אזהרה: מכיל סרקזם, סטריאוטיפים, סלאש (ב-A, לא U) וטמטום מתגבר.
קרדיט לאהובתי היקרה מהפאנפיקשן, שכמוה גם אני פאנגירל של יאוי, על הפארודיה האדירה הזאת. מה שמזכיר לי שאנחנו צריכות לעשות רולפליי מתישהו.
--
"זה לא יאומן," בהיתי בפחד במראה שמולי שנראה לי שמשחקת איתי כמו שהמראה של דודה שלי אמרה לה שהיא הכי יפה שיש. כן, זה שקר, דודה שלי יותר ממכוערת; היא בטח אמרה את זה כדי שלא תנפץ אותה.
מצמצתי והסיוט הזה לא נעלם, הסתובבתי והבד התחכך ברגל שלי בעדינות. עצמתי עיניים ונתתי לזה להיקלט.
לבשתי שמלה.
ולאלה מכם שלא מבינים על מה כל הדרמה, זו בטח לא סיבה להתעצבן ולהיות עד כדי כך דרמה קווין. אבל תנו לי לנפץ את הבועות הקטנות והנאיביות שלכם.
אני גבר. לא בחורה. גבר. נסיך. אחד שלעולם לא לבש שמלה ולא חלם מעולם על זה.
ולמה אני לובש שמלה אתם שואלים? למה אדם עם כזאת סלידה משמלות לובש את פריט הלבוש הנ"ל? זה פשוט.
ההורים שלי סדיסטים.
לא, אני לא מגזים!
הם גורמים לי לחוסר הנאה כל הזמן. האחיות שלי מקבלות את כל תשומת הלב, כל התכשיטים הכי טובים, המחמאות, את הזכות לבחור לעצמן בעל. אני? פשוט מעיפים אותי ממקום למקום ואומרים לי 'לחזור לספרים הטיפשיים שלי' או לעשות משהו נסיכי כמו להרוג דרקון או לנצח בדו-קרב או משהו, למרות שזו עובדה ידועה שאני מגושם מכדי להסתדר עם כלי נשק ושאני מעדיף לדבר עם הדרקונים מלהרוג אותם. אנשים הם כ"כ מטומטמים, למה להרוג דרקון במקום לדבר איתו? החבר הכי טוב שלי קשקש היה דרקון וכשהייתי ילד איזה איכר מטומטם אחד הרג אותו כדי לזכות בתשומת הלב של אחותי שסירבה כי הוא לא היה חתיך מספיק. ולי הרגו את החבר הכי טוב. איפה ההגינות אני שואל אתכם?
עוד דבר שההורים שלי עשו כדי לענות אותי הוא לתקוע אותי בשמלה הזאת. אני יודע שאתם עדיין תוהים אבל חכו; אני מגיע לזה.
משום מה, אני מתחתן.
עם נסיך.
שבטוח שאני בחורה.
כן, תצחקו עד שהריאות שלכם יתפוצצו, לא אכפת לי.
הסתכלתי שוב על הענק המכוער הזה. זה היה ורוד עם שרוולים תפוחים ותחרה וחצאית עם חישוק, והזכרתי כבר את הסרטים? אני מרגיש כמו קאפקייק.
אף נסיך לא יתאהב בזה, אלא אם הוא אטום עד כדי כך. השמלה הזאת לא יכלה להסתיר את העובדה שאני גבר.
השיער שלי אדום ומתולתל ומגיע בקושי לאוזניים שלי, לעומת התלתלים הזהובים של האחיות שלי שמגיעים להן מעבר לגב.
הפנים שלהן רכים ונשיים; לי יש עצמות לחיים גבוהות וסנטר חזק ולסת זוויתית.
האחיות שלי עדינות ורזות ואני שרירי ומגושם. אפילו שמלה ורודה לא יכלה להסתיר את זה.
נאנחתי לרגע; זאת הייתה אשמתי שכל זה התחיל. אני יודע, מדהים, הודיתי בזה!
ההורים שלי אולי סדיסטיים אבל הם גם מקבלים אותי, הם יודעים שאני שונא בחורות ואף פעם לא הכריחו אותי לבחור כלה. אבל בחיים לא חשבתי שזה יהיה הפתרון שלהם!
הנסיך הזה בטח אידיוט עד כדי כך שהוא יאמין לרגע ל'הסוואה' הזאת ויסכים להתחתן איתי.
שאלתי את ההורים שלי מה יקרה כשהוא יגלה שאני לא בחורה והם מחו. "אתם כבר תהיו נשואים כשהוא יגלה ואם הוא ינסה לתבוע אותנו נגיד לו שמכשף כישף אותך."
רציתי לזרוק את עצמי לתעלה; הם גרמו לזה להישמע כ"כ טיפשי בכזאת קלות.
בהיתי בבבואה שלי והלכתי אל החלון, עם הרעשים שכ"כ שנאתי על רצפת האבן.
נפילה מהגובה הזה יכולה להרוג אותי?
נשענתי על הקיר והעברתי יד בשיער. איך אני יכול להינצל מזה? אולי השמלה תוכל לשמש כמצנח!
הזזתי את הראש וחייכתי. הלוואי שאני אוכל לרדת לספריה, אבל המשפחה הבורה שלי תמצא אותי שם. אולי הנסיך הזה באמת נחמד?
לא, אף פעם לא היה לי ממש מזל.
נקישה מהוססת על הדלת שלי לוותה בקריאת "סלאש?". שוב, המזל שלי מוכח.
כן, השם שלי הוא סלאש. סלאש בלק, נסיך הכתר של יריאף לייט. אתם בטח מכירים את בת-דודה שלי, שלגיה? בחורה מטומטמת זאתי, סבלה מהמראה שלה, גרה עם גמדים ונוצחה בידי תפוח. בחיים לא תראו דבר כזה קורה לי.
