היא רגילה.
נולדה בחורף, בשנת 1982. עם שיער חום ועיניים חומות, עור בהיר וגוף צנום. היא לא הייתה יפה או מכוערת - היה לה אף סולד, פנים קצת מעוכות, שפתיים נשיות, ועיניים בסדר הגודל הרגיל.
ההורים שלה החליטו לקרוא לה אור, שם רגיל. אפילו מידי.
הייתה לה התבגרות נורמלית, בתור בת יחידה. היא חונכה כמסורתית, והאמינה באלוהים.
אבא שלה היה אדם פשוט, מהנדס. אמה הייתה סופרת, שסבלה מבעיות לב ונהגה לקחת תרופות בשביל הלב שלה כל הזמן.
היא לקחה את כל החוגים הרגילים - ריקוד, ציור. היא נשרה מציור כי גילתה שהיא פשוט עושה את זה רגיל מידי, משעמם מידי. בריקוד היא המשיכה, מצאה דרך להשיג חברות.
בבית ספר לא הייתה מקובלת מידי, או נעלמת מן העין. היא הייתה בקבוצה של ארבע בנות, והיא הייתה כזאת שקצת יותר בולטת. והיא צחקה מבדיחות, הצחיקה קצת בתגובה. לא משהו מיוחד.
היא נכנסה לגיל ההתבגרות בצורה רגילה, קצת התערערה האמונה שלה באלוהים, קצת בעולם. היא מאסה מלימודים ולמדה להבריז. אבל חזרה למציאות כשרצף הציונים המושלמים שלה הופר. היא וחברות שלה פתחו עצומה כדי שיהיה להם יום שישי חופשי, כל החטיבה חתמה, אך המנהלת החזירה את העצומה ביחד עם מכתב שאמר שכל הכבוד להן, אבל אין ביכולתה לעשות דבר.
בגיל שש עשרה קיבלה תעודת זהות, והתחילה לעבוד ולחסוך. בגיל שבע עשרה, כשאמה קיבלה התקף לב, בגלל התרופות שנטלה, והתברר שליבה של אמה חלש ומקולקל וזקוק למחליף, היא הבינה כמה היא אוהבת את ההורים שלה, והייתה מאושרת לגלות שאמה בסדר גמור.
היא קיבלה תעודת בגרות מלאה שרובה הייתה מלאה בציונים מעל לתשעים, אביה היה גאה בה. אמה, שלא יכלה לקום מהמיטה בתקופה בגלל בעיות לב, הייתה מאושרת בשביל ילדתה והעתיד הצפוי לה.
היא שירתה כפקידה בצבא, קרוב לבית ובעיקר לאבא, להשגיח עליו. השירות עצמו חלף במעוף, וביום האחרון לשירות היא נפגשה וניהלה פעם ראשונה שיחה עם בעלה לעתיד.
הם יצאו לכמה דייטים, הייתה ביניהם כימיה עצומה. הוא סיפר לה על עברו הכואב בשלב מסוים, והיא הרגישה מדוכדכת על כפיות הטובה שלה כשהייתה בגיל העשרה.
היה ביניהם קשר מדהים.
כשאמה מתה, מאי ספיקת לב אחרי יותר מחמש שנים ברשימת ההמתנה, היא הייתה כל כך מצוברחת, שאפילו לפני שסיפרה לו, נתנה לו לבתק את בתוליה. הוא הביט בה בהלם כשגילה את העובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלה, שאל למה לא אמרה לו. היא משכה בכתפיה ופרצה בבכי על כתפו.
היא הייתה שבורה במשך שבועות, פוגשת את אביה וכמעט מתרסקת למראהו האומלל. הם תמכו זה בזה, והצליחו לצאת מזה, איכשהו.
היא לא הייתה מאושרת, האחד שאהבה, בעלה לעתיד, תמיד הצליח לעלות איכשהו חיוך לפנים שלה, שאיכשהו תמיד צנח למטה.
החיים המשיכו, היא הלכה לאוניברסיטה, למדה כדי להיות עורכת דין. הוא למד קרוב לאותה האוניברסיטה, באחת אחרת, שואף להיות מורה למתמטיקה.
כשנגמרו הלימודים, והיא הייתה כמעט בשנות השלושים לחייה, הציע לה נישואין. היא הייתה מאושרת. והחתונה שלהם הייתה רגילה - היא בשמלה לבנה, הוא בחליפה שחורה. מתחת לחופה הוא שבר את הכוס ואז הם חלקו נשיקה מאוהבת לקול תרועת הנוכחים.
היא נכנסה להיריון פעמיים, הולידה בן, ושנתיים לאחר מכן, בת. היא הצליחה לתמרן בכישרון רב בין העבודה לגידול ילדיה, לא היה לה שם מיוחד במשפטים, והיו לה הצלחות כשם האכזבות.
היא צפתה בילדיה גדלים והתגאתה בהם. עיניה נוצצות באושר. אביה מת בדרך, אבל המשפחה תמכה בה, בעלה וילדיה.
וכשהילדים עזבו את הבית, היא ובעלה אהבו כתמיד.
הילדים שלה הקימו משפחות בתורם, והיא הייתה סבתא פשוטה, אפילו מידי, שפרשה כבר מעבודתה והשקיעה את רוב זמנה בהכנת מאכלים. לה ולבעלה היה מספיק כסף, הם לא נזקקו ליותר.
כשם שחיה כאדם מן המניין, מתה בדרך נפוצה - תאונת דרכים, ונהג שיכור. היא חצתה עם נכדתה הצעירה את מעבר החצייה ברגע הלא נכון, והגנה על המסכנה בגופה, שתזכור כל חייה איך הגוף של סבתא התפורר למולה.
מילותיה האחרונות היו "אני שמחה שאת בסדר, מתוקה."
והיא מתה עם חיוך על שפתיה.
כי היא רגילה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה