פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6563 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים פאנפיק הארי פוטר נטול שם:0 אנג'ל
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): נחשו. מתחיל ב-א', נגמר ב-ל'.
שם היצירה: אין ממש שם.
דירוג: אני משערת שמשהו בין pg13 (מגיל 13) ל R (מגיל 15. נסגור על 14?) על שימוש באלכוהול, קללות, ואזכורים דלים של מין ועירום. לא משהו בוטה מידי או מתואר.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ/דמויות ראשיות: דמויות ראשיות - דראקו, הרמיוני, ג'יימס ולילי.
שיפ - דראקו/הרמיוני וג'יימס/לילי.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על מירב הדמויות שייכות לרולינג, חוץ מכמה ברקע שהמצאתי. הרעיון המדהים של הארי פוטר, כמובן, גם כן שייך לה.
הערות: אני חדשה בעניין הפאנפיקים, תקלו עליי <: וחוץ מזה, אם אתם לא מרוצים מדראקו והרמיוני בתור זוג, פשוט אל תקראו-.-
לילי אוואנס שנאה את ג'יימס פוטר.
היום שלה דווקא התחיל דיי טוב - היא קמה על הצד הטוב של המיטה. כשפקחה את עיניה, הכל נראה פשוט... יפה. הוילונות האדומים סביב מיטתה הופשלו בצורה מתאימה כך שמספר קרני שמש נכנסו לטווח מיטתה וזוהר ארגמני יפהפה ריצד סביבה בעקבות כך. מיטת האפיריון נראתה והרגישה נוחה מתמיד, העולם פשוט... קרן אליה.
היא נעמדה, מחליקה את הכותונת הארגמנית שלה. הקצרה, בעת השרוולים הארוכים. לאחר מכן הכניסה את רגליה לזוג נעליי בית ירקרקות, ומשכה בשרוולים כך שיגיעו עד קצות אצבעותיה.
כשהביטה במראה בשירותים, אחרי שדידתה לשם בצעדים עייפים, הרגישה שהיא נראית טוב. היא לא מהרברבנים, אבל היא פשוט הרגישה יפה. למה? כי השיער שלה התפזר בצורה טבעית וגלית על כתפיה והגיע לאורך מרשים - היא אהבה שהשיער שלה ארוך, ובנוסף, לא היו בו קשרים על הבוקר. הוא היה טבעי, יפה, ומסודר.
העיניים שלה כאילו היו יפות יותר, הצבע הירוק הדהוי נעלם מהן וצבען תפס גוון ירוק אזמרגד נוצץ. הפנים שלה היו חלקות מתמיד, השפתיים שלה בהקו גם ללא איפור, המראה הטבעי שלה היה במיטבו.
היא שטפה את פניה והתלבשה באיטיות; טייטס שחור מתחת חליפת בית הספר, שכללה חולצת אחידה ארוכה, בלי סמל. עניבה מפוספסת בזהב ואדום, וחצאית שהתאימה את עצמה לעניבה. ומעל, כמובן, הגלימה שלה.
היא דחסה את רגליה לנעלים וזרקה מבט לעבר מירנדה, חברתה, שעדיין ישנה. היא ניסתה להעיר אותה כמה פעמים וזכתה רק בתגובות "עוד חמש דקות, אמא".
הפעם השתמשה בשיטה מרושעת כדי להעיר אותה, אמרה בהיסטריה שעוד חמש דקות יש לשתיהן שינוי צורה. מירנזה הזדקפה בין רע במיטתה כמו קפיץ, ושברה זמן שיא בהתארגנות.
כשעמדה לצאת מהחדר לילי תפסה את כתפה ואמרה לה שהכל בסדר, האולם הגדול נפתח בעוד רגע לתלמידים.
