עבר זמן מה, מאז שנפגשנו.
עבר זמן מה, מאז שניסיתי באמת... באמת... לעשות משהו יותר מזה.
והמילים. המילים, כולן סביבי, שברי משפטי, פסקאות, דפים. עשרות, מאות, אלפים מהן. וזה מדהים אותי כל פעם מחדש לחשוב שרק בשפה אחת יכולות להיות אפילו שלוש מילים עם אותה משמעות, שלא לדבר על אותה מילה בכל שפה אפשרית.
הנה ניתנה לנו האפשרות, ממש מוגשת לנו במגש של כסף במסווה של הורים ואפטרופוסים ומורים, האפשרות לבטא את עצמנו בדרך הכי ברורה ובהירה ופואטית שאפשר, ולעזאזל, את זה אני לא מתכוונת לזרוק הצידה.
נכס כל כך גדול והוא בידי. בידי כל אחד. ואני חושבת על העולם ועל המילים ומה שהם מכילים.
ואני לא צריכה אל או כל ישות גדולה אחרת, כי זה מספיק לי.
רק
העולם
הגדול
הנפלא
הנהדר
והנורא הזה
זה מספיק לי ממש בדיוק.
מקום חסר שפיות שבו פרח עדין יכול להתקיים ליד זירת רצח ונאומים נישאים ליד בגידה כפולה, ודמעות זולגות וידיים חובקות, והעלם הגדול הזה והכל מסביבי ואיך יכול להיות שהתמזל מזלי כל כך כדי להיות אדם אינדיבידואלי בעולם הזה עם גישה כמעט לחלוטין תמידית לכל כך הרבה מידע וידע והבנה ואיך יכול להיות שדווקא אני היא אני ולמי אכפת מהמטרה הגדולה יותר והדברים שנשגבים מבינתנו, לי אכפת מהשינויים שאני יכולים לעשות והשינויים שאנשים אחרים לעשות, ועל זה שיום אחד אני כן אעשה את זה, אני כן אבוא ואשנה חיים של ילדים, נערים, אנשים.
ואני צריכה לנשום לפעמים, זה נכון. לעצור לרגע ולחשוב מה לעזאזל אני עושה פה ומה אם כל זה חסר משמעות כי למי אכפת מילדה בת 12 אחת באמצע היקום המסיבי הזה אם כולנו ניכחד ונעלם והעולם כבר לא משנה כי יש אינסוף כמוהו אז למי אכפת, ואת צריכה לנשום אז את הולכת ועושה עמידת ראש מכל הדברים שבעולם, עמידת ראש מזדיינת באמצע החיים, והשיר הזה מתנגן והמילי האלו חודרות והחיים האלו צריכים שנייה אחת כדי להתאפס אבל בשם האלוהים שאתם מאמינים בו הרגע הזה הוא נעלה יותר מעילאי וכבר מרענן זה שיש לך הרגשה שנעלית מכדי שתוכל לנסח אותה במילים.
והמילים שלא נאמרו, אותן מילים שלא היו אלא חיבוק בשעת צרה או לחיצת יד או קריצה, אותן מילים שנזרקו לחלל האוויר בכל דרך שהיא לא כתיבה או דיבור.
לעזאזל, אנשים, למה אנחנו רוקדים?
קחו רגע אחד, ולמה אנחנו עושים את זה, לעזאזל. למה אנחנו מזיזים את גופנו לצלילי מוזיקה, למה אנחנו מניעים עפרונות על פני נייר, למה אנחנו מקלידים מילים בשתים עשרה וארבע עשרה נקודות בלילה? זה לא נותן לנו שום יתרון שכזה, כמו אכילה או סקס או שינה, אז למה לעזאזל אנחנו עושים את זה?
