"אַלוֹריה?" משהו לחש בשמי "אלוריה",שוב נשמעה הלחישה,שקטה אך קרובה.
"אל!" הצעדים קרבו ,אם כל צעד שקרב התגברו פעימות לבי."אל! את כאן?"הלחישות הפכו לצעקות ,"אלוריה" לא יכולתי יותר לשבת בשקט."מה?מה את רוצה ממני?" צעקתי על אחותי הקטנה.
"אמא ואבא דאגו נורא שלא חזרת בלילה.....חשבנו שקרה לך משהו" היא הביטה בי עם העיניים החומות היפות שלה,תמיד היא הייתה היפה מבין שתנו,הנבונה,החברותית,זו שכולם תמיד אהבו.ואני,טוב,אני זאת הלא יוצלחית שלא יכולה להפוך כלום לטוב יותר.
תמיד כולם אומרים לי שאני לא יכולה לשנות את העולם,שבקהילה שלנו,המקום הבטוח ביותר בשביל נערה הוא בבית.אבל אני לא רוצה להיות כמו כל הנערות,אני לא רוצה לשבת כל היום בבית ולרקום,להקשיב לדיבורים של המבוגרים ולהמתין שחיי יתחילו.אני רוצה להתחיל אותם,עשיו,בדרך שלי.אני רוצה לצאת אל העולם,לטייל,להנות,לישון תחת הכוכבים.
"איפה היית כל הלילה?את יודעת שאמא התקשרה לכל הקהילה לבקש עזרה?את לא יודעת כמה מסוכן בחוץ בלילות?את לא זוכרת מה קרה שנה שעברה לבת של השכן?את מתנהגת כמו ילדה אל,את כבר בת 17,שנה הבאה את אמורה להתחתן.מתי תתבגרי?". כשאחותי הקטנה- דוני- מתחילה אי אפשר לדעת מתי זה יגמר."את יודעת כמה דאגתי?אם היינו מוצאים אותך....מתה? זה היה שובר את אמא.ודווקא היום החלטת לברוח לנו-" היום זהו ייום חג בקהילה שלנו,היום מגיעה אלנו נציג קהילה החדש,הקודם פרש מתפקידו."-אני פשוט לא מאמינה עלייך,אלוריה" אני חושבת שהיא סיימה.
"איזי,אחותי" אני אומרת לה ומניחה את ידי על כתפה "הכל בסדר עכשיו".
"איפה היית?" היא שואלת וענייה הגדולות מנצנצות מדמעות."כאן,באורווה" אני אומרת,תמיד אחרי שאני רבה עם הוריי אני באה לכן,להבריש את שיער הסוסה השחורה שלי,זה מרגיעה אותי.
"אבל,למה לא חזרת לבית?" שואלת דוני.
"אחשיך...."אני עונה "הרי את תמיד אומרת לי לא לצאת בחושך" אני מחבקת אותה חזק,היא כבר בת 15,אך בשבילי היא תמיד תהיה אחותי הקטנה.
"בואי נלך לקבלת הפנים של הנציג החדש" אני אומרת.
"שמעתי שהוא חתיך" אומרת דוני,"אי אפשר לסמוך על הטעם שלך" אני עונה ושנינו צוחקות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