מירנדה עיקמה את אפה, אבל תוך חמש דקות כבר שכחה מהעניין. אבל הקטע הכי טוב בכל זה, שלא העבירה את הבוקר במרמורים על סיריוס בלק, חבר מתועב של ג'יימס פוטר. זה שמשל בשיטה "דפוק וזרוק". מירנדה לא סבלה את בלק, ולא טרחה להסתיר את זה. אבל לילי תמיד חשבה שאהבה אותו בסתר.
כשהשתיים ירדו במדרגות אל חדר המועדון של גריפנדור, הכל השתבש.
סיריוס וג'יימס פוטר היו שתויים לחלוטין. האמת, שסיריוס נראה יותר בסדר, כנראה ששתה פחות. אבל הסבירות היא שהוא כבר התרגל לכמות.
בו ברגע הסתובבו בחדר המועדון הריק וחיכו להבהיל תלמידי שנה ראשונה. לפי דבריו של ג'יימס; מטרות קלות להכאיב. לא שהיה אכפת לה מדבריו של ג'יי - פוטר.
כשלילי הגיע לשם מיהרה לשלוף את שרביטה בהבעה נחושה כשפוטר הביט בה, פניו היו סמוקות עוד מהשתייה, אבל הבעה כואבת משהו הופיעה על פניו, מוזר בהתחשב שרגע לפני הייתה על פניו הבעה מגוחכת להחריד.
הוא הביט בה לכמה רגעים במבט שיכור וכן, לאחר התקדם לעברה, או יותר נכון, דידה לעברה, ותפס בשורש כף ידה, מושך אותה אחריו. אולי זה היה המבט שלה, או העובדה שהיה מדריך ראשי ושיכור, והיא, כמדריכה ראשית, צריכה לדאוג לו. אבל היא נתנה לו למשוך אותה וסימנה למירנדה שהיא תהיה בסדר ושהיא יכולה להתקדם.
פוטר גרר אותה למעונות הבתים וטרק את הדלת אחריהם בצעד מגושם.
לרגע אחד החום הענברי של עיניו פגש בעיני האזמרגד שלה.
"מה, פוטר?"
הוא הביט בה בפנים חיוורות, היא הבינה את הסימן ומשכה אותו אל השירותים. הוא רכן מעל האסלה, מתנשף.
הוא גיחך בטון אירוני. "הוו, שיט. אני מניח את הראש שלי במקום שהישבן החשוף של סיריוס מוצא את עצמו בכל יום. מרלין, אני עומד לחלות במחלת מין."
"רוצה מגבת?" שאלה אותו.
הוא הנהן והיא משכה במגבת קרובה, מניחה אותה מתחת לראשו.
"אני כל כך מקווה שזאת לא המגבת של סיריוס." מלמל בטון שתוי.
לילי לא יכלה למנוע מחיוך קטן להופיע על פניה. היא מחקה אותו במהירות וכרעה לצד פוטר. מביטה בו. "אז למה משכת אותי לפה?"
ברגע שפתח את פיו כדי לענות, תכולתם של ארבעה בקבוקי וויסקי אש מצאו את עצמם באסלה.
מייד לאחר שכמעט הציף את האסלה עם הנוזלים שלו, וחתיכות קטנות במיוחד של אוכל ששוטטו שם, מיהרה לילי לגרור אותו למרפאה. מדאם פומפרי נתנה לו שיקוי מאפס, שהחזיר אותו למצב שהיה לפני שכרותו. הוא סבל מהאנגאובר קל. בעצם, האנגאובר קשה. אפילו סיריוס היה שם, והוא לא סבל ממכה קשה כמו של ג'יימס, והלך לשם הרבה לפני שלילי ליוותה את פוטר אל שיעור השיקויים של שניהם.
"אני לא מאמינה שבגללך איחרתי. סלהוגרן כל כך יתאכזב ממני." רטנה. "ועוד הפסדתי את ארוחת הבוקר."
פוטר בהה בה כמה רגעים. "תגידי, מה עשית היום?"
היא זקפה גבה. "אה?"
"את נראית שונה. יפה יותר."
