בכי. בכי. בכי. לא, הוא נרגע, אפשר לחזור לישון.
נהמה. פעייה. בכי. בכי. בכי. בכי. בכי..... לעזאזל. בכי. תינוק. תינוק בוכה. עומר. תינוק. בכי. עומר בוכה.
אלון נמשך בציצית שערו למעלה, אל הערות. אל השעון שמהבהב באור אדום, 05:12.
שירי ישנה, למרות התינוק שבוכה נמרצות בעריסה לידה. היא בטח כבר קמה בשבילו כמה פעמים הלילה.
אין ברירה, צריך לקום. כנראה גם להחליף לו חיתול. תוך אנחה שתוקה, אלון מניף את עצמו לישיבה, ויורד מהמיטה. הוא ניגש אל העריסה בצעדים חרישיים, ורואה את בנו נרגע במהירות ותולה בו עיניים מחייכות. איזה מתוק הילד הזה.
אלון מרים אותו, ונתקל במרפקו בפעם האלף במובייל שתלוי מסיבה כלשהיא מעל העריסה. המובייל נופל לתוך המיטה, והחוטים שלו מתלפפים כמו נחשים סביב ידו של אלון שמקלל את אלוהי המוביילים, את אשתו, את התינוק, ואת עצמו. "כוס אמ אמ אמק" מתאים לכולם. אחרי כמה ניעורים הוא מצליח לשחרר את היד מהחוטים והפילים שנושרים בדממה, כאילו התרוקנו לפתע מנשמתם ומכוחם, אל קרקעית השמיכה התכולה.
אלון סוגר מאחוריו את דלת חדר השינה ולוקח את עומר אל חדר האמבטיה, שם הוא מניח אותו על מזרון ההחתלה שעל השיש. עומר מחייך ופועה בקולות רכים, כאילו לא רק לפני דקה או שתיים זעק מרה כאילו הגיע סוף העולם.
בתנועות מתורגלות, החיתול מוחלף בחדש. אלון מלביש את המכנסיים הלבנים על הרגליים הקטנות שמתנועעות נמרצות מעלה ומטה, ושולח אצבע ללטף את לחיו של התינוק. כמה רך, הוא חושב. מי שלא נגע בלחי תינוק, אינו יודע רכות מהי. בעוד חודשיים, שלושה, אולי קצת יותר, הרכות הזו, הוא ידע, תתחלף במשהו מוצק יותר ותינוקי פחות. הכול זז, הכול משתנה, מתפתח. יש דברים שעוברים, ונעלמים, ולא יחזרו יותר.
בפעם הראשונה היום, אלון מרים את מבטו ופוגש את עיניו במראה הגדולה שממול. הוא מכיר את פניו כל כך טוב, ובכל זאת, העייפות הזאת. הוא מרים את ידו ונוגע קלות באצבע בבליטה קטנה באזור הלחי, שנולדה אצלו כמה חודשים לפני כן, בלוטת לימפה כנראה. להיום נקבע לו תור לבדיקת הבליטה הזאת באולטרא-סאונד, בקופת חולים מאוחדת. אלון הצטחק בעל כרחו. אולטרא-סאונד. מעניין אם זה בן או בת.
אצבעותיו המשיכו לטייל על לחיו, חשות את דוקרנות הזיפים בני היומיים, את הקמטים הזעירים, המהמורות הקטנות, שהפכו את הלחי לשונה כל כך מזו של התינוק הקטן שמביט בו עכשיו בעיניים פעורות.
צריך לצחצח שיניים, חשב אלון. הוא מרח מעט משחה על המברשת, ופער את פיו. שיניים. צהבהבות. כבר אין מה לעשות עם זה, הוא חשב. זו נקודת ההתחלה. בפרפראזה על המשפט הידוע של לואיס קרול, "היום הוא היום הראשון של שארית חייך", מה אתה עושה אם הנתונים הקיימים ביום הראשון הזה הם לא אייאייאיי? עם שני טיפולי שורש? גם אם אצחצח מהיום והלאה, כל יום כל יום כל יום, בקפדנות נאצית, זה, כרגע, השיניים הצהובות המעאפנות האלה - זה המצב הכי טוב שאהיה בו. השיניים האלה לא יהיו לבנות יותר, לא יפות יותר. מקסימום... אח, לא יודע, הוא חשב. אין לי חשק לחשוב על זה.
