תחנת רכבת בשחור לבן
גבר בחליפה מקומטת ומגבעת
מתרחק , צולע.
גם בהקרנה חוזרת,
לא יפנה פניו אלי,
זה כל תפקידו בסרט
גב, מגבעת, צליעה.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הסבל של העם והאדם היהודי אין לו סוף, וגם במדינה משלנו העתונים מלאים בדם,
לפעמים אני שוכבת במיטתי החמה והבטוחה ופתאום עולה בי תחושה לא נוחה : שמחוץ לביתי, בחסות החשיכה מתרחשים דברים איומים.
מחר יכתבו בעיתון
אימה
עמומה
חיוורת-שפתיים
אוחזת בסבך שיערי.
לא רחוק, לא נסיון
מישהו מצא לו
השה לעולה
זיע רומס עלים מתים
דממה.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
" אוטוביוגרפיה ליטרריה " מאת פרנק אוהרה
בהיותי ילד
שיחקתי בגפי
בפינת חצר בית-הספר
לגמרי לבדי.
שנאתי בובות
ושנאתי משחקים,
חיות לא גילו אלי ידידות
וציפורים התעופפו בראותן אותי.
אם מישהו חיפש
אותי,הייתי מתחבא
מאחורי עץ וקורא " אני יתום "
והנה אני כאן, מוקד
כל היופי !
כותב שירים אלו !
תארו לעצמכם !
הביאה לעיון- אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
פעם הריתי שיר.
הכל התנהל כשורה וככתוב :
מחשבות תפחו
משפטים נערמו
הגיעה העת
ופתיחה - אין !
צירים תכפו
מילים לחצו
הגליון הלבן עמד הכן -
- אסור ללחוץ באין פתיחה !
הזהיר הרופא
אך כשבאו חבלים עד משבר
פרץ שיר בלי ראש
ומאז הוא משוטט בעולם
מחפש פתיחה
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
בשעות העומס
אין להפעיל את כל המחשבות
בבת אחת
משהו עלול להינתק.
בין רקה לרקה
שעות נוספות
צריך הארקה
משהו עלול להתפרק.
בין דמעות על מצב העולם
ובכי על מצב הבצל
צריך לנגן משהו
לפני שאתרסק.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
לילה אחד נדדה שנתי, כמו בלילות אחרים, אז טלפנתי אל עצמי: את לא ישנה עדיין? טוב, בשעות כאלה השיחות לא יקרות, ואני, כידוע לך, זקנתי ואין הפרוטה מצויה בכיסי. ואם חושבים על כך, מעולם לא היתה. אבל את הרי תמיד היית פזרנית וגרועה בחשבון.עלה בדעתי שהגיע הזמן להתחשבן אתך, למרות שכבר מאוחר מדי, להגיד לך שאת ורק את בזבזת אותנו. אין טעם להכחיש עכשיו - הלא התפזרת לכל עבר. בגללך הלכתי לא פעם לכל הרוחות ורק בנס לא הלכתי לאיבוד.הלא תמיד הסתבכת ולא מצאת את הדרך הישרה. ולמה, לעזאזל, היית צריכה כל הזמן להיות ישרה כל-כך? אף פעם לא השכלת לשקר, מה היה כל-כך נורא אילו שיקרת לפעמים? שקרים לבנים, שקרים ורודים, זה היה עוזר לפעמים, אולי.
כמו נשמה רעבה רדפת אחרי הרוח ונהדפת, שאפת אל הקשת בענן ודפקת את ראשי בקיר. ולא למדת דבר.
עכשיו אני צריכה, על ברכי הכואבות, לאסוף את שברייך, למחות את דמעותי, ולמנות את פרוטותינו האחרונות.
נו, די, אל תבכי, אני יודעת שרק רצית למצוא לנו טיפת אושר. ואל תדאגי, זאת לא שיחת חוץ, זה לא עולה לנו דבר. הלא את כאן, בתוך ראשי, על הכר.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
סוף סוף אני שומטת את עצמותי היגעות על המיטה. משילה מעלי את היום, שאונו ומשאו.רגל אחת מחליקה על הסדין הקריר, מגששת בין קפליו, נזכרת בסדינים של אמא שהיו נוקשים מעמילן,מתוחים וחלקים, צופנים זכר של ריח השמש שבחומה התיבשו.
ראשי מתלבט על הכרית למצוא מנוח בין גבשושיותיה. שמיכת הפוך הסינטטי הדחוס עושה כרצונה ולא כרצוני. מי יתנני את שמיכת הפוך של ילדותי, העשויה פלומת אווזים אמיתית שהיתה אמהית, נעתרת וחובקת ואני הייתי טובעת ברוך בחמימות ההיא ונרדמת בחיוך.
כדי להרדים את געגועי אני מניחה את כפות ידי על עיני העצומות, חשה את גלגל העין הבולט, המתנועע ואת הריסים הרוטטים המדגדגים את כפותי בנגיעות דקות דקות, והנה עפעף נשרט במקצת מפיסת עור קטנטנה יבשה שנותרה על אצבעי,
זכר לכוויה שהגלידה.
ושוב אני בפיגמה של פלנל, מצוירת פרחים דהויים,כדורונים צמריריים בולטים בבד המשופשף שידע כביסות הרבה.
ידי מחבקת את הבובה שקבלתי במתנה מדוקטור מזור לפני שעלינו למטוס מוורשה בדרכנו לארץ-ישראל. בובה בלבוש פולני עממי: חצאית צבעונית, מרשרשת, מכווצת במותן,תפוחה. סינר לבן מעומלן וקשוח למותניה וצמות בלונדיניות קלועות במהודק, מזדקרות ודוקרות בקצותיהן.
נו, די, אני מתכווצת בתנוחה עוברית, מנחמת את ברכי הכואבות בכפות ידי
בובה וילדה נמוגות אט אט.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
המנהלת בבית הספר שבו לימדתי היתה גם מורה לתורה-שבעלפה. יום אחד נכנסה לכתה זועמת כולה כי אחד התלמידים השליך גליל שלם של נייר-טואלט לתוך אסלה וגרם לסתימת הביוב ולהצפה. וכך, אני מדמיינת לעצמי, נשמע נאום של משמעת בלשון חז"ל:
מה עושה גליל נייר שלם בלועו של כסא בית-הכבוד?! שנו רבנן:פיסת נייר שבאה על שימושה אחת דינה : להיזרק אחר כבוד ולהישטף במים. לא כן גליל שלם, צח וטהור, שלא חטא ושאינו יודע בין ימינו לבין שמאלו - עליו יש לרחם. אוי לעם שישבניו רואים את הנעשה ואין פוצה פה ומצפצף ! וכדי לסבר את האוזן, אספר לכם אגדה:
מעשה בגליל נייר שיצא מן המכבש והוא לבן כשלג, עמד וחשב : מהי דרך טובה שיבור לו נייר ויעשה את הטוב בעיני אלוקים ואנשים? שמא אהיה נייר שכותבים עליו ספרים? אלא מאי - ספרים יש הרבה. מוטב שאלך לעזור לבני- האדם שבני- חלוף הם, עלובים ומסכנים, שנזקקים לנקביהם מפקידה לפקידה מחמת צוק העיתים ואין עוזר להם לקנח על המוגמר.
אמר ועשה - הלך ומסר עצמו על קידוש ה... בא ילד קונדס,שאין מורא שמים עליו, וזרק את הנייר לתוך כסא הכבוד ואין רואה ואין מרחם.
יצתה בת קול משמים ואמרה:על הנייר הזה בוכים בכל שבעת הרקיעים,שלא נסתייע בעדו לקיים מצווה. יצתה פיסת יד ומשתה את הגליל המסכן ממקום גלותו והביאתהו השמימה ומאז הוא משמש לפני כסא כבודו.
ומכאן, תלמידים חביבים, אתם למדים שמי שיעיז לסתום את הביוב, אחת דינו : להביא את ההורים, לשלם עבור התיקון
ולהשתמש בידיים בלבד מעתה ואילך.
אלישבע
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
לאחר שנפטרה אשתו, פתח האיש הזקן ספריה להשאלת ספרים בפולנית בסלון ביתו, ואני באתי לעבוד שם בחופשת קיץ אחת.{לפני שנים רבות} בכל בוקר, עם בואי, היה האיש שב ומתכנס אל החדרים האחרים בבית הריק והשקט. גורר את שנותיו ואנפילאותיו אל המסתורין שבקצה המסדרון האפל. ואולי לא מסתורין, מן הסתם רק בדידות נהה שם כמו אבק בביתו הישן של איש זקן שלובש חלוק ואנפילאות כל הימים, משאיר אניצי זקן לבנים על סנטרו ומקמץ במילים.
יום אחד נחה עליו רוח הדיבור והוא סיפר לי שכאשר היה סטודנט בוורשה, נמנה על מועדון ספרותי שבו כל חבר
אימץ לעצמו דמות מאחד הספרים המפורסמים והיה מגלם אותה במפגשיהם. "אני בחרתי להיות דוריאן גריי " סיפר לי,
צולל בתוך זכרונותיו, קמטי פניו לא הירשו חיוך. הקשבתי לדבריו ורק במאמץ רב חנקתי את הצחוק בגרוני ואת הבכי
בלבי, שהרי קראתי את הספר ומה רב היה המרחק בין הזקן המאובק ובין העלם היפה לנצח.
כשקיבלתי את שכרי הראשון, הלכתי לחנות עתיקות וקניתי פסלון קטן של בודהה. בודהה שמנמן שכרסו עגולה וחיוכו נצחי.
נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים
