היא הגיעה לכיכר בדיוק בזמן; מכוונת. היא נעצה בי את עיניה כשדידתה בשמלה האדומה-שחורה שלה לעברי, בגו זקוף. מגפיה השחורות נגלו מתחת לשמלה, שהגיעה עד מעל לברכיה וחשפה גרביונים שחורים גם כן.
שיערה השחור התנפנף ברוח, אסוף לזנב סוס שלמרות שאסף את שיערה, אם לא הייתה רוח היה אפשר לראות שהיה מגיע עד גבה התחתון. הכרתי אותה טוב מידי.
מחשוף מחוך השמלה חשף את שעון הזהב שנמצא קצת מתחת לעצם הבריח שלה, שקוע בבשרה ושולח חוטים של חשמל לנימיה.
"ריס יארד." החוותה קידה קלה, עיניה, בצבע הברונזה, חסרות האישונים, הבהבו כשאורו של אחד מפנסי הרחוב השתקף בהן. אבל הן היו חצי עצומות - היא לא פתחה אותן לחלוטין אף פעם.
"ארנה קלוק." החוותי קידה רשמית גם כן. קראו לה אָרֶנָה. ארנה קלוק; אלו שתמיד רצו להיות רשמיים קראו לה ליידי קלוק.
הבטנו אחד בשנייה לרגע, והחלטתי לשבור את הקרח עם בדיחה קלה. "חשבתי שתאחרי הפעם."
היא צחקה, צחוק פעמונים מצטלצל. עיניה הבהבו שוב, והפעם היה לי ניחוש שזה לא היה פנס הרחוב, אלא האור המכני שהפיקה. "בחיים לא." חרצה.
ארנה הובילה אותי לביתה. אחרי שווידאה שלא היה לי נשק. היא יכלה לחוש בנוכחות חפצי מתכת, ורק ווידאה שלא. היא הייתה חשדנית, נוטה קצת לפרנויה, למרות שהכירה אותי זמן רב.
היא לקחה אותי במעגלים, יכולתי לומר. ראיתי את החנות המעופשת שראיתי בדרך לכיכר חמש פעמים נוספות. אבל בשלב מסוים איבדתי את דרכי; המחוגים על השעון שלה החוו מספר סיבובים במחאה כשעליתי על זה, והיא הובילה אותנו עם מבט של שביעות רצון על פניה.
המחוגים הסתובבו שוב, ותהיתי מה הם מדדו. הבטתי בהם יותר מידי, היא שמה לב למבטי כשעלתה בשלושת המדרגות לדלת ביתה.
"יארד."
"הו, כן." התנערתי ועליתי במדרגות.
היא נקשה על הדלת והמתינה שיפתחו אותה. המתנו בינתיים למטה, לצד הדלת.
"אז מה הבעיה עכשיו, ארנה?" שאלתי, זוקף גבה בהתרשמות.
"אני מרגישה חלודה."
"מה?"
"חלודה. וזאת רק אחת מהבעיות."
מצמצתי פעמיים בבעתה קלה. "ארנה - אני שען ומכונאי פשוט. זאת הפעם המאה שאני אומר לך שאין טעם שתבקשי אותי. תדברי עם רופאים, אולי הם יוציאו ממך את הדבר הזה."
"הם היו שמחים לחתוך את הגוף שלי לחתיכות." סכמה כשהדלת נפתחה, המשרתת היחידה שנלוותה למגוריה הצנועים של ארנה, בשמלה שחורה ובסינר לבן, יצאה והחוותה פנימה כשנכנסנו. היא שאלה למעילים שלנו. אני נשארתי עם שלי כשארנה, שלא היה לה מעיל, נפטרה מכסיותיה.
הטרקלין שנכנסנו אליו היה קטן, וכמו שתיארתי את מגוריה, צנוע. היא הייתה אדם שחיי בקטן; אחרי תשומת הלב הרפואית העודפת שקיבלה, היא הייתה חייבת להסתגר. למרות שלא הייתה לה בעיה להפוך למפלץ של החברה; היא אף פעם לא טרחה באמת להסתיר את השעון, או את המפתח שהיה תקוע במפרק ידה, שסיבובו היה מוביל לכיוונם של המחוגים.
ארנה אותתה למשרתת להניח לנו והובילה אותי לספות. היא התיישבה על אחת ואני התיישבתי על זו שלמולה, שולחן עץ עם חריטות הפריד בינינו.
"יארד - " פתחה ואמרה, אבל קטעתי אותה.
