פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1956 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-11 חודשים (דיס)טופיה - הקדמה Ortash
למעשה, הייתה זו היא שטיפלה בי.
זה לא בדיוק משהו שהבנתי בדיעבד, היא לא באמת ניסתה להסתיר את זה.
"אתה... מרתק". קבעה יום אחד.
היא בחנה אותי, במבט הזה שלה, עם העיניים הירוקות מדי והשיער הכתום מדי, לא צהוב ולא אדום ובטח לא זהוב.
בסדר, אולי קצת זהוב, אבל אל תספרו לה שאמרתי. מבט חודר, מפחיד כזה, מצמרר. אבל טוב. עוטף.
היא נשפה, כדי להזיז שערה בוערת מפיה. השערה התעופפה לרגע ושבה למקומה, הפעם נשזרת בזהירות גם בין ריסיה.
היא לא טורחת לנסות להפטר ממנה שוב.
"באיזה מובן?", שאלתי בחיוך, כשקלטתי שאני בוהה בה יותר מדי זמן.
"אתה לא פוחד", היא אמרה, ושיחקה עם העט שחטפה ממני כשנכנסתי לחדר, כמו תמיד.
לא באלימות, חלילה. אבל האמת היא שמלכתחילה לא באמת התנגדתי.
"ממה יש לי לפחד?"
"ממני, אידיוט", היא אמרה לי, אבל הרימה גבה. היה לה מוזר שבכלל שאלתי.
"למה שאפחד ממך?"
"כי אני משוגעת." היא הרימה את גבותיה כיודעת דבר, על אף שלמעשה לא ידעה כלום.
לא הצלחתי להתאפק, ופרצתי בצחוק.
"כמובן שאת משוגעת!" צחקתי.
"מה זה אמור להביע?!" היא שאלה, מעמידה פני נעלבת, אף על פי שידעה בוודאות שהיא משוגעת. היה קצת קשה לשכוח, שכן בכל זאת ישבנו בחדר מרופד, אטום, כחצי מייל מתחת לפני האדמה, והיא לבושה בכותונת משוגעים שהתרתי בכניסתי לחדר.
"זה הרי ברור שאת משוגעת. איך יכול להיות אחרת?"
"אנחנו בכל זאת כאן", השלימה אותי.
"לא, לא רק בגלל זה."
"אז תסביר לי, למה אתה מתכוון?"
"טוב, טוב... את.." לא ממש ידעתי איך לסיים את המפשט. ואולי כן ידעתי, אבל היא פשוט לא היתה מוכנה.
"את הרי אנושית, לא? כל בני האדם משוגעים."
חשבתי שכיסיתי את עצמי יפה, אבל היא הביטה בי באופן שהזכיר לי...
"צודקת, צודקת. לא כל בני האדם, אבל לפחות כל האנשים."
היא עדיין לא היתה מרוצה. היא שלחה מבט למעלה, כאילו מתעניינת במיוחד בריבוע הבד המסויים ההוא, מצמצה ואמרה לבסוף "אתה טועה. הכרתי פעם אדם שפוי."
היא השיבה אליי את מבטה.
"סליחה. איש שפוי."
עיקמתי את אפי. "אבל מעצם היותו אדם... מעצם היותו אדם הוא מוכרח להיות..."
"אני מבינה כמה קל יהיה לך להגדיר איש, מר הייד", קטעה אותי, "אבל האם תוכל לומר לי, בבקשה, מהי שפיות?"
"שפיות היא דרך פעולה רציונלית".
היא צחקה לי. "אתה טיפש, מר הייד. שפיות היא לא דרך פעולה. שפיות היא תפישת עולם."
והיא חייכה. היא הטתה את ראשה כך ששערות דקות רעלו על פניה הלבנים וחייכה, חושפת זוג סדרות של שיניים מרקיבות ופותחת לרווחה את עיניה, שנראו לי קהות מרגע לרגע, ועם זאת, כמה חדות...