ברגעים כאלה, היה נראה כאילו פוטר הכיר אותה יותר מעצמה. זה היה מפחיד. היא נעצה בו מבט חושש.
הוא חייך אליה. היא שנאה להודות בזה, אבל פוטר היה נאה. זה היה מחמיא בצורה מטורפת כלשהי. אבל היא שמעה על סיריוס בלק; היא שמעה גם את השמועות שפוטר רוצה ללכת בדרכו. היא לא רוצה לאבד את הבתולין שלה לבחור בגישת "דפוק וזרוק". וגם אם לא זה, פוטר יהיר. האגו שלו בשמיים. הוא מתעלל בסרווס סנייפ כאילו זה אוויר לנשימה. הם בשנה השביעית, כן. ואומרים שהוא השתנה. אז אומרים. היא עדיין לא ראתה שום שינוי בגישה. הוא עדיין מחזר אחריה במרץ; עוד מאז השנה השלישית.
ואז הבהב משהו בזכרונה. "מה היה המבט הזה?"
"איזה מבט?"
היא ניערה את ראשה. "לא משנה." לא ייאמן שהיא כמעט פצחה בשיחה תקינה עם פוטר.
הוא הביט בה ושקט כשהניח יד על ראשו. מקטר מעט מפעם לפעם על כאבי ראש - מדאם פומפרי נתנה לו כעונש ללכת לשיעורים כרגיל, עם ההנגאובר.
כשהגיעו לדלת המרתף לילי הניחה יד עלידית הדלת, נושמת עמוקות ומהססת לפתוח. ג'יימס לא יכל למנוע מעצמו לחייך. "תני לי." אמר לה ולחץ על הידית אחרי שסילקה את ידה משם.
כולם כבר היו מצוותים בקבוצות ועבדו על השיקויים. סלהוגרן, שעבר בין השולחנות, הביט לעברם והתהלך אליהם. "ליליאן," למרות ששמה המלא לא היה ליליאן, עדיין נהג לקרוא לה כך. "מדוע איחרת? ג'יימס פוטר, ממך אני לא מופתע. אבל למה גררת אחרייך עוד תלמידה טו - "
"אל תדאג, סלהוגרן." אמר ג'יימס. "הסתבכתי ולילי ליוותה אותי על המראפה. היא התעקבה בגללי. אל תאשים אותה."
סלהוגרן הנהן בכבדות והויל את השניים לשולחן פנוי, מסביר להם את המטלה.
"היום אתם תרקחו שיקוי זמן, טיימפרו. השיקוי הזה מיוחד; הוא מסוגל להזיז אדם ששופך אותו על עורו לזמן אקראי. את ההוראות להכנה תוכלו למצוא בעמוד 125. בסוף השיעור אני מצפה שתבואו ותביאו לי דגימה של השיקוי במבחנה. בסדר?"
ג'יימס ולילי הנהנו. לילי הוציאה את ספרה ודפדפה אל העמוד שסלהוגרן ציין בעוד עקבה בעינייה אחריו כשפנה לשולחנות אחרים.
היא פקדה על ג'יימס להביא את הציוד והניחה את הקדרה כראוי מעל האש.
את החצי שעה לאחר מכן בילתה בקיצוץ, חיתוך, קילוף, מעיכה, קטישה, מריחה, ועוד מלאי של מעשים במרכיבי הניסוי, במהלך שג'יימס, באדיבותו, ישב על כסא והשעין את ראשו על השולחן, מכסה אותו בידיו. הוא התקפל כל פעם שלילי השמיעה קול חזק עם כלי העבודה שלה.
לילי רטנה בליבה על שלא עזר לה, אבל מצד שני, כנראה שהיה יותר מזיק יותר מאשר מועיל.
