שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): נחשו. מתחיל ב-א', נגמר ב-ל'.
שם היצירה: אין ממש שם.
דירוג: אני משערת שמשהו בין pg13 (מגיל 13) ל R (מגיל 15. נסגור על 14?) על שימוש באלכוהול, קללות, ואזכורים דלים של מין ועירום. לא משהו בוטה מידי או מתואר.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ/דמויות ראשיות: דמויות ראשיות - דראקו, הרמיוני, ג'יימס ולילי.
שיפ - דראקו/הרמיוני וג'יימס/לילי.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על מירב הדמויות שייכות לרולינג, חוץ מכמה ברקע שהמצאתי. הרעיון המדהים של הארי פוטר, כמובן, גם כן שייך לה.
הערות: טאם טאם טאם, לבקשת הקהל אספר שוולדרמוט מת בשנה שישית, פרץ יחד עם אוכלי המוות להוגוורטס. דמבלדור ניצל בנס וכל מיני דמויות אחרות שלא בא לי שמתו לא מתו P:
דראקו נאנח, הניח את הספר על השולחן ומיקם את אצבעותיו על רקותיו. הוא לא הצליח להתרכז. ברגע שאמר לספרנית ששכח את שמה שהוא חושש שהוטל עליו כישוף נייטדרו, ולאחר שבדקה אם הוא דובר אמת, החווירה ונתנה לו גישה למהדור הספרים האסורים תוך כדי שהלכה להזעיק את דמבלדור. דראקו הרגיש את שעות השינה החסרות שלו צורמות בגופו.
כמה דקות ארוכות ישב שם בלי נוע, מותש ועייף. הוא הרגיש את פעימות ליבו בראשו, מאיימות לפוצץ את מוחו.
דמבלדור הופיע כשהתחיל לשקול התאבדות כאופציה. הוא הביט בזקן בתשישות, נאנח.
ואז סיפר.
הרמיוני הייתה מעט המומה כשדמבלדור נכנס לשיעור לחשים וביקש ממנה להתלוות אליו. הפרופסור הנוכחי, שהחליף את פיליטיק, שהיה חולה, לא היה מרוצה לשחרר תלמידה כה חרוצה. אבל מבט אחד של עיני הקרח של דמבלדור פטרו את הבעיה.
הרמיוני אספה את חפציה, מכווצת אותם וסוחבת אותם עליה. היא הלכה החוצה בעקבות המנהל הקשיש, וכשסגרה את הדלת, הביטה בדראקו.
המאלפוי הצעיר נראה תשוש כמו שהיא הרגישה; שקיות שחורות מתחת לעיניו, גבו שמוט, ידיו דחוסות בשרוולים ארוכים, שיערו סתור ומבולגן. הוא נראה כמו אדם שהיה מוכן לקפוץ ברגע זה למיטה. ולא בשביל אקשן.
אבל דם הוויולה שלו שמר על חזותו המבולגנת מרשימה ויפהפיה.
לעזאזל, היא בטח נראית זוועה.
הוא גמע את המרחק בינו לבינה בצעדים גדולים והניח את ידיו עליה, תרתי משמע.
הוא בערך חיבק אותה מאחורה, זרועותיו נכרכות סביב בטנה וגופו נצמד לגופה. הוא לא הביט בפניה, כך שלא הייתה מובכת מהקרבה הגופנית ומבטו החודר גם יחד.
דראקו נאנח, מרגיש אנרגיה זורמת בגופו שוב. הרמיוני הביטה לעברו, מגלה שהעיגולים מסביב לעיניו נמחקו באחת ופניו חזרו להבעה המאלפויית הרגילה - שום הבעה.
היא נרגעה ושבה להביט קדימה, מרגישה את האנרגיה משתוללת בגופה.
״תוכלו להתלוות איתי למשרדי?״ דמבלדור הושיט את ידו לעבר הרמיוני ודראקו. הרמיוני ידעה שמדובר בהתעתקות ותפסה את היד הזקנה שהושטה לעברה.
