אנשים כמוני הם פנינים לקבוצות גמילה מעישון. כלומר, תראו אותי. אני כל מה שאדם מפחד להיות. אדם בעשור החמישי לחייו; שהחיים עברו עליו במעוף בעוד שהדבר הכי משמעותי שעשה בחייו היה לנשוף אדים רעילים מרצון, מכוער, קירח, רזה להחריד. ולבסוף, חולה בסרטן ריאות סופני, בלי אפשרות לניתוח.
אני לא אוהב לעשות אנשים אחרים שמחים. בתור אדם גוסס ששקוע בתסכול האינסופי שלו, שנגרם מידיו שלו, זה קצת קשה לי. רק מעט. לעומת זאת, הילדה הקטנה שלי (בשנות העשרים לחייה, אבל תישאר קטנה תמיד) עדיין מטריחה אותי ללכת לפגישות. לא כאילו יש לפגישות האלה מטרה או היגיון, אלא רק כדי להיות שם. אולי כדי להוות שלט אזהרה מהבהב. היא תמיד מביאה אותי לשם, ממש על סף הדלת, ולפעמים קצת דוחקת בכתפי כדי שאכנס פנימה, היא גורמת לי לפתוח את הדלת בתסכול, להשתעל בדיכאון, ולומר "תודה רבה".
אולי זאת הדרך שלה להתמודד עם זה שהזקן שלה גוסס, או אולי זאת הדרך שלה להדחיק את זה, לומר "עוד יש דרך חזרה".
כשנכנסתי לתוך עניין העישון לא היה לי תירוץ, אני לא יכול לומר "עישנתי בלי מודעות", כמו שאנשים לפני יכלו לומר. התחלתי לעשן בספטמבר 2012, זמן שהיה מלא במודעות נגד עישון, שבו על כל קופסה הייתה אזהרה. אפילו לא הייתי מתבגר. הייתי בן עשרים ושלוש. כן, הייתי ממורמר מהחיים. אבל מי לא? אם כל אדם ממורמר היה מעשן החור באוזון כבר לא היה חור, הוא היה, טוב, לא יודע. אין לי שם טוב יותר לשטויות האלה. אני גוסס, בסדר? זאת הזכות האידיוטית שלי, להשתטות כמו אידיוט.
בני אנוש הם מטומטמים. יש אפילו ספר שתת הכותרת שלו היא "בני אדם טיפשים". כן, אני לא רואה הבדל רב בין "מטומטמים", "טיפשים", ו"אידיוטים".
בכל מקרה, כן, בני אדם מטומטמים. למה? הם מביאים למפלות של עצמם. תראו אותנו, צורכים סמים, סיגריות, אלכוהול, דברים שמסתכמים בדקות של הנאה ובשעות, ימים, ואולי אפילו שנים של שנאה עצמית. מכניסים את עצמנו לחובות כשאנחנו יודעים מראש שלא נעמוד בהם, מגיעים למקומות מסוכנים כי זה מלהיב אותנו. כשאנחנו מצטערים על מה שאנחנו, אנחנו נאשים את האמא המגעילה, האבא המכה, העבודה הקשה, האבטלה, המיתון, מחסור הדיור, ואולי אפילו את הכלב שנדרס בשבוע שעבר. אנחנו לא מוכנים לקחת אחראיות ולומר "כן, זה אני. עשיתי את זה. זאת אשמתי. אני מוכן לתקן".
אני לא מאמין שאני מכליל, כי אני בן אדם, וזאת תכונה של בן אדם - ושוב פעם אני בורח מעצמי, מהעובדה שהתחלתי לעשן. ברחתי, כמה ברחתי. זה היה פיתרון לכל מצב. אני זוכר את הלילה לפני החתונה שלי, שעישנתי בשרשרת, ביחד עם הארוסה שלי, הבת של הילדה, נרגש ומתוח. אני זוכר את הלילה לפני הגירושין, שעישנתי כמו קטר, מנסה לפרוק בעזרת העשן את המתח שלי.
אני גם זוכר שהגרושה שלי התחילה להזריק. ואני זוכר שלמרות שלא רציתי להיות בסביבתה, הייתי בבית חולים, צופה בה יוצאת וחוזרת, כבר לא נותן לה לראות את הילדה שלה, שהיא אהבה כל כך. לא רוצה לתת לילדה לראות דברים שיצלקו אותה.
הייתי זה שזיהה את הגופה אחרי מנת היתר, הילדה לא ראתה אותה זמן לפני, לא היה קשה לומר לה שאמא נסעה ואי אפשר לדעת מתיי היא תחזור. אבל היה קשה מאוחר יותר, לומר לה שאמא לא תחזור. שאמא מתה.
אני ראיתי אדם אחר מת מתגובת שרשרת, מהשתלשלות הדברים. למה אני לא עצרתי את שלי בזמן? אני לא יודע. אולי כמו כל אדם, שאפתי להרס עצמי. אולי אפילו הפסקתי לחשוב, רק עשיתי את הפעולות באוטומט, נמהר וקל דעת.
אני התחלתי את תגובת השרשרת, אבל כשהגיע הזמן, לא הבנתי איך לעצור אותה, והמשכתי מבלי לקלוט ולפתוח את עצמי לעובדה שאני עושה משהו אידיוטי. ממש ממש אידיוטי.
אף פעם לא הייתי חכם במיוחד, אבל ידעתי מה אני עושה. וידעתי שאני במסלול להרס עצמי, אבל בשלב מסוים לא יכולתי לחשוב. כי מהרגע שהתחלתי כאילו כריתי לעצמי קבר.
בעצם, באמת כריתי לעצמי קבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