במהלך רבע השעה הנותרת פוטר קם, הציע לה את עזרתו ואמר שיעשה כדבריה. היא הנהנה, ואמרה לו מה לעשות. הם סיימו את השיקוי כמה דקות לפני הזמן. בקדרה היה נוזל ארגמני עם מעט חוטים כסופים שהידלדלו בתוכו. אם לא יכלו לראות אלפי צבעים מעבר לחומר הארגמני, אולי היו תוהים אם הוא דם.
"לילי," אמר לה בשקט כשהכניס קמצוץ מהשיקוי לתוך המבחנה. היא הייתה מעדיפה להתעלם ממנו, אבל הרגישה לא בנוח עם זה. "אה, פוטר?" היא אחזה במבחנה בידה, היא הייתה אטומה בפקק שעם.
"מתי תפסיקי לשחק בי?"
היא לא יכלה למנוע מעצמה לזקוף גבה. "מה?"
"מתיי תפסיקי לגרום לי לעשות הכל בשבילך?"
"אל תגרום לי לצחוק," היא חייכה חיוך מריר. "לא עשית דבר."
"עשיתי הכל." לחש לה. שאר הכיתה לא הייתה שומעת אותו גם אם היה צועק, האמת. קולות רקיחת השיקויים הדהו במרתף. למזלו של ג'יימס.
היא הרגישה איך ידה מתהדקת על המבחנה. "תפסיק, בסדר?"
"מה הבעיה, לילי אוואנס? רק דייט אחד, אם לא תחבבי אותי, אני אעזוב אותך." הוא קירב את פניו אל שלה.
"אני כבר לא מחבבת אותך." אמרה וזרקה לעברו מבט זועם תוך כדי התהדקות ידיה סביב המבחנה. אם היה יותר שקט באזור אולי יכלו לשמוע את הזכוכית נסדקת.
"את יפה כשאת כועסת." אמר בחיוך ותפס בקצוות שיער סוררת שהופיעה על פניה. ולילי, שידייה היו משולבות על חזה, הגיעה לסף שלה, והאחיזה שלה בשיקוי התחזקה כל כך שהמבחנה התפצחה. פשוט התפוצצה. שיקוי ניתז על עור כפות ידיה החשופות ומעט מהשיקוי ניתז על פניו ועור ידיו החשוף של ג'יימס פוטר.
כעבור חמש שניות כבר לא היו שם.
***
הרמיוני ג'ריינג'ר שנאה את דראקו מאלפוי.
היא לא ידעה למה הוא נטפל אליה כל הזמן. הארי ורון נהגו לצחוק עליה שהוא אוהב אותה. בזמן האחרון זה כבר היה על גבול ההגזמה והשנה השביעית רק התחילה. כבר מהרגע שעלו על הרכבת דראקו שוטט אחרי הרמיוני והסתער עליה ברגע שיצאה מהתא. כששאלה אותו מה הוא רוצה, פשוט בהה בה במבט בלתי מפוענח והלך.
והיום? טוב, הוא לא התחיל טוב, ולא המשיך טוב. היא קמה על הצד הרע של המיטה, הוילונות היו פתוחים לחלוטין והשמש כמעט עיוורה אותה כשפתחה את עיניה, היא התיישבה ומפל של ספרים נחת על הרצפה, וכשסוף סוף הצליחה להיעמד, היא מעדה על אחד הספרים ומצאה את עצמה נופלת, מעקמת את הפרצוף. כמו בכל יום, השותפות שלה בחדר הטילו עליה לחש סילנציו. גם ג'יני הייתה בעד הסידור הזה, לכן כשנפלה, אף אחד לא שמעה אותה. היא גררה את עצמה אל הארון, מחליטה שלפני שתעיר את ג'יני ותכניס אותה להיסטריה בגלל שהקרסול שלה לא בכיוון הנכון, עדיף שתתלבש ולא תיגרר במסדרונות בפיג'מה. כן, זה היה עדיף.
היא התלבשה בקרטוע. לא לובשת גרביונים או טייטס בגלל הרגל הכואבת. רק חולצת כפתורים, עניבה, חצאית, והגלימה שלה.
