לאלפי העיניים שבהו בי, קימרתי את גבי מתביישת, אך משהתקרבתי לג'אנין הזדקפתי, אם אני רוצה לעשות רושם טוב על הפלג שלי אסור לי להראות חולשה.

כמעט וחטפתי את הסכין מידה מרוב להיטות להשתייך כבר לפלג, לפלג שלי!
הסתכלתי מבט אחרון על הורי, הם חייכו אלי חיוך מעודד ואז הסתכלתי על אלכס הוא עדיין חיכה שיקראו לתור, הוא חייך אלי חיוך קלוש, מעודד אותי, חתכתי את כף ידי השמאלית לכל אורכה נותנת לדם לנטוף על הריצפה שנייה לפני שאני מושיטה יד קדימה לגחלים הלוחשות ובוחרת ב"אומץ לב", הפלג החדש שלי.
הסתכלתי על הפלג החדש שלי רואה את הורי מחייכים אלי חיוך ספק עצוב ספק שמח, ואז הסתכלתי על אלכס הוא נראה הרוס, הוא בקושי הסתכל עלי.
ואז הסתכלתי על הפלג החדש שלי, שצבעו היה שחור, צבע האומץ, צבע הפחד, הצבע הטוב מכולם, הם הריעו לי, צעקו כל כך חזק שלא יכולתי שלא לחייך, ירדתי מהבמה והלכתי לפלג החדש שלי, וחיכיתי יחד עם שאר המועמדים ואנשי אומץ לב.
פחד מעורב בבהלה הציף אותי בגלים קטנים כשקלטתי את פניו של אלכס ממקומי, הוא נראה חיוור והרוס
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זה בסדר לגמרי. זה כן היה קיטשי אם אלכס היה רץ בקריאות אהבה ובוחר באומץ לב רק למען אהובתי ההו-כה נאהבת. אבל הוא לא.
בכל מקרה, מרענן לקרוא על מישהו שלא עורק.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חח.. סטינגריי.. אני חולה על המשפטים האלה שלך:)
וגם מפי לא ערקה.. ;) [מפי = מפוצלים.. תרגילו את עצמכם. אני את עצמי כבר הרגלתי P:]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נדי עריקה מהקרבה עצמית-

אני הולכת לאט ומשלבת ידיים, למרות שאני עדיין חייבת למהר אם אני רוצה להספיק לטקס הבחירה.
היום. זהו זה. היום. לא הייתי לחוצה ככה מאז שחגגנו לאחותי ליה יומהולדת 12.
זה היה נורא. הייתי צריכה, לבדי לתכנן מסיבת הפתעה בלי שום עזרה! קישוטים. מאיפה בדיוק משיגים קישוטים בפלג הזה? עוגה. תנסו אתם ללכת 4 קילומטר עד לפלג ידידות ולהשיג עוגה אמיתית. כולם צחקו עלי. הצביעו עלי. ״תראו נוקשה עם עוגה בפלג ידידות״. ומה בנוגע למתנה? רציתי לקנות לה שעון. אבל לא סתם שעון. משהו מיוחד. כן אני יודעת כמה אנוכי זה נשמע. אבל.. השעון הזה משך את העין שלי. חסרת פלג אחת הכינה שעונים כסופים. וזה היה פשוט.. מבריק. מגרה. משהו *יפה*.
בכל מקרה, טקס בחירה, התוצאות של המבחן שלי היו מפתיעות.
זה לא ייתכן בכלל. סיפרתי על כך לאחותי בלבד והיא סיפרה לי על שלה. הפלג שהיא התאימה לו, דווקא די מתאים לה. אבל שלי? אני יצאתי אממ.. משהו שהוא לא כל כך דומה לי.
אני מרגישה נגיעה קלה בכתף. אמא שלי. ״פלג קודם לדם שמש שלי. אבל אני רוצה שתעשי את הבחירה הכי טובה. תשקלי. את חשובה יותר.״ אני מהנהנת וממשיכה ללכת.
בפלג שלנו אסטר להשתמש במדרגות. אנוכי מידי. אנחנו עולים במדרגות של ההאב. זה מתיש אבל נו.
אני מתיישבת בכיסא 244. הוא קר ומתכתי ומעביר צמרמורת בכל הגוף שלי. אחותי יושבת לידי והורי מאחורינו.
אנחנו הפלג האחרון. עוד 16 אנשים עד שאחותי תלך לחתוך את היד שלה ולהשפיע על כל הגורל העתידי שלה.
רגע. זה לא יכאב? רק עכשיו המחשבה עברה בראשי. אוף. אבל איזה פלג לבחור? אולי.. אני אשאר עם הוריי? הם לא יכולים להשאר בלי אף אחד.. אולי אני אעבור עם אחותי? אבל.. פלג קודם לדם, לא?...

הבחירה של אחותי. ידעתי.
השם שלי נשמע בקול מתכתי ברמקולים. ג׳נין מעבירה בי צמרמורת אבל גם סוג של הערצה.
אני קמה ומסתובבת ומסתכלת על ההורים שלי. הם דומעים בגלל הבחירה של ליה כמובן. אני לא רוצה לאכזב אותם.. אני מחבקת אותם פעם אחת ואחרונה.
אני יורדת במדרגות השיש. כל כך הרבה מבטים נעוצים בי. אני בוהה במדרגות וזהו. אני מקווה שאף אחד לא רואה את הפחד שמשתולל בתוך תוכי כרגע.
אני מסתכלת על כפות ידי האדומות והמשופשפות מהמעקה של המדרגות. יד שמאל שלי עומדת לדמם עכשיו, את מוכנה יד שלי?
ג׳נין מושיטה לי סכין אדומה. ״את מוכנה ליום הראשון בהמשך החיים החדשים שלך?״ השאלה לא ממש מעודדת אותי. מאיפה היא יודעת שאני מתכוונת לערוק? היא ראתה את המבחנים? לא.. אסור.. דיי אל תחשבי על זה גם ככה יש לך מספיק לחץ. אני מנגבת את הזעה מהמצח ולוקחת בהיסוס את הסכין. אני מנגבת אותה בקצות שמלתי האפרורית.
הקערות. חמש קערות שיש גדולות. גחלים בוערים לאומץ לב, זכוכית שבורה לכנות. מים לאוריינות. אדמה לידידות. ואבנים אפורות להקרבה עצמית. הפלג שלי.
כל הקערות מלוכלכות בטיפות דם שהתערבבו ויצרו גוונים חדשים של אדום.
הבטן שלי מתהפכת. ״נו כבר!״ אני שומעת צעקה מהצד של אומץ לב. אני בולעת רוק ובוהה בקערות. אני נותנת מבט חטוף להורי ולאחותי שרק הרגע התחילה חיים חדשים.
אני לוקחת את הסכין ביד רועדת, אני חותכת בעדינות את העור שעל כף היד. הדם לא יוצא. אני לוחצת על העור. אבל זו רק שריטה מסכנה.
ג׳נין מצביעה על פנים כף היד שלה. כן אוקיי. אני הופכת את היד ומחזיקה את הסכין סנטימטרים ספורים ממנה.
אני חותכת מהר ולחוצת על העור בשביל שהדם יזרום מהר יותר. המים הורודים נעשים עוד יותר ורודים. סוג של צבע מזוויע של תמצית פטל לשתייה.

אני שומעת מחיאות כפיים רועשות מהצד של אוריינות.
״נויה אלשחר״ אני מפנה את המקום לילדה אחר. מהפלג שלי. אה סליחה, מהפלג הקודם שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
תודה מישי ;) אבל כנראה שהייתי עסוקה מדי בזה שמפי (התרגלתי) חשבה שהדמות שלי לא נראית חכמה במיוחד. *BURN*
ו..אני לא בטוחה שבהקרבה עצמית חוגגים יום הולדת. לא נורא.
אבל עשית לי עכשיו בחילה מהמיץ פטל o~O
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ואיי אני בחיים לא ישתה מיץ פטל עכשיו 0_0
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קייט, עריקה מהקרבה עצמית:
אני זוכרת שבכיתה א׳ הלכנו לסיור במטה של הקרבה עצמית. במטה, אמרו לנו ביטוי שנחרט בזכרוני מאז: פלג קודם לדם.
היום הוא יום הבחירה שלי. היום שבו הגורל שלי ישתנה.
אני רואה אנשים בוכים, אנשים שמחים, יושבים על הכיסאות ומחכים... לרגע האמת.
במבחן ההתאמה שלי לא יצאתי מפוצלת, התאמה מלאה לאוריינות... אבל אני זוכרת את הפעם היחידה שזה לא היה ככה, שלא הייתי הנערה הצינית, החכמה והמתחכמת שאני עכשיו.
הכל התחיל בבת המצווה שלי. מובן שלא יכלתי לחגוג, לשמוח. מסיבה היא מותרות. ההורים שלי שנאו אותי, תיעבו אותי, את המרדניות שבי.
החלטתי לעשות משהו שונה, לעשות משהו מרגש, משהו מסוכן. באותו הלילה, פרצתי למטה של פלג הקרבה עצמית, רצתי לחדר הבקרה והפיקוד... ושם ראיתי את זה: מפה של כל שיקגו, העיר שמחולקת לחמישה חלקים מושלמים, ובמרכזה ההאב. אותו מגדל שאני נמצאת בו עכשיו.
אני לא חוששת או דואגת, אני יודעת מה אבחר. כשג׳נין קוראת בשמי, אני לא מהססת. אני ניגשת מיד לדוכן, ונותנת לדם לטפטף לתוך המים.
אני מתקדמת לכיוון המושבים הכחולים, זורקת מבט עוקצני להורים שלי... וצופה.
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אלכס(בן)-ידידות:
(ביקשו ממני לתקן משהו אז...אני אמחק את הקודם, כמובן)