כעבור רגע כבר היו במשרדו של הזקן. דמבלדור מצידו האחד של השולחן, והם מצידו האחר.
מאחוריהם היו שני כיסאות, אבל דראקו משך את הרמיוני אל כסא אחד והיא מצאה את עצמה ישובה על ברכיו.
״אני רואה שאתם זקוקים למגעו של האחר בשלב הזה.״ העיר הזקן, מביט בזרועותיו הארוכות של דראקו שעטפו את הרמיוני. דואג שהריחוק ביניהם יהיה אפסי ושיצור קשר ישיר ככל יכולתו.
״אתה חושב?״ מלמל דראקו בסרקסטיות.
דמבלדור הביט בו בעיניו הצלולות והתעלם מההערה. לאט לאט דיבר איתם על התחושות שלהם ועל הצורך למגע.
בסופו של עניין הנהן קלות, ״אני סבור שזה נייטדרו. אני אבקש מפרופסור סנייפ לרקוח שיקוי שימעיט את הצורך הפיזי.״
הרמיוני נשמה לרווחה.
״רק אזדקק לכל אחד מכם חפץ אישי שיוכל לתלות על שרשרת או לענוד. נזדקק שתסתובבו איתו קרוב לגופכם לאחר שנטבול אותו בשיקוי.״
דראקו שקל במחשבתו על הטבעת; יפה, מפוארת, סלת'רינית וחשובה.
אחרי שקילה קטנה בדעתו הכניס את ידו לכיס חלוקו ושלף את הקופסא הירוקה והקטנה החוצה, מניח אותה על השולחן תוך כדי הידוק ידו סביב הירך של הרמיוני, לא מניח לה לנצל את ההזדמנות ולקום.
הרמיוני חשבה מספר שניות. ״אין לי רעיון.״ היא משכה בכתפיה.
עיניו של דמבלדור נצנצו אליה לאחר שבדק לעומק את הטבעת של דראקו. ״תרצי לקבל ממני משהו?״
היא הביטה בו בפליאה כשהושיט את ידו למגירה שלו ושלף קופסא אדומה וקטנה, מושיט לה אותה.
״וואו.״ הרמיוני הביטה בהלם בטבעת הגריפנדורית שדמבלדור שלף, טבעת דקה שסמל האריה של גריפנדור היה מוטבע בה לאורך, מה שהפך את הטבעת ליפהפייה היה הצורה שתפסה - צורה של אש חיה ולוהטת שיצאה מבסיס הרגיל של הטבעת. ובנוסף, גם המתכת האדומה זהובה שהטבעת נוצרה ממנה. ״אתה בטוח שתרצה לוותר על זה?״
עיניו של דמבלדור חייכו אליה. ״בוודאי, אין לי מה לעשות עם הטבעת.״
הרמיוני הביטה בטבעת שניות אחדות לפני שהניחה אותה על שולחנו של דמבלדור והנהנה לאישור.
״אם כך,״ הושיט דמבלדור את ידו בשנית. ״אני אבדוק בינתיים אחרי עוד מידע שיועיל לשנייכם. תנוחו בינתיים.״
הרמיוני תפסה בידו הזקנה, לאחר רגע מצאו את עצמם בחדרם של דארקו וג'יימס. כשהסתכלו בשנית אל המקום שהמנהל הקשיש היה אמור להימצא בו, ראו רק אוויר. הוא השאיר אותם לבד.
דראקו הידק את זרועותיו סביבה, לא מותיר לה הרבה מרחק לנוע.
היא התחילה להתעצבן. ״מאלפוי, שמעת על הדבר הזה 'מרחב אישי'?״ היא הדגישה את זה בתנועות ידיים שנועדו להרחיב את חיבוקו המוחץ ולתת לה להשתחל ממנו.