ולפתע... לפתע, כל החזות הזו שלה, האור שנשקף מעיניה - כאילו הן שתי ביצות קטנות שאוצרות במימיהן את השמש שאורה הוא החזק בכל היקום, והחום העוטף - לפתע כל זה התנדף, וצמרמורת קפואה זחלה במהירות במעלה גוי.
ולפתע... לפתע הכל התחוור לי.
היא מטורפת. פסיכית לחלוטין. לפתע הבנתי למה הנערה המקסימה לכאורה הזו כלואה כאן, בחדר צהוב מרופד, חצי מייל מתחת לפני האדמה, כבולה בכותונת משוגעים כשדבר היחיד שניתן לה לתעסוקה הוא בובה פרוותית צהובה בצורת ברווז ופסיכיאטר מזדקן. לפתע הבנתי למה שכרי כל כך גבוה.
"אני מצטער", גמגמתי, "אני מוכרח ללכת". זיעה נגרה על מצחי והתחלתי להתנשף.
קמתי באופן חפוז, חטפתי את הניירת שהיתה מפוזרת על הרצפה ומיהרתי לעבר הדלת האטומה. היא הגישה לי את העט, אבל אני פשוט הסתערתי על הדלת.
סוכן השירותים החשאיים החמוש שפתח לי את הדלת הביט בי כשצנחתי לאטי כנגד הקיר המשוריין, מתנשף ומזיע, והתיישבתי על הרצפה.
הדלת היתה שוב נעולה, ולבד צוהר קטן שהיה ממוקם בחלקה עליון החדר היה אטום לגמרי.
***
"איפה ד"ר ברידג'?" שאל האיש שלא היה רזה.
הוא באמת לא רצה להיות כאן. וייט אמור להיות משודר עכשיו, והוא דיי בטוח שפאי התפוחים נשרף כבר. זה לא היה אמור לקחת כל כך הרבה זמן, האמת היא שבדרך כלל זה לוקח פחות זמן מהמצופה. נכנסים, לוקחים מה שצריך, והולכים. הם לא אמורים להתווכח כל כך הרבה.
האמת היא שהאיש שלא היה רזה ידע, איפה שהוא במעמקי נפשו הקמלה והמצומקת, שהבחור באמת לא יודע, אבל זה לא משנה. מוכרחים לפעול על פי הנהלים.
"מיהו ד"ר ברידג'?" ענה הבחור באותה השאלה בפעם השלישית, בערך.
הוא לא נשמע קצר רוח, או כאחוז פאניקה או היסטריה, למרות שהיה עירום לגמרי וקשור לספה בלי יכולת לזוז כשאקדח מכוון אל ראשו בלאות מסוימת. למעשה, הטון בו שאל את השאלה היה זהה לטון שבו השתמש חוקרו.
לא היה לו מושג מיהו אותו ד"ר ברידג' שבגללו נאלץ לקטוע את שגרת היומיום המסודרת שלו כדי להיחקר על ידי הגברים גסי הרוח האלה, אבל גם אם ידע, כנראה שלא היה מגלה להם. אין זו דרך להתנהג.
או אז תמה סבלנותו של האיש שלא היה שמן.
הוא היה לבוש בחליפה מחוייטת, מושלמת למידותיו, צהובה כמו בננה, ונעול בנעליים איטלקיות שחורות, מבריקות. שערו היה מסורק לאחור ולבד השקיות הכהות שנתלו תחת עיניו הרושם הכללי שעשה היה של אדם שאכפת לו מאוד מחזותו החיצונית.
הוא כיבה את הנייד (חבל, לוסיה בדיוק התכוונה לספר לו על החזיות החדשות שקנתה), קם ממקום מושבו בכורסה החומה והדליק סיגר.
יש להודות שהוא חש דקירות קטנות ומענגות של אשמה על שהתרווח בסלון של הבחור המסכן בלא כל בושה, אבל הוא לא באמת שם דעתו לכך.
אשמה היא משהו שחייבים להתרגל אליו במקצוע הזה.
הוא שאף שאיפה עמוקה מהסיגר ונשף עננה של עכורה עשן.
"איפה ד"ר ברידג'?" שאל בסבלנות מעושה. היה לו מבטא קוקני כבד, קצת מעצבן.
הצעיר שעל הספה נאנח.
"אני לא יודע מיהו ד"ר ברידג'."
האיש שלא היה שמן שאף נשיפה נוספת, ונשף עננה נוספת על פניי הבחור, שהשתעל ומיצמץ.
"איפה ד"ר ברידג'?"
"מיהו - מיהו פאקניג ד"ר ברידג'?" השתעל הבחור.
הבחור בחליפה איבד את סבלנותו ולחץ את קצהו הבוער של הסיגר על חזהו החשוף של הבחור, שצווח באימה.
"איפה ד"ר ברידג'?" שאל האיש שלא היה רזה, והסיר את נצרת הביטחון מהאקדח.
"תוריד את האקדח, בלייר. מוות הוא גאולה לאנשים כמוהו."
ובלייר הוריד את האקדח.
האיש בחליפה, זה שלא היה שמן, החזיק את הסיגר בצורה מאוזנת מעל עינו של הבחור, וטפח באמצעות אצבעו על גב הסיגר.
פיסות קטנות של אפר מלוהט צנחו אל תוך עיניו של הבחור, שצווח בשנית.
"אני לא יודע מיהו ד"ר ברידג'! באמת!" הבחור איבד את קור רוחו.
"אהיה כן איתך, נערי", אמר האיש שלא היה שמן, על אף שלא היה מבוגר בהרבה מהבחור. "ממש לא מעניין אותי שמימיך לא שמעת על ד"ר ברידג'".
הצעיר ניסה למצמץ לעברו. עיניו עדיין צרבו מפיסות האפר ששחו בעיניו.
"אבל אני פועל תחת נהלים מפורשים מאוד. אם אתה לא נותן לי את המידע, אני צריך לשלוף אותו ממך בכוח", הקוקני בחליפה המשיך.
הבחור מצמץ שוב, והאיש שלא היה שמן הוציא מזוודה ממאחורי הכורסה שעליה נח מקודם.
הוא פתח בנקישה את המנעולים הכסופים שעל המזוודה ופתח אותה במהירות, לגמור עם זה כבר. הוא בשום אופן לא אהב את העבודה שלו, אבל שוק העבודה בקריסה היום. אתה לוקח מה שנותנים לך.
המזוודה היתה מרופדת בקטיפה אדומה, מתנת יום הולדת מאחותו (הוא שנא אותה על כך), ומלאה במגוון חפצים משוננים, מבריקים.
הוא הוציא מזרק קטן, שקוף למחצה, וכמה בקבוקונים עם נוזלים צבעוניים.
"יש שאומרים, מר קריין", האיש שלא היה שמן המשיך לדבר, בעודו ממלא את המזרק בנוזל ירוק - שקוף מאחד הבקבוקונים, "שלכל מענה האיבר שאתו הוא עובד במיוחד לעבוד". הוא טפח על המזרק כך שניתזה ממנו טיפה של נוזל צלול.
"עיניים, שיניים, אוזניים... פגשתי אחד שאהב לעבוד עם איברי המין הזכריים. פסיכופת אמתי, יש לך מזל שלא פגשת אותו."
לבו של הבחור התחיל לפעום, והוא הרגיש חשוף מדי. סומק בהיר עלה בלחייו.
"אני לא אוהב את כל הדברים האלה. מלוכלך מדי."
הוא הסתובב לעבר הבחור, המזרק בידו. 25 מ"ל של נוזל דליל למראה.
"אתה מבין, מר קריין, האיבר שאני מחבב במיוחד..."
הוא התקרב, לאט, והתכופף.
"האיבר שאני מתמחה בו... הוא המוח."
הוא תקע את המזרק בכתפו של הבחור ורוקן את תכולת המזרק אל דמו.
הבחור שלא היה שמן קם, הסתובב בחזרה אל סדרת הבקבוקונים שהיתה מונחת על שולחן הקפה של הבחור ובחר את הבקבוקון הירוק, המלא למחצה, ובקבוקון סגול כהה, כמעט שחור, בעל מרקם של דיו.
הוא שב והתכופף אל הבחור.
"זה", הוא החווה אל הבקבוקון הירוק, "הוא סם הזיות חזק במיוחד. הוא מורכב מתערבות של שני חומרים: האחד רעל פשוט, איזוטופ נדיר של פלואור, שינוע עם זרם הדם שלך עד לעמוד השדרה. שם, הוא ייספג בחוליות השדרה שלך וינוע במהירות מעלה, הורג כל תא עצב שלישי ומנטרל את חוט השדרה שלך. הוא ימשיך כך עד שיגיע אל גזע המוח שלך.
בינתיים, החלק השני של הסם - קבוצת חיידקים הידרופובים הנתונים ברירית הידרופילית, ינוע נגד זרם הדם שלך ויגיע ישירות אל קליפת המוח שלך. החיידקים ישייטו במוח שלך, יצברו זיכרונות, פחדים, ילמדו כל מה שיש לדעת עליך, עד שיגיעו אל גזע המוח שלך - שם ייפגשו עם איזוטופ הפלואור. הם ישובו ויתערבבו, והתמיסה תזרום אל המוח הקטן שלך. לסם יש אפשרות להוליך חשמל, וכך, בעזרת עיוות הפחדים והאבות שלך, מר קריין, ישלחו פקודות מדומות לחלקים הדומיננטיים במוח ובשדרה המנוטרלת שלך ויסבו לך כאב מהסוג הנורא ביותר שאדם יכול לחוות.
מדי פעם הם יפסיקו, ואתה תחזור להכרה, כדי שתוכל לענות לשאלות שלנו, מר קריין, או כדי שאוכל להוסיף אחד מהחומרים האחרים", הוא החווה כלפי שולחן הקפה. "אתה תופתע מהדברים המדהימים שהם יכולים ליצור ביחד.
אבל החומר לא יהרוג אותך. לא, הרעב יהרוג אותך, מר קריין, אז אל תצפה לגאולה בקרוב. כשאני וידידי כאן נתייאש, אנחנו נשאיר אותך כאן ונלך, ואתה תגווע ברעב."
האיש שלא היה שמן עצר. אמנם הוא רצה לגמור עם כל זה כמה שיותר מהר, אבל פאוזות דרמטיות היו משהו שאהב במיוחד. הוא היה שחקן מטבעו. זיעה נצצה על מצחו של הבחור על הספה. הגבר בחליפה חייך אליו חיוך נורא.
"מובן שאפשר למנוע את כל זה עכשיו", הפטיר, כאילו עכשיו מגיע החלק המשעמם. האמת היתה שכל העניין שעמם אותו, אבל הוא עקב אחרי הנוהל. "כאן", ניער את הבקבוק עם החומר דמוי הדיו, "ישנו הנוגדן. הוא פועל בצורה דיי פשוטה: הוא עוקב אחרי הרקמה החיידקית, ופשוט ממס את הרירית. כבר אמרתי לך שהחיידקים הידרופובים, הם לא ישרדו במגע ישיר עם נוזלי הגוף שלך. הפלואור לא אפקטיבי לבדו. אתה תרגיש כמה עקצוצים בגב, אבל זה יעבור.
עכשיו, אני אשאל אותך עוד פעם אחת. איפה ד"ר ברידג'?"
לפתע, נדמה היה לבחור שהוא מתחיל להרגיש עקצוצים בגבו. ראשו החל להסתחרר. הוא עצם את עיניו, לבו פועם במהירות, ונשם כמה נשימות עמוקות דרך האף. עיניו צרבו והוא פתח אותן מייד.