אתם יודעים מי המציא את הדרגנוע? המדרגות הנעות? בדיוק צפיתי ב"ג'ובס", סרט דוקומנטרי דרמטי משהו על סטיב ג'ובס וכל הקטע עם אפל, די מרתק ושווה צפייה למען האמת, ובסצנה הזו, ממש בדקות האחרונות, קלטתי שאין לי מושג קלוש מי המציא את המדרגות הנעות.
ו, כאילו, אנחנו שמענו את השם ג'ובס בכל מקום, הו, הבחור הזה שהוא פריטי מאץ' הסיבה שאנחנו מחזיקים מכשיר זעיר בכל שנייה בחיינו? ההוא? כן, אני מכירה אותו. עשו עליו סרט, שמעת? החתיך ההוא, אשטון קוצ'ר משחק אותו.
אדם אחד לא המציא את המדרגות הנעות, אנשים.
ב־1892 רשם צ'ארלס וילר פטנט ראשון על המדרגות הנעות, אך הדגם שהציע לא נבנה מעולם. ג'ס רנו היה הראשון שבנה מדרגות נעות. הן נבנו בקוני איילנד, ניו יורק ב־1897. צ'ארלס סיברגר המשיך בפיתוח והצטרף לחברת אוטיס למעליות ב־1899 וביחד בנו את הדרגנוע הראשון שזכה בפרס בתערוכה העולמית של פריז (1900). אותו אבטיפוס שילב גם את התכונות של המדרגות הנעות של וילר. ב־1921 איחדה החברה את ההמצאות של רנו וסיברגבר והמציאה את הדגם המשמש היום.
הבנתם? היה אדם עם חזון, שבא ואמר, הי, למה שתתאמצו ותעלו את המרחק הזה על המדרגות בעצמכם? למה שלא, לא יודע, נגיד, נגרום למדרגות להיות אוטומטיות? בואו נגרום להם לזוז מעצמן ולהעביר אותנו לקומה הבאה בעצמן!
"אתה מגוחך, צ'ארלי, תחזור לעבודה. יש לך דוח להגיש למחר, אני רוצה אותו על השולחן שלי בשבע בבוקר." בטח אמר לו הבוס שלו או משהו. פפט, רעיון מגוחך. מדרגות שזזות מעצמן? צ'ארלי, הפסקת להתאמן? אתה צריך עזרה קצת בלעלות במדרגות המזדיינות?
ועכשיו אנשים עצלנים כמונו באים ומשתמשים בחרא האוטומטי הזה בלי בכלל לדעת מי היה צ'ארלי או ג'ס או מר סיברגר, ואיך הם מעיזים תוך כדי להציץ בסמארטפון שלהם ולדבר על החתיך ההוא אשטון קוצ'ר.
יש פעמים שאני באמת ולא יודעת, לעזאזל. ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מול המקלדת, וכותב את המילים האלו שנכתבו בעבר, ומדברת עוד ועוד על המילים עצמן כאילו שיש לזה משמעות כלשהי, ולמה אני לא יכולה לכתוב על נושא חשוב יותר כמו דאעש או צהבת או אלפקות, אני לא מבינה. אני לא מבינה.
לעזאזל, אנשים. אי מתעקשת. עבר זמן מאז שביקרתי כאן, וכואב לי הלב לראות שלא הרבה השתנה. אנשים מעלים כאן כמעט כל הזמן את הדברים שהם כותבים, החלונות הזעירים האלו לנשמותיהם ואף אחד לא אומר שום דבר. לא ביקורות בונה, לא מילה טובה, לא חיבוק וירטואלי מזדיין. לעזאזל. אני הולכת לתקן את זה.
לרקוד זה לבוא ולהשתמש בגוף שלך ככלי להביע רגשות. תדמיינו שפופרת, כמו של משחת שיניים, שמלאה כמעט עד אפס מקום בתרכיז הזה שנקרא רגשות. ואז, בא הלחץ הזה, לחץ שאפשר לדמות אותו לאצבעות שנלחצות משני צדדיו, אבל למען האמת זו מוזיקה. או שלא, למען האמת.
