דמיאן ווין ישב על המעקה בגג הפנימייה והסתכל על כל האורות שבאים מהעיירה שמתחתיו. ברוס, אביו, הכריח את דמיאן לבוא לבקר את "אחיו" הגדול דיק גרייסון, שהיה פשוט יתום שברוס החליט לאמץ. זה לא כאילו היה ביניהם קשר דם או משהו, איו, אבל נראה שברוס העדיף אותו מאשר את דמיאן. אולי בגלל שדיק כן האמין בגישת ה"אסור להרוג" שברוס דגל בה. שיהיה. גם ככה לדמיאן לא היה אכפת משניהם. אז למה בכלל הוא הסכים להישאר אצל ברוס? למה הוא בכלל הסכים ללכת לבקר את גרייסון?
עברו שנתיים מאז שטליה, אימא של דמיאן, השאירה אותו אצל ברוס, והוא היה כבר מעל גיל שניים-עשרה, אך עדיין היו רגעים שבהם התייחסו אליו כמו ילד קטן ונקמני.
דמיאן, שלמד להילחם מאז שזכר את עצמו, שלמד איך לפרוץ למחשבים, לנהוג, לאתר במדויק איפה נמצאים מקומות נידחים בכדור הארץ.
דמיאן, שמאז גיל צעיר רצה לרצוץ את הממונים עליו והיה צריך להיות הכי טוב בליגה רק בגלל שהיה הנכד של ראס אל גול.
דמיאן, שלמד שאסור לסמוך על אף אחד ולהסתיר את רגשותיו בקללות ואדישות כדאי לא להראות חלש.
דמיאן, שראה מול עיניו את סבו, שהעריץ ואהב כל כך, מת מול עיניו ואת אימו מעונה.
והעיקר שברוס עדיין קורא לו ילד קטן.
למעשה, כל האידאולוגיה של ברוס והייתה עולם והיפוכו מהאידאולוגיה שידע עד עכשיו. אם לימדו אותו שצריך להרוג את כל מי שבדרכו, כאן מצפים ממנו להאמין בכל האנשים שהוא פוגש ולהתחבר עם חלק מהם. ומה אם יש להם אינטרסים לפגוע בו? מה אם הם מרגלים אחריו? מה אם הם יתקעו לו סכין בגב באופן מילולי ופיזי? זה ממש אידיוטי לסמוך ככה על אנשים.
למשל, כל הקטע שאומרים שיש שוויון בין כולם וכולם למרות שזה לא נכון. למה בבין בתי הספר הכי יוקרתי בגות'אם בנות צריכות ללבוש חצאית קצרה? הרי אם הבנים ילבשו מכנס קצר כחלק מתלבושת בית הספר, זה ייחשב כבלתי הולם. אבל בנות שלובשות חצאית קצרה? זה מאוד הגיוני. והזונות עוד משתפות פעולה ואומרות ש"הרבה יותר נוח ללבוש בגדים קצרים וחושפניים".
בבית הספר דמיאן לא פגש בן או בת אדם אחד שהוא יכל לסבול את חברתו. הבנות שמה היו מטומטמות שכל הדאגות שלהם בחיים הן האם הלק מתאים לצבע החצאית או מה ללבוש למסיבה בערב ומה שהבנים חשבו עליו זה סיפורים איך קבוצה-שלדמיאן-לא-היה-אכפת-שמה ניצחה באליפות העולם או איך להבריז משיעור מתמטיקה. גם אנשים שנראו לו יחסית בסדר, כמו הבחורה מהכיתה שלו עם הקוקו הגבוה או הילד הבלונדיני המתבודד, הוא לא היה מסוגל להתקרב אליהם. הרי אלו שלפחות נראים נורמליים הם הכי גרועים ויתקעו בך סכין בגב. זה ידוע וזה ברור. גם אנשים שלא קשורים לסביבת בית הספר יכולים לתקוע סכין בגב.