הלכנו לעבר עגלת הסוסים, כשאני נותן מחזיק לרוי ולכיילב את היידים. רוי קשקש על הא ועל דא, אבל אני לא יכולתי להקשיב לו. הייתי לחוץ מידי. בנוסף הלכו איתנו אמא שלי, ג'קי והוריה, המשפחה שלי. סוג של. אחרי שאבא מת, המשפחה שלי הייתה שבורה. אמא בקושי יכלה לתפקד מרוב אבל וגם אני הייתי שבור מכך. העובדה שלא אראה את אבא שלי, שהערצתי ואהבתי, יותר כאבה לי מאשר כל כאב אחר שחוויתי איי פעם. זה היה הכאב של העבר שנשאר ועל העתיד שחמק ממנו, וגם ממני. הכאב של האובדן. זאת הייתה תקופה קשה, אך כל הפלג הבין אותנו ועזר לנו, במיוחד משפחת ג'ולס.
אני שם לב שאמא שמה את היד על הכתף שלה על ג'קי לאות עידוד. כנראה שהיא שמה לב שמשהו לא בסדר אצל ג'קי וצריך לעודד אותה. לרוב אמא שמה לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם, או שאולי אני לא שם לדברי האלו. אני עוזב את ידו של רוי בשביל להחזיק את ידה. "מה שלא יהיה, אנחנו ביחד." אני אומר ומחייך חיוך גדול. כי זה נכון. מאז מותו של אבי היא הייתה לידי בכל יום והצליחה להוציא אותי מהדיכאון שהייתי בו. לאט לאט התחלתי להתאהב בה: בשיער השחור שלה, בחיוך שלה, באנרגטיות שלה ובעצם בכל דבר קטן בה. רציתי להישאר איתה יותר ויותר ושלא ניפרד. אני בטוח שלמרות שלפעמים האמונות של הפלג לא מתאימות לה, במבחן יצא לה ידידות והיא תישאר פה. הלוואי. אז למה מכרסמת בי חששה שהיא תעזוב את ידידות? אותי? לא! זה לא יקרה!
אנחנו יורדים מהמרכבות ואמא לוקחת אותי לצד, בזמן שרוי וכיילב רואים את פלג אומץ לב קופצים מהרכבת. כמובן שרוי נראה מתלהב מהמראה וכיילב מנסה לגרום לרוי לצעוק קצת יותר בשקט, כמו תמיד.
"אלכס," אמרה אימא וניגבה דמעה מהעין שלה, "אני רק רוצה שתדע שלכל בחירה, אני אהיה מאחוריך. לא משנה לאן תבחר, או מה תעשה, אני מאחורייך" היא נשמה עמוקות. זה לא ברור שאבחר בידידות? "ו...אני גאה בך." אמרה ומחצה אותי בחיבוק ושאלה אותי בשקט, "אתה לא כמו אביך, נכון?"
אבי היה מפוצל. זאת אומרת שלפי מבחן ההתאמה, הוא התאים לשני פלגים: אומץ לב וידידות, אבל בגלל הסכנה הגדולה שיש באומץ לב למפוצלים הוא עבר לידידות. אמא ידעה את סודו כבר הרבה שנים וגילתה לי שבועיים לפני מבחן ההתאמה שלי וגרמה לי להבטיח לא לגלות לאף אחד כולל רוי, כיילב וג'קי. אבא הוא בעצם ההוכחה לכך שהמערכת שלנו לא מתאימה לכולם….לפחות זה מה שאני חושב על כך.
"לא." לחשתי לה בחזרה והיא עזבה אותי ונראתה רגועה יותר. כנראה חששה שאני אהיה בסכנה מסוימת אם אהיה מפוצל.
נפרדתי מאמא, מכיילב ורוי (שעדיין התלהב על האנשים באומץ לב) והלכתי ביחד עם ג'קי ולבסוף גם אנחנו היינו צריכים להיפרד וכל אחד ישב במקומו. ג'אנין, ראש פלג אוריינות התחילה לדבר בהתלהבות על חשיבות הטקס הזה וכמובן שהמשפט "פלג קודם לדם" הופיע בנאומה. אני מעריך אצלה את העובדה שהטקס ולימודים בכלל מעניינים אותה כל כך.
כל אחד, אחד אחרי השני, עלו בתורם עד שהגיע תורה של ג'קי. הסתכלתי על כל צעד שלה, על איך שהיא חטפה במהירות את הסכין עד שהיא הסתכלה עליי. חייכתי חיוך מעודד והיא חתכה את עורה מעל קערת הגחלים, הקערה של אומץ לב. הקריאות עידוד של אומץ לב נשמעו בכל רחבי האולם וראיתי אותה הולכת בחיוך אל הפלג החדש שלה.
הרגשתי איך הכאב בתוכי מתחזק בזמן שנקרא השם הבא ברשימה. למה היא עזבה? האם זה באשמתי? למה היא לא סיפרה לי או להוריה? ואולי, רק אולי, אני צריך לעזוב איתה? לעבור לאומץ לב? הרי אבי בא מאומץ לב.
החלטתי לעשות סדר במחשבה.
'למה היא עזבה? כנראה שהמבחן הראה לה שהיא מתאימה לאומץ לב, ועד כמה שקשה להודות בזה - ג'קי אף פעם באמת לא הייתה שייכת לידידות והרבה פעמים הייתי צריך להעיר לה על דברים.
האם זו באשמתי? אני לא חושב. הרי היא עשתה זאת בלי קשר אליי. לא כל העולם סובב סביבך, אלכס שאנון. 'הזכרתי לעצמי.
'למה היא לא סיפרה לאף אחד? כנראה שג'קי חשבה שזה יכאב לנו ולה יותר מידי והיא לא יכלה לספר.
האם אני צריך לעזוב איתה? לא. הרי אני מתאים לפלג ידידות. אני אוהב את הבגדים הצהובים והאדומים, את החקלאות, את העקרונות והאמונות. אני לא יכול לראות את עצמי רץ וקופץ ועושה את כל מה שיצפו ממני לעשות באומץ לב. זה לא אני.
היא עשתה את הבחירה שעשתה אותה מאושרת, וכך גם אני.'
"אלכס שאנון!" אומרת ג'אנין ואני קפצתי ממקומי. הלכתי ממקומי אל הקערות המלאות בדם, לוקח את הסכין וחותך מעל הקערה של ידידות.

