סיפור לשבת - As You Wish
----------------------
כשיואב הבין שהמשאלות שלו מתגשמות, הוא ידע שזה כבר מאוחר מדי בשבילו. אם זה היה מגיע בגיל עשרים, עשרים וחמש, פףףף, הוא היה מרים את העולם. אבל עכשיו, בגיל ארבעים ואחת ושלושה חודשים, הוא ידע שחבל. זה פשוט מתבזבז עליו. שום דבר לא ישתנה. לא באמת.
שלושה חודשים לפני-כן, יואב ישב ליד השולחן בסלון והביט בנאורה, אשתו ושני התאומים שלו בני השבע, ששרו לו בקול רם מדי, היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לא-א-בא. על הפנים שלו היה מתוח חיוך כמו בלון מסטיק שהתנפץ, ובפנים הוא הרגיש חלול. מזוייף. מטומטם. עלק היום יום הולדת, הוא חשב. אני לא סובל אותם. לא את הנאורה הזאת, שמזדיינת עם הבוס שלה כבר לפחות חצי שנה וחושבת שאני לא יודע מכלום, ולא את התאומים הארורים האלה, או לפחות הצעיר מביניהם, אור, ילד קקה, מעצבן, יללן, אידיוט, עצלן ואנוכי. שונא אותו.
זהו? הוא חשב, זהו? בשביל זה אני חי? בשביל זה חייתי עד עכשיו? עבדתי, תכננתי, חלמתי... בשביל מה, בשביל להגיע לגיל ארבעים ואחת למשפחה המזוייפת הזאת, עם משכנתא לעוד שתים עשרה שנה על בית שאני לא רוצה עם אנשים שאני לא אוהב יותר כבר מזמן?
נאורה היתה כזאת מדהימה בהתחלה. זורמת, כיפית, שנונה. רזה, עם חיוך של ג'וליה רוברטס. איך שנולדו התאומים היא הפכה, כמעט בן-לילה, ל... מין אמא כזאת. דודה. שמנמנה, וורדרדה וקפריזית, ונקודת האמצע של החיוכים שלה טיפסה איכשהו למעלה וחשפה עכשיו יותר חניכיים משיניים. באוטו, את הדיסקים של הפיקסיז או אליס אין צ'יינז או רדיו-הד, החליפו כל מיני ציפי שביטים על ספיד בליווי אורגנית שהתאומים למדו לשיר בעל פה ועם הזמן, לפלצותו, גם הוא בעצמו.
אחרי החגיגה המשפחתית, נאורה שלחה את התאומים, פניהם מוכתמות בשוקולד, לאמבטיה, ואמרה ליואב שאולי הוא ייצא ויתפנק לו באיזה סרט פעולה בקולנוע. זה היום הולדת שלך, היא הוסיפה בחיוך המתרפס שלה, עם החניכיים, תעשה מה שאתה רוצה. אולי תזמין את אלדד ותלכו לכם לאיזה פאב? יו, איזה דודה את, יואב חשב לעצמו. מה זה "תלכו לכם"? מי אומר את זה? בקול הוא אמר, לא יודע, אולי, אני אתקשר אליו. נראה. נאורה התמתחה ואמרה, יופי, אז אני אלך להשכיב את הקטנים ויש לי כמה שיחות דחופות מהעבודה, אז תיהנה לך, בובי. יום הולדת שמח.
יואב הנהן אליה וצחקק בעצבנות, ונאורה הלכה לכיוון חדר השינה. בחדר המדרגות בדרך למטה הוא חיקה אותה בלעג, "תיהנה לך", "תיהנה לך". אלוהים, איזה פוסטמה. מה קרה לי, איך התחתנתי, איך לא נזהרתי? איך? הרי ראיתי את אמא שלה כשהתחלנו לצאת, אבל סירבתי להאמין אז שנאורה תהפוך להיות כזאת. עכשיו רק חסרה לה ה-ר' הגרונית הזאת, והיא בול אמא שלה. בול, כולל היציבה הכפופה והבגדים. ושיחות מהעבודה יש לה, עלק. יאללה, שתזדיין עם הדפקט הזה, יהלום. לא מזיז לי.
