26/8/10 מאת:ארי שמלה
התכונה הסופר אנושית
מיום שנולדתם הופעתי בחייכם. בעצם לפני שנולדתם, עוד כששאבתם חמצן מבטן אימכם. שאבתם אותי דרך צינורותיה, אני הוא הזרע של צרותיה.
אני תמיד מזדחל לאט וכובש את פסגת מחשבתכם. אתם עומדים בפני מבחן האל ואני שומט את הקרקע תחת רגליכם. אני שם להכשיל ולפגום בטיב יכולותיכם. אני המחיה או הממית את נפשכם.
כשאתם ניצבים בפני משימה חשובה, בעורקיכם הצרים מתפתחת הליבה. מי הוא זה הבא להכשילנו אתם שואלים, אך אתם את התשובה היטב יודעים. אתם מכירים אותי ואני אתכם, הלא נוצרתי מתוך נשמתכם. לי ברור ולכם דואב שאני הוא המציץ ברחשי ליבכם.
אני הוא השטן המחייך באפילה, אני הוא הערפד המוצץ דמכם בחשיכה. אני הוא הקוף המגחך דרך הכלוב, אני הוא בעל זבוב. אני הוא המתסיס את דמכם, אני הוא הג'וקר של רגשותיכם.
בלעדיי חייכם לא היו שווים כקליפת השום, בלעדיי הייתם לוודאי חור עמום. אתם צריכים אותי יותר מאוויר לנשימה, אתם זקוקים לי אף יותר ממים לרוויה.
אין מאורע חשוב בחייכם שאליו לא הוזמנתי, תמיד אני שם הורס לכם ת'שאנטי. יושב על רקתכם הצלולה בנעליי פונפון וכובע ליצנים בצבע הדרקון.
אני מביט לכם בלבן של העין ואתם משתתקים. אני קופץ לתודעתכם ואתם סיגריה מציתים. שואפים קצת עשן ונושפים ואז לפתע פלאי הפסיכולוגיה מתגלים.
רק בגללי אתם לוקחים חופש. אני הוא שיצר לכם שבת לנופש. אני האצבע המרקדת של גלגל המזלות. אני אחרון המחלות. אני הגידול שיושב לכם בלב, אני הוא הנושך כזאב. אני ידידו הטוב של הדוקטור/הפסיכולוג/הפסיכיאטר, אני אלוף יותר מכל האקר.
אני סובל מנוכחותכם העלובה, מזיעתכם הקרה, מחוסר המעוף וכפיפות עמוד השדרה. אתם הזבל הקיומי, השמן האלמותי, הרפש הצואתי, כן אתם השטן שלי.
הנוף של חיי מורכב מאישיותכם הנלוזה, משבירת רגעי השלווה. קצה נפשי מאפסותכם הקרירה, קצתי מהשגרה המרירה.
אני עתיק כימי בראשית. אני התכונה הסופר אנושית. אני נוצרתי בכדי אתכם לשפר, אני אהיה שם בכדי לספר. אני רב כוח, משתלט על כל מוח.
אומר לכם בשיא המחץ, הלא לי אתם קוראים.........לחץ.
נכתב לפני 15 שנים
26/8/10 מאת:ארי שמלה
העוצמה של הפיל הלבן
אני השולט עלי אדמות. אני יכול להיות כל מה שתרצו. אתם בסך הכל מסתכלים עלי ורואים מה שאתם רוצים לראות. כן אני האולטימטיבי.
אני כל יכול, אני הציפור של מוחותיכם המקובעים, אני האש שלא נכבית, אני הרוח שלא נעצרת, אני מי החיזיון שלכם ואני כל תאוותכם.
כשאני חולש על מוחותיכם אינכם עוד מי שהייתם אלא מי שאתם רוצים להיות. כשאני איתכם הפחד נמוג מליבכם, העצב נמוג מעיניכם והבלבול נמוג ממוחותיכם.
תשוקתי העזה עוטפת אתכם כשמיכת מגן ואינכם חוששים עוד מן הקרב. אתם מקבלים אותי אל חיקכם באהבה וחוששים מן הרגע שאלך, חוששים לשוב אלפי שנות אור אחורה בכדי להיווכח שבלעדיי אינכם ולא כלום.
לאורך חייכם הופעתי בהבזקים חוזרים ונשנים, הפתעתי אתכם מהקלות בה נתמלאו חייכם. מרגע שהופעתי בחייכם זעקתם עוד, לא האמנתם שעזבתי אתכם ויחד עם זאת לא האמנתם כשהואלתי בטובי להופיע מדי פעם בכדי להחיות את תקוותכם הבלתי פוסקת, תקוותכם להשיב אותי לחייכם העלובים, הכחושים וחסרי המעוף.
כשאני מופיע אתם שוב קולעים את הכדור לסל, שוב מנצחים במשפט, שוב מוכרים קרח לאסקימוסים. כשאני אתכם גם החברה אתכם, הנשים מאוהבות בכם וכולם מביטים בכם מלמטה. כשאני אתכם הצרעה לא עוקצת, הזבוב לא מזמזם הנחש משפיל מבט והכלב רץ בנאמנות לקבל ליטוף. כשאני אתכם אתם הופכים מאחד ממיליארד ל-אחד למיליארד.