אלון שטף את הפה וסגר את הברז, ושם לב איך הכרס הקטנה שגידל, מתקפלת כשהוא מתכופף.
****
טוב, תשכב על המיטה, עם הלחי למעלה, אמר הטכנאי והניף את המתמר כדי לשחרר את החוט. אלון נשכב על המיטה, וחיכה. סרטן זה לא יהיה, הוא חשב. למרות אי הוודאות, רופאת העור אמרה שאם האולטרא-סאונד לא יהיה חד משמעי, מקסימום ישלחו משהו לביופסיה. אבל אין מה לדאוג, היא אמרה בחיוך עצבני מדי לטעמו. זה בטח כלום.
הטכנאי כיסה את ראש המתמר בג'ל, והניח אותו על לחיו של אלון. נו, זה בן או בת? שאל אלון וחייך. פניו של טכנאי האולטרא-סאונד נשארו חתומות. הוא בטח שומע את הבדיחה הזאת עשר פעמים ביום.
אוקיי, זה נראה לי כמו בלוטת לימפה, אומר הטכנאי. הנה, תראה, יש פה זרימת דם בחלק הזה... רגע, אתה יודע מה? לא. לא לימפה. אולי ציסטה. תרשמי, אולגה. שמונה עשרה מילימטר רוחב, ממצא ציסטי.. רגע, רגע אחד, מה זה..
אלן מרים את עיניו ורואה את הטכנאי מחוויר. אשכרה מחוויר. הוא בחיים לא ראה מישהו באמת מחוויר, רק קרא את זה בספרים. אבל לראות מישהו דרום אמריקאי, עם גוון עור כהה, בריא, אדמדם שהופך תוך רגע ללבן כמו קיר, את זה הוא לא ראה אף פעם. מה העניין? מה ראית? שואל אלון בחשש. לא... זה בטח, אה... רק רגע, תן לי לקרוא ל... אולגה, תחכי רגע עם הפציינט, אני ניגש רגע לקרוא להפטמן, בסדר? אלון חשב שה-'ר' הארגנטינאית המתגלגלת משעשעת, אבל מה לעזאזל זה היה? אולגה, מה העניין? מה הוא ראה? הוא שאל. אני לא יודעת כל כך. אני חושבת ציסטה. אולגה גירדה בראשה ודפקה עם העכבר. שוב פעם העכבר נתקע לי.
אלון חשב, או-או. בטח סרטן. כוס אמק. עכשיו יגידו לי שיש לי שלושה חודשים לחיות. ואז פתאום לא אחשוב על השיניים הצהובות שלי, אלא על זה ששירי תישאר לבד, תתחתן תוך שנתיים עם איזה מניאק אחד שישנא את הילדים שלי שבכלל לא יזכרו אותי...
הטכנאי נכנס, עם מישהו שנראה כמו רופא, לבוש חולצת תכלת קצרה עם כתמי זיעה תחת בתי השחי. הם ניגשו ללא שהיות אל מכשיר האולטרא-סאונד. הטכנאי הרים את המתמר והניח אותו שוב על הלחי של אלון. תראה, דוקטור הפטמן, אני חשבתי זה ממצא ציסטי, אבל תראה, הנה, מה זה כאן? אני בחיים שלי לא... כי מה...
דוקטור הפטמן הסתכל בתשומת לב על המוניטור, ולאחר כמה שניות שלח יד רועדת והוציא נרתיק משקפיים מכיסו. הוא שלף את המשקפיים מהנרתיק והרכיב אותם על אפו. אני חושב זה באמת ציסטה, מיגל.
ציסטה? אמר מיגל, גם אני חשבתי. אבל מה זה זז שם? דוקטור הפטמן פלט לפתע צעקה קצרה, והטכנאי נבהל כנראה ושמט את המתמר, שנפל לרצפה בצליל פלסטיקי.