היא קפצה על רגל אחת לעבר המיטה של ג'יני, השתחלה בין הוילונות וכמעט פערה את פיה כשראתה את הארי. בגדיהם של השניים היו מפוזרים על המיטה. אדמומית הופיעה על לחייה של הרמיוני, אבל זו התעשתה וניערה את חברתה, רואה איך היא פוקחת את עיניה בעדינות וקופצאת למראה של הרמיוני.
"הרמיוני!" ג'יני לחשה בזעם. "מה - "
הרמיוני הצביעה על קרסולה, וג'יני, שעורה היה חיוור ממילא, החווירה עוד, מה שהזכיר את העור המאלפויי. הרמיוני התנערה מהדימוי המצמרר למאלפוי כשג'יני נעמדה במערומיה, מתלבשת במהירות שיא בבגדי האתמול ונושקת להארי הישן על מצחו, מעירה אותו וגורמת לו להביט על הרמיוני ועל רגלה המעוקמת. הארי החוויר מעט והאדים בו בזמן, מודע מתמיד שמתחת לשמיכה ההיא הוא עירום. הוא הידק את השמיכות סביבו וגמגם להרמיוני החלמה מהירה.
הרמיוני וג'יני יצאו מטווח הווילונות וסגרו אחרי הארי המנומנם את הווילונות, כדי שתהיה לו היכולת להתלבש בקצב שלו.
ג'יני נתנה להרמיוני להניח את ידה על כתפה כמשענת, וביחד ירצו במדרגות, למרות שכל צעד גרם להרמיוני להתכוון.
אחרי זמן מה הגיעו למרפאה. ג'יני פתחה את הדלת וגילתה את מדאם פומפרי מהדקת מעט רצועה מסביב ל... דראקו מאלפוי? תהתה הרמיוני.
"הממ, מדאם פומפרי?" קולה של ג'יני החזיר אותה למציאות. "הרמיוני נפצעה, תוכלי לעזור לה?"
מדאם פומפרי חייכה בנימוס אל ג'יני והחוותה אל מיטה לצידו של דראקו. "בטח, יקירות. תניחי אותה פה בינתיים."
דראקו הביט על הרמיוני וג'יני בעיניי כלב מוזרות.
"מה קרה לו?" שאלה הרמיוני לאחר שהתמקמה בנוחות על המיטה.
"שיקויי אהבה חזק. אני עדיין תוהה מי - " (בנקודה הזאת דראקו שימש לה רעשי רגע וכמעט נבח "פנסי! פנסי!") " - בכל מקרה, אני תוהה מי השתילה לו את זה בשתייה."
הרמיוני עיקמה את אפה, לא מרוצה מהמחשבה לעזור לדראקו, אבל שוב, היא נחמדה מידי.
ויש לה יצר גריפנדורי.
"ניסית את 'אגואמנטי'? אומרים שמים בפניו של הקורבן עוזרות לגרום לו להתעשת, כמו מחלום."
פיה של מאדאם פומפרי התרחב בהבעת פליאה. "כן, שמעתי על זה. אני אנסה, העלמה ג'ריינג'ר."
כעבור רגע היא כיוונה אל דראקו את שרביטה וקראה בקול רעם, "'אגואמנטי'!" רגע אחרי זה דראקו הוצף במלאי מים מסחרר, הזרם היה יותר גרוע ממטף כיבוי.
מאדאם פומפרי מיהרי לסגור את הכישוף. אומנם דראקו לא היה התלמיד החביב עליה, אבל למזלה אסור לה לרצוח תלמידים בבית ספר. אם כן, דראקו לא היה פה ממזמן.
דראקו התנשם כשהזרם הרפה ממנו, מביט סביבו בהלם. הוא הניע את זרועותיו. או יותר נכון, ניסה. הוא הרגיש את רצועות העור סביב ידיו ורגליו, ואז התנער וחזר להבעת המאלפויים.