(ותודה לכל מי שהגיב ♥)
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מועמדי אוריינות היקרים - סיימתם ראשונים!! כל הכבוד! תזכרו שזה אתם.
ולפלגים האחרים - תזדרזו! כל הקודם באמת זוכה..
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
במה אנחנו זוכים?
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אתם לא זוכים בכלום. אבל יש לכם יתרון [שיוסבר בהמשך] בחלק הבא.
זה רק אני, או שאני באמת חוזרת על עצמי?..
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
[אני כתבתי קודם תגובה והיא נמחקה לי!! הייתי אמורה להופיע אחרי נדי לימונדה.]
ליה-עריקה מהקרבה עצמית לכנות.

אמאל'ה. זה כל מה שיש לי להגיד. זה ממש מלחיץ לעשות את הבחירה הזאת. בחירה שיכולה לשפר את חייך או להרוס אותם. אני מסתכלת לצידי על נדי ורואה שהיא לחוצה בדיוק כמוני.
אני זוכרת שביום מבחן ההתאמה אמרנו אחת לשניה את התוצאות. אמרתי את התוצאה שלי ראשונה. נדי לא הייתה מופתעת, וגם אני. כבר שמתי לב בגיל 13 שקשה לי לשקר ושאני חסרת טקט לחלוטין. אבל כשהיא אמרה את התוצאה שלה, התחלחלתי. נזכרתי בכל אנשי אוריינות שהפילו אותי, דרכו עלי, דחפו אותי והשפילו אותי בבית הספר. אבל גם חשבתי על זה שדרכינו הולכות להיפרד. אני מתחילה לבכות ומחבקת אותה חזק. היא נשארת אדישה.
ועכשיו? כשהשרירים שלי שורפים מהעלייה במדרגות של ההאב שנראות כאילו אין להן סוף? אני נותנת יד לנדי ולוחצת עליה. כעבור כמה שניות המדרגות נגמרות.
אנחנו מתיישבות וההורים שלנו מתיישבים בשורה מאחורינו. זה נדמה כאילו עובר נצח עד שמוקרא השם שלי. וטוב שכך. יש לי זמן. אני יודעת שלפי האלפבית השם שלי יוקרא לפני נדי. אבל מה לעשות? וכאילו בכוונה, דווקא כשכמעט הצלחתי להגיע להחלטה, השם שלי מוקרא. אני נותנת חיבוק מהיר לנדי אבל לא יכולה לתת להורים שלי חיבוק פרידה כי כמו שאמרתי, הם בשורה מאחורינו וזה יקח לי יותר מידי זמן.
אני ניגשת לאמצע המעגל ולוקחת ממרכוס את הסכיך המושטת. רגע, זה בעצם אמצע-חצי-המעגל. חהחה, אני מנסה להצחיק את עצמי בבדיחות לא מצחיקות ברגעים שכאלה. אוי, אני חסרת טקט אפילו לגבי עצמי.
אני מסתכלת על הסכין באיטיות. ואז באוטומטיות, כאילו עשיתי את זה מיליון פעם, חותכת את העור בידי השמאלית. וזה לא כואב לי. אני לוחשת "אני מצטערת, אמא. אני מצטערת, אבא." לרצפה עם דמעות בעיניים ומושיטה את היד לקערה עם הזכוכיות השבורות. הדם שלי מטפטף וזולג על הזכוכיות עד לתחתית הקערה לשלולית שנקוותה בידי הדם של השאר שבחרו בפלג זה. השלולית התחילה להקריש. בעעעעע.
אנשי כנות מריעים. ואני? אני מחייכת ורצה אליהם. אבל כשאני מגיעה אליהם אני מתחילה לבכות. מישהו מושיט לי ממחטה. מרכוס מתיישב וג'נין מחליפה אותו. אני נרגעת לכמה שניות ואז פורצת בזרם חדש של דמעות כשהשם של נדי מוקרא בקול מתכתי וחסר גוון.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ו... פלג כנות היקר והמדהים שלנו - אתם סיימתם שניים! כל הכבוד, וכו' וכו'.
תזכרו לא לשכוח.. ;)
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהמ..
כן. את חוזרת על עצמך :P
ותמיד דמיינתי את הקערה של פלג כנות פשוט.. ובכן, עשויה מזכוכית. לא שיש בה זכוכיות שבורות. אבל נחמד לראות נקודות מבט שונות.
זוכים, מקבלים.. נו, אותו הדבר. מה היתרון?
