פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2646 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הֶיי, ג'וּד (1) אנג'ל
היי לכם. בא לי רעיון בתור סיפור חד פעמי, ובסוף הוא התארך עד כדי כך שהחלטתי לחתוך אותו לשלושה חלקים ולהפוך אותו למיני טרילוגיה שכזאת. הוא עדיין לא גמור, אבל הפעם הוא ממש קצר אז אין לכם מה לחשוש שלא אסיים אותו^^
~~~
שחושבים על זה, אף פעם לא פגשתי בן אדם שפשוט יקפוץ על בן אדם מדוכא אחר ובוכה שיושב על קצה של גג ופשוט ישאל אותו מה לא בסדר.
אשמתי שכמעט הפלתי אותו למטה?
הוא הביט בי, פניו מחויכות. הוא היה גם מעט משועשע בניגוד לעובדה שכמעט זרקתי אותו אל מותו. להפתעתי הוא עדיין עמד, ממש לידי.
מיהרתי למשוך את השרוולים ממש עד קצה אצבעותיי ומחיתי בעזרתם את הדמעות, אבל גם לאחר מכן החזקתי אותם באגרופיי.
"לא עניינך." מלמלתי, ולאחר משכתי באפי, מודה שאני נשמעת מצוננת באופן נורא.
הוא צחק, "את חושבת שאכפת לי שזה לא ענייני?"
צמצמתי את עיניי, בעיקר כי הוא עצבן אותי, אבל גם כי רציתי להסתיר את האדמומית בהן. "לא. אתה בטח שמוק."
לא הבטתי על פניו אפילו פעם אחת, כי אני נמנעת ממבט ישיר, אבל אם כן אני בטוחה שהייתי רואה אותו זוקף גבה לנוכח השימוש במילה שמוק. זה גרם לי להביט חזק יותר למטה.
"רוצה לקפוץ?" שאל בברוטליות ואני עמדתי להשיב שמישהו אחר שנמצא על הגג ינחת שם למטה אבל לפתע זיק תנועה קטע אותי ואני החלתי גוררת את עצמי בישיבה לצד השני של הגג ברגע שהבנתי שהוא עומד להתיישב לידי.
הוא תפס את ידי לפני שביצעתי את זה ואני הייתי עם ראשי לעבר הצד השני כדי לא לפגוש בפניו.
"מה אתה רוצה?" נחרתי.
הרגשתי בתנועה בידו והבנתי שהוא מושך בכתפיו, "אני לא עומד להסתכל ולראות אחרים בוכים על גג עם נטיות לקפוץ."
"משום מה, כשאתה פה יש לי חשק הרבה יותר ממשי להגיע למטה, ולא דרך המעלית."
"אאוץ'." ידו היטלטלה בצחוק, "יש לך לשון חדה."
"תודה." אמרתי, לא נשמעת מוחמאת בעליל.
לפני ששמתי לב על כתפי השני הופיעה ידו השנייה והוא סובב אותי ותוך כדי דחף אותי אחורה, לכיוון פנים הבניין, רחוק מהקצה, לאחר נעמד.
"בשביל מה עשית את *זה*?!" צרחתי ושפשפתי את גבי הדואב. הרמתי את מבטי ולמרבה האימה ראיתי מבט ירוק מביט בי, פוגש באפור של עיניי. לא יכולתי שלא לראות אותו, יצרתי כבר מבט, והסתכלתי עליו; בן עשרים, להערכתי, מלא בדיוק במקומות הנכונים, אבל לא שרירי. שיער חום קצר, בנוסף, שזוף מעט. אם באותה התקופה הייתי שמה על קשרים רומנטיים הייתי קוראת לו סביר ביותר.
הוא הושיט לי יד ואני הבטתי בה לכמה שניות לאחר שהוא נאנח ומשך אותי.
"היי! מה אתה עושה!” האמת שנחרדתי מהמגע שלו. אין לי כוונה להתמהמה ולספר למה אני סולדת ממגע של גברים, אבל אני מניחה שאפשר להבין לבד מה גורם לזה.
הוא פשוט אמר לי, “שקט! אני רוצה לעזור לך!”
"מה זאת אומרת לעזור לי?” למרות שלא נכלל בזה סימן קריאה ממש צעקתי את זה בזמן שהוא משך אותי במורד המדרגות.
"להביא לך שוקו חם ולגרום לך לא לקפוץ מהגג.”
"אבל - “
"לא מקשיב.”
"אבל - !”
“שוש, לא מקשיב!”
ובזה זה נחתם. הוא גרר אותי לבית שלו, נעל אחריו, דחף אותי על כורסה חמימה ונעלם. הבטתי סביבי, האמת, זה נראה כמו בית של זקנים. שטיח חום, כורסאות חומות אדומות עשויות מהבד הישן הזה ששייך לרהיטים שאתה פשוט יודע שהם ענתיקות. כל המקום היה בגוונים של חום אדמדם חוץ מהקירות, שהיו במפתיע לבנים, והמטבח, שיכולתי לראות מציץ משם, הרבה לבן היה בו.
הבחור באמת חימם מים בקומקום.
לא הייתה לי כוונה להישאר. הרגשתי כל כך קטנה לידו, רק מטר שישים. ניחשתי שהוא היה לפחות עשרים סנטימטר מעליי ולא הייתה לי כוונה לגלות. הוא נראה והרגיש מאיים.
קמתי מהכורסה והשתקתי אותה כדי שלא תחרוק מבלי ידיעתי ותזיז את מבטו, ולאיטי התחלתי להתהלך על שטיח הרצפה שכיסה גם את הקיר במטרה להגיע אל הדלת.
"תחזרי למקום.” שמעתי פקודה סתמית מאזור המטבח אז עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לעשות; תפסתי רגליים והחלטתי לברוח. הוא הגיע לדלת כשאני הייתי ממש בפתח למדרגות, לא מחכה למעלית, והוא נאנח כשדהרתי למטה, אפילו לא טורח לעקוב אחריי.
הפעם השנייה שפגשתי אותו הייתה שוב, בלתי צפויה. האם הייתם מצפים שמישהו שפגשתם פעם אחת על הגג, במהלכה העלבתם אותו והוא גרר אתכם לתוך הבית שלו, יצרח לכם מעבר לרחוב, “היי, את!”
אני רק הלכתי לקנות חלב.
לא הבנתי איך לעזאזל הוא זיהה אותי – אולי הדרך שבה כינסתי את הגוף שלי, או נעיצת המבט ברצפה, או אולי השיער שכיסה לחלוטין את פניי, בשחור פחם הצבוע, לאחר שצבעתי את הארגמן שהיה צבוע אליו פעם. אני מניחה שהוא זיהה אותי בגלל הבגדים – קפוצ'ון כחול כהה שגדול עליי בארבע מידות לפחות, טייטס שחורים, ואולסטארס כחולות כהות.
בקיץ.
אני חייבת להודות שתחת השמש הקופחת והאמריקאית הזעתי כמו בהמה, בעיקר בגלל העובדה שהבגדים היו כל כך כהים, אבל לא יכולתי להיפטר מהם. זה היה פשוט ככה. שנאתי את העובדה שלא הייתה לי מכונית או רישיון, ושהייתי צריכה ללכת רבע שעה בחום הקופח כדי לקנות חלב. אבל לא יכולתי להתחיל את היום בלי מנה ממסטלת למחצה של קפה.
הסטתי את ראשי הצידה; היו לו שתי שקיות נייר בידיים, בדומה לשקית היחידה שלי. זיהיתי על הלוגו של השקיות את אותו המקום שקניתי בו וחשתי נבגדת.
לא היה לי שום רצון לרוץ ולברוח ממנו אחרי ההליכה הארוכה והזיעה שנטפה ממני בכמויות, והנחתי לו להשיג אותי בגלל הצעדים הקטנים והבלתי נראים שלי ולא בגלל שרציתי לדבר איתו שוב.
"מה אתה רוצה?” קולי היה צרוד. טוב, הוא תמיד היה צרוד, מחוסר שימוש.
הוא הביט בי ארוכות ובדממה, הולך לצידי. זקפתי גבה והמשכתי להתהלך כאילו הוא לא קיים ולא הולך לצידי.
שמעתי מכיוונו רשרוש של שקיות הנייר, לא שמתי לכך שמץ חשיבות.
לפחות לא עד שהוא אחז בידי.
היה בזה משהו כל כך מפחיד ומאיים – עור חשוף מתחכך בעור חשוף אחר, המגע האינטימי הזה גרם לי למשוך את ידי אוטומטית.
הסטתי את ראשי אליו, הפסקתי ללכת, “מה אתה רוצה?”
הוא משך בכתפיו ואני התחלתי ללכת צעדים גדולים יותר.
"איך קוראים לך?” הוא שאל אחרי שתי דקות של הליכה.
הבטתי בו, “למה אתה צריך לדעת איך קוראים לי?”
האמת שפחדתי שהוא יתחיל לשיר כשהוא יגלה את השם שלי.
הוא הביט בי לרגע. “אני רק רוצה להכיר אותך.”
עיקמתי את ראשי וקימטתי את גבותיי.
"למה - ?”
"אני אגיד לך את השם שלי ואת תגידי לי את שלך. בסדר?”
הנהנתי.
"דרק האנטר.”
"ג'וּד סטיוארט.”
הוא זקף גבה. “זה כמו השיר הזה - ?”
קטעתי אותו. “אל. תשיר את זה.”
דרק חייך, מבין שהוא עלה על פרצה. הגעתי למסקנה שכדאי לי להסתובב ולהמשיך ללכת, ככה עשיתי.
הוא התהלך מאחוריי, צעד שניים מאחורה, מפזם לעצמו את "hey jude” של ה"ביטלס”.
כשהגענו לבניין שלנו הוא נכנס אחריי למעלית, וכשלחצתי על הכפתור של הקומה שלי הוא לא לחץ על שום כפתור אחר.
זקפתי גבה לאורך כל הקומות וכשיצאתי החוצה הוא יצא גם כן.
"מה?”
נעמדנו אחד מול השני בפתח למעלית. החזקתי במפתחות שלי כאילו החזקתי סכין. “אוקיי, אז אתה תלך מכאן בשקט לקומה שלך, ואני אכנס לשם מהר ובטוח, בסדר?” הצעתי.
שוב המבט הארוך הזה, “אני רוצה להכיר אותך, ג'וד.”
"ואני הייתי רוצה שתפסיק לעקוב אחריי.” צמצמתי את עיניי והבטתי בו בכעס.
הוא נאנח. “אני לא עוקב אחרייך.”
"באמת?”
"באמת.”
"אז איך אתה מסביר את זה שאתה רודף אחריי ברחובות ו - “
"אני לא רודף אחרייך ברחובות.”
צמצמתי עיניים לעברו והוא גלגל עיניים. “אוקיי, אז אני רודף אחרייך ברחובות. זה רק שאני אדם נחמד ורוצה למנוע ממך להתאבד.”
"הו, אני לא עומדת להתאבד.” נחרתי. “אולי אני מטומטמת, אבל אני לא מהוותרנים.”
"טוב, אז באותו הרגע את נראית כאילו את עומדת לקפוץ כל רגע.” הוא שילב ידיים.
זקפתי גבה. “אז אתה חושב שאתה, אדם אקראי, יושיע את העלמה המסכנה ויגרור אותה לבית שלך? למה שאדם אקראי יעזור?”
"אז מה רצית שאעשה, אסתכל ואראה אותך קופצת?” הטון של קולו היה ציני, מאוד ציני. שונאת אנשים ציניים, זה התפקיד שלי.
"אבל לא התכוונתי לקפוץ מההתחלה!”
"אבל זה נראה ככה!”
"מה אכפת לי שזה נראה ככה! כל מה שרציתי זה השקט שלי!”
הוא השמיע נהמה ואני ראיתי בכך סימן שזה נגמר, הסתובבתי והתהלכתי לעבר הדלת של הבית שלי, הוא עדיין נעץ זוג עיניים בעורף שלי.
"אתה יודע,” אמרתי בצינה, “פגשתי פעם אנשים יהירים כמוך.”
הסתובבתי אליו כדי להבהיר נקודה, הגוף שלו נדרך בצורה כלשהי, מניחה שבגלל המילה "יהיר". הוא לא היה מודע לזה?
התעלמתי מחוסר הידיעה שלו והשחלתי את המפתח למנעול מבלי להסתכל.
"הם עשו דברים שלא עושים.” פתחתי את הדלת והתכוונתי להיכנס פנימה, הוא צעד כמה צעדים גדולים מבלי ליצור שום מגע פיזי בינינו, נאנח.
"אני מצטער, ג'וד.” נראה כאילו דרק השתמש בשם שלי כדי ליצור גישור מנטלי או משהו בסגנון. “נוכל לפתוח דף חדש?”
הכנסתי את הידיים שלי לכיסים ביחד עם המפתח והנהנתי באיטיות. “בסדר.”
"עכשיו אני יכול להיכנס לבית שלך?”
"לא.”
"בסדר. אבל אני רוצה לגרור אותך לעשות משהו כי נראה שאת כל היום בבית.”
“מה בדיוק?”
"לא יודע. כנראה לא משהו חם, כי...” הוא הביט בקפוצ'ון שלי.
הנהנתי. “זה הכל?”
"מה לגבי עכשיו?” הוא שאל בחיוך מקווה.
"לא היום.” נכנסתי לטווח הדירה והוא התכונן להיכנס אחריי. “אל.”
הוא נאנח בפעם השלישית בערך בשיחה. “מה לגביי מחר?”
"בסדר.” אמרתי, בידיעה גמורה שאני עומדת להבריז.
"אני אבוא אלייך מחר. תתכונני.”
"לא כאילו יש לי משהו אחר לעשות.” נאנחתי ובאתי לסגור את הדלת.
"ועוד דבר אחד!” הוא קרא והציב את ידו בין הדלת לציר.
הבטתי בו באטימות, "מה?”
אז לזכותו יאמר שלדבר הבא לא ציפיתי. הוא פתח את הדלת ושפשף את ידו בשיערי, מחווה ידידותית שלצערו זכתה לכך שאשלוף את האולר שיש לי בכיס.
הוא צחק וצעד אחורה. “נתראה מחר.”
הבטתי בו בעוד הוא חזר למעלית, ואז סגרתי את הדלת והרגשתי צורך עז ללכת למקלחת, ולא בגלל הזיעה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים קווווולללל..... מישהי עם כנפיים-מע''ך
-
לפני 12 שנים יאי !! עוד מטרידאי הצטרף לשורותיי ! D: argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים ממש אהבתי! כל כך חמוד! Rowan Jin
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה!D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אהבתי :-) fairy tale (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה:) אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים חחח טל
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה:) אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אנג'י! אני אוהבת את הסיפור הזה...(: לואיזיאנה מנטש השקנאית
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה!D: יהיה בקרוב! אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים זה נשמע מעניין :O The dark dragon
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה :O אנג'ל
-
-