ועוד הוא היה צריך ללכת כל יום ויום למקום הזה, שרוב מה שקרה שם זה שהתלמידים הפריעו, המורה צעקה, התלמידים המשיכו לזלזל בה ולבסוף הגיע הצלצול כדאי שיתחיל הסיפור כל פעם מחדש! הטמטום האנושי.
איך מצפים ממנו להתחבר אל אנשים ולמצוא את אהבת חייו שכל מה שיש זה זונות, מטומטמים ובוגדים לעתיד? איך הוא אמור להתחבר ולהיות "חלק מהאנושות" אם היא כל כך גרועה, כל כך עלובה? אף אחד לא מבין.
"דמיאן?" שאל קול עם מבטא בריטי מאחוריו, והוא קפץ למשמע הקול. הוא לא ציפה שעוד מישהו יבוא לשם. "אני טס, ידידה של דיק. אתה זוכר אותי?"
דמיאן לא טרח להסתובב אליה. "הו. כן. את. אחת מהמטומטמים שגרייסון מסתובב איתם." החבורה של גרייסון הייתה מורכבת מרופא חצי יפני חצי בריטי, אחות בית חולים צעירה ושמאוהבת בגרייסון ואידיוט עם שיער ירוק, מחברת ומתוקים שמשפט המפתח שלו זה "זה מעניין!". בנוסף, היה שם יפני שאמר כמו בובה עם חוט "שלום אני קאיטו יושימורה! שלום אני קאיטו יושימורה!", צייד שלפני האידיוט הירוק הוא רוצח מחברות והיא.
"לא הייתי אומרת מטומטמת. יותר נכון מוזרה." ווילסון ישבה לידו ורק אז דמיאן הסתכל עליה. היא לבשה שמלה ארוכה וצנועה בצבע סגול עם קישוטים כסופים, ששיערה הבלונדיני המתולתל היה עם סרטים בצבעי השמלה ועיניה הכחולות שקדו עליו. היה בה משהו תמים. תמים ומעצבן.
"אין הרבה הבדל ביניהם." קבע דמיאן והסב את מבטו, "אתם עדיין מגעילים אותי, ווילסון."
"אם אתה אומר. אני לא אתווכח איתך. אני אשמח אם תקרא לי טס במקום שם המשפחה שלי."
"המפ. תמשיכי לחלום כלבה."
"טוב, היה שווה לנסות." ואחרי המשפט היא הסתכלה לעבר העיירה בלי להביט עליו.
לבסוף ווילסון שברה את השתיקה, כשהיא עדיין מסתכלת על העיירה. "לפעמים אתה מרגיש לבד ובודד? שאף אחד לא מבין אותך? ששופטים אותך לפי הגיל?" דמיאן הביט בה, קצת בהפתעה. האם היא קוראת את מחשבותיו?
היא ראתה בזה סימן להמשיך. "לפעמים אני מרגישה שכולם שופטים אותי רק בגלל שאני ילדה קטנה. כאילו אני לא מבינה כלום. ולפעמים," היא בלעה את רוקה, "אני פוחדת שהאנשים שאני מתחברת איתם יבגדו בי בשלב מסוים, אם יגלו מי אני. לפעמים זה ממש קשה לנסות להראות שיש בי יותר מעוד סתם נערה טיפוסית." היא שתקה למשך כמה שניות. "אתה מבין אותי, נכון?"
דמיאן המשיך להסתכל עלייה בהפתעה. זה בדיוק מה שהוא הרגיש.
מישהו מבין. מישהו סוף כל סוף מבין.
ווילסון, לא, טס, הסתכלה עליו בשקידה, מחכה לתשובה. דמיאן לבסוף היסב את מבטו, למרות שלא רצה בכך. "לא. אני לא. זה מטופש להרגיש ככה."
"הו." קולה נשמע עצוב, והוא שוב הסתכל עליה. "סליחה שהטרדתי אותך עם המחשבות שלי."
דמיאן רצה להגיד שזה בסדר, שהיא לא הטרידה אותו. הוא רצה לשבת ולהמשיך לדבר איתה עוד ועוד על זה, אך לבסוף נזכר שגם היא בת אדם וגם היא יכולה לפגוע בו ואמר בקול בוטה שלא אכפת לו.
"הו. אני מבינה." טס חייכה אליו חיוך חמוד. פתאום המראה שלה לא היה מעצבן אלא...חמוד.
"את בכלל אוהבת להיות עם גרייסון והחבורה המוזרה שלו?" שאל דמיאן והלכה את עצמו מבפנים על כך שהמשיך את השיחה.
"בטח. אומנם הם קצת…"חשבה על כך כמה שניות, "מוזרים, אבל כיף להיות איתם. הם ממש מעניינים."
"את נשמעת כמו האידיוט הירוק." אמר דמיאן בזלזול ופנייה של טס גם את שמת לב שהאחות בעצם מאוהבת בגרייסון נכון?"
"נכון. אבל איך ידעת? לי לקח כמה ימים לגלות."
"זה לא קשה לגלות." אמר דמיאן בקול ענייני, "רק צריך לחפש את הרמזים."
"אני רואה. אולי יום אחד תלמד אותי איך לחפש אותם.." טס אמרה לו בחיוך. רק לו פתאום חם?
השעון שלה צלצל בקול מתחת לשרוול השמלה, וטס משכה את השרוול והסתכלה על השעון העדין. "אני צריכה לזוז." אמרה בקול מתנצל, ירדה מהמעקה והושיטה יד לעזרה בשביל דמיאן. הוא רק הסתכל עלייה בכמה שניות, עצוב שהשיחה נגמרה, וסטר לידה. הוא ירד בעצמו והלך לעבר המדרגות בזמן שתהה למה הוא מרגיש שביד עברו לו ברקים.
טס עברה אותו בריצה, פתחה את הדלת, צעקה לו "ביי ביי" ורצה לה למעטה. הוא הלך לעבר המדרגות, צופה בה רצה.
למחרת חיכתה לו לימוזינה גדולה ודמיאן נכנס בה בלי להגיד שלום. לא לגרייסון, לא לחבורה המוזרה שלו ולא לטס.
עברו שנתיים מאז שטליה, אימא של דמיאן, השאירה אותו אצל ברוס, והוא היה כבר מעל גיל שניים-עשרה, אך עדיין היו רגעים שבהם התייחסו אליו כמו ילד קטן ונקמני.
דמיאן, שלמד להילחם מאז שזכר את עצמו, שלמד איך לפרוץ למחשבים, לנהוג, לאתר במדויק איפה נמצאים מקומות נידחים בכדור הארץ.
דמיאן, שמאז גיל צעיר רצה לרצוץ את הממונים עליו והיה צריך להיות הכי טוב בליגה רק בגלל שהיה הנכד של ראס אל גול.
דמיאן, שלמד שאסור לסמוך על אף אחד ולהסתיר את רגשותיו בקללות ואדישות כדאי לא להראות חלש.
דמיאן, שראה מול עיניו את סבו, שהעריץ ואהב כל כך, מת מול עיניו ואת אימו מעונה.
והעיקר שברוס עדיין קורא לו ילד קטן.
למעשה, כל האידאולוגיה של ברוס והייתה עולם והיפוכו מהאידאולוגיה שידע עד עכשיו. אם לימדו אותו שצריך להרוג את כל מי שבדרכו, כאן מצפים ממנו להאמין בכל האנשים שהוא פוגש ולהתחבר עם חלק מהם. ומה אם יש להם אינטרסים לפגוע בו? מה אם הם מרגלים אחריו? מה אם הם יתקעו לו סכין בגב באופן מילולי ופיזי? זה ממש אידיוטי לסמוך ככה על אנשים.