" - ארנה, אני בקושי יודע איך למנוע חלודה משעונים ומכונות. וזה בעזרת צבע."
"יארד."
"ארנה, את לא מבינה את הבעיה."
"אני מבינה - "
"את לא! את לא השען. את השעון. תמיד אמרתי לך לבחור מישהו אחר - "
" - היית הכי טוב."
"יכולת לבחור מישהו פחות טוב."
"אם הייתי בוחרת מישהו פחות טוב לא הייתי פה היום, ואתה יודע."
היא צדקה, למען האמת; ארנה הייתה עלמה צעירה בת עשרים ושתיים. הטיפול שלי בשעון שלה היה אחד הדברים היחידים שהשאירו אותה חיה; אפילו לשמן אותו הייתה עבודה לא קלה. לא יכולתי לתלוש אותו מהחזה שלה, ולשבור אותו לא הייתה אופציה, מאחר שפעם, כשהזכוכית עליו התנפצה, ארנה כמעט מתה. אז הייתי צריך לפרק אותו - מצב שהוביל תמיד את ארנה לחוסר הכרה - ולהרכיב אותו מחדש בדיוק מושלם.
לא יכולתי להביא את עצמי לענות לה. לא ידעתי גם מה.
ארנה נאנחה. "ולעניינינו?"
נכנעתי; קיבלתי כסף. לא הייתי צריך להתלונן. "כן?"
"קודם כל," פתחה. "אני חושבת שזה לא טריויאלי שטיפלת בי מאז שהייתי תינוקת. אני מניחה שזה לא היה קל."
הנהנתי וקימטתי גבות. מה?
"טריויאלי." אמרה, וכשראתה שלא הבנתי, הסבירה. "מובן מאליו."
"הא."
היא הנהנה. "בכל מקרה," אמרה. "אני גוססת."
לא הגבתי באופן מוקצן. אני חושב שאם היו שמים לב; הגבתי אליה כמו לבעלים שבישרו לי שלמרות העבודה הקשה שלי השעון התקלקל. נרטב או נשרף או נעלם. ושכל הכבוד על העבודה שלי, אבל הם ישמחו לאחד חדש.
רק שהפעם היא הייתה אדם. אדם מקולקל. ולא היה אפשר להביא אחד חדש.
"איך את יודעת את זה, ארנה?" למרות הפרצוף החתום שלי, אני חושב שהקול שלי נשבר - עשרים ושתיים שנים אני מטפל בילדה הזאת, עוד משנות השלושים לחיי. והיא מתקלקלת לי ככה, מתחת לאף שלי. האמת שזאת לא הייתה האישיות שלה; שנים עברו ואני עדיין לא בטוח שהייתה לה אחת, שהיא יותר ממכשיר חשמלי.
תהיתי פעם אם היא יודעת לבכות.
"כמו שאמרתי, אחת הסיבות היא חלודה." אמרה, ולאחר החלה למנות, כמעט במכניות, את כל הבעיות במערכת שלה. "יש לפעמים קצרים בשעון, הוא פשוט מעביר בי מכת חשמל ממקור לא מובן. ו… טוב. עם אינספור הבעיות שלי אתה יכול למנות התקלפות צבע ממפתח הכיוון - " היא החוותה על מפרק ידה. " - סדקים כמעט בלתי נראים על זכוכית השעון, שפשוט מתרבים כל יום," עיניי נפערו כשהבנתי שהיא צודקת. "והעובדה שהמחוגים נשברים."
התגובה המקורית שלי הייתה לזקוף גבות. "סליחה?"
"ממ?"
"אמרת כרגע שהמחוגים נשברים?"
"כן." היא אישרה את מה שחשבתי שהתבדיתי לשמוע.
לאחר מכן צמצמתי את עיניי. "ארנה. את רוצה שאתקן את כל זה?"
ארנה הביטה בי לדקה, מחייכת את החיוך נטול הרגש שלה. "אומנם אני לא בן אדם, אבל אני יודעת מה הגבול שלכם." לחשה. "אין טעם בניסיון, לא, יארד?"
חייכתי חיוך עקום.
"אני לא רוצה למות." היא אמרה, בוהה בקיר למולה בעיניים חצי סגורות.
משכתי בכתפיי. "אני לא יכול לעשות דבר, ארנה."
"יכולת לעשות אז." אמרה. "יכולת לא להביא אותי לפה בכלל."
"כלומר - "
"יכולת להשאיר אותי מקולקלת, יארד."
"למה?"
