ואכן מאוד נהנתי מהמגבלה שהצבת - ללא פרשנים. שהרי רבות מן השאלות שמעלים הפרשנים אינם נובעים מתוך המקרא אלא מתוך הטענה של עולם הגותי מסוים, הנובע מתוך הקשר היסטורי ותרבותי, על גבי הסיפור המקראי. כמובן שאין כל פסול בהטענה זו, כלפי לייא, אני חושב שהיא חשובה מאוד לכל לומד ומעיין, לבחון את הכתוב בעיניו שלו, מבלי להתנתק מעולמו הרוחני והתרבותי; ובכל זאת ישנם שאלות שהמקרא פשוט לא שואל, וראוי להיות מודעים לכך.
דוגמה בולטת לכך היא השאלה אותה את מעלה. רבו הפרשנים ששאלו, בוריאציות שונות, את שאלת הבחירה והידיעה. אם אלוקים יודע הכל כיצד תתכן בחירה? אם אלוקים הוא כל יכול האמנם נותר מקום לאנושי? כיצד 'התפקששה' לאלוקים הבריאה ברמה כזאת שהוא נצרך להביא על העולם מבול? באמת שאלות מעולות. ואגב, מהתשובות שאני מכיר, השאלות כמעט תמיד יותר חזקות, וודאי הרבה יותר נוכחות, מאשר התשובות.
מהי אם כן תשובתו של המקרא? שהרי אם אנחנו שואלים שאלות כיצד יתכן והמקרא אינו מספק תשובות? והתשובה, כך נדמה לי, היא שהמקרא אינו שואל שאלה זו. לא כי אין לו תשובה, אלא פשוט כי זה לא הנושא, כי זה לא הסיפור. התורה באף שלב אינה מספרת לנו על אלוקים. נכון אלוקים אומר, אלוקים עושה, אלוקים מצווה, אך הכל בהקשר של הסיפור האנושי והארצי. 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תהו ובהו', כך נפתחת התורה, לא בסיפור על אלוקים הבורא עולם אלא סיפור על ארץ שבורא אותה אלוקים. הסיפור הוא מראש סיפורה של הארץ. לא כי היא הייתה שם מאז ומתמיד, אלא כי על אלוקים פשוט אין טעם לדבר.
בזה הרמב"ם אכן מדייק בתשובתו לשאלת הבחירה והידיעה. לא כי התשובה כל כך טובה, אלא כי הוא עלה על כך שאין טעם לשאול את השאלה. את האנושי אנחנו יכולים להבין, יכולים לתת לא מובן. חלק מהמובן הזה לעולם יהיה בזיקה אל האלוקי, אך לא בדרך של ניכוס ושליטה, של התיימרות להבנת האלוקי, אלא בדרך של תארי השלילה. לאלוקי יש חלק בסיפור האנושי אך לא כהגדרת האלוקות אלא כהבנה יותר טובה של האנושות והארציות. הסיפור של המקרא הוא הסיפור של עם ישראל וארץ ישראל - סיפור של בחירה ויעוד.
ומקריאה מהירה של הדיון כאן ראיתי שאכן עלית על נקודה משמעותית מאוד במקרא - היותו בנוי בצורה של גי. פי. אס.. לעולם יש יעוד, יש תכלית, וסיפורו הוא סיפור התקווה של האנושות, שלא משנה כיצד נקלקל, שלא משנה כמה נחטא, האלוקי מתאים את עצמו לסיפור זה ומזמן לנו אפשרות לתיקון. כאשר העולם חוטא במבול מפריד אלוקים בין האדם לבין הבהמה. לא כי זה מצב אידאלי, כל הבריאות הרי היו אמורות לעבוד יחדיו, אך כי לא הייתה ברירה אלא ליצור היררכיה. כך קרה שוב בדור הפלגה, לא כי הם היו חוטאים אלא כי הם פשוט פספסו את הנקודה, היה צריך להפריד את כולם, לבלול את שפתם, על מנת להחזיר את האנושות למסלולה. וכך נבחר אברהם, כך נוצר הרעיון של זרע נבחר, כי כולם ביחד פשוט סטו יחד מן המסלול. היה צריך לכרות ברית לא עם האנושות אלא עם עם אחד. לא ברית אוניברסלית שיוצרת רק שרירותיות אלא ברית אישית שמשמעותה אהבה. וכן הלאה גם בתוך עם ישראל - בין אם נדבר על הציווי על המשכן ובין אם על החלפת הבכורות בלווים. התוכנית האלוקית כל הזמן משתנה, אך לא בגלל שאלוקים משתנה, אלא דווקא מכוח העובדה שהוא קבוע ואנו, בני האדם, משתנים ביחס עליו. ואני מדגיש - ביחס אליו.
זה הסיפור של המקרא, לאלוקים לא השתבשו העניינים, או לפחות לא מסופר לנו על כך. לנו השתבשו העניינים ואנו צרכים לפענח איך מתקנים את דרכנו, ושבים בתשובה לריבונו של עולם.
זהו, הנראה לעניות דעתי כתבתי. אני מודע לכך שאני קצת באיחור, וכי הדיון התנהל לפני כמעט חודש. ובכל זאת ראיתי את שאלתך והיא עוררה אותי לכתוב. בכל מקרה תודה על השאלה המעוררת, בתקווה שתמצאי ברשמי הכלליים לכל הפחות כיוון לתשובה.