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי שהיא ערכה מידידות בגלל שהתאהבה ,בזמנו חשבתי שזה טיפשי אבל עכשיו אני לא בטוחה,הרכבת נעה במהירות מול השדות והנוף שחולף,אני אוהבת את ההרגשה הזאת את האנדרינלין הזה שזורם בכל הגוף שלך כנראה פשוט בגלל שגדלתי פה,אני אומץ לב זאת מי שאני,ולפעמים אני רוצה שקט ורוגע אלה לא התכונות שמאפיינות אומץ לב,אני זוכרת שפעם ניסיתי לצייר את הנוף הזה מהרכבת אבל לא הצלחתי,היא נעה מהר מדי הכול נע מהר מדי.
חברי מביטים בי אבל אני מתעלמת מהם,הם יודעים על מה אני חושבת,אני סיפרתי להם על מה חשבתי,כל השבוע הם התנהגו ככה,הזכירו לי כמה המקום הזה נהדר,שאנחנו חלק מכל זה הזכירו לי כמה אנשי ידידות מעצבנים מה שלדעתם לא מתאים לי,חוץ מניק שכמובן ניצל את ההזדמנות לעצבן אותי,"דווקא החלק של המעצבנים מתאים לך בול" אני מחייכת מה שעוצר אותו בבלבול כי בדרך כלל אני מוציאה עליו לשון ומקניטה אותו חזרה מה שאני עושה מאז שהיינו ילדים ,עכשיו הוא לא מביט בי ושקוע במחשבות משלו,הוא מרים את מבטו אלי כששם לב שאני מביטה בו,אני שונאת להודות בזה אבל אם אני אלך אני אתגעגע אליו,הוא מעביר את ידו בשערו השחור וקם וכך גם כל השאר,"הגיע הזמן לקפוץ" הוא אומר לי,כאילו זו הפעם האחרונה שאני הולכת לעשות את זה,אנחנו הולכים אחורה כדי לקחת תנופה וקופצים,אחד אחרי השני ומתחילים לרוץ,אני אוהבת לרוץ אבל אני מתעייפת מהר,אנחנו עוברים על פני הפלגים עד שאני נשארת בין האחרונים לריצה מאחורי מישהו תופס בכתפי,"אבא" אני מסתובבת אליו בחיוך,שיערו צבוע לאדום כמו שלי אבל לעומתי ישלו הרבה קעקועים שמכסים את כל הזרוע שלו ואזור הגב "היית צריכה להקשיב לי בנוגע לריצה אבל את העדפת לשחק עם הילדים",בתור ילדה קטנה להגנתי העדפתי לשחק ולא לרוץ קילומטרים רק בשביל לשפר את הריצה שלי,הוא אוהב להזכיר לי את זה כל פעם,אני מאיצה את המהירות להוכיח לו שהוא טועה והוא עוקף אותי במהירות,"ניסיון נחמד,אבל לא יעזור לך" כזה אבא תומך יש לי. אם יש לו איזשהי דעה לגבי העניין של הפלגים הוא לא מביע אותה ועל זה אני מודה לו.
..........
אנחנו מתכנסים כולנו באולם כל פלג והמקום שלו אפשר לזהות בקלות מי זה מי לפי הצבע של בגדינו,כמובן התכוננתי לנאום המשעמם הזה כל טקס שהיה לנו לא משנה באיזה עניין, כלל נאום ארוך ,עד שהגיע החלק שמקריאים שמות עברה חצי שעה ואז נפל לי האסימון,צעקה חרישית נפלטת מהפה שלי וקלואי מסתכלת עלי כאילו השתגעתי,אפילו לא שמתי לב שהיא התיישבה לידי,היא הייתה כל כך שקטה ולא אמרה שום דבר על הנאום ועד כמה הוא לא נחוץ ומרגיז,מה יקרה כשיגידו את השם שלי?? מה אני עומדת לבחור? המקריאנית מקריאה שמות לפי הסדר שברשימה, לא מתאים לי להילחץ,הזמן עובר לאט אני מסתכלת חסרת נשימה על הרשימה כאילו בכוחות סודיים אני מנסה למצוא את שמי בסדר של הרשימה דרך הנייר,מישהו תוקע בי מרפק,ניק מסתכל עלי "את חיוורת" כתגובה אני מסמיקה מה שמבליט עוד יותר את האדום בלחיים שלי "יהיה בסדר" הוא קורץ לי,אני חוזרת לנשום,אפילו לא שמתי לב שעצרתי את הנשימה וחוזרת לחשוב כמו בנאדם,אני יודעת מה לבחור,אין פלג אחר בשבילי חוץ מאומץ לב,חברי פה ניק,קלואי,אבא שלי,חיי פה,אני עוצמת עיניים ואז נעצרת כי השם הבא שעולה הוא שמי,אני פוקחת את עיני ועולה בביטחון מזויף לקערות,אני מסתכלת אחורנית על הפלג שלי,המשפחה שלי ואז אני מבחטה בשאר הפלגים כולם נורא שקטים,חוץ מאחד כמובן,אני מחייכת לעצמי,זיכרון ישן עולה כשכולם רצו את הקילומטרים הילדים שאבא שלי הרשה לי לשחק איתם,אני לוקחת את הסכין וחותכת את היד,החתך שורט אני בוחרת את המקום מאותה סיבה שאמא שלי בחרה באומץ לב,אני התאהבתי,הדם שלי נוטף על הקערה,אני יודעת שהם מביטים,אני מצטערת אבל זו הבחירה שלי ורק שלי,המקריאה אומר בקול