יש... יש שם משהו זז, לחש הדוקטור. אבל זה לא יכול להיות, אני בחיים לא... לא ראיתי דבר כזה. אני אמרתי לך, אמר מיגל. דוקטור הפטמן הביט אל אלון בפעם הראשונה ואמר, שלום, נעים מאוד, אני דוקטור הפטמן. אה..., יש לך איזשהו ממצא ציסטי לא ברור, מר, אה, אלתר, אני חושב שהכול בסדר, אבל נצטרך לבדוק אותך יותר טוב. אני מציע שתמתין רגע פה, ואנחנו נזמין לך אמבולנס וניקח אותך לבית חולים. אני לא חושב שיש מה להילחץ, אבל בכל זאת, מר אלתר, צריך להיות, אה, בטוחים... מר אלתר? מר אלתר?
****
אלון התעורר כשהוא שוכב על מיטת בית חולים בחדר צבוע לבן. דמות במסכה רפואית ירקרקה עמדה מעליו ובחנה בזכוכית מגדלת ובתשומת לב את הלחי שלו. מה קרה? איפה.. איפה אני? שאל אלון. הכול בסדר, אתה בתל השומר, לא קרה שום דבר. אתה פשוט התעלפת במרפאה במודיעין, והביאו אותך לפה, אנחנו רק רוצים לראות מה לא בסדר איתך.
אז מה... מה יש לי בלחי? זה, אה, זה... סרטן? לימפומה? כי זה מה שהרופאת עור אמרה לי, אה, במרפאה, דוקטור מיימן. רבקה מיימן.
הדמות במסכה נדה בראשה ואמרה, לא. זה שום דבר כזה. אני אהייה כנה איתך, מר אלפר, אבל זה משהו אחר לגמרי. מאוד יוצא דופן. יש לך, אה... בבליטה הזו, אה, כמו שזה נראה, כמה, אה, משהו, אה, משהו חי.
מה? מה זאת אומרת מ.. משהו חי? אוי ואבוי! אוי ואבוי! מה זה?
אלון ניסה לקום, אך הוא גילה שהוא מרותק למיטה. אדוני! אדוני! אני מבקשת שתירגע! זה למען בטחונך האישי! יש לנו כאן רופא שהוא גם אנטומולוג, מומחה לחרקים, דוקטור ברמן, והוא יגיע תוך עשר דקות לבדוק אותך, ואני משוכנעת שהכול יהיה בסדר! אדוני! מר אלפר! אני מבקשת שתירגע!
****
היית בחוץ לארץ לאחרונה? אפריקה? דרום אמריקה? לא? חשת באיזו עקיצה אולי בלחי? כמה זמן יש לך את הבליטה הזאת? זה כואב לך? אתה מרגיש דקירות, כאבים, דגדוגים, משהו?
אלון הביט במבט אטום בדוקטור ברמן, השיב בשלילה על השאלות וחשב שדוקטור ברמן נראה כמו מישהו מעולה לתפקיד הנבל בסרטים. היה לו פה אכזרי ועיני תכלת מימיות. מה יש לי, דוקטור ברמן, הוא שאל. מה זה?
אה, אז ככה, מר הלפרין. כפי הנראה, ואל תתפוס אותי במילה, איזשהו חרק עקץ אותך בלחי, ו, אה, הטיל ביצים. ועכשיו, אה, הביצים בקעו, ו, אה, יש לך כמה, אה, חרקים, כמה מאות ליתר דיוק... מר הלפרין? הלו?
****
אלון חשף את שיניו מול המראה וחשב, קיבינימאט, שני טיפולי שורש. אני חייב להתחיל להעביר חוט דנטלי. ולאכול יותר בריא. ולישון יותר. להפסיק עם הפייסבוק הזה, ולשבת מול המחשב עד שתיים בלילה. זה לא עושה לי טוב. וצריך לטפל בבליטה הזאת על הלחי. לא רק שזה לא אסתטי, אלא שבלילה אני לפעמים מתעורר מהזמזום וקשה לי לחזור לישון. כמה שאני זקן.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