"הוא מת. ד"ר ברידג' מת. תאונת דרכים אלימה למדי. זה היה דיי מכוער." עיניו קיפצו במהירות בין האיש שלא היה שמן, שעמד בחליפתו הצהובה ונידנד את הבקבוקים בלאות, לבין האיש שלא היה רזה, ששיחק עם האקדח בשעמום.
הוורידים שצבעו את עיניו בשני, תוצרי האפר ששייט מעל אישוניו ולילות ארוכים של חוסר שינה, היו משמשים לרב חיסיון דיי מספק לתנועה המחשידה הזו, אבל הגברים היו טובים בעבודתם.
הגבר בחליפה נאנח בחוסר סבלנות. לעזאזל עם הדו"חות, לוסיה לא תחכה לו כל היום, והבחור הזה באמת לא יודע כלום.
הוא הנהן לעבר האיש שלא היה רזה.
דקה מאוחר יותר, שני האנשים יצאו מפתח הבית. הם אפילו לא טרחו לסגור אחריהם את הדלת.
"אתה חושב שהפתולוג יאמין שצבע מאכל ירוק הרג את הבחור?" שאל הבחור בחליפה הצעקנית.
הבחור השני גיחך, נצר את האקדח המעשן ותחב אותו למכנסיו.
הם התרחקו מהדלת הפתוחה, מותירים את גופתו של הבחור ואת דמו המעשן המרוח על הספה ועל השטיח (ניקוי יבש בלבד) גלויים לעין כל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים יהו. מטורף לגמרי. ואדיר. אנג'ל
-
לפני 10 שנים ו-11 חודשים WTF no fear
וואו. אני לא... וואו. אני צריכה ללכת לאכול שוקולד וללטף סנאים בשביל להתגבר על הדיכאון שנושב מפה.
וואו.
אורטש.. וואו. אני חושבת שלשנייה אחת - רק לשנייה - כמעט שנאתי אותך - רק כמעט - על הכאב שהקטע הזה גרם לי.
אתה מוכשר. וכישרון זה כוח, ועם כוח באה אחריות.
אין לי כל זכות להגיד לך את מה שאני רוצה להגיד, אבל בבקשה אל תפגע בי שוב ככה.
(אבל גם אל תפסיק לכתוב. כי זה היה מהמם. באמת.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים תודה לא תתאים כאן, נכון? Ortash
לא, היא כנראה לא תתאים.
אני חושב שאם כבר ביטויי נימוס, אנחנו יותר בכיוון של "סליחה", לא ככה?
אבל אני לא מבקש סליחה, כי אני לא באמת צריך, או רוצה אחת.
אני נשמע נורא, נכון?
אז הייתי מבקש סליחה, נוף. באמת. כי האמת היא שממש לא התכוונתי, ואני בטח נשמע ממש שחצן עכשיו, אבל אני חייב להסביר את עצמי.
.
.
.
מה? לא. לא עכשיו. תיאלצו לחכות לפרקים הבאים. את ההתנצלות האמתית תמצאו כבר שם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת no fear
אני לא צריכה סליחה. זה היה קטע מדהים ואני שמחה שקראתי אותו. אני חושבת שאני פשוט... נמהרת מדי, עם התגובות שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 10 שנים ו-11 חודשים הודעה מבולבלת ללא כותרת ~RAIN~
אוקיי, אני לא יודעת איך להגיב, אז, אממ, אני רוצה המשך. אני רוצה רוצה רוצה רוצה המשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 10 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת Just a girl
-
לפני 10 שנים ו-11 חודשים הודעה המומה ללא כותרת מישי
אתה באמת גאון, אורטש.. אתה כותב באחד הסגנונות היותר אהובים עליי. תהיה בטוח שאם אתה אי פעם תוציא ספר - אני אקרא אותו..
זה היה מדהים. ומשוגע בצורה מהממת ממש.
כל הכבוד~
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 10 שנים ו-11 חודשים אוו מוּמוּ
-