"מה לעזאזל קורה?" תבע ממדאם פומפרי.
"תשמור על הפה שלך, ילד." מדאם פומפרי כמעט נבחה. "ילדה כלשהי השתמשה עליך בשיקוי אהבה. אתה באת לפה לבד, האמת שזה מרשים. למרות שאחרי שקשרתי אותך לא הפסקת לצרוח."
"הו." דראקו מלמל. "אז מתיי תשחררי אותי מזה?"
"יש לך עוד שלוש שעות לתקופת מבחן."
דראקו זקף גבה. "מה? אני יוצא מהכלא?"
"לא. בינתים לא."
דראקו נאנח וסקר את המרפאה, עיניו נפערות כשראה את שתי הגריפנדוריות מביטות בו.
'הוו שיט.' קילל בליבו. הדבר האחרון שהיה צריך זה שתי גריפנדוריות ששמעו את הכל.
עיניו הביטו לשבריר שנייה בעיניה של הרמיוני, מבטו הצטלב עם שלה. למרות שהוא הביט בה בהתחלה, היא השיבה מבט משלה, כאילו מסרבת להיכנע.
הוא הסיט את מבטו במשיכת כתפיים, אבל עיניה שוטטו במוחו, הסתבר שלא רק צבע עיניו היה... מיוחד. עיניה היו סוג של ניגוד של שלו, עיניה היו חומות, אבל בהירות וזוהרות, מעין זהובות נוזליות מול הכסף היציב שלו.
לאחר רגע מדאם פומפרי ניגשה אל הרמיוני, דראקו יכל לשמוע את הקולות שלה בוחנת את רגלה של הרמיוני, שבלעה קריאות כאב מפעם למשנה.
בסוף, אחרי נאומים ארוכים מפיה של פומפרי, יכל לשמוע את קולה של הרמיוני, "לכי, ג'יני."
הקביעה היחידה שהייתה לו היא שזה לא מסמן על משהו טוב. האמת? הוא צדק. רגע לאחר שנסגרה הדלת מאחורי הוויזלית צווחת כאב פתאומית פרצה מפיה של הרמיוני, הוא הביט בה, היא התקפלה על מיטת החולים ונשכה את קצה הכרית שלה. מתנשפת בכאב. הוא יכל לראות את העצם מסתובבת, זה היה מחליא, אבל לא משהו שלא ראה כבר בשנה שעברה, השישית; וולדרמוט הסב הרבה נזקים.
כשהביט בהרמיוני ושמע את הזעקות כאב החלושות שלה, זה החזיר אותו ליום ההוא בשנה שעברה. הוא; אוכל מוות כנוע, מסתובב ברחבי הוגוורטס ומביט בכל הפצועים, ההרוגים וחסרי הישע.
קולה של מדאם פומפרי הוציא אותו מהחלום בהקיץ שלו, "נשארת פה כבר שעה, אז אני חושבת שתצטרכי רק עוד שעה כדי לחזור לעמוד על הרגליים."
הרמיוני הנהנה, הוא הביט בה כששינה הרפו מהכרית; מבין שבהה בה לא מעט זמן.
מדאם פומפרי פנתה אל מקום הישיבה שלה כשצפצוף נשמע משרביטה, "אחזור מייד." אמרה, ויצאה מטווח הראייה של השניים.
הרמיוני התמתחה, עיניו של דראקו צרבו את גבה כבר שעה קלה, ועתה היא יכלה להרגיש את העיניים שלו חוקרות כל קימור מגופה. היא הסתובבה אליו, "מה?"
הוא זקף גבה, מביט בעינייה ישירות במבט ההוא שהביט בה בעזרתו כל השנה; כבר מתחילת השנה נעץ בה מבטים שקטים. למשל, ממש בתחילת השנה, עוד כשעלו לרכבת, סימן לה לבוא אליו. כאילו ביקש ממנה דבר מה. כשהיו שניהם לבדם, כל מה שעשה היה לבהות בה עד שמאסה מלחכות לדבריו ויצאה משם.