ידידות.
(מצטערת שזה קצת קצר ולא משהו אבל ישלי עוד שבוע לימודים עמוס אז אני אנסה יותר פעם הבאה)
Lonely walker לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אנשי אומץ לב (החדשים!) התעוררו!!!
אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו יכולים להיות הכי טובים (גם מקום 3 זה טוב :) )
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מקים שלישי הוא גם טוב, אבל לא הכי טוב :p
בכל מקרה, יש עד מחר. אני מעדיפה לא להתחיל את המשחק כשחצי מהמועמדים לאומץ לב הם חסרי פלג.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חסר רק אחד מאומץ לב, לא?
כן. סאנסה.
אני אדבר איתה.
ולגבי כל השאר -
יש לכם עד מחר! תגיבו מהר - או שתהפכו לנטולי פלג!!
אתם יודעים, יש לי הרגשה שכמה פה לא מגיבים, כי הם רוצים להפוך לנטולי פלג.. [=תירוץ לצאת מהמשחק]
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
וככה מסננים אנשים.חוץ מזה, ככה אני יכולה לחפור *חיוך מאושר במידה מעט מדאיגה*
סאנסה לפני 11 שנים ו-3 חודשים
דני:
עמדתי שם, הסכין ביד, הגנבתי מבט מהיר להורי, הם מצפים שאני אבחר באוריינות, אבל אני לא יכולה לעשות זאת. עוד לפני מבחן ההתאמה היה לי הרגשה שמשהו בי לא בסדר, אף פעם לא הייתי כמו כולם. מבחן ההתאמה הראה לי למה, אני לא מתאימה לשם אני מתאימה לאומץ לב. לרגע חשבתי על כל מה שאני משאירה מאחור, אבל זה שווה את האובדן. לקחתי את ידי וחתכתי אותה, והושתתי את ידי לקערה של...אומץ לב.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אומץ לב! אתם במקום השלישי!
להזכירכם, הפרק ייסגר היום. מי שלא יגיב עד השעה 23:59 יעוף מהמשחק.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
דרים וניימי לא הגיבו.
מישהו רוצה לדבר איתם?
אני חפרתי מספיק בשביל חיים שלמים.. :/
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אדבר עם ניימי.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ו... הפרק נסגר.
מצטערות אלכס וטיילור - אבל מהיום אתן נטולות פלג. ביי ביי.
תהנו, ובהצלחה בחיים!

כל השאר - בקרוב יפתח החלק השני.
המקומות הם:
אוריינות
כנות
אומץ לב
הקרבה עצמית
ידידות
[מכיוון שבלי ניימי ודרים, פלג הקרבה עצמית סיים קודם]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מה? אוריינות סיימו קודם, כולנו הגבנו.
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קודם = לפני ידידות. לא בדקתי אם הוא גם סיים לפני שאר הפלגים, עכשיו שאני חושבת על זה.
*בודקת*
חח נדי, מזל שאמרת. בלי דרים, פלג הקרבה עצמית באמת סיים ראשון P:
אז המקומות הם:
הקרבה עצמית
אוריינות
כנות
ידידות
אומץ לב
[האחרונה שהגיבה הייתה סאנסה, והיא מאומץ לב]
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
--FACEPALM--
גרייס לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זה לא הוגן!!! הם לא סיימו ראשונים, אלא רביעיים יחד עם אומץ לב, כי אחד מהמשתתפים לא הגיב.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
ש לי תאוריה. בואו נגיד שיש 800 משתתפים מאוריינות ו800 והקרבה עצמית, הראשון שמגיב הוא הקרבה עצמית, וישר אחריו מגיבים אוריינות ושאר הפלגים בלהלה בלהבלה אבל 799 המקריבים העצמיים פשוט לא הגיבו, ככה שהם יצאו מהמשחק, והיחיד שנשאר במשחק הגיב לפני כולם, למרות שאוריינות כולם הגיבו ואין אחד שיצא מהמשחק, למרות שהם לא התחילו ראשון, אז מה זה אומר שהקרבה עצמית סיימו ראשונים, זה ממש לא הוגן.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נדי צודקת. היא לא יודעת לנסח את זה טוב פשוט =,=
אני מנסחת שוב [זכויות לנדי, אם היא תרצה בהן.]:
בואו נגיד שיש 800 משתתפים מאוריינות ו800 מהקרבה עצמית. הראשון שמגיב הוא מהקרבה עצמית, וישר אחריו מגיבים כל אוריינות ושאר הפלגים. אבל 799 המקריבים העצמיים פשוט לא הגיבו, ככה שהם יצאו מהמשחק. היחיד שנשאר מהקרבה עצמית הגיב לפני כולם. למרות שאוריינות כולם הגיבו ואין אחד שיצא מהמשחק, למרות שהם לא התחילו ראשונים, זה יחשב שהקרבה עצמית סיימו ראשונים, וזה ממש לא הוגן.
נדי לימונדי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
^^^^^^^^^^^^
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היה צריך שכל חברי הפלג יכתבו. אם אחד מהם לא כתב - כלומר שהם לא סיימו. אפילו אם בכך שהוא לא סיים הוא חסר פלג. ואם רק אחד מחברי הקרבה עצמית יכתוב והשאר לא? זה קצת לא הוגן שפלג שכולם בו השקיעו והגיבו לא יסיים ראשון כי מי שלא כתב נשר, ולכן טכנית כל אלה שכרגע בה"ע (הקרבה עצמית) סיימו.

