קול קרקוש מתכתי נשמע.
היא הסתערה לחדר השירותים וטרקה את הדלת במהירות, נשענה עליה בגבה ונעלה אותה. פניה היו רטובות, עד כדי כך שראייתה התערפלה תחת מעטה הדמעות. היא נתנה לגופה להישמט, כמעט בלא מודעות, ונפלה במורד הדלת שתמכה בגבה. כל כך נסערת הייתה שלא הצליחה למצוא מילה מעודדת אחת בראשה. היא רק ידעה שאינה מוכנה לסבול זאת יותר.
היא הרימה את זרועה כדי למחות את הדמעות מעיניה, אך עצרה את התנועה ברגע שהגיעה היד אל טווח ראייתה. עכשיו היא נבהלה באמת. ידיה היו מגואלות בדם. כאשר הסתכלה על גופה מטה ראתה שכך גם בגדיה. הדמעות, שכמעט חשבה שתוכל לעצור, פרצו בשנית בקול יללה. החרדה אחזה בה והיא רק רצתה להעלם, ולהעלים גם את הדם ואת הפחד.
מהכוך הקטן שבו הסתתרתי, בין ארון המצעים לחדר של אמא, ראיתי את הדלת נטרקת. היא נטרקה כל כך חזק, שלרגע חשבתי שאבא חזר הביתה. שמעתי את אחותי בוכה, וקול נקישה עמום. ידעתי שכשאחותי בוכה, אסור להפריע לה. ניסיתי להבין אם עכשיו כבר מותר לי לצאת, קודם היא אמרה לחכות ולא לצאת עד שאשמע שקט. הבכי של אחותי רועש מאוד, אבל הכל היה שקט יותר ממה ששמעתי קודם...
יצאתי לאט מהמחבוא שלי.
אחרי מספר צעדים ראיתי את הסכין הגדולה שאמא תמיד חותכת איתה את העוף מונחת על הרצפה ליד הדלת שמצדה השני הייתה אחותי. חוד הסכין מצביעה לכיוון הסלון. היא הייתה מלוכלכת בדם. אני כבר יודע איך נראה דם שפוך, אחרי המכה שקיבלתי כשנפלתי מעץ בסתיו. התחלתי לעקוב בעיני אחר הסכין, שנראתה לי כמו חץ, אך פתאום חשתי בחילה מטפטופי הדם שראיתי על הרצפה.
רצתי אל חדרי. היא אמרה, תמיד תישאר רגוע.
אני ילד גדול, כבר לא תינוק, אני צריך להשאר רגוע. אני תמיד יכול לסמוך על אחותי, היא אמרה שהכל יהיה בסדר, שאני רק אחכה שאמא תלך.
תמיד מרגיע אותי לשבת על המיטה ולהסתכל בחלון. זו הייתה שעת צהריים והצל של עץ האלון הגדול היה מאוד קטן. בהמשך ראיתי את הבית של השכנים, לא היה בו אף אחד בשעה כזו, וחשבתי לעצמי שהוא נראה מאוד רגוע. המשכתי להביט אל האופק, אל הגבעה הקטנה, שפגשה את השמיים הכחולים הבהירים, ומעבר לכך לא יכלתי לראות.
הצללים התחילו להתארך, תוך שאני צופה בשכנים מסיימים את יומם ומגיעים הביתה. הם מגיעים כולם ברכב אחד, והאח הגדול הגיע לבדו באופניים מספר דקות אחריהם. בטח הוא היה אצל חבר שלו, זה שראיתי שם לפני כמה ימים. אחותי אמרה שכשאגדל גם לי יהיו אופניים, היא אמרה שאמא הבטיחה. נראה לי שאני רואה את השמש מתקרבת לגבעה, כתומה ובוהקת.
אולי היא נרדמה, אך העיקר היה שהפסיקה לבכות. היא חשה מרוקנת, תשושה. פתאום קמה במהירות על רגליה ופנתה אל הדלת. היא נזכרה באחיה הקטן, היא צריכה לשמור עליו, הוא כל מה שיש לה, היחיד שאוהב אותה, שעדיין חשוב.
היא יצאה לחפש אותו, בטח עדיין מתחבא ליד ארון המצעים... כמעט החליקה על הסכין. להבה היה חד ומכוסה בדם קרוש, חום כהה, סמיך. ליבה החסיר פעימה כאשר הביטה מעלה לכיוון בו הצביעה הסכין וראתה את הספה ההפוכה, את הספרים המפוזרים וצלחות הזכוכית המנופצות. היא הייתה חייבת להתקרב ונכנסה פנימה. עוד מהמסדרון יכלה לראות את אמה שוכבת על הרצפה.
בהיסוס, הרימה את הסכין. רק אז המשיכה לכיוון אמה השוכבת בשלולית של דם מאחורי הספה ההפוכה. בשלב זה כבר לא הרגישה דבר, לא ידעה מה להרגיש. ריח הדם אפילו לא הפריע לה, היא בקושי הבחינה בו.
היא התקרבה לגופה ובחנה אותה. האם לא נושמת יותר, והבת לא מצאה בה דופק המפעם בלב חי.
היא התמלאה בתחושת הקלה, אפילו ניצחון. היא לא יודעת איך זה קרה, אבל סוף סוף היא חופשיה. היא הניחה את הסכין ביראת כבוד לצד אמה.
אז נזכרה בבן, אחיה. היא הציצה לחדרו וראתה אותו צופה בשקיעה. הוא נראה כל כך רגוע ושליו, כנראה לא ראה דבר, ואינו יודע מה קרה בסלון כאשר התחבא. בכל מקרה לא היה מבין... אסור שיראה אותה כך, מלאה בדם – זה יפחיד אותו. היא מיהרה חזרה למקלחת וניקתה את עצמה. היא מצאה במהירות בגדים כמעט נקיים שהיו שם מאתמול, ומיהרה לחדרו של הילד.
השמש כמעט נעלמה ברקיע כשאחותי נכנסה. רצתי אליה והתחבקנו עד שהחדר ממש החשיך.
האיחוד המחודש עם אחיה כמעט והעלה שוב דמעות בעיני הנערה. הם הסתכלו זה לזו בעיניים והוא שאל: "אז עכשיו הכל בסדר, נכון?"
היא הסתערה לחדר השירותים וטרקה את הדלת במהירות, נשענה עליה בגבה ונעלה אותה. פניה היו רטובות, עד כדי כך שראייתה התערפלה תחת מעטה הדמעות. היא נתנה לגופה להישמט, כמעט בלא מודעות, ונפלה במורד הדלת שתמכה בגבה. כל כך נסערת הייתה שלא הצליחה למצוא מילה מעודדת אחת בראשה. היא רק ידעה שאינה מוכנה לסבול זאת יותר.
היא הרימה את זרועה כדי למחות את הדמעות מעיניה, אך עצרה את התנועה ברגע שהגיעה היד אל טווח ראייתה. עכשיו היא נבהלה באמת. ידיה היו מגואלות בדם. כאשר הסתכלה על גופה מטה ראתה שכך גם בגדיה. הדמעות, שכמעט חשבה שתוכל לעצור, פרצו בשנית בקול יללה. החרדה אחזה בה והיא רק רצתה להעלם, ולהעלים גם את הדם ואת הפחד.
מהכוך הקטן שבו הסתתרתי, בין ארון המצעים לחדר של אמא, ראיתי את הדלת נטרקת. היא נטרקה כל כך חזק, שלרגע חשבתי שאבא חזר הביתה. שמעתי את אחותי בוכה, וקול נקישה עמום. ידעתי שכשאחותי בוכה, אסור להפריע לה. ניסיתי להבין אם עכשיו כבר מותר לי לצאת, קודם היא אמרה לחכות ולא לצאת עד שאשמע שקט. הבכי של אחותי רועש מאוד, אבל הכל היה שקט יותר ממה ששמעתי קודם...
יצאתי לאט מהמחבוא שלי.
אחרי מספר צעדים ראיתי את הסכין הגדולה שאמא תמיד חותכת איתה את העוף מונחת על הרצפה ליד הדלת שמצדה השני הייתה אחותי. חוד הסכין מצביעה לכיוון הסלון. היא הייתה מלוכלכת בדם. אני כבר יודע איך נראה דם שפוך, אחרי המכה שקיבלתי כשנפלתי מעץ בסתיו. התחלתי לעקוב בעיני אחר הסכין, שנראתה לי כמו חץ, אך פתאום חשתי בחילה מטפטופי הדם שראיתי על הרצפה.