"סלאש?" נאנחתי, הנה הלך הסיכוי האחרון שלי לאושר. אני? מרירות? כן בטח.
"תיכנסי כבר," הקול שלי הדהד בחדר המוזר שלי. עוד סיבה שזה לא יעבוד, אני לא מזייף קול של בחורות.
הדלת נפתחה ובריזי, אחותי, נכנסה. היא הייתה הכי שקטה ויפה מכולן, למען האמת אהבתי אותה יותר מכולן חוץ מהעובדה שהיא גם אוהבת לעצבן ולהיות בצד המקבל של הטריקים שלה זה לא כזה כיף.
למצעים שלי עדיין יש ריח של שתן בגללה...
"הנסיך דאנדר מחכה לך למטה," היא הסמיקה. העיניים שלי נפתחו.
דאנדר? זה יהיה כיף.
"אם ככה, קחי אותי אל הנסיך דאנדרהד!"
בריזי הסמיקה עוד יותר ויצאה. החזקתי את החצאית שלי (אוח!) ויצאתי אחריה.
הסתכלתי על הדרך כשעברנו, זוכר כל חלון וגרם מדרגות, אור השמש גורם להם לנצנץ. אולי המשפחה שלי בלתי נסבלת, אבל אני אוהב את הטירה הזאת. אני אתגעגע אם זה יעבוד.
צחקוק הרס את האשליה שלי כשיצאנו. האחיות שלי כבר היו שם, בהו במיועד לי, וכנראה שהוא חמוד לפי הצחקוקים שלהן אם הם אומרים משהו.
כל השלוש, סאני, קלאודי וטורנדו, האחיות האהובות שלי.
הן יכולות לקבל אותו, המוחות שלהן יחד עם זה של דאנדר בטח יצליחו ליצור חצי מוח.
"הוא חתיך?" בריזי שאלה בשקט, מציצה מהכתפיים שלהן.
"כן, מאוד," סאני הכריזה.
"לא מספיק בשבילי," קלאודי קבעה.
"איך את יכולה לומר את זה?!" טורנדו צרחה על קלאודי.
"תנו לי לשפוט," אמרתי והן הסתובבו, מופתעות לראות שאני בכלל שם. למי אכפת מהאח התולעת-ספרים והפסימי בכל מקרה?
"הוא אמור להיות אחרי הכל מיועד לי," חייכתי כשכולן ניסו לחפור לי בגולגולת במבטי שנאה.
עברתי אותן וצעדתי בצורה הכי לא-נשית שיש אל המזרקה. והיכונו לנסיך דאנדרהד!
הוא ישב ליד המזרקה, מחזיק ורד בצורה פואטית, השיער הזהוב שלו נופל לו על הכתפיים, הטוניקה הכחולה שלו צמודה לו לחזה. העיניים הכחולות שלו היו ריקות יותר מחבית מים בזמן בצורת.
"ושלום לנסיך דאנדי!" הכרזתי בשמחה כשהתקרבתי, עם חיוך חומצתי כ"כ שיכול היה להרוג מישהו.
"יום טוב בהחלט, מאחר ולא ראיתי יפה כמוך הנסיכה סלאש," הוא אמר, קול צרוד ומילים שהתאמן עליהן בטח.
"הו באמת?" הרמתי גבה. "ארבע אחיות ואתה אומר שהאח יפה מכולן?"
"המלך והמלכה אמרו שאת חכמה," הוא חייך והחיוך שלי נעלם. הורים סדיסטיים ומטופשים. הוא הצביע על מקום לידו והתיישבתי בחוסר רצון.
"נחמד בעיניי השיער שלך, כל הנסיכות שומרות על שיער ארוך, ושיער קצר זה חידוש מרענן," הוא הושיט יד לתלתל ואני התרחקתי. די בטוח שיש לו טקסט מתחת לטוניקה.
"כן, אבל אני לא נסיכה." דאנדי צחק, נראה כמו הנסיך המושלם. כמה משעמם.
"כמובן שכן, זה למה אנחנו מאורסים!" הוא פשט ידיים כאילו מבהיר משהו.
"לא, אנחנו מאורסים כי אתה אידיוט," הסתכלתי למעלה, מקווה שציפור או אבן יפגעו בדאנדרהד. לא משנה מה, זה ישמח אותי.
"למה הינך צוחקת עלמתי?" דאנדרהד העומד-להיות-ז"ל-בקרוב-מאוד שם את ידי בידו. נתתי לו חיוך גדול.
"אני לא צוחק, למה אתה, נסיך מטופש, לא קולט שאני גבר?" אמרתי לו בקול מתוק כ"כ עד שהיה יכול להתחרות בזה של סאני.
"כמה עוד תסתירי את אהבתך עם הבדיחה הזו, נסיכתי הנאווה?" הוא צחק ולי נשבר ממנו. אגרוף קטן ללסת העיף את דאנדרהד בקשת שנגמרה בפיצוץ אדיר אל המזרקה, מה שהקנה לי זמן לברוח משם, קורע את השמלות כשהלכתי. העפתי את השמלה מעצמי, חושף מכנסיים חומים מתחת. כאילו שאני לא אלבש את הבגדים שלי מתחת לענק הזה. הבד הזה מעצבן.
חציתי את הגן בריצה אל היער. המשפחה שלי משוגעת, הם יתמודדו בלעדיי לכמה ימים.
אולי הם אפילו יחגגו את זה שנעלמתי.
הקול של אידיוט משפריץ ושל האחיות שלי מתעצבנות היה מספיק כדי לגרום לי לחייך כשנעלמתי בצללים של היער.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה