בחיים לא הייתי הבת שאמא שלי חלמה שאהיה, אפילו לא בילדות. גם כשהייתי קטנה היא התאכזבה ממני. מהמראה, מכך שאינני מספיק חכמה כמוהה, מכך שאני לא דומה לה. סליחה אמא שלא הייתי ילדה עם פני בובה, עם עיניים גדולות וריסים ארוכים כמו שלך, שהייתי ילדה טיפשה וחברותיי היו יותר מוצלחות ממני. סליחה.
כשגדלתי חשבתי שמשהו ישתנה וסופסוף אמי תעריך אותי ותהיה מרוצה ממה שיצא ממני, אולם לא, אני עדין לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת והיא שוב מתאכזבת.
היא ציירת והיא רוצה שגם אני אצייר, שאהיה כמוהה. ואני באמת אוהבת לצייר, אבל לא מספיק, אני גם לא מספיק מציירת טוב לטענתה. ושוב אני מאכזבת אותה. היא לא מאמינה בי, לא תומכת בי, דורשת ממני המון, פוגעת בי והמילים שלה קשות וכואבות כמו אבנים.
אני סופגת את הכל, את כל הכעסים שלה, העצבים, התלונות, העלבונות, הכל. ואני מנסה לא להישבר, לא לבכות, אך הדמעות מציפות את עיניי בעצמן והדמעה ממש מתעקשת לצאת ולזלוג מעיני.
הכי כואבות הן ההודעות שלה, במקום לשלוח הודעת בוקר טוב ולאחל לי יום יפה בצבא, היא מתחילה את הבוקר בעצבים ומטיחה בי מילים רעות. על הבוקר אני מקבלת הודעה על כך שאיכזבתי אותה, שוב, שאני חסרת כישרון, שאני בחיים לא אלמד ולא אצליח בכלום, שהחלום שלי לשחק בתיאטרון ישאר בגדר חלום, שאחרי שאשתחרר אלך לעבוד כמו כולם באיזה מפעל והנעורים יעברו להם מהר ואני לא אנצל אותם, שכל החיים שלי אהיה בודדה ונבגדת ועוד הרבה מאוד דברים כואבים ולא נעימים בכלל.
אמא, עם כמה שאת פוגעת בי ועושה לי רע על הלב, את רואה שאני לא עונה לך ולא מתווכחת, לא מתחצפת ולא מנסה להוכיח לך שאת טועה. אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי ממך את אותו הדבר, נשברתי מבפנים, השגת את מבוקשך, הורדת לי את הביטחון לרצפה, אין לי כח להילחם בך יותר, אני מיואשת. אפילו עכשיו כשאני רושמת את זה אני מרגישה את הדמעות באות. ושוב, סליחה שאכזבתי אותך, אמא.
כשגדלתי חשבתי שמשהו ישתנה וסופסוף אמי תעריך אותי ותהיה מרוצה ממה שיצא ממני, אולם לא, אני עדין לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת והיא שוב מתאכזבת.
היא ציירת והיא רוצה שגם אני אצייר, שאהיה כמוהה. ואני באמת אוהבת לצייר, אבל לא מספיק, אני גם לא מספיק מציירת טוב לטענתה. ושוב אני מאכזבת אותה. היא לא מאמינה בי, לא תומכת בי, דורשת ממני המון, פוגעת בי והמילים שלה קשות וכואבות כמו אבנים.
אני סופגת את הכל, את כל הכעסים שלה, העצבים, התלונות, העלבונות, הכל. ואני מנסה לא להישבר, לא לבכות, אך הדמעות מציפות את עיניי בעצמן והדמעה ממש מתעקשת לצאת ולזלוג מעיני.
הכי כואבות הן ההודעות שלה, במקום לשלוח הודעת בוקר טוב ולאחל לי יום יפה בצבא, היא מתחילה את הבוקר בעצבים ומטיחה בי מילים רעות. על הבוקר אני מקבלת הודעה על כך שאיכזבתי אותה, שוב, שאני חסרת כישרון, שאני בחיים לא אלמד ולא אצליח בכלום, שהחלום שלי לשחק בתיאטרון ישאר בגדר חלום, שאחרי שאשתחרר אלך לעבוד כמו כולם באיזה מפעל והנעורים יעברו להם מהר ואני לא אנצל אותם, שכל החיים שלי אהיה בודדה ונבגדת ועוד הרבה מאוד דברים כואבים ולא נעימים בכלל.
אמא, עם כמה שאת פוגעת בי ועושה לי רע על הלב, את רואה שאני לא עונה לך ולא מתווכחת, לא מתחצפת ולא מנסה להוכיח לך שאת טועה. אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי ממך את אותו הדבר, נשברתי מבפנים, השגת את מבוקשך, הורדת לי את הביטחון לרצפה, אין לי כח להילחם בך יותר, אני מיואשת. אפילו עכשיו כשאני רושמת את זה אני מרגישה את הדמעות באות. ושוב, סליחה שאכזבתי אותך, אמא.