רצתי אל חדרי. היא אמרה, תמיד תישאר רגוע.
אני ילד גדול, כבר לא תינוק, אני צריך להשאר רגוע. אני תמיד יכול לסמוך על אחותי, היא אמרה שהכל יהיה בסדר, שאני רק אחכה שאמא תלך.
תמיד מרגיע אותי לשבת על המיטה ולהסתכל בחלון. זו הייתה שעת צהריים והצל של עץ האלון הגדול היה מאוד קטן. בהמשך ראיתי את הבית של השכנים, לא היה בו אף אחד בשעה כזו, וחשבתי לעצמי שהוא נראה מאוד רגוע. המשכתי להביט אל האופק, אל הגבעה הקטנה, שפגשה את השמיים הכחולים הבהירים, ומעבר לכך לא יכלתי לראות.
הצללים התחילו להתארך, תוך שאני צופה בשכנים מסיימים את יומם ומגיעים הביתה. הם מגיעים כולם ברכב אחד, והאח הגדול הגיע לבדו באופניים מספר דקות אחריהם. בטח הוא היה אצל חבר שלו, זה שראיתי שם לפני כמה ימים. אחותי אמרה שכשאגדל גם לי יהיו אופניים, היא אמרה שאמא הבטיחה. נראה לי שאני רואה את השמש מתקרבת לגבעה, כתומה ובוהקת.
אולי היא נרדמה, אך העיקר היה שהפסיקה לבכות. היא חשה מרוקנת, תשושה. פתאום קמה במהירות על רגליה ופנתה אל הדלת. היא נזכרה באחיה הקטן, היא צריכה לשמור עליו, הוא כל מה שיש לה, היחיד שאוהב אותה, שעדיין חשוב.
היא יצאה לחפש אותו, בטח עדיין מתחבא ליד ארון המצעים... כמעט החליקה על הסכין. להבה היה חד ומכוסה בדם קרוש, חום כהה, סמיך. ליבה החסיר פעימה כאשר הביטה מעלה לכיוון בו הצביעה הסכין וראתה את הספה ההפוכה, את הספרים המפוזרים וצלחות הזכוכית המנופצות. היא הייתה חייבת להתקרב ונכנסה פנימה. עוד מהמסדרון יכלה לראות את אמה שוכבת על הרצפה.
בהיסוס, הרימה את הסכין. רק אז המשיכה לכיוון אמה השוכבת בשלולית של דם מאחורי הספה ההפוכה. בשלב זה כבר לא הרגישה דבר, לא ידעה מה להרגיש. ריח הדם אפילו לא הפריע לה, היא בקושי הבחינה בו.
היא התקרבה לגופה ובחנה אותה. האם לא נושמת יותר, והבת לא מצאה בה דופק המפעם בלב חי.
היא התמלאה בתחושת הקלה, אפילו ניצחון. היא לא יודעת איך זה קרה, אבל סוף סוף היא חופשיה. היא הניחה את הסכין ביראת כבוד לצד אמה.
אז נזכרה בבן, אחיה. היא הציצה לחדרו וראתה אותו צופה בשקיעה. הוא נראה כל כך רגוע ושליו, כנראה לא ראה דבר, ואינו יודע מה קרה בסלון כאשר התחבא. בכל מקרה לא היה מבין... אסור שיראה אותה כך, מלאה בדם – זה יפחיד אותו. היא מיהרה חזרה למקלחת וניקתה את עצמה. היא מצאה במהירות בגדים כמעט נקיים שהיו שם מאתמול, ומיהרה לחדרו של הילד.
השמש כמעט נעלמה ברקיע כשאחותי נכנסה. רצתי אליה והתחבקנו עד שהחדר ממש החשיך.
האיחוד המחודש עם אחיה כמעט והעלה שוב דמעות בעיני הנערה. הם הסתכלו זה לזו בעיניים והוא שאל: "אז עכשיו הכל בסדר, נכון?"