לא התחשק ליואב לדבר עם אלדד, אז הוא נסע לקולנוע, אבל כשעמד שעה ארוכה והביט בצג הדיגיטלי עם שמות הסרטים לא היה שם שום דבר שהוא באמת רצה לראות. הוא חזר למכונית והמשיך לנהוג סתם, כי המשמעות של לחזור הביתה היתה לראות אותה שוב, ואז להתמודד עם שאלות סכריניות על איך הוא מרגיש ביום ההולדת שלו ולמה הוא לא התקשר לאלדד. הוא הדליק את הרדיו, ובגלגלצ היה שיר של אדל. יואב כמעט הקיא. הוא החליף תחנה ל-88FM, ולמזלו היתה תוכנית שהשמיעה שירים משנות החמישים שהצליחו להרגיע במעט את בטנו המתהפכת.
אחרי דקות ארוכות של נהיגה יואב הגיע למעגל התנועה שליד הבית. הוא אותת כדי לפנות, אבל המשיך להסתובב סביב עץ הזית העתיק במרכז הכיכר. הסטת ההגה ימינה לפנייה לכיוון הבית נראתה לו למעלה מכוחותיו.
כשהוא נכנס לסיבוב השישי שלו במעגל התנועה סביב עץ הזית, השיר שנשמע ברדיו הופרע בסדרת רחשים סטטיים וצפצופים. יואב שיחק עם הכפתור כדי למצוא את התחנה מחדש, אבל הרדיו דמם לחלוטין, עד שלפתע נשמעו ממנו שלוש נקישות ולאחריהן קול צלול של אישה צעירה שלחש, מאסטר, הערת את הג'יני. הערת את הג'יני. הערת את הג'יני.
יואב גיחך. מה זה השטויות האלה? אלאדין? בשעה הזאת? הוא לחץ שוב ושוב על הכפתורים של התחנות והסיר את מבטו מהכביש.
***
כשהוא התעורר, המכונית ההפוכה נהמה חרש לידו, כששניהם שרועים בתוך שיח הפסיפלורה הענקי של השטיינים, וקולו של לאונרד כהן נשמע רגוע, אוטיסטי כמעט, מתוך המכונית, There's a crack, a crack in everything, that's how the light gets in...
****
אז איך קרה שלא נפצעת? שאלה אותו הפסיכולוגית שלו, מירי. יואב משך בכתפיו. ריחמו עליי מהשמיים, הוא ענה בחיוך מריר והוסיף מיד, גם כן רחמים, התעוררתי לאותו שיט בדיוק. מילא, אם הייתי מתעורר לחיים של מישהו אחר… היית רוצה להתעורר לחיים של מישהו אחר, חזרה אחריו מירי, בטכניקה האמפטית שהעלתה בו רצון להכניס לה סטירה. לחיים של מי, למשל? יש מישהו שהיית מעדיף להתעורר לחיים שלו? יואב הביט בשעון והתרומם מהכיסא. יאללה, נגמר הזמן, הוא אמר. חמישה לארבע. מירי, מופתעת מכך שמישהו גזל ממנה את התפקיד של ההכרזה על קץ הפגישה, גמגמה משהו על כך שנשארה עוד דקה, אבל יואב כבר עזב את החדר.
מטומטמת, גם זאת. מילימטר לא התקדמתי בחיים שלי עם הטיפול הדרעק הזה. מילימטר. כמעט שנתיים וחצי של טיפול. מאה פגישות. מאה. עם ארבע מאות שקל לפגישה, יוצא ששמתי על החרא הזה ארבעים אלף שקל, רק בשביל לשמוע חמש פעמים בשעה את המשפטים שלי יוצאים מהפה שלה, הוא חשב כשנכנס לאוטו ששכר עד שהמאזדה תצא מהמוסך. מה היא, אני המטומטם. אני. לא היא. לא, גם היא.
