אין לי מה לומר עוד חוץ מלבקש - תנו לי למות בשקט.
תנו לי לעלות על המסלול להרס עצמי מבלי לעצור אותי בדרך, תנו לי לבכות בלילות מבלי לומר שום דבר על זה בבוקר, תנו ללב שלי להיקרע מבלי לשאול אותי ולנסות לתקן אותו.
אל תבזבזו את זמנכם על אדם שגורלו נחרץ. מי שלא רוצה לעזור לעצמו - כבר נחשב מת.
תפסיקו לנסות לרדוף אחרי כל דבר שאני עושה ולהפציר בפניי להסביר! לקחת את הדברים היחידים בעולם הזה שעוד עושים לי טוב איכשהו לא יעזרו לכם להגיע אלי! ההפך, הם יהפכו אותי אטומה יותר, מרוחקת יותר, שונאת יותר משאני עכשיו.
אתם חושבים שמה שאתם עושים נעשה לטובתי, אבל למעשה אתם מוסיפים לריסוק של ישותי, לא מבינים לאן אתם הולכים. אתם פתטיים.
אתם חושבים שאתם יכולים לעזור, לשנות, שאתם בוגרים מספיק כדי לחשוב לבד על פתרון - נחשו מה, אתם לא.
מי אתם חושבים שאתם שאתם שופטים אותי ככה? מי אתם חושבים שאתם שאתם עוצרים מבעדי ככה להגיע למטרה? מי אתם חושבים שאתם עם כל הצחוק והרעש שעשיתם ממני, בידור לשעות הפנאי?
ואם אני אשפוט אתכם, ואם אני אעז לומר משהו לכם, בפרצוף - אני אתחרט על זה. תאיימו לקחת לי עוד ועוד דברים ובסוף לא יישאר שום דבר טוב. אני רוצה לקרוס לבד, באיטיות, בסבל. לא שיזרזו את הנפילה שלי וגם לא שיאטו אותה; אני רוצה ליפול לבד. אל תדחפו אותי אל הרצפה.
אני אוהבת את הכאב.
הכאב יכול להיות כמעט הכל.
הוא החיים, הוא המוות, הוא הלבן, הוא השחור, הוא הקודר והוא המדוכא, לרגע אחד הוא העולם ואז הוא... שום דבר.
ובסופו של דבר, כשאנחת על האדמה, הכאב יהיה שם. וזה מה שארגיש לפני שאנשום את נשימותי האחרונות, וזה מה שיגרום לי להרגיש את טעם הניצחון על לשוני.
הכאב איתי גם ברגעיי האחרונים.
הוא תמיד היה שם, והוא שוב שם.
איך הייתי בלעדיך, כאב?
כנראה הייתי בובה מחויכת וטיפשה, נטולת חוכמת חיים ולא מלומדת, לא מודעת לכלום. לא מודעת בעיקר לצביעות של בני האנוש. הייתי טיפשה.
ואתה, הכאב, הבאת לי את כל זה. ויחד עם כל זה, הבאת לי את הרצון למות.
ועל זה אני מודה לך, כי חיים זה כלום. זה שום דבר. המוות הוא העיקר. החיים הם נטל.
החיים מוצפים בך עד גדותם.
בלעדיך הייתי רוצה לחיות.
אני מתפללת ומייחלת כל יום וכל לילה שתיעלם. אבל אתה לא נעלם, אתה מקונן בתוכי כמו וירוס ללא תרופה.
אתה שונא אותי, כאב שלי?
אני לא שונאת אותך. אני לא מסוגלת לחיות איתך אבל לא מסוגלת להביא קץ לחיים שמוצפים בך.
הבאת לי כל כך הרבה, ואני עדיין לא רוצה בך. אתה בטח רואה בי כפוית טובה.
אני כל כך מצטערת.
ושוב סטיתי ממסלולי, מכוונתי, נכון? אם הייתם קוראים את מה שאני כותבת ברגע זה הייתם צוחקים עליי. לועגים לי.
בנוסף לכל הבעיות שאני מפגינה דעתי השתבשה עליי.
נכון, דעתי באמת השתבשה עליי. וחלק מזה בגללכם.
אני אגלה לכם משהו - זה לא מצחיק אדם כשאתם משפילים אותו בפומבי. זה לא מצחיק אדם כשאתם אומרים לו שאתם שונאים אותו בצל של חיוך רציני ומתנשא. זה לא מצחיק אדם שאתם אומרים לו ללכת להתאבד.
חלקכם אומרים את זה, והשאר סתם יורדים אל חיי וגורמים לי לאבד חשק לחיות.
אתם מנסים להציל אותי שאתם מולי, ומאחורי הגב אתם מפלצות. חלקכם, והחלק האחר מביניכם לא עושה כלום כדי לעצור את זה.
אני מודעת לסביבה שלי, אני מודעת לכם, לצביעות שלכם.
הכי גרוע זה שאני שואלת כמה מכם, כמה שאני יודעת שהם אנשים טובים, אם אמרו עליי משהו והם אומרים לא - הם משקרים לי בפרצוף על משהו שאני כבר יודעת את התשובה שלו, וגם יודעת שהם מודעים לה.
נמאס לי להילחם בידיים ובציפורניים כדי לעלות למעלה, לפסגה. נמאס לי להגיע למצב שאין לי מדף אבן לנוח עליו. נמאס לי לחפש נואשות אחרי אדם שיגרום לי להרגיש טוב.
הכוח אזל, הרצון לחיות נעלם. ואתם נשארתם דווקא אתם מכל הדברים הטובים הסיוט הכי גדול שלי נשאר כשכל הדברים הטובים מתחילים להתפוגג.
אולי אלוהים שונא אותי.
אולי אלוהים הפקיר אותי לידיי השטן.
אולי אלוהים בכלל לא קיים.
אחרי כל מה שקרה אני לא מאמינה בשום דבר. אפילו לא באלוהים. כי אם יש אלוהים - איך הוא נותן לאנשים כמוכם לזהם את העולם שלו?
ובכלל, איך הוא נתן לכל אנשי העולם להרוס את העולם שהיה גן עדן? איך הוא נתן לנו להרוס את כל הטוב שהוא ברא בשביל היצר האנושי שלנו?
לעיתים רחוקות, שבהן אני מתלבטת אם יש מצב שהוא קיים, אני תוהה למה אלוהים בכלל ברא אותנו; אולי כדי לשעשע את עצמו. אולי אנחנו בכלל חלק ארוך מיצירה של אלוהים. חלק ארוך מיצירה שיום יבואו וכל החלקים שלה יימחקו מכדור הארץ.
ובגלל זה, בגלל שאלוהים לא קיים, בגלל שאתם הסיוט הכי גדול שלי, בגלל שכל הטוב שלי נעלם, אני אפול.
אולי אני צריכה להודות למי שזה לא יהיה שברא את העולם על הצרות שלי. אולי ככה תבונת החיים שלי גדולה.
ואולי אני צריכה לקלל אותו עד שאפגע באדמה בסוף הנפילה שלי.
אחרי הכל, אולי הייתי רוצה לחיות, אם לא הייתי אדם.
אז אין לי מה לומר עוד חוץ מלבקש - תנו לי למות בשקט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