אני לא צריך מוזיקה כדי לרקוד, הוא אמר.
ואז משהו בתוכך נשבר, איזה מחסום פשוט נעלם, כמו שאם תלחצו מספיק חזק הפקק בקצה השפופרת פשוט קופץ מהמקום, והתרכיז בשם רגשות יוצא ברצף המזהיר הזה של תנועות והאדרלנין זורם לך בגוף ואתה בפסגת העולם ולא משנה אם פיטרו אותך או שקיבלת 53 או אם החבר שלך זרק אותך, הנה את והנה אתה והם רוקדים ולאו דווקא אחד עם השני הם פשוט משחררים את התרכיז החוצה בדרך הכי טובה שהם מכירים ולעזאזל אתם יודעים שזה פאקינג יפהפיה.
וזה, קוראיי הנאמנים, ריקוד. בצורה הכנה והישירה והאמיתית ביותר, בזאת נשבעתי.
והתבגרות. מה ז בעצם התבגרות? אני תמיד הולכת לויקיפדיה. וויקי אומרת שזה שלב ביניים בהתפתחות של האדם. וזה תיאור מעולה ועכשיו כשגמרנו עם זה בואו נדבר על הסרט.
פור גאדס סייק, אנשים. עולם ומלואו דחוס לתוך שעתיים או פחות.
אמרתי כבר, במכתב ההתאבדות שלי, שזה משהו שפשוט מבעית לצפות בו.
ילד, ילד קטן בשם מייסון בא וגודל מול הפרצוף שלך, וזה לא שחקנים שמתחלפים זה פאקינג אותו אדם וזה לקח 12 שנים לצלם את הסרט המזדיין והמרגש הזה, והנה אתם רואים אותו והוא הולך לקולג' ומה לעזאזל קרה כאן ואיך זה נגמר כל כך מהר.
"החיים שלנו, כל כך ברי חלוף, ולא משנה כמה פעמים תגידי שככל שאתה מבלה כאן יותר זמן השפיות שלך אוזלת, את לא יכולה להיות כנה לחלוטין ולומר, שלפחות, רק קצת, היית רוצה חיי נצח. את פשוט לא יכולה."
"זה לא מספיק בשבילך? רק, העולם, הגדול, היפהפייה, והמדהים הזה? לפני שנים אנשים היו מתים כשהם הגיעו למחצית מהגיל שלך, בוב. ועכשיו? עכשיו אתה זוכה לחיות אורך חיים כפול משלהם, והכל בזכות תגליות מדעיות ורפואיות שנעשו במהלך השנים, ולעת עתה, אני לא צריכה יותר מזה."
אני נמצאת 12 עשר שנים ויותר על פני הכוכב הזה. הלב שלי זכה לפעום יותר ממיליארד פעימות והריאות שלי שאבו ופלטו אוויר יותר פעמים מכדי שאוכל לדמיין, אבל אני לא אני כבר שתיים עשר שנים. לאישיות לוקח זמן להיבנות. אני לא נפלטתי מהרחם עם טעם עילאיי במוזיקה, המשפט האמיתי הראשון שלי לא היה ציטוט מהמלט של ויליאם. אני עדיין הבליל הלא מובן הזה של רגשות ומחשבות ומראה והופעה מוחשית ומופשטת, רק בגרסא קצת יותר משופרת וקצת יותר טובה ממה שהייתי.
כן, היו כאן רפרנסס ל"סופה" של טים מינצ'ין. לכו תראו את זה, ילדים.
כן, זה היה מאוד עצבני ומבולגן ועצבני. ומלא בקללות ומבולגן, אני יודעת.
ויש אנשים שנולדו בניין איליבן, אז אני מנסה לא לתת לזה לדכא אותי.
ואני מבטיחה שלא תצליחו להיפטר ממני בכזו קלות, לא בזמן הקרוב, חבר'ה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