הטלפון שלו צלצל. נאורה. היי, יואבי, איך היתה הפגישה? וואלה, הוא התחיל להגיד, אבל היא קטעה אותו והמשיכה, תשמע, בובי, אני מה זה תקועה בעבודה, אתה יכול לקחת את הקטנים היום מהחוג קפוארה? יואב סינן קללה חרישית, ובקול רם נבח לדיבורית, כן, אין בעיה. מתי את באה? נאורה שתקה, ויואב הרגיש שהיא מכסה את שפופרת הטלפון בידה, וודאי מחליפה צחקוק של בגידה עם הזין הזה, יהלום. אה, נראה לי בשמונה, שמונה וחצי. יאללה, בובי, מה זה תודה, הצלת אותי. אני חייבת להמשיך פה. ביי!
יואב המשיך לנסוע, ובלב קילל, וקילל, וקילל. בתזונהבתזונהבתזונהבתזונה. לפניו, נהג מונית בסקודה חתך בפראות ימינה, גורם ליואב לדרוך בחוזקה על דוושת הבלם. המכונית מאחוריו בלמה ברגע האחרון, וגם זו שמאחוריה. זה היה עניין של סנטימטרים, לא יותר. יואב הרגיש איך הלב שלו דופק במהירות. כמעט תאונה שניה בתוך יומיים. מה קורה פה? הוא הרים את מבטו וראה את הסקודה מתרחקת קדימה, חוצה את הצומת בסופו של האור הצהוב ברמזור. בהמה, צעק יואב, אינשאללה תתהפך, יא מניאק!
הוא הרגיש את הרקה שלו פועמת בזעם, ועצר בצד הכביש ליד המדרכה. אני חייב איזה אספרסו… רגע, הארומה הכי קרוב זה… נגיד רבע שעה מפה, הוא חישב בראש, והחוג קפוארה נגמר בחמש… זין! אין מצב. הלוואי היה לי פה איזה אספרסו בר, הייתי יושב חמש דקות, נרגע.
שנייה לפני שהוא התכונן לחזור ולהשתלב בתנועה, נשמעה נקישה בחלון הימני ופרצוף חייכני של בחורה בחולצה שחורה הופיע מעבר לזגוגית. הי אדוני, היא אמרה כשיואב פתח את החלון, אנחנו פותחים ממש כאן סניף של רשת קפה חדשה בארץ בשם בלו באטל ועושים קידום לאספרסו בלנדס מהממים שיש לנו בזיכיון בלעדי. אתה מעוניין לטעום אדוני?
יואב כמעט התחיל לצחוק. וואללה, את, באת לי מה זה בזמן…. בטח שאני רוצה. הוא לקח ספל מהמגש שהבחורה הושיטה ולגם בזהירות את הקפה המהביל. כמה שניות אחרי הלגימה הראשונה הוא הרגיש את המריר-מתוק-חמצמץ מסתדרים לו על הלשון כמו שאף פעם הוא לא הרגיש, ואז אפטר-טייסט מעושן מופלא מתפשט לו בחלל הפה. וואו, מה זה, הוא שאל. מדהים, נכון? חייכה הבחורה, זה הייז ואלי, הבריסטות שלנו עושים שלושה חודשים של התמחות מיוחדת רק בבלנדים שלנו, אבל תיזהר, זה כמו קראק לבלוטות הטעם. לא תוכל לחזור אחר כך לאספרסו אחר. יואב חייך ושתה עוד ספל. ואז עוד אחד. היום שלו התחיל להיראות פתאום הרבה יותר טוב.
וואי, תענוג. עשית לי את היום, אההה… אביגיל, היא חייכה. יואב אותת ופתח בנסיעה, כשטעם הקפה עדיין מהדהד לו בגרון. ברדיו, בריאן אדמס התחיל לשיר את Summer of '69 ויואב הרגיש שהוא מתגעגע בעצמו לימים אחרים, כמו הקיץ של שישים ותשע או אפילו שבעים ותשע, או שמונים ותשע או תשעים ותשע, שהכול היה פשוט ואפשרי וקל ופתוח. back in the summer of sixty nine, yeah, yeah, הוא דפק על ההגה והרגיש שלבו מתרחב.
שני צמתים מאוחר יותר, זרם המכוניות בשני הנתיבים הואט פתאום. כשעבר ליד המכונית המרוסקת על אי התנועה, יואב לא יכול היה שלא להבחין בסמל מפוייח של סקודה, שהיה מוטל על צידו ליד הפגוש המעוקם של המונית ההפוכה.
****
אתה קולט, אלדד? עשר דקות לפני זה, צעקתי לו שיתהפך, אולי עשר דקות. והאספרסו הזה? גיגלתי את הבלו באטל הזה, זה הקפה הכי טוב באמריקה, ואין שום מילה וואט-סו-אוור שהם פותחים סניף בארץ. אני אומר לך, יש פה משהו על טבעי. אני אומר לך.
אלדד צחק. יואב, הפסיכולוגית שלך הזאתי מירי ערבבה לך ת'שכל. אתה מתחיל לדבר שטויות. מה זה ההוקוס פוקוס הזה… אז מה אם אמרת שיתהפך? כל מונית שניה זה סקודה, יא ליצן. יאללה, אתה יודע מה? בוא תגיד, הלוואי שהיה לאלדד עכשיו מיליון דולר. נו, תגיד.
שניה, אלדד, נאורה בממתינה. הלו? הי, בובי, אספת אותם? כן. אספתי. הם עכשיו בחצר, אני עם אלדד בממתינה. שמונה וחצי את חוזרת? הוא שמע אנקה קטנה של קוצר רוח בקולה, אההה, יש לי פה מה זה קרייסיס, יואב… נראה לי שאני אחזור ממש מאוחר… שמונה וחצי זה כבר לא יהיה. אולי אפילו בעש.. אחת עשרה. אתה תסתדר, נכון?
יואב הרים את הראש, עצם את העיניים בתיסכול ואחז במצחו. כן, נאורה, אני אסתדר, הוא אמר בשקט. יופי, אז אני חוזרת פה… למצוץ, הוא השלים את המשפט בראשו. יאללה, ביי. נדבר כשתחזרי, הוא אמר בקול. נאורה ניתקה במהירות.
הלו, יואב, חזרת? נו, תגיד שלאלדד יהיה מיליון דולר, תגיד. מתאים לי הכסף הזה. יואב חייך. שלאלדד יהיה מיליון דולר, הוא אמר. נשמעה צעקה מהטלפון ואז הצחוק החורקני של אלדד טרטר בקול. יואב, אתה צריך חופש, יא עאמה. חופש. ולהפסיק עם מוצרי חלב. אתה מתחיל להזות דברים, חבריקו. טוב, אההה, אלדד, אני צריך ללכת פה לתאומים. אני אדבר איתך אחורי זה, יואב אמר והדליק את הטלוויזיה.
השיחה התנתקה ויואב התיישב באנחה על ספת העור השחורה שנאורה קנתה בעשרים אלף שקל והוא שנא. מה, תגידי, מה הטעם, הוא תקף אותה אז, אי אפשר לשבת על זה! בחורף קפוא, בקיץ דביק ומגעיל… אז, אההה, יואב, היא החזירה לו, אל תשב עם תחתונים בסלון. תשים טרנינג או משהו ולא תידבק! זה דוחה גם ככה שאתה מסתובב בבית עם תחתונים וכל הזהו שלך בחוץ. זה לא נעים! אבל אני אוהב להסתובב עם תחתונים בקיץ, הוא צעק. אתה מרים את הקול, נבחה נאורה, הפנתה לו את הגב ונכנסה להתקלח.
התאומים פרצו בצרחות לסלון, ויואב צרח להם שיסתמו, ואז מלמל לעצמו, אוף, הלוואי שפעם אחת, פעם אחת הם היו יכולים לסתום. לפתע, כאילו שמעו אותו, התאומים השתתקו, הרכינו את ראשם וטיפסו במדרגות לחדר שלהם כמו כלבלבים שקיבלו מכה על האף. בואנ'ה, אמר יואב לעצמו, ואז כיבה את הטלוויזיה ועמד. בואנ'ה.
הלוואי, הוא אמר וחשב לרגע, הלוואי שיהלום יקבל התקף לב באמצע הזיון.
הוא חיכה. אחרי דקה הוא התנער וחייך. וואלאק, אני דביל, הוא חשב ואז אמר בקול, הלוואי שהיה לי משהו לאכול. הוא פתח את המקרר שהיה, כרגיל, מלא. הרבה דברים אפשר להגיד על נאורה, אבל אוכל טוב תמיד היה בבית.
****
בשתיים בלילה יואב התעורר בבהלה כהרגיש שמנערים אותו. מה… מה קורה, מה זה, הוא מילמל. אוי, יואבי, עכשיו חזרתי מבית החולים, נאורה בכתה. יהלום… הוא... הוא מת.
****
בבוקר, כשנאורה הלכה להלווייה, יואב התיישב לבדו על הכיסא במטבח וחשב בקדחתנות. הוא הביט סביבו. הלוואי, הוא אמר בקול רועד, הלוואי שהבית היה מסודר. הוא עצר את נשימתו. שום דבר לא קרה. לא היה קסם. הליכלוך על הרצפה לא נעלם, והבלגן לא חזר למדפים כמו בסרט אפקטים. אויש, איזה שטויות, הוא חשב.
הצלצול הפתאומי בדלת החריד אותו ממקומו. יואב הלך לפתוח. בפתח עמדה אישה נמוכה, כהה, עם כיסוי ראש שחור. אני מרים, היא אמרה. הגיברת הזמינה אותי לנקות?
הלב של יואב התחיל לדפוק במהירות, והוא חייך בעצבנות. בואי, מרים. בטח. בואי תי… תיכנסי. אני חייב שניה לצאת לחצר, את יכולה להתחיל מהמטבח, הנה, כאן.
הוא רץ החוצה, מתרגש. זה אמיתי. זה אמיתי. קיבינימאט. זה אמיתי. ואז הוא הרצין. הלוואי, הוא אמר, הלוואי שאבא שלי לא היה מת. הלוואי שנאורה היתה אוהבת אותי. הלוואי שהחיוך שלה היה חוזר למקום. הלוואי שאור לא היה כזה ילד מעצבן. הלוואי שהיה לי כסף ולא הייתי צריך לחזור לעבוד. הלוואי… הוא חייך והמשיך, הלוואי שלאלדד היה מיליון דולר. הלוואי שיהיה עכשיו אביב. הלוואי… הלוואי שהיה לי עץ מנגו בגינה. הלוואי והראוטר המזויין של הוט היה עובד. הלוואי והיה לי אייפון חמש. הלוואי והיינו יוצאים מחר לטיול סביב העולם. הלוואי שהיה לי פה חדר עבודה נורמלי. הלוואי, אה, הלוואי שהכיבוש לא היה משחית, הלוואי שהערבים לא היו רוצים להרוג אותנו והיה שלום במזרח התיכון. הלוואי, הוא הביט לתוך הבית וגיחך, הלוואי שמרים היתה מכינה לי עכשיו צנים קטן עם חמאה ודבש, למה אני רעב מת.
אה, סליחה! אדון! נשמעה קריאה מתוך הבית, ויואב נחפז פנימה.
****
במלון במאווי, יואב התעורר באחד הבקרים ומבטו נח על נאורה המכורבלת לצידו. היא פקחה את עיניה וחייכה אליו חיוך אוהב ומושלם. הי, בובי. חיה שכמותך. התעוררת? מתוק אחד. אתה רוצה שאני אזמין לך מוזלי או משהו לאכול? אתה צריך אנרגיה.
לא, הוא ענה. אני… בסדר. לא רעב במיוחד. רוצה לקום לעשות טיול על החוף?
לא, נאורה פיהקה, אני חוזרת לישון, בובי. אבל תלך אתה, תתפנק לך.
תתפנק לך, יואב חשב. תתפנק לך. מי מדבר ככה?! ססססעמק, איזה דודה.
הוא הביט בתקרה. סעעמק.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
