טודילולידודידוטודידוטודידו (~צלצוללל~)
"אעאעא שיטט לא הוצאתי מהלוקררר!" אני מעיפה את הסנדוויץ' לתוך התיק המפוצץ ניירות שלי.
שועטת לכיוון הלוקר.
~*לוקררר*~ הלוקר שלי ניצב מתחת לחלון, לצד הרבה זבל, כריכים יבשושיים, עובש, סמוחטות של ערסים, ואיך לא, ילדים שמתנחלים על השולחן הסמוך אליו.
"נדבבבבב!!! טוס לי מהלוקר!!!"
"מה תעשי לי?" עונה הילד השמנמן והמאודמאודמאוד לא נחמד. לפעמים אני מתפלאה איך החברים שלו סובלים אותו, או איך המורה מסוגלת לחבק אותו.
"אני ארביץ לך." אני עונה "עכשיו טוס!"
"בונאה, גאיה איזה פריקית."
"יונתן, פשוט שתוק"
"מה, אבל תראייי! יש לך צמידים על כל הידיים, את לובשת רק שחור ויש לך לק שחור וכפפות עם גולגולת."
אני מסתכלת עליו בפרצוף כזה של 'אלוהי הנעליים, תעשה שהוא ייעלם.'
"כן, אז?"
"אז את פריקית! האהאהאהאהא"
אני מגלגלת עיניים. "מה שתגיד, אני צריכה להוציא מהלוקר."
"טוב, טוב, הנה, זזתי." הוא עונה בלגלוג.
'לך לעשות דברים אינטימיים עם אחיך התאום במקום להטריד אותי כל הזמן..' אני חושבת במרמור.
"שבע... שלושים ושלוש... חמש עשרה." אני מסובבת את המנעול על פי ההוראות, "נו! כבר! לוקר! מזורגג! למה! אתה! לא! נפתח!?!!" אני בועטת במנעול בכזה כוח שנוצר סדק בקיר, והלוקר נפתח (יאייי).
אני מוציאה את החוברת האדומה, חוברת העשרה תכולה, שלוש מחברות, ספר, ומחברת כתיבה.
מכניסה את קצה המנעול לתוך החור בלוקר...
"ששחאאאחלחוחםםם יחלחדחיחםםם!" הקול המחריד של המורה נשמע.
'רגע! אין לי עט!' אני חושבת ומיד מוציאה את המנעול.
אני מחטטת בין ערמות הזבל והמבחנים הפחות טובים ש"מסודרים בצורה אומנותית במיוחד" לפי דברי נעה ואבישג.
~*עטטטט*~
אני סוגרת את הלוקר ומרימה את שלושת הקילו ספרים מהרצפה לצידי.
לדחוף את השולחן, לפנות קצת ימינה, לעקל את הגב כך שלא אתנגש ביונתן. פנייה חדה מידי שמאלה, לקפוץ מעל השולחן ולנחות בבטחה על הכיסא שלי.
"איפה התיק שלי.....?" אני ממלמלת בזמן שהמורה מתיישבת בגישום במקום שלה.
אני מזהה את התיק הצבעוני עם אחת עשר מחזיקי המפתחות המגוונים כשלוש שורות מהמקום שאני נמצאת.
אוי לא.
התיק ממש מתחת ליוסי, אחיו התאום של יונתן. נפלא.
אני מזדחלת מתחת לשולחן שלי שנמצא צמוד לקיר השמאלי של הכיתה, מכיוון הדלת, בטור הכי צפוף כדי שלא ישימו לב שאני משחקת טריוויה באמצע השיעור.
אני יוצאת אחרי השורה השנייה, יש לי עוד שני שולחנות לעבור.
אני קופצת על כיסא, מדלגת על שולחן, מושיטה יד לכיוון התיק....
"גחאחיחההההה!"
"כן סתווית?" אני עונה בקול הכי מתוק שלי למורה ומחליקה בצורה מושלמת לישיבה על השולחן.
"שבחי בחמקחום מיחדד!!!"
והנה הלכה לי התוכנית.
אני מחליקה לרצפה, מנסה להתכופף בצורה כך שלא ייראו לי את התחת כמו לשאר הבנות בכיתה, כי לצערי שחכתי להחליף חזרה את המכנס משיעור ספורט.
התיק ביידים שלי.
אני אוספת כמה מהעטים שהחליקו לי מהתיק, מקבצ'צ'ת כמה ניירות מהר ודוחפת את כולם בבלאגן לתוך התיק...
"היי, גאיה" אני שומעת את הקול הכי מתנשא ועמוק ומזוייף ושנוא עליי מאחורי.
"כן, יונתן?" אני עונה בעוקצנות.
הוא מצביע אל יוסי, שנמצא מולי. הוא מחזיק את הלורד האהוב עליי.
אני קמה במהירות.... שיט, שחכתי לקום בצורה עדינה ויונתן צוחק מאחוריי.
'חתיכת סוטה אידיוט, תחזור לחור ממנו הגעת ותאכל תפוזון בשקט' אני מקללת אותו בלב, חוטפת בעצבנות את לורד הגרפיטי מידיו של יוסי, מתעלמת מהצרחות במבטא המחריד של המורה ברקע.
אני בועטת בנייר שהחזיק את השולחן של יונתן מלהתנדנד. הכסף שערם בצורה מסודרת נופל לרצפה, ושהוא מתכופף אני דורכת על היד שלו.
אני הולכת במהירות למקום, עוצרת פעמיים כדי לסדר את כתפיית התיק בחזרה לכתף, מפילה בטעות את הקלמר של תומר.
חרא.
אני מדלגת מעל כלי הכתיבה.
אני מתעלמת ודוחפת את חברתי לשולחן.
"בוקר טוב, גאיה."
"בוקר מ-צ-ו-י-ן, בר." אני עונה לה.
אני מתיישבת ונשענת על הקיר.
מוציאה אוזניות....
מגבירה את הווליום...
הא, אני כל כך אוהבת יצירות בכינור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