"כי אז לא הייתי חיה." היא אמרה, לרגע חשבה, ואז הוסיפה, "אני חושבת שעדיף למות בלי מודע מאשר למות עם אחד כזה, באמצע החיים."
משכתי בכתפיי.
"אני לא ממש מחבבת אותך - אני חושבת שאתה מתנשא מידי, פסיבי מידי, יש בך יותר מידי תאוות כסף," ארנה פנתה אליי בכנות מעצבנת, "ובכל זאת, עכשיו אנחנו נפגשים בפעם האחרונה. אז פשוט רציתי לומר תודה."
"הממ. אני מניח ש...בבקשה."
היא נעמדה, "זה כל מה שרציתי לומר. אתה רוצה לומר לי משהו לפני שאמות?" היא הסתירה את עיניה עם ידיה והחוותה תנועה פתאומית עם ראשה. ואז הורידה את עיניה, שנראו בדיוק אותו דבר. "יש לי שבוע ושלושה ימים, חמש שעות, עשרים דקות, וארבעים שניות. זאת אחת ההזדמנויות האחרונות."
"איך?" שאלתי, מקמט את גבותי בבלבול.
"מה איך?"
"איך את יודעת?"
"אתה מכיר אותי כבר עשרים ושתיים שנה," פתחה.
לכסנתי אליה מבט. "אז?"
"אתה לא ראית אפילו פעם אחת את העיניים שלי כשהן פתוחות לגמרי."
זקפתי גבה. "למה את מתכוונת?"
היא פערה את עיניה, ואז הבנתי - על העיניים שלה, על העיניים עצמן, היו מחוגים. הם הסתובבו ותקתקו, קרובים לצידי העיניים ככה שהעובדה שהיו חצי עצומות הסבירה את העובדה שאף אחד לא ראה את המחוגים.
"למה לא רצית להראות את המחוגים?"
"הם מסמנים לי כמה זמן נשאר לי." חייכה. "והמידע הזה מייסר אותי כל יום ביומו. אני עוצמת את העיניים כדי לא לראות אותם. אני רואה אותם על הרקע של העולם כשאני פותחת את העיניים כמו שצריך." היא חזרה לעצום חלקית את עיניה. "משהו שאתה רוצה לומר לי, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך?"
הנדתי בראשי לשלילה.
ארנה מתה שלושה ימים אחרי ערב השנה החדשה,1857. הוריה הזעיקו אותי לביתם, מקום שידעתי את דרכי אליו, ומיהרתי לשם למרות שלא הייתי צריך. ידעתי שארנה לא תחיה בכל מקרה. אבל מיהרתי, בכל מקרה.
היא שכבה על הספה, וההורים של ארנה, שטופי דמעות, היו לצידה וכל אחד מהם החזיק בידה האחרת. ארנה נשמעה אנושית מתמיד - הנשימות שלה קרטעו בחדר הריק, פיה פתוח קמעה, ועיניה פקוחות כמו שצריך.
"יארד." אמרה וינקה אוויר. היא הביטה בי כשנכנסתי. "מה מביא אותך לפה?" עוד יניקה של אוויר.
"את באמת תוהה?" שאלתי.
היא חייכה, שוב פעם משוועת לאוויר.
"כמה נשאר?"
"כמה דקות." הפטירה. "אני לא חושבת שאתה צריך לחכות באדיקות לרגע שזה יקרה."
"אחכה."
היא הנהנה.
במשך כמה דקות כולנו בהינו בה. אני, ההורים שלה, המשרתת. הוריה של ארנה ליטפו את פניה בעדינות והקשיבו לכל נשימה ונשימה. לכל תקתוק שעון שבקע ממנה, שיכל להישמע כאילו בא ממקור אחר. אבל כולנו ידענו שהתקתוק מגיע מארנה.
"עשר שניות." הפטירה ארנה, נושמת עמוקות. "למישהו יש מילים אחרונות?"
בגלל שהתקשתה בנשימה, עברו כבר שתי שניות עד אז - שמונה. ההורים שלה נראו כאילו כבר אמרו הכל, אז דיברתי.
"תודה." אמרתי. שבע.
"על מה?" שש.
"על זה שנתת לי פרספקטיבה שונה על יצורים חיים." חמש.
היא חייכה. "ותודה לך." ארבע.
"על מה?" שלוש.
"על שתיקנת אותי." שתיים.
אחת. התמהמהתי בתשובה.
אפס.
"אין על מה." לחשתי לעבר הגופה של ליידי קלוק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
