זה היה שיעור ספורט רגיל, יום שני שעה 2:05 עוד 20 דקות הביתה.
שיחקנו ״חיי שרה״ על מגרש האבן, המגרש שעכשיו הוא הפחד הכי גדול שלי.
החוקים היו פשוטים:צריך לפגוע עם כדור בילד, הילד שנפגע צריך לשבת, והוא יוכל לחזור למשחק רק עם יגיע אליו כדור.
שיחקתי, צחקתי ונהנתי, הכול היה רגיל וכיפי, עד ש..היא פגעה בי עם הכדור, הילה המגהילה (המגעילה), היא שמחה וצרחה וקיפצה וצחקה בקול הצייצני והזכירה לי חמש פעמים שהיא פגעה בי, כי היא כנראה חשבה ששחכתי לשבת או שלא הרגשתי את הכאב החלש והמעצבן שבה מהכדור שזרקה.
ישבתי בעצבים וחיכיתי כמה דקות.. ועוד כמה.. לבסוף הגיע אלי כדור, ו..פספסתי אותו, הוא המשיך להתגלגל מאחורי וגיל תפס אותו.
חיכיתי עוד קצת, והכדור הגואל הגיע עלי, לא התסכלתי לשום כיוון מרוב האושר, ותפסתי אותו! לא בדיוק.. רק התכוונתי לתפוס אותו והילה לקחה אותו במהירות בלי לחשוב עלי (הסנובית..) ודרכה על האצבע שלי!! זה כאב מאוד מאוד, היא ביקשה סליחה ורצה למשחק חזרה, אמרתי שהכול בסדר.. פחדתי, ולא היה לי אומץ להסתכל מה עוללה, בסוף הסתכלתי.. התמלאתי צמרמורת והכאב רק התגבר, ירד דם על כל האצבע שלי שנפתחה, והיא התנפחה, הייתי בהלם נוראי, התאפקתי שלא לבכות ורצתי למאמנת ספורט, הראתי לה את האצבע שלי, ומה הייתה תגובתה? לא נורא, לכי לשטוף.
הלב שלי דפק, כך גם הרגשתי באצבע שלי, פחדתי שהיא ריסקה לי את העצם אבל ניסיתי להירגע ולא לחשוב מחשבות מבחילות.
זה שרף מאוד וכאב, יצאו לי מספר דמעות.. אבל לא!
המורה לספורט באה ולקחה אותי למזכירות, היא חיפשה פלסטר אך לשווא.
היא לקחה צמר גפן, יוד וסלוטייפ, היא מרחה יוד על הצמר גפן ונתנה לי אותו, הפלתי את זה בטעות והיוד נפל על הריצפה, היא התכוונה לתת לי את זה בחזרה אבל כבר הבנתי שיש חיידקים ביוד מהריצפה.
לא רציתי לזהם את האצבע שלי עוד יותר אז נרתעתי ואמרתי לא תודה. חזרתי לשירותים ושטפתי חזק את האצבע שלי, כיסיתי בנייר טואלט וכבר היה צילצול, הלכתי הבייתה, וכשכבר כמעט הייתה בחנייה התחלתי לבכות, חלש אבל לבכות.
הנייר עף ברוח אז עטפתי את האצבע בחולצה.
הינה הגעתי, התחלתי לדפוק בדלת עם הראש, בעת שעברו במוחי מחשבות אובדניות.
סבתתי פתחה את הדלת, ומייד בלי שליטה פרצתי בבכי, הכאב גבר מאוד..
ישר הכניסו אותי למקלחת, וסבתא שמה לי יוד ומשחות ופלסטרים ומה לא..
בכיתי, בכיתי ובכיתי, חשבתי שעוד רגע אני אתעלף.
יצאתי מהמקלחת משהקת, מהבכי.
עברו שבועיים, נפצעתי שוב באצבע שכמעט ונרפאה.. והיא נפתחה שוב.
עברו שלוש שבועות והאצבע נרפאה לגמרי, עכשיו יש לי צלקת, וזיכרון רע לכל החיים מהילדה המגעילה ההיא ששמה הילה.
