(מוקדש לכל האנשים, אי שם, שנתנו לי סיבה לחבב אותם.)
"ובכן, הייתי צריך לצחוק."
"שיין און יו, קרייזי דיאמונד" אני נעמד וצועק, באמצע שיעור ספרות (קוראים את התפסן בשדה השיפון).
את שאר השיעור אני מבלה בחוץ, מחפש עלים יפים שנשרו מהעצים, ובהליכה על קירות כדי לחמוק מהיועצת שתשאל אותי למה אני שוב מטייל על הקירות בזמן השיעור.
"הייתי חייב להסתכל, קראתי את הספר."
התיק נופל והכל מתפזר וממש, ממש בא לי לבכות, אבל רינה שם והיא מסתכלת עלי מוזר ולוקח לי רגע לקלוט שאני בוהק באור צהבהב כי העותק השלישי של התפסן התגלגל לתוך שלולית.
"מישהו דיבר ונמשכתי לחלום."
באמצע הבוחן בכימיה גיל צועק "תראווווווו קשת בענן." ואני מתבייש שאני לא שמתי לב לפניו, אבל באמת, חמצון-חיזור זה מהנושאים האהובים עלי, וזה יותר חשוב כרגע.
אחר כך, אליזה-שעולה-מצרפת-ומתעקשת-שיקראו-לה-עליזה אומרת שהבחוץ נראה כמו פילטר של אינסגרם ושמתי לב לפניה, למען האמת, אבל שתקתי. המורה מתעצבן ושולח אותה לסיבוב וזו הסיבה ששתקתי.
אני ממשיך לקלוע לעט שלי ראסטות.
"הם היו חייבים לספור את כולם, איך עוד היו יודעים כמה חורים נחוצים כדי למלא את האלברט הול?"
אני רוצה לקלף את הגלד שלי אבל השיער של הרגליים צמח פנימה ואני מצטער שאני לא בת או מנסה להזדהות איתן. אני רושם לעצמי להגיד את זה לרן, שיזכיר לי, כשאצא מהמקלחת, אבל כרגע, אני שוקע באיטיות במורד הקיר עד שאני יושב בפעם הראשונה והאחרונה בחיי על המרצפות הקרות של רצפת המקלחת, המים גועשים סביב כפות הרגליים שלי בדרכם לחור הניקוז.
אני משפר את האחיזה שלי בסכין קצת יותר ופונה לעניין הדחוף של מניעה מהצל של לחייך אחת ולתמיד.
קצת חבל לי מהמים שמתבזבזים אבל כשאני מדמיין את החיוך של הצל שלי נשטף במורד חור הניקוז, החיוך הזה שיש לו חוצפה לחייך אפילו עכשיו, נשטף עם הדם הכהה שזורם בעורקיו של הצל שלי, עם ההבטחה לספר לרן על השערות שברגליים שלי אני חושב על פיטר פן, מכל הדברים.
"ובכן, הייתי צריך לצחוק."
"שיין און יו, קרייזי דיאמונד" אני נעמד וצועק, באמצע שיעור ספרות (קוראים את התפסן בשדה השיפון).
את שאר השיעור אני מבלה בחוץ, מחפש עלים יפים שנשרו מהעצים, ובהליכה על קירות כדי לחמוק מהיועצת שתשאל אותי למה אני שוב מטייל על הקירות בזמן השיעור.
"הייתי חייב להסתכל, קראתי את הספר."
התיק נופל והכל מתפזר וממש, ממש בא לי לבכות, אבל רינה שם והיא מסתכלת עלי מוזר ולוקח לי רגע לקלוט שאני בוהק באור צהבהב כי העותק השלישי של התפסן התגלגל לתוך שלולית.
"מישהו דיבר ונמשכתי לחלום."
באמצע הבוחן בכימיה גיל צועק "תראווווווו קשת בענן." ואני מתבייש שאני לא שמתי לב לפניו, אבל באמת, חמצון-חיזור זה מהנושאים האהובים עלי, וזה יותר חשוב כרגע.
אחר כך, אליזה-שעולה-מצרפת-ומתעקשת-שיקראו-לה-עליזה אומרת שהבחוץ נראה כמו פילטר של אינסגרם ושמתי לב לפניה, למען האמת, אבל שתקתי. המורה מתעצבן ושולח אותה לסיבוב וזו הסיבה ששתקתי.
אני ממשיך לקלוע לעט שלי ראסטות.
"הם היו חייבים לספור את כולם, איך עוד היו יודעים כמה חורים נחוצים כדי למלא את האלברט הול?"
אני רוצה לקלף את הגלד שלי אבל השיער של הרגליים צמח פנימה ואני מצטער שאני לא בת או מנסה להזדהות איתן. אני רושם לעצמי להגיד את זה לרן, שיזכיר לי, כשאצא מהמקלחת, אבל כרגע, אני שוקע באיטיות במורד הקיר עד שאני יושב בפעם הראשונה והאחרונה בחיי על המרצפות הקרות של רצפת המקלחת, המים גועשים סביב כפות הרגליים שלי בדרכם לחור הניקוז.
אני משפר את האחיזה שלי בסכין קצת יותר ופונה לעניין הדחוף של מניעה מהצל של לחייך אחת ולתמיד.
קצת חבל לי מהמים שמתבזבזים אבל כשאני מדמיין את החיוך של הצל שלי נשטף במורד חור הניקוז, החיוך הזה שיש לו חוצפה לחייך אפילו עכשיו, נשטף עם הדם הכהה שזורם בעורקיו של הצל שלי, עם ההבטחה לספר לרן על השערות שברגליים שלי אני חושב על פיטר פן, מכל הדברים.