למשל, כל הקטע שאומרים שיש שוויון בין כולם וכולם למרות שזה לא נכון. למה בבין בתי הספר הכי יוקרתי בגות'אם בנות צריכות ללבוש חצאית קצרה? הרי אם הבנים ילבשו מכנס קצר כחלק מתלבושת בית הספר, זה ייחשב כבלתי הולם. אבל בנות שלובשות חצאית קצרה? זה מאוד הגיוני. והזונות עוד משתפות פעולה ואומרות ש"הרבה יותר נוח ללבוש בגדים קצרים וחושפניים".
בבית הספר דמיאן לא פגש בן או בת אדם אחד שהוא יכל לסבול את חברתו. הבנות שמה היו מטומטמות שכל הדאגות שלהם בחיים הן האם הלק מתאים לצבע החצאית או מה ללבוש למסיבה בערב ומה שהבנים חשבו עליו זה סיפורים איך קבוצה-שלדמיאן-לא-היה-אכפת-שמה ניצחה באליפות העולם או איך להבריז משיעור מתמטיקה. גם אנשים שנראו לו יחסית בסדר, כמו הבחורה מהכיתה שלו עם הקוקו הגבוה או הילד הבלונדיני המתבודד, הוא לא היה מסוגל להתקרב אליהם. הרי אלו שלפחות נראים נורמליים הם הכי גרועים ויתקעו בך סכין בגב. זה ידוע וזה ברור. גם אנשים שלא קשורים לסביבת בית הספר יכולים לתקוע סכין בגב.
ועוד הוא היה צריך ללכת כל יום ויום למקום הזה, שרוב מה שקרה שם זה שהתלמידים הפריעו, המורה צעקה, התלמידים המשיכו לזלזל בה ולבסוף הגיע הצלצול כדאי שיתחיל הסיפור כל פעם מחדש! הטמטום האנושי.
איך מצפים ממנו להתחבר אל אנשים ולמצוא את אהבת חייו שכל מה שיש זה זונות, מטומטמים ובוגדים לעתיד? איך הוא אמור להתחבר ולהיות "חלק מהאנושות" אם היא כל כך גרועה, כל כך עלובה? אף אחד לא מבין.
"דמיאן?" שאל קול עם מבטא בריטי מאחוריו, והוא קפץ למשמע הקול. הוא לא ציפה שעוד מישהו יבוא לשם. "אני טס, ידידה של דיק. אתה זוכר אותי?"
דמיאן לא טרח להסתובב אליה. "הו. כן. את. אחת מהמטומטמים שגרייסון מסתובב איתם." החבורה של גרייסון הייתה מורכבת מרופא חצי יפני חצי בריטי, אחות בית חולים צעירה ושמאוהבת בגרייסון ואידיוט עם שיער ירוק, מחברת ומתוקים שמשפט המפתח שלו זה "זה מעניין!". בנוסף, היה שם יפני שאמר כמו בובה עם חוט "שלום אני קאיטו יושימורה! שלום אני קאיטו יושימורה!", צייד שלפני האידיוט הירוק הוא רוצח מחברות והיא.
"לא הייתי אומרת מטומטמת. יותר נכון מוזרה." ווילסון ישבה לידו ורק אז דמיאן הסתכל עליה. היא לבשה שמלה ארוכה וצנועה בצבע סגול עם קישוטים כסופים, ששיערה הבלונדיני המתולתל היה עם סרטים בצבעי השמלה ועיניה הכחולות שקדו עליו. היה בה משהו תמים. תמים ומעצבן.
"אין הרבה הבדל ביניהם." קבע דמיאן והסב את מבטו, "אתם עדיין מגעילים אותי, ווילסון."
"אם אתה אומר. אני לא אתווכח איתך. אני אשמח אם תקרא לי טס במקום שם המשפחה שלי."