אוקיי, אני אסביר את עצמי.
עבור שלב הזה, דרים נחשבה בתור חברת ה"ע. רק מרגע שהחלק הזה נסגר, בחלק שבו לא כל הקרבה עצמית הגיבו, רק לאחריו היא כבר לא נחשבת חלק ממנו. לכן, טכנית, אוריינות הם עדיין הראשונים.
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מתי יהיה החלק השני?
behind the music לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אבל רגע , יש פלגים שמהם יש 2 ילדים ויש פלגים שיש 4 ילדים . יהיה יותר קל לפלג כנות שבו יש 2 ילדים לסיים קודם , מאשר לפלג ידידות או אוריינות שבהם יש 4 ילדים , לא ?
בכל אופן , כל עוד אנחנו בשלב מוקדם - העברות פלגים עדיין תקפות? כי אם כן אין לי בעיה לעבור לכנות או משהו כדי שבידידות יהיה 3 ובכנות יהיה 3 , כדי ליצור מצב קצת יותר מאוזן [חוץ מזה שיצא לי במבחן ידידות וזה בעייתי בשבילי כי אני אוהבת ליצור דמויות רעות ולא חברותיות בשום צורה כלשהי *צחוק מרושע*]
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*אנחה* תירגעו חבר'ה. זה לא כזה רציני.
גמאני חשבתי ככה, ובגלל זה גם כתבתי את הסדר המקורי, אבל אז נדי אמרה משו [לא זוכרת כבר מזה היה] שגרם לי להסתכל על זה ככה.
בכל אופן, שיהיה.
הסדר הוא כזה:
אוריינות
כנות
אומץ לב
הקרבה עצמית
ידידות
מה שהיה צריך לבדוק זה מי סיים קודם בשני הפלגים שלא כולם הגיבו - הקרבה עצמית או ידידות. וזהו:)
מרוצים? P:
ונשתדל לפתוח את החלק השני בימים הקרובים..;)
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זה חוק ממש מטומטם מי יסיים ראשון מהפלגים,תסדרו את זה כי המשחק ימות
מישי לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חח.. עכשיו ראיתי שבטעות פתחתי דיון.
הנה מה שהיה כתוב שם:
יש את הדבר הזה רק בחלק הזה - כי אנחנו צריכות סדר מסוים לשלב הבא. תחכו ותראו.
קצת סבלנות..
sunwing לפני 11 שנים ו-3 חודשים
מתי החלק הבא?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חוקים כללים לפני המשחק:
- אין לקלל, לפגוע, או לבצע כל מעשה אלימות מוגזם שעלול לפגוע באדם כלשהו.
- אתם יכולים לתאם ביניכם שיחה בין הדמויות שלכם, ואח''כ גם לכתוב אותה בפרק.
- המשימות, ההוראות, וכל דבר אחר שקשור לפרק יימסרו לכם. השתדלו לא לכתוב דברים על דעת עצמכם, בעיקר כי זה ייצור בלבול בין השחקנים.
שימו לב, שאלה לא כל החוקים.
כללים מסוימים שקשורים לפרק מסוים, יופיעו בהוראות של אותו הפרק. [ראו חוק 3]
וזהו, לבנתיים.
המשחק צפוי להתחיל ביום ראשון, 22.6
בהצלחה לנו! ;)
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הודעה חשובה!

