25/8/10 מאת:ארי שמלה
אב מחונך
הוא הקיא לי על הראש, מה כבר יכלתי לעשות?. הוא רק בן 3 וכשהוא חייב להקיא, אז הוא חייב!
אני אף פעם לא אומר לו "לא". מה לעשות? זו חולשתי כאב מחנך. מהרגע שהביט בי בעיניו הירוקות הגדולות, כשהגיח מבטן אימו, הבטחתי לעצמי שממני הוא ישמע רק כן, אחרים ודאי יאמרו לו את המילה "לא" רבות במשך חייו וחשוב שידע שאני תמיד אמרתי לו כן.
בכל אופן אני חושבת שאתה רך מדי, היא טוענת, "אתה חייב ללמד אותו שלא תמיד מקבלים מה שרוצים", בעוד היא אומרת מילים אלו, מתנגן לי בmp השיר של הרולינג סטון-YOU CANT ALWAYS GET WHAT YOU WONT.
עברו 20 שנה. הילד מחרבן לכולם על הראש. מה הם יכולים לעשות?, הוא רק בן 23 וכשהוא חייב לחרבן, אז הוא חייב!
הודו, מחוז קלגה, הילד שם. טלפון ראשון לאחר חודש. בני מספר לי שהוא נהיה בודהיסט ושהדרך לנירוונה מתחילה בשיחות עומק שידרשו ממנו כמה חודשים טובים. מה אני יכול לומר, כן בני. מה שרק תרצה.
כעבור 3 חודשים, טלפון שני. הילד מרגיש דרקון. אבא אני יורק אש הוא אומר. כן בני, מה שתאמר. בא הצטרף אלי הוא דורש, ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז נסעתי.
נפגשנו ברישיקאש. הילד חיבק אותי בעוצמה. ישבנו לאכול והתלבשנו בסארי הודי מסורתי. הוא לקח אותי לחבר שלו ההודי, דרלאש. תבעט לו בביצים אבא, הוא מצווה עלי. אתה רציני? למה? אני אומר במבט חמור סבר. דרלאש אוהב את זה אבא. תבעט. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז בעטתי. דרלאש צחק כאילו דגדגתיו. איזה טיפוס מוזר.
כעבור חודש טסנו לביירות. חבר לבנוני שהכרנו בהודו הזמין אותנו ולא קיבל את המילה לא. "אותי לימדו שאין דבר כזה לא", אמר בכעס. ואנחנו, מה יכולנו לומר, הרי דגלנו בעיקרון חיים זה. אז נסענו.
פייזיר לקח אותנו להופעה של משפחת בנדאלי הדגולה, למספרי הסיפורים הלבנוניים וכמובן למסעדות הלבנוניות הטובות בעולם. אכלנו קירשי, טירקן זוחלו ועוד כל מיני מטעמים לבנוניים קשים להגייה.
אני צריך כליה הוא מצווה. למה בני? אתה חולה? שאלתיו. לא אבא, חבר שלי צריך והבטחתי לו. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז תרמתי.
הניתוח עבר בקושי רב והרופאים אמרו שיצאתי מדעתי. הסברתי להם שלבני אני לעולם לא אומר "לא". הם לא קיבלו את טיעוניי.
שמעתי את אשתי מטיחה בבני האשמות. בגללך אבא במצב קשה. למה אתה מנצל את חולשתו?. בני הבטיח לה שאני במצב טוב יותר מרוב בני האדם. "כמה באמת עושים חיים עם ילדיהם?, כמה באמת יכולים לתרום כליה?. אבא שלי מלך אמיתי. מי לא רוצה אבא כזה?. השיב לה".
עברו 40 שנה. אני כבר בן 84 ועל ערש דווי. אבא אני מצווה עליך להמשיך לחיות. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז המשכתי.
עברו 40 שנה. אני כבר בן 124. בני כבר נפטר. ואני, מה אני יכול לעשות. גם למתים יש כבוד ויש לעמוד בהבטחות. אז המשכתי עוד כמה עשרות שנים. מי יודע אולי גם מתושלח הבטיח.
