תשחרר, היא אומרת לי. תשחרר.
מה לשחרר, קרן? מה? את הדובי הזה קנינו לנוגה כשהיא היתה בת שנה וארבעה חודשים, באיזו חנות מיוחדת, דווקא לא לתיירים, בעיר העתיקה של רודוס. "פופו" זה המילה הראשונה שהיא אמרה, אחרי שכבר חשבנו שיש לה איחור התפתחותי. ועכשיו היא אומרת לי לשחרר, כאילו שזה עוד איזה כדור מתוצרת סין שקונים ב"הכול בדולר". ועוד למה? בגלל שהילה, הילדה של אבירם ונעמה נדלקה על פופו פתאום, והיא לא עוזבת אותו. מה שמעצבן אותי זה שקרן לא היתה משתינה לכיוון של הילה, אם היא לא היתה הבת של אבירם ונעמה. זה הכול הרגשות-נחיתות האלה שלה, שהיא לא מרגישה אמא מספיק טובה וזורמת, אז כל הזדמנות שיש לה להיראות אמא-מאגניבה כזאת שנוסעת עם המשפחה שלה לישון בקמפינג ביער במקום רק לגן שעשועים ליד הבית, היא לוקחת. רק שמישהו יראה - ורצוי, מישהו שנראה שהוא הורה-השנה. כלומר - בול אבירם ונעמה. הילה ואור, הילדים שלהם, הולכים רק לגנים אנטרופוסופיים, ולשלושה חוגים כל אחד. ואין להם טלוויזיה בבית (למה צריך לזהם להם את הנשמה? נעמה מחייכת ובא לי להוריד לה סטירה). הם גם לא אוכלים מתוק! אין ממתקים! למות, איך הילה ואור מכשכשים בזנב כמו כלבים נרגשים כשנעמה מוציאה להם מהצידנית גזר או תפוח. להקיא. וקרן? אפשר לראות בחיוך העקום שלה איך היא מתפתלת מבפנים, כשהפרצוף של הילדים שלנו מרוח כולו בשוקולד השחר שהם מרחו על המצות. כמו חרא זה נראה. אבל היינו חייבים מצות, למרות שלי לא איכפת בכלל, זה רק שקרן חייבת להצטייר כמו אמא עם עקרונות, שרוצה להקנות ערכים מסורתיים לילדים שלה. אז בפסח אנחנו לא אוכלים חמץ. ובסוכות אני בונה סוכה. וביום כיפור אני צם בכאילו ליד הילדים, אבל בלילה אנחנו דופקים ארוחות שחיתות כשהם הולכים לישון.
ועכשיו, בצימר עם אבירם ונעמה באמירים, אנחנו עם המצות. אפילו על מנגל וסטייקים אין מה לדבר, כי אנחנו לא כמו הפרימיטיבים האלה שאוכלים חיות. אז זה מצות, ואיזה סלט בורגול כזה שאבירם הכין בדאווין, כי "נעמה לא מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם". הייתי מת להתגנב לצימר פה ליד ולגנוב להם פיתה עם הסטייקים האלה שאני מריח כבר מאתמול. הייתי משלם להם אפילו. אבל קרן תחנוק אותי. שחס וחלילה היא לא תקבל מבט עקום מאבירם ונעמה.
אז הילה הזאת, הילדה המושלמת עם הבקבוקים בשיער נדלקה על פופו, שאני לא יודע למה הבאנו לכאן בכלל, כי נוגה מזמן כבר נרדמת בלעדיו. היא כבר בת חמש, ופופו הוא "של תינוקים". אבל הבאנו, ליתר ביטחון. אז הילה קלטה אותו, והיא משחקת איתו ומדברת אליו, וכולם מחייכים ומתמוגגים, חוץ ממני. קודם, כשאף אחד לא הסתכל חטפתי לה אותו וניסיתי להכניס אותו בחזרה לתיק, אבל היא התחילה לצרוח בטירוף והייתי מוכרח להחזיר לה אותו כדי שתסתום.
ופתאום קרן אומרת לאבירם ונעמה, יואו, איזה קטע שהילה כל כך מתחברת לפופו, אה? ואז היא מוסיפה, תשמעו, אנחנו כבר מה זה לא צריכים אותו... הילה, מתוקה? את רוצה את פופו במתנה? נכון שלא אכפת לנו, אלוני? ואני עניתי שהילה יכולה לשחק איתו בינתיים, שאולי בכל זאת נוגה תרצה לישון איתו, אז אולי לא מתנה לתמיד. וקרן ישר דופקת לי מבט ואומרת בחיוך מה זה לא סימפטי, מה פתאום, אלוני? נוגי כבר לא משחקת איתו, נכון נוגי? וכשנוגה לא עונה, היא אומרת לי, מה איתך אלוני, תשחרר. כאילו זה אני. מגיל שנה וארבעה חודשים יש לנו אותו. ואני צריך לשחרר.
בסוף שחררתי. ועד שהיינו צריכים לעשות צ'ק אאוט הייתי ממורמר ותקוע על האייפון, מה שעשה וואחד פדיחה לקרן, אבל אם וויתרתי על פופו, אז מגיע לי לשחק בחופש שלי קצת באייפון. ושיזדיינו אבירם ונעמה.
אחרי הצ'ק אאוט, נשארנו עוד קצת זמן על הדשא ליד הערסלים בצימר, כי קרן היתה חייבת להראות שאנחנו לא ממהרים לשום מקום, שאנחנו זורמים, וקולים. קרן ואבירם ונעמה דיברו על ספרים ועל סרטים, הילדים שיחקו עם עצמם, הילה היתה עם פופו, שתיחנק, ואני שיחקתי באייפון למרות שידעתי שאני אחטוף על זה מקרן עוד בדרך חזרה הביתה. בסוף נמאס לי, ואמרתי לקרן, יאללה מותק, מתחיל להיות מאוחר, בואי נזוז שלא ניתקע בפקקים של וואדי ערה. והיא אומרת לי, שניה, אלוני, מה בוער לך. עוד כמה דקות, הפקקים יחכו. אז עוד חמש דקות ועוד חמש דקות. בסוף הכנסתי בעצמי את הילדים לאוטו וצפצפתי לה שתבוא עכשיו. היא נכנסה רותחת לאוטו ולא דיברה איתי כל הנסיעה.
מרוב שפינטזתי על החומוס שאני מפספס עכשיו בכפר ראמה, שהייתי אוכל אם לא השטויות האלה של פסח ואבירם ונעמה ופופו וקרן, פיספסתי גם את היציאה לכביש שש. קרן דפקה לי וואחד מבט. במראה עוד הספקתי לראות את היונדאי של אבירם ונעמה יוצאת לכיוון כביש שש דרום. הם יגיעו הביתה לפנינו אפילו שאנחנו יצאנו קודם. התבאסתי.
אחרי איזה עשרים דקות, כולם נרדמו. הדלקתי גלגלצ בשקט, וזמזמתי יחד עם השירים. פקק בכביש ההוא, משפחת זה וזה תיזמנו. פסח.
ליד מחלף קסם הייתי צריך להאט פתאום. בטח היתה איזו תאונה. לאט, לאט. אחרי מאה מטר, ראיתי כמה זכוכיות על הכביש. ומישהו עם אפוד צהוב. ואז, יונדאי מעוכה לחלוטין מרוחה על גדר ההפרדה, וממש לידה, על הכביש, דובי קטן בצבע צהוב.
פופו.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
