פשוט ככה, לא מתקבל על הדעת, ובכל זאת. הייתי קם בבוקר ולא חושד בכלום. כי במה היה לי לחשוד? הכול היה רגיל לגמרי. סנדוויצ'ים לילדים, עיניים טרוטות, צחצוח שיניים, מבט, אחרון מסתבר, במראה, גירוד בלחי, אחרון גם כן, ואז הייתי עושה כמה שיחות טלפון, מתרגז על משהו, חוטף איזה עינב מהמקרר וחושב על תגובה ניצחת. הייתי יוצא החוצה לראות, לא יודע, אולי נפער חור חדש ברשת של הטרמפולינה, ואז העיניים היו נלטשות בשום דבר, משהו היה נחסם, משהו היה נאטם, משהו היה מתקצר, משהו היה נתפס, משהו היה נגמר, מגיע לקיצו, משהו היה פורח, והייתי נופל ככה, על האדמה התחוחה, הלחי נמעכת על רגבי האדמה והעשב, מסרבת גם היא להאמין שדי. הייתי חושב, בצחוק סרקסטי אחרון בהחלט, על זה שהקרמבו ההוא היה באמת מיותר, והעיניים היו מנסות בפעם האחרונה לראות, לקרוא לעזרה, אולי מבינות שזהו ולאסוף בכל זאת אל תוכן מראות אחרונים, של עץ המנגו והשמיים וענן אחד מושלם שנושק בדיוק לקצה הבניין שממול ופסיפלורה שנשרה והבית שלי, הבית שלי, זה לא יכול להיות.
קילומטרים על קילומטרים של עצבים ושרירים וכלי דם היו נאספים ומתקפלים לתוך עצמם, וסותמים את הגולל על כל מה שהיה מישהו עד לפני זמן קצר כל כך. על הזכרונות המשמעותיים והמטופשים, על פרטי הטריוויה שידעתי לאלפיהם, על הפוטנציאל הגלום בידיים שלי ובראש שלי ובגוף שלי, על החוויות והאהבות והתכונות שלי ועל העובדה שאהבתי נורא את ימי שישי אחרי הצהריים עם טחינה וחלה טרייה וגם תפוחי אדמה אפויים בתנור ושנהגתי לשרבב את הלשון באופן נלעג כשהתרכזתי במשהו ושחלמתי לעשות עדיין את הקואסט טו קואסט ולהגיע שוב לנפאל אולי בבת מצווה של מאי ולשבת בפומפרניקל בפוקרה עם כוס תה וקרואסון חמאה מושלם ועל הדרך שבה הייתי פותח בקבוק של מיץ ענבים או ממצמץ כשהייתי עייף או משתעשע ביני לבין עצמי ממשחקי מילים מטופשים, או הפעמים שהייתי גונב כמה שלוקים מהמוקה של הילדים בשתיים בלילה אחרי העבודה ועל איך שהייתי בוהה בקיר החרסינה במקלחת ומקיש בסכין הגילוח על הקיר כדי לראות את כל השערות הקטנטנות האלה יוצאות החוצה ונשטפות לעד, באמת לעד, אל החור הקטן שלמרגלותיי.
היו מוצאים אותי, זה לא ממש חשוב איך, והיו בוכים, ולא מאמינים, ושיחות טלפון מהוסות מאיפוק מאומץ, וילדים שהולכים לישון ליום יומיים אצל סבתא עם עיניים אדומות שלא מפסיקה לחייך בכוח ומחניקה יפחות, וחקירה קצרה שהיתה מעלה פטירה בנסיבות טבעיות למדי, וקבורה מטופשת וקדיש ובכי.
בפייסבוק היו שואלים, איך, אבל רק אתמול, לא, ואתה עובד עליי, ואני לא מאמין, וכמה פעמים דיברנו בדיוק על זה והוא צחק, בן כמה הוא היה, ואנשים היו חושבים על עצמם, וחושבים כמה זמן הם עבדו איתי ביחד, וחופרים בהיסטוריה הענפה של הפוסטים שלי ושולפים משפטים עם משמעות כפולה, בדיוק כמו שאני הייתי עושה במין נקרופיליה של פייסבוק בכל פעם ששמעתי שמישהו מת, אפילו מישהו שאני לא מכיר, הייתי מחפש אותו בפייסבוק עד שהייתי מוצא, ומשם ממשיך לכל החברים ומחפש את הפוסט האחרון, את האדווה האחרונה שהבנאדם הותיר בעולם הזה, בבורות כל כך איומה, כי אפילו שאתה בהוספיס, אתה לא באמת מאמין שאתה תמות.
מתישהו זה היה עולה על דעתו של מישהו שהיה מודיע להנהלה הצוקרברגית שהיתה מחליטה לסגור או להותיר את הפרופיל על כנו, או מה שזה לא יהיה שעושים לפרופיל שבעליו הלך מהעולם הזה.
כי כולנו יודעים, זו לא שאלה של "אם" אלא רק של "מתי", והמתי שלי, ממש בקלות היה יכול לקרות מוקדם אפילו יותר ממה שאני ציפיתי, זה יכול לקרות בכל רגע לכל אחד כי נקבים נקבים חלולים חלולים וכשכסא הכבוד קורא כולם מגיעים ללא דיחוי וללא שהות, ג'ון לנון או נלסון מנדלה או השכנה ממול עם הסרטן, מותירים מאחוריהם אולי כמה נשמות פצועות, אולי כמה עיניים בוכיות, אבל גם את חשבונות הבנק וסיסמאות הג'ימייל, את החסכונות והחובות וחיות המחמד, את מי שאהב ומי שלא כל כך, את הבגדים האהובים ואת הג'ינס הקרוע שלא רצית לזרוק. עירומים מכל, כולנו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