"המפ. תמשיכי לחלום כלבה."
"טוב, היה שווה לנסות." ואחרי המשפט היא הסתכלה לעבר העיירה בלי להביט עליו.
לבסוף ווילסון שברה את השתיקה, כשהיא עדיין מסתכלת על העיירה. "לפעמים אתה מרגיש לבד ובודד? שאף אחד לא מבין אותך? ששופטים אותך לפי הגיל?" דמיאן הביט בה, קצת בהפתעה. האם היא קוראת את מחשבותיו?
היא ראתה בזה סימן להמשיך. "לפעמים אני מרגישה שכולם שופטים אותי רק בגלל שאני ילדה קטנה. כאילו אני לא מבינה כלום. ולפעמים," היא בלעה את רוקה, "אני פוחדת שהאנשים שאני מתחברת איתם יבגדו בי בשלב מסוים, אם יגלו מי אני. לפעמים זה ממש קשה לנסות להראות שיש בי יותר מעוד סתם נערה טיפוסית." היא שתקה למשך כמה שניות. "אתה מבין אותי, נכון?"
דמיאן המשיך להסתכל עלייה בהפתעה. זה בדיוק מה שהוא הרגיש.
מישהו מבין. מישהו סוף כל סוף מבין.
ווילסון, לא, טס, הסתכלה עליו בשקידה, מחכה לתשובה. דמיאן לבסוף היסב את מבטו, למרות שלא רצה בכך. "לא. אני לא. זה מטופש להרגיש ככה."
"הו." קולה נשמע עצוב, והוא שוב הסתכל עליה. "סליחה שהטרדתי אותך עם המחשבות שלי."
דמיאן רצה להגיד שזה בסדר, שהיא לא הטרידה אותו. הוא רצה לשבת ולהמשיך לדבר איתה עוד ועוד על זה, אך לבסוף נזכר שגם היא בת אדם וגם היא יכולה לפגוע בו ואמר בקול בוטה שלא אכפת לו.
"הו. אני מבינה." טס חייכה אליו חיוך חמוד. פתאום המראה שלה לא היה מעצבן אלא...חמוד.
"את בכלל אוהבת להיות עם גרייסון והחבורה המוזרה שלו?" שאל דמיאן והלכה את עצמו מבפנים על כך שהמשיך את השיחה.
"בטח. אומנם הם קצת…"חשבה על כך כמה שניות, "מוזרים, אבל כיף להיות איתם. הם ממש מעניינים."
"את נשמעת כמו האידיוט הירוק." אמר דמיאן בזלזול ופנייה של טס גם את שמת לב שהאחות בעצם מאוהבת בגרייסון נכון?"
"נכון. אבל איך ידעת? לי לקח כמה ימים לגלות."
"זה לא קשה לגלות." אמר דמיאן בקול ענייני, "רק צריך לחפש את הרמזים."
"אני רואה. אולי יום אחד תלמד אותי איך לחפש אותם.." טס אמרה לו בחיוך. רק לו פתאום חם?
השעון שלה צלצל בקול מתחת לשרוול השמלה, וטס משכה את השרוול והסתכלה על השעון העדין. "אני צריכה לזוז." אמרה בקול מתנצל, ירדה מהמעקה והושיטה יד לעזרה בשביל דמיאן. הוא רק הסתכל עלייה בכמה שניות, עצוב שהשיחה נגמרה, וסטר לידה. הוא ירד בעצמו והלך לעבר המדרגות בזמן שתהה למה הוא מרגיש שביד עברו לו ברקים.
טס עברה אותו בריצה, פתחה את הדלת, צעקה לו "ביי ביי" ורצה לה למעטה. הוא הלך לעבר המדרגות, צופה בה רצה.
למחרת חיכתה לו לימוזינה גדולה ודמיאן נכנס בה בלי להגיד שלום. לא לגרייסון, לא לחבורה המוזרה שלו ולא לטס.