הרווחים האלה בין השורות.
לא יודע אם שמת לב לשזה, אבל זו לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה. משהו כמו חמישה אנטרים בין כל שורה.
הנה, רואים? שוב עשיתי את זה.
עיגלתי.
זה בטח לא היה 5, בטוח שלא. 6, כנראה, אולי 4, אבל לא היית עושה 5. זה פשוט לא הגיוני, זה לא עולה בקנה אחד. ואולי לא ספרת. זה הרי כל הרעיון, לא?
אין לי מושג. אין לי מושג מה הרעיון. את גורמת לי להרגיש כל כך טיפש בכל פעם מחדש.
אני לא הולך להגיד לך שמדהים. אני גם לא הולך להגיד לך שזה מהמם או יפהפה, שאת מוכשרת בטירוף או שבטח יש לך העיניים הירוקות ביותר שראיתי מעודי, בעיקר כי יש הסתברות הרבה יותר גבוהה שהן בכלל חומות או צהובות או שחורות או כחולות, כל צבע חוץ מירוק, כי אין באמת עיניים ירוקות.
בואו נודה בזה: הכחול החיוור הזה, עם הירוק העכור הזה באמצע או החום הבהיר ההוא עם הטבעת הירוקה בקצה זה לא ירוק.
אין דבר כזה עיניים ירוקות, כי אדם עם עיניים ירוקות חייב להיות טוב, או רע, או פשוט בנאדם עם עיניים ירוקות, וזה לא הגיוני, כמובן, כי לאף אחד אין באמת עיניים ירוקות.
יופי.
עכשיו אני רוצה לבכות.
אני לא יכול, כמובן. מאז אותו רגע מסויים בכיתה ד' לא הצלחתי לבכות יותר, לא משנה כמה ניסיתי או רציתי.
רווחים.
אני מניח שזה פשוט אקראי מדעי, את יועת?
לא הייתי מסוגל בחיים, וזה לא OCD ולא פרפקציוניזם, זה פשוט... לעולם לא... אני לא...
תפסיקי, תפסיקי כבר!
זאת אומרת, לא... לעולם אל תפסיקי.
בבקשה.
והנה, עשיתי את זה. ביקשתי ממך להמשיך לכתוב.
למען הבריאות שלי, בלגית, אל תפסיקי לכתוב, או למצמץ, או לנשאוף או לנשוף או לברוח מפארק הכלבים כל עוד יש נשמה באפך ואת יכולה להמשיך לקלוע ראסטות לעטים שלך, למרות שראסטות אמתיות לא קולעים - הן פשוט נוצרות מעצמן אחרי מספיק זמן סלי להסתרק.
תשאלי כל פסטפאריאן ראוי לשמו.
או שזה ראסטפאריאן?
אחד מהם סוגד לספגטי, השני חי באפריקה ומעריץ את בוב מארלי.
אז איפה הייתי?
הו, נכון.
הרווחים.
אולי שניים.
אולי אפילו שלושה, או חמישה, ויכול להיות שבעה.
אין לי שום דבר עם מספרים אי זוגיים, זה פשוט... פשוט לא הגיוני.
לא הייתי נרדם בלילה אם היו לי בקטע ששה רווחים רצופים.
אבל את כן, נדמה לי.
אם אלה חמישה רווחים, בבקהש אל תגלי לי.
אל תנפצי לי את האשליה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