אב מחונך
הוא הקיא לי על הראש, מה כבר יכלתי לעשות?. הוא רק בן 3 וכשהוא חייב להקיא, אז הוא חייב!
אני אף פעם לא אומר לו "לא". מה לעשות? זו חולשתי כאב מחנך. מהרגע שהביט בי בעיניו הירוקות הגדולות, כשהגיח מבטן אימו, הבטחתי לעצמי שממני הוא ישמע רק כן, אחרים ודאי יאמרו לו את המילה "לא" רבות במשך חייו וחשוב שידע שאני תמיד אמרתי לו כן.
בכל אופן אני חושבת שאתה רך מדי, היא טוענת, "אתה חייב ללמד אותו שלא תמיד מקבלים מה שרוצים", בעוד היא אומרת מילים אלו, מתנגן לי בmp השיר של הרולינג סטון-YOU CANT ALWAYS GET WHAT YOU WONT.
עברו 20 שנה. הילד מחרבן לכולם על הראש. מה הם יכולים לעשות?, הוא רק בן 23 וכשהוא חייב לחרבן, אז הוא חייב!
הודו, מחוז קלגה, הילד שם. טלפון ראשון לאחר חודש. בני מספר לי שהוא נהיה בודהיסט ושהדרך לנירוונה מתחילה בשיחות עומק שידרשו ממנו כמה חודשים טובים. מה אני יכול לומר, כן בני. מה שרק תרצה.
כעבור 3 חודשים, טלפון שני. הילד מרגיש דרקון. אבא אני יורק אש הוא אומר. כן בני, מה שתאמר. בא הצטרף אלי הוא דורש, ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז נסעתי.
נפגשנו ברישיקאש. הילד חיבק אותי בעוצמה. ישבנו לאכול והתלבשנו בסארי הודי מסורתי. הוא לקח אותי לחבר שלו ההודי, דרלאש. תבעט לו בביצים אבא, הוא מצווה עלי. אתה רציני? למה? אני אומר במבט חמור סבר. דרלאש אוהב את זה אבא. תבעט. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז בעטתי. דרלאש צחק כאילו דגדגתיו. איזה טיפוס מוזר.
כעבור חודש טסנו לביירות. חבר לבנוני שהכרנו בהודו הזמין אותנו ולא קיבל את המילה לא. "אותי לימדו שאין דבר כזה לא", אמר בכעס. ואנחנו, מה יכולנו לומר, הרי דגלנו בעיקרון חיים זה. אז נסענו.
פייזיר לקח אותנו להופעה של משפחת בנדאלי הדגולה, למספרי הסיפורים הלבנוניים וכמובן למסעדות הלבנוניות הטובות בעולם. אכלנו קירשי, טירקן זוחלו ועוד כל מיני מטעמים לבנוניים קשים להגייה.
אני צריך כליה הוא מצווה. למה בני? אתה חולה? שאלתיו. לא אבא, חבר שלי צריך והבטחתי לו. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז תרמתי.
הניתוח עבר בקושי רב והרופאים אמרו שיצאתי מדעתי. הסברתי להם שלבני אני לעולם לא אומר "לא". הם לא קיבלו את טיעוניי.
שמעתי את אשתי מטיחה בבני האשמות. בגללך אבא במצב קשה. למה אתה מנצל את חולשתו?. בני הבטיח לה שאני במצב טוב יותר מרוב בני האדם. "כמה באמת עושים חיים עם ילדיהם?, כמה באמת יכולים לתרום כליה?. אבא שלי מלך אמיתי. מי לא רוצה אבא כזה?. השיב לה".
עברו 40 שנה. אני כבר בן 84 ועל ערש דווי. אבא אני מצווה עליך להמשיך לחיות. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז המשכתי.
עברו 40 שנה. אני כבר בן 124. בני כבר נפטר. ואני, מה אני יכול לעשות. גם למתים יש כבוד ויש לעמוד בהבטחות. אז המשכתי עוד כמה עשרות שנים. מי יודע אולי גם מתושלח הבטיח.