לא שזה עבד. שנים של אימוני קווידיץ' הפכו את אחיזתו איתנה.
״תקשיב, אתה לוקח את זה קשה מידי. שום דבר רע לא יקרה אם תרפה ממני לזמן מה.״
״הוו באמת?״ סינן לאוזנה.
״כן, באמת.״ אמרה.
הוא חייך בממזריות ושחרר אותה, מתרחק.
וואו, ריקנות כזאת גדולה בבטן לא הרגישה מאז שרון נצמד ללבנדר בשנה החמישית. היא נאנקה לרגע, מסתכלת על הפנים של דראקו. העיגולים השחורים והיציבה השפופה הכו שוב. כשהוא היה סחוט מעייפות הוא נראה כמעט... נחמד. לא יהיר.
״לוקחת את זה בחזרה?״ גיחוך ממזרי עלה מפיו שהתעקם להבעה מרירה.
היא חשקה שיניים ונאנחה בעצבנות בעודה משלבת את ידיה על החזה שלה. ״אני יכולה להסתדר לבד.״
״ואני עוזר לך להסתדר.״ הוא חייך בעורמה. ״אבל אני יכול לעשות הרבה יותר,״ הוא התקדם אליה ונשען קרוב, פניו קרובות לפניה ושפתיו פסוקות. ידיו מונחות על פיסות עור חשופות מידיה. ״אני יכול לעשות אותך מאוד, מאוד, *מאוד* שמחה.״
הרמיוני הביטה בו בעיניים זועמות. ״אני לא צריכה את טובות המיטה שלך.״
הוא הביט בה ושתק. במקום מענה תפס בידה, משך אותה והפיל אותה על מיטתו, עולה על מיטתו גם כן.
הרמיוני עמדה לקום כשריתק אותה למיטה וכרך את זרועותיו סביבה.
זה לא אמיתי. דראקו מאלפוי לא אונס בנות.
נכון?
היא הביטה בו באימה טהורה כשקירב את ראשו אל שלה ועצמה את עיניה.
״אוי, נו. אני לא אנס.״ אמר וגרם לה לפקוח את עיניה, מגלה שפניו סנטימטרים ספורים מפניה. ״אני פשוט מאוד עייף ולא היה לי כוח לרוץ אחרייך.״
הרמיוני צמצמה את עיניה בזעם, ״שחרר, מאלפוי.״
״הייתי שמח, אבל את רואה, לא הצלחתי ממש להירדם בלעדייך אתמול. ואני בטוח שגם את מאוד עייפה.״
הרמיוני הזעיפה פנים והמשיכה להתפתל.
הוא הביט בה ונאנח, ״את ביקשת את זה.״
״אה - ?״ גימגמה כשזרועותיו שיחררו את אחיזתה הצדדית והוא התנשא מעליה, שתי רגליו משני צידי בטנה.
הוא הסתכל אליה, ובחיוכו הממזרי נשכב על גופה. מפיל עליה את כל השרירים שלו. היא נמעכה אל המזרן ובקושי הצליחה לנשום.
״תרד... ממני...״ מלמלה אליו בכבדות.
היא שמעה את חיוכו כשרוב משקלו הוטל על צידו והבחור מעליה היה קל כמו נוצה. נוצה שריתקה אותה למקומה, לצערה.
אבל היא נאנחה ושתקה, מסדרת את זרועותיה לצידי גופה והביטה לעבר התקרה בזעם. אבל הזרועות שלה עיקצצו לצידי גופה, ואחרי מחשבה קטנה, הבינה שדראקו בעמדה הרבה יותר מביכה משלה. לכן הרימה את זרועותיה והניחה אותן על גבו הרחב של דראקו.
היא כמעט יכלה לראות את החיוך שהתרחב על פניו כשקולו החרישי התנגן באוזנה, ״משחקת את הקשה להשגה?״
״משחק את הזונה הקטנה?״ השיבה, ומאז אף אחד לא פצה את פיו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