שיחקנו ״חיי שרה״ על מגרש האבן, המגרש שעכשיו הוא הפחד הכי גדול שלי.
החוקים היו פשוטים:צריך לפגוע עם כדור בילד, הילד שנפגע צריך לשבת, והוא יוכל לחזור למשחק רק עם יגיע אליו כדור.
שיחקתי, צחקתי ונהנתי, הכול היה רגיל וכיפי, עד ש..היא פגעה בי עם הכדור, הילה המגהילה (המגעילה), היא שמחה וצרחה וקיפצה וצחקה בקול הצייצני והזכירה לי חמש פעמים שהיא פגעה בי, כי היא כנראה חשבה ששחכתי לשבת או שלא הרגשתי את הכאב החלש והמעצבן שבה מהכדור שזרקה.
ישבתי בעצבים וחיכיתי כמה דקות.. ועוד כמה.. לבסוף הגיע אלי כדור, ו..פספסתי אותו, הוא המשיך להתגלגל מאחורי וגיל תפס אותו.
חיכיתי עוד קצת, והכדור הגואל הגיע עלי, לא התסכלתי לשום כיוון מרוב האושר, ותפסתי אותו! לא בדיוק.. רק התכוונתי לתפוס אותו והילה לקחה אותו במהירות בלי לחשוב עלי (הסנובית..) ודרכה על האצבע שלי!! זה כאב מאוד מאוד, היא ביקשה סליחה ורצה למשחק חזרה, אמרתי שהכול בסדר.. פחדתי, ולא היה לי אומץ להסתכל מה עוללה, בסוף הסתכלתי.. התמלאתי צמרמורת והכאב רק התגבר, ירד דם על כל האצבע שלי שנפתחה, והיא התנפחה, הייתי בהלם נוראי, התאפקתי שלא לבכות ורצתי למאמנת ספורט, הראתי לה את האצבע שלי, ומה הייתה תגובתה? לא נורא, לכי לשטוף.
הלב שלי דפק, כך גם הרגשתי באצבע שלי, פחדתי שהיא ריסקה לי את העצם אבל ניסיתי להירגע ולא לחשוב מחשבות מבחילות.
זה שרף מאוד וכאב, יצאו לי מספר דמעות.. אבל לא!
המורה לספורט באה ולקחה אותי למזכירות, היא חיפשה פלסטר אך לשווא.
היא לקחה צמר גפן, יוד וסלוטייפ, היא מרחה יוד על הצמר גפן ונתנה לי אותו, הפלתי את זה בטעות והיוד נפל על הריצפה, היא התכוונה לתת לי את זה בחזרה אבל כבר הבנתי שיש חיידקים ביוד מהריצפה.
לא רציתי לזהם את האצבע שלי עוד יותר אז נרתעתי ואמרתי לא תודה. חזרתי לשירותים ושטפתי חזק את האצבע שלי, כיסיתי בנייר טואלט וכבר היה צילצול, הלכתי הבייתה, וכשכבר כמעט הייתה בחנייה התחלתי לבכות, חלש אבל לבכות.
הנייר עף ברוח אז עטפתי את האצבע בחולצה.
הינה הגעתי, התחלתי לדפוק בדלת עם הראש, בעת שעברו במוחי מחשבות אובדניות.
סבתתי פתחה את הדלת, ומייד בלי שליטה פרצתי בבכי, הכאב גבר מאוד..
ישר הכניסו אותי למקלחת, וסבתא שמה לי יוד ומשחות ופלסטרים ומה לא..
בכיתי, בכיתי ובכיתי, חשבתי שעוד רגע אני אתעלף.
יצאתי מהמקלחת משהקת, מהבכי.
עברו שבועיים, נפצעתי שוב באצבע שכמעט ונרפאה.. והיא נפתחה שוב.
עברו שלוש שבועות והאצבע נרפאה לגמרי, עכשיו יש לי צלקת, וזיכרון רע לכל החיים מהילדה המגעילה ההיא ששמה הילה.