מבוסס על השיר מכמה טוב להיות פרח קיר.
***
פעם, על נייר בריסטול ירוק שהגננת חילקה, הוא כתב שיר. הוא קרא לו מארלי, כי זה היה השם של הכלב שלו, וזה היה נושא השיר. הוא כתב על זה שאמא מתעצבנת כשמארלי הורס את הספות ושורט את הרהיטים, ועל היום שאבא שלו סוף סוף נכנע לתחנונים שלו ונסע איתו לחווה באזור הכפרי יותר, כשברדיו של הטויוטה החבוטה מתנגן שיר של הביטלס. וכשהוא הגיש לגננת את הדף, מלא באותיות עקומות ושגיאות כתיב, היא הביאה לו 100, והדביקה כוכב זהב על החולצה שלו. הוא חייך חיוך ביישן והשפיל מבט. וכשהוא חזר הבייתה, אמא נזפה בו על ידיו המוכתמות בדיו, אבל חייכה בסתר ותלתה את השיר על דלת המקרר. זאת הייתה השנה שדוד טרייסי לקח את כל הילדים לגן חיות, וקנה להם גלידה, וכולם שרו באוטובוס. באותה השנה, אחותו הקטנה נולדה, במשקל 3.5 ק"ג, עם ציפורניים זעירות ועיניים כחולות ענקיות וללא שיער, אבא ואמא התנשקו הרבה, והוא החמיץ פנים ופלט "איכס" למרות שבתוך תוכו הוא שמח. באביב, הילדה מבית השכן שהייתה איתו בגן שלחה לו כרטיס ברכה לוולנטיין, עם שורה של XXXX, וכשהוא שאל את אבא שלו מה X אומר, הוא רק צחק ואמר שלא יעשה שטויות. אבא שלו תמיד היה שם כדי לכסות אותו ולנשק אותו ללילה טוב.
פעם, על פיסת מחברת עם שורות, הוא כתב שיר. הוא קרא לו 'סתיו', כי זו היתה העונה, וזה היה נושא השיר. הוא תיאר את הצבע המשתנה של העלים ואת הרוח החמימה ועד כמה שהקמילה של הסתיו נוראית. המורה שלו נתן לו 90 וביקש ממנו לכתוב במשלב גבוה יותר בפעם הבאה, ואמא שלו לא תלתה אותו על המקרר כי כבר היה עמוס בציורים של אחותו- דפים לבנים מוכתמים בצבעי גואש ושירבוטים של שמש בפינות. ודוד טרייסי עישן הרבה סיגריות, והשאיר את הבדלים על הספסל. באותה שנה אחותו הקטנה קיבלה משקפיים, עם מסגרות שחורות ועדשות זכוכית שהגדילו את העיניים האפורות-כחולות שלה. והילד מהבית של השכן הציע לו סיגריה, שהוא לקח, כי אם דוד טרייסי יכול לעשן, למה שהוא לא? הוא שאף, וכמעט נחנק מהעשן. הוא לא נגע בסיגריות מאז.
אבא ואמא התנשקו הרבה, ואבא שלו כבר לא כיסה אותו בערב ולא נשק לו לחלומות מתוקים, וכעס כשהוא התחנן ובכה בשביל שהוא יעשה את זה.
פעם, על חתיכת נייר קרועה מספר ההכנה לבגרויות, הוא כתב שיר. הוא קרא לו "תמימות: השאלה", כי זאת היתה השאלה על נערה, וזה היה נושא השיר. הוא תיאר את הנשיקה הראשונה שלו, ועד כמה שזה הרגיש לא בסדר, והפרופסור שלו נתן לו 100 ונעץ בו מבט מהורהר. אמא שלו אף פעם לא תלתה אותו על המקרר, כי הוא לא הראה לה אותו מעולם. זאת הייתה השנה בה דוד טרייסי מת מסרטן ריאות. באותה שנה הוא תפס את אחותו מתנשקת עם בחור בגילו, במרפסת הקדמית של הבית. זו גם היתה השנה בה אבא עבר לישון בסלון ואמא הגישה לו טפסי גירושין. הם רבו על חלוקת הרכוש, ודמי מזונות. הם בקושי דיברו, וכלל לא התנשקו.
והנערה מבית השכן שמה יותר מדי איפור, אבל הוא נישק אותה בכל זאת, כי הוא היה החבר שלה וזה הרי מה שחברים אמורים לעשות. והוא הלך לישון ב-3 בלילה, והוא כיסה את עצמו לצלילי נחירותיו של אביו.
פעם, על דף מרשם, הוא ניסה לכתוב עוד שיר. הוא קרא לו "שומדבר", כי כך הרגיש, וזה בעצם היה נושא השיר. ולא נשאר לו על מה לכתוב. הוא נתן לעצמו 100, ובלע את התרופות שלו. והוא תלה את השיר על דלת השירותים, כי הפעם, הוא לא חשב שיעלה בכוחו להגיע עד למטבח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
