הסידור היה הראשון להכנס למגירה. סידור מרופט, כרוך בבד כחול. בדף הראשון, בכתב ידה הילדותי, כתבה האם: "שתהיינה תפילותיך זכות, טהורות ותמימות- בדיוק כמוך! מאבא ואמא". עכשיו הם כבר לא כותבים ביחד דברים, וזה הסידור נשאר מזכרת לימים שכך היה.
אחריו הצטרפה הציצית, כבר אינה לבנה כביום שנקנתה, נוטה לצהבהב, ופתיליה מרוטים.
ברצף חד נשמטו אל המגירה הטלית, עטופה קטיפה כחולה. אחריה התפילין, בוש, רועם ותפל.
רוב הזמן עבר-חלף עליהם בדממה כאובה, צער שקט. לעתים רטן התפילין על סורר זה, כיצד שכח מוסר אביו, תורת אמו?
טלית היתה מהסה אותו ברוך: זו תקופה חולפת, תכף יגיע אלול שהוא זמן תשובה, והכל ישוב על מקומו.
הסידור הקט ברח לזכרונות- קולו הרך של הילד בתפילה, או כיצד היה מדביק בחרדת קודש דף שקרע בטעות מן הסידור.
ציצית רק כמהה להזכיר ולהיות זכורה.
הכל נרעשו כשערב רוטט עצבים אחד נפתחה המגירה ברוח סערה, כמעט נתלשה ממקומה, חפץ כלשהו נזרק לתוכה- ונטרקה חזרה.
לפני שעוד יכלו להגיב, שמעו יבבה קורעת לב:
"ה-הוא... הוא הוריד אותי!"
אף על פי שכולם באו לנחמה, ולתפילין היו שפע רטינות להשמיע על הסורר, והסיכה נצמדה אליה בחיבוק, מאנה להנחם הכיפה.
"אין דבר, עוד תחבשי על ראשו, פעם בשבוע!" ניסתה טלית.
ציצית באה לחזק, "לקידוש בשבת יהיה חייב לחבוש אותך!"
הכיפה המשיכה לבכות מרה. היא-היא עצמה היתה עדות לקשר רך ועדין בין נערה תמה שסרגה כיפות, לבין בחור שחיבבה. להורדת הכיפה היתה יותר ממשמעות אחת.
הם חשו בסוף. גם לטלית לא היו עוד דברי נחמה להאיר איתם את חשכת המגירה.
הם שמעו אותו, תמיד האזינו, לכל צליליו- כשצעק, כששמע מוזיקת רעש באוזניותיו, את הרחש המהיר של עטו על המחברת. את שיחותיו הטעונות עם אמו: היא באה בכבדות, בשקט, הוא כועס כועס כועס. גם את המתג שעולה מעלה ויורד מטה בשבת שמעו.
זמן עבר. אביב הגיע. פסח בא.
אור. נפתחה המגירה. הוא החל לעבור על החפצים, נוגע בהם בחיבה ישנה. מישש את פתילי הציצית. עיין בסידור, על קרעיו ומילותיו.
ליטף את תיק הקטיפה של הטלית, לרגע ייחל להיות שוב עטוף תחת טליתו של אביו בברכת כהנים.
על אף הרתיעה, הוא לקח את התפילין לידיו.
ונחרד.
"אמא!" קרא.
עורו של התפילין עבש. עובש של ציפייה.
"בחיים לא ראיתי דבר כזה", מלמלה האם.
הנער שתק.
"אני אשאל את הרב. אני לא יודעת מה עושים, באמת שלא", אמרה ויצאה.
לאחר כמה שעות באה התשובה. "קוברים", אמרה ולא יספה.
הוא נשאר שם, לבד, מוקף חפצים שאין לו חפץ בם.
הדמעות זלגו. לפתע מצא את עצמו מביט במראה, מיטיב את הכיפה על ראשו, ומצמיד את הסיכה.
משתחל אל הציצית שכבר קטנה על גופו הגבוה והגדול, שומע קולות קריעה מתפצפצים, ובכל זאת הנה היא עליו. לוקח ביד רועדת את התפילין שתמיד נרתע ממגעו על עורו וכעת הוא עבש מבדידות. מלפף במיומנות עתיקה סביב זרועו, סביב אצבעותיו, חזק, ללא חציצה. בית תפילין על ידו, בית תפילין על ראשו. מתעטף בטלית, פניו חבויים תחתיה.
ועכשיו הוא כורע על הרצפה וחובק את הסידור המקומט והכרוך והיפה, מחבק אותו, אוהב אותו, ממלמל אליו בשקט.
הם כולם שומעים את הבכי, הם עליו, הם בו בתוכו.
הם לא יודעים אם זה לתמיד, או לרגע. אבל עכשיו זה עכשיו. רגע קטן של שיבה למקום. נחמה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