כל השנה לא זרק לעברה מילה; לא "בוצדמית", לא "מלוכלכת", לא קללה אחת שזרק לעברה כל השנים שעברו, אפילו לא "ילידת מוגלגים".
"מה מה?" מוזר, היא יכלה להישבע שהקול שלו לא היה לועג.
"למה אתה בוהה בי?"
"בוהים בי כל הזמן. אני לא שואל שאלות על זה, אני פשוט יודע שאני יפה."
"אתה רומז שאני יפה?" היא זקפה גבה.
הוא גיחך, "אולי."
"זה השלב בו אתה קורא לי 'בוצדמית מטומטמת', קם והולך."
"כמו שאת רואה," הוא החווה בידיו על לולאות העור סביבו. "אני לא יכול לקום, שלא לדבר על ללכת."
הרמיוני הנהנה, לרגע ההבנה הכתה בה; הוא ניסה להסיח את דעתה. "מה הסיבה האמיתית שאתה מביט בי כל השנה?"
לרגע הוא שתק, ואז התנער. "למה את יוצאת עם הוויזל?"
"נפרדנו בקיץ, ואל תנסה להסיט את הנושא של השיחה הזאת."
"אני לא."
"אתה כן."
"אני לא."
"עכשיו אתה סתם סוחב זמן עד שמדאם פומפרי תיכ - " הרמיוני נקטעה שהדלת נפתחה, מדאם פומפרי הביטה בשני התלמידים במבט חמור.
"דמבלדור רוצה לדבר איתכם ברגע שתשתחררו, הוא אמר שלא תטרחו ללכת לשיעורים שלכם היום."
עיניה של הרמיוני נפערו; היא הביטה לעבר דראקו, הוא לא נראה מופתע - כנראה הטבעיות המאלפויית. אבל הוא כן נראה מהורהר.
הזמן במרפאה עבר באיטיות מייגעת, הרמיוני הייתה עצבנית ולא הבינה מה דמבלדור רוצה. זה חייב להיות קשור למאלפוי, פשוט חייב. זאת אשמתו, קבעה. מאלפוי עומד לשלם.
"מה עשית?" שאלה בקול חמור ברגע שיצאו מהמרפאה והלכו אל משרדו של דמבלדור.
מאלפוי הביט בה, זוקף גבה בהבעה סלית'רינית להחריד. "כלום. זה מה שאני רציתי לשאול אותך."
"לא עשיתי שום דבר." אמרה בעצבנות כשעלתה בעצבנות במדרגות. "אם זה משהו שאתה עשית, כדאי שתודה בזה."
הוא גלגל עיניים; עוד הבעה סלית'רינית. ואז הכתה בו ההבנה. "אולי מישהו עשה משהו לנו."
"לא הגיוני. אין שום דבר שמקשר בינינו."
"חוץ מאיטיליגנציה."
"אין מצב שינסו לעשות לנו משהו רע בגלל ציונים."
"מי אמר שזה משהו רע?"
"לא. לא נראה לי שזה יכול להיות טוב." הרמיוני כמעט גמגמה לקראת סוף המשפט, קולטת שהיא מדברת עם מאלפוי שיחה נורמלית לגמרי. מאלפוי; הבחור ההוא שהיה אוכל מוות. שהיה האויב המושבע של החבר הטוב שלה כבר שנים. שקרא לה "בוצדמית" עוד מהרגע שנפגשו.
כשהלכו במסדרון לעבר המשרד של דמבלדור, התפלאו לראות את דמבלדור עומד בכניסה, מחייך אליהם.
"מה עשינו?" התפרצה הרמיוני ברגע שהגיעו אליו. מאלפוי היה מגלגל עיניים אם לא היה סקרן באותה מידה.
"שום דבר," עיניו חייכו אל הרמיוני ודראקו. "סוכריות ברטי." לחש לעבר פתח משרדו, שנפתח בחבטה, והתהלך פנימה. הרמיוני ודראקו אחריו.
הוא התיישב לצד שולחנו, מסמן להרמיוני ולדראקו לעשות כן.
"למה קראת לנו?" שאל מאלפוי.
"למה לא נוכל ללכת לשיעורים במהלך היום?"
דמבלדור חייך אליהם, "לא אמרתי לפופי שלא תוכלו להיכנס לשיעורים. היא קצת הגזימה בתגובה. אמרתי שתוכלו לא לבוא אליהם היום."
"למה?" שאלה הרמיוני.
"בגלל משימה חשובה שאני צריך לתת לכם."
הפעם דראקו שאל, "איזו משימה?"
שתי דמויות הופיעו על שולחנו של דמבלדור, לבושות במדיי הוגוורט. אחת בשיער אדמוני ארוך וגולש ובעלת עיני אזמרגד ענקיות, והשנייה בעלת שיער שחור קצר, עיניים ענבריות שממסוגרות בתוך משקפיים עגולות, ופנים שדמו להחריד לתווי פנים של הארי פוטר.
"המשימה הזאת," אמר דמבלדור בנוחות. "שלום, ג'יימס פוטר, לילי אוונס."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים זה שונה טל
קצת קשה לי לדמיין את הרמיוני עם דרקו אבל זה בסדר מבחינתי
אבל למה אלכוהול אני פשוט שונאת שתיינים ואהבתי את ג'יימס פוטר....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-4 חודשים נחמד מאוד ! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
אהבתי ^^
אני יכול כבר לראות איך זה יתפתח, אבל זה פאנפיק נהדר, בינתיים !
מצפה להמשך !
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים תודה! אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים ייאי ! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים מר מתוק מוזר זה פאנפיק יפה! אנג'ל
וחוץ מזה, האמת שיש לי את ההמשך פה, באייפון. פשוט אין לי כוח לחתוך ממנו את הקטעים האחרים, זה לוקח נצח^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים זה היה בצחוק, גוש חכמה שלי ^^ argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
אנג', את בהחלט עצלנית ביותר. עכשיו, אחרי שהפגנת את כישרונך, אולי תעשי את זה ?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים עשיתי את זה עכשיו^^ אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים קצת מטרידה הכותרת של ההודעה שלך :/ argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים :0 אבוי אנג'ל (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דמבלדור מת, לא? אקו
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים תודה! ו אנג'ל
ובמציאות של הפאנפיק הארי חיסל את וולדרמוט בשנה השישית, כל מי שנקטל בשנה השביעית שישית וחמישית לא נקטל (כי סיריוס הוא אחת הדמויות האהובות עליP:) וכמובן שאני צריכה את סנייפ כי ג'יימס פה וזה יהיה מאוד משעשע. את לא חושבת?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים נקודה טובה. אקו
אבל היית צריכה להכליל את זה בהסבר למעלה, כי הייתי סופר מבולבלת במהלך הקריאה O.O
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים כיף לבלבל אותך אנג'ל (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים זה סיפור ממש חמוד! הבלגית המעופפת
יאי! תמיד ידעתי שהרמיוני ודראקו יהיו זוג! ושלילי שנאה את ג'יימס! ושהארי הוא לא הדמות החשובה בסדרה (זה קולין קירווי, אף על פי שהוא לא מופיע פה, למרבה הצער. הוא ואני דומים. חוץ מהקטע עם המצלמה. וזה שאיבן אותו בסיליסק. או, והעובדה שהוא מת לפני שאני נולדתי. והאח הקטן. וכמובן הבדלי מין. ואני בחיים לא אציק לאיש. טוב, אולי אנחנו לא ממש דומים. חבל)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים כןכן <: אנג'ל
-
-