אני הוא האלוהים, אני הוא השקט שמסיר מכם כל דאגה, אני סופרמן, אני הארי קרישנה, אני ישו על המים, אני הנביא משה, אני מוחמד (עלי), אני מייקל ג'ורדן, אני מראדונה, אני הערפד מפינת הרחוב החשוכה, אני המילה הראשונה שיוצאת מפי תינוקכם, אני כרטיס החיש-גד שמבשר על זכייה עצומה, אני כוחה הטהור של האנושות, אני הכוח והעוצמה של הפיל הלבן, אני 15 דקות התהילה שלכם, אני קור הרוח המופיע ברגעי הלחץ שלכם.
אז מי אני??
אם עוד לא ניחשתם- אני ה-Carizma (הכריזמה).
נכתב לפני 15 שנים
25/8/10 מאת:ארי שמלה
אב מחונך
הוא הקיא לי על הראש, מה כבר יכלתי לעשות?. הוא רק בן 3 וכשהוא חייב להקיא, אז הוא חייב!
אני אף פעם לא אומר לו "לא". מה לעשות? זו חולשתי כאב מחנך. מהרגע שהביט בי בעיניו הירוקות הגדולות, כשהגיח מבטן אימו, הבטחתי לעצמי שממני הוא ישמע רק כן, אחרים ודאי יאמרו לו את המילה "לא" רבות במשך חייו וחשוב שידע שאני תמיד אמרתי לו כן.
בכל אופן אני חושבת שאתה רך מדי, היא טוענת, "אתה חייב ללמד אותו שלא תמיד מקבלים מה שרוצים", בעוד היא אומרת מילים אלו, מתנגן לי בmp השיר של הרולינג סטון-YOU CANT ALWAYS GET WHAT YOU WONT.
עברו 20 שנה. הילד מחרבן לכולם על הראש. מה הם יכולים לעשות?, הוא רק בן 23 וכשהוא חייב לחרבן, אז הוא חייב!
הודו, מחוז קלגה, הילד שם. טלפון ראשון לאחר חודש. בני מספר לי שהוא נהיה בודהיסט ושהדרך לנירוונה מתחילה בשיחות עומק שידרשו ממנו כמה חודשים טובים. מה אני יכול לומר, כן בני. מה שרק תרצה.
כעבור 3 חודשים, טלפון שני. הילד מרגיש דרקון. אבא אני יורק אש הוא אומר. כן בני, מה שתאמר. בא הצטרף אלי הוא דורש, ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז נסעתי.
נפגשנו ברישיקאש. הילד חיבק אותי בעוצמה. ישבנו לאכול והתלבשנו בסארי הודי מסורתי. הוא לקח אותי לחבר שלו ההודי, דרלאש. תבעט לו בביצים אבא, הוא מצווה עלי. אתה רציני? למה? אני אומר במבט חמור סבר. דרלאש אוהב את זה אבא. תבעט. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז בעטתי. דרלאש צחק כאילו דגדגתיו. איזה טיפוס מוזר.
כעבור חודש טסנו לביירות. חבר לבנוני שהכרנו בהודו הזמין אותנו ולא קיבל את המילה לא. "אותי לימדו שאין דבר כזה לא", אמר בכעס. ואנחנו, מה יכולנו לומר, הרי דגלנו בעיקרון חיים זה. אז נסענו.
פייזיר לקח אותנו להופעה של משפחת בנדאלי הדגולה, למספרי הסיפורים הלבנוניים וכמובן למסעדות הלבנוניות הטובות בעולם. אכלנו קירשי, טירקן זוחלו ועוד כל מיני מטעמים לבנוניים קשים להגייה.
אני צריך כליה הוא מצווה. למה בני? אתה חולה? שאלתיו. לא אבא, חבר שלי צריך והבטחתי לו. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז תרמתי.
הניתוח עבר בקושי רב והרופאים אמרו שיצאתי מדעתי. הסברתי להם שלבני אני לעולם לא אומר "לא". הם לא קיבלו את טיעוניי.
שמעתי את אשתי מטיחה בבני האשמות. בגללך אבא במצב קשה. למה אתה מנצל את חולשתו?. בני הבטיח לה שאני במצב טוב יותר מרוב בני האדם. "כמה באמת עושים חיים עם ילדיהם?, כמה באמת יכולים לתרום כליה?. אבא שלי מלך אמיתי. מי לא רוצה אבא כזה?. השיב לה".
עברו 40 שנה. אני כבר בן 84 ועל ערש דווי. אבא אני מצווה עליך להמשיך לחיות. ואני, מה אני יכול לומר, הרי הבטחתי, אז המשכתי.
עברו 40 שנה. אני כבר בן 124. בני כבר נפטר. ואני, מה אני יכול לעשות. גם למתים יש כבוד ויש לעמוד בהבטחות. אז המשכתי עוד כמה עשרות שנים. מי יודע אולי גם מתושלח הבטיח.
נכתב לפני 15 שנים