שלום שלכם חברי משחק יקרים (כן, אני מנסה להפוך את זה לרשמי...)
אז ככה. אני דאה להכריז שהמשחק נפתח בקרוב - ובקרוב זה אומר ביום ראשון ה- 22/6/2014. (זאת אומרת, בתקווה ומישהו פה אחמאחמ ישלח את הטופס שלו כבר [מי שזה אליו, יודע/ת]).
אז לכל מי שרוצה לשנות פרטים על הדמות שלו / להצטרף / לצרף חברים שלו, יש לו זמן עד יום חמישי הזה (19/6). באותו היום אני ומישי נשלח לכם הודעה מאוד חשובה שבה יהיו פרטים וחוקים כללים לגבי המשחק ונענה על שאלות, אז:
כל מי שרוצה לשאול שאלה כלשהי - על משהו שהוא לא הבין, שהוא רוצה לדעת, שקשור בדמויות או בכל דבר אחר - שיכתוב אך ורק בתגובות של ההודעה הזו את השאלה שלו וביום חמישי אני ומישי נענה על כל השאלות במרוכז.

אה, וכל מי שרוצה לשנות משהו או לשאול שאלה שקשורה אך ורק לדמות שלו והוא לא רוצה שאחרים ידעו, מוזמן לשאול לי או למישי לפרטי. אבל אם זו שאלה שאתם חושבים שיש הרבה שאולי ישאלו עליה תכתבו בתגובות של ההודעה הזו.

*הודעה כתובה בלשון זכר, אך מיועדת לשני המינים.
תודה. (כן, אני באמת מנסה להיות רשמית. נכון שזה לא עובד לי?).

XD
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
את דאה?
טוב, גם זה משהו X)
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אם התכוונת אליי ב״אחמממ״ אז סורייייייע אני פשוט שוכחת!!
תזכירו לי מחר בבוקר פליזזזז
ואם זאת לא אני אז עדיין תזכירו לי כי אני צריכה לשלוח;)
לילט לכולם
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אנשים!! אנחנו ממש עוד מעט מתחילים!
תתחילו לקרוא את הדמויות של כולם כדי שתדעו מי זה מי..
אני מקווה שעד סוף השבוע הזה נוכל כבר להתחיל.

פרטים בהמשך...
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
המצב בפלגים עד עכשיו:
שלושה מאומץ לב
שניים מאוריינות
שלושה מידידות
אחד מהקרבה עצמית.

S-E-59_14 ואני נצטרך כנראה להשתתף גם.
וניימי - אנחנו מחכים לטופס הראשון של המשתתף מכנות..

אם אתם מכירים אנשים שירצו להשתתף - אתם יותר ממוזמנים לגרום להם לבוא.
יהיה מעולה אם נגיע למצב של שלושה מכל פלג.. *אופטימית*
אבל אם נראה שאין התקדמות, נתחיל במשחק.
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני אשאל חברות
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
עוד כמה זמן מתחילים?
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-4 חודשים
בקרוב אני מקווה. אנחנו רק צריכים שניים לפחות לכנות...
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הממ..
אולי אני אשחק שתי דמויות?
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ממש מצטערת שלא שלחתי תופס עדיין פשוט יש בגרויות מתכונות וכאלה... מחר יש לי מתכונת אחרונה ואז יש לי שבוע ריק (יששששששששששש)
אז אני אשלח בע״ה מחר תופס;)
ד״א אני כנות D:
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
יאי!
ויש עוד אחת מכנות!ואת S-E-59_14 ואותי שנצטרף למה שחסר!
זה יוצא.. *מחשבת*.. שלושה מכל פלג! [בהנחה שגם ניימי *אהמאהמ* תועיל בטובה לשלוח טופס]
זה מעולה!
אנשים יקרים, אני שמחה לבשר לכם שאנחנו ממש עוד מעט מתחילים..!
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חוץ מאומץ לב, ששם יש ארבעה.. P:
behind the music לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אממ ... מתי מתחילים ?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כשיהיו מספיק מכל פלג..
behind the music לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כמה זה מספיק ?
S-E-5914 לפני 11 שנים ו-4 חודשים
מספיק זה בערך אומר שחסרים לפחות עוד שני אנשים להקרבה עצמית ושניים לכנות - בערך...
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
תורידי שנים. אמרתי לך שגם אנחנו הולכות להשתתף..! P: [או שפשוט לא נצליח להתחיל את המשחק הזה בחיים]
behind the music לפני 11 שנים ו-4 חודשים
עדיין אפשר להצטרף ?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
בטח.
אבל אנשים, להתחיל להזדרז.. :)
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אנשים, אם לא יהיו עוד שניים מכנות ושניים מהקרבה עצמית לא נוכל להתחיל!
אז, מי רוצה להקריב את עצמו?
או להיות קצת כן?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חח.. לכתוב את זה פה לא יעזור:)
צריך לפרסם בעוד מקומות.. ;)
מפוצלים ;) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
טוב, בגלל שאני ככ נחמדה באתי להציל אותכם!
אני כנות, עוד כמה זמן אני אפרסם את תופס ההרשמה שלי
אָרִיָה קארו (one piece forever <3) לפני 11 שנים ו-4 חודשים
למי לשלוח את הטפסים?
מישי לפני 11 שנים ו-4 חודשים
או ל S-E-59_14 או לי:)


©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