כשאתתעורר, לא תהיה שם.
כשאתתעורר, תיעלם כאילו לא היית.
כשאתתעורר, הפעם לא תשוב.
אני יודעת שיש לך מושג לגבי כל מה שאני אעשה, כל מה שאני עושה.
אני יודעת שאתה יכול לנחש שכשאפקח את עיניי, ארגיש כאילו יד חצתה את ליבי. אני אחשוב שאתה תחזור, אני אחשוב שאתה עוד תחזור. בגלל ההרגל שלך, להתרחק ואז לשוב.
או אולי אני פשוט ארצה לחשוב ככה. אני ארצה להרגיש בטוחה שתחזור. אני רוצה שתהייה איתי.
ואז לא תבוא.
אני אחכה לך ולא תחזור.
אני אמצא את מכתב הפרידה הסופי שכתבת לי, שאמצא אחרי שאתעורר. לא רצית לרסק אותי כשאני חצי רדומה, רצית שזה יחלחל במלוא ההכרה שלי. אתה חכם, רצית שאני לא אחשוב שזה חלום.
כשבראשי תחלוף המחשבה שזאת בדיחה, הכאב יופיע, אבל אני אתעלם ממנו, אני אכחיש. אני אברח מהמציאות. אתה תחזור, כך אחשוב. אני יודעת שתחזור.
אתה חייב לחזור, לא? אתה אוהב אותי, אכפת לך.
אבל יעבור הימים ויעברו הלילות, ואתה לא תחזור אלי. אתה לא תבוא. והאשלייה תישבר, תתנפץ.
בתחילה יעברו בה סדקים דקים, חורקים קצת, חודרים רק במקצת. אבל לא סודקים את מעטה הזכוכית שעוטף אותי, ששומר אותי מכל רע, מהתנפצות האשלייה.
לאחר מכן הסדקים יתרחבו, חלק קטן מהביטחון שלי יישבר, אבל אני אעזר בכל מה שלא ברח דרך החורים, אני אתאזן על כל שאר האשלייה שלא ברח החוצה.
בסופו של דבר הסדקים הקטנים, הלא מזיקים, אלו שהתרחבו, יתרחבו עוד יותר ויהפכו לחורים גדולים בזכוכיות שלא יותירו לי שום חלקיק של אשלייה להיעזר בו.
כל כך הרבה לילות נטולי שינה; לילות של בכי. כל כך הרבה ימים שבהם אני מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל לא מצליחה כשעיניי אדומות ונפוחות מרוב הבכי, ומהזלזול המופגן בגוף שלי. כל כך הרבה חברים טובים שפשוט הפנו לי את הגב שלהם, כשהזדקתתי להם יותר מתמיד.
אמא אמרה לי פעם, הרבה לפני שמתה, שאם אעמיד פנים שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר.
אבל אני יותר מידי חלשה, אפילו להתחיל להעמיד פנים אני לא מסוגלת.
כל החיים שלי, כל מה שהיה לי, הכל התחיל להיעלם שאתה נעלמת. אתה כאילו היית מחסום מכל הדברים הרעים, תמיד תמכת בי, עכשיו אני לבד.
והפעם, איכשהו ידעתי, אתה לא תחזור.
לאן אלך? מה אעשה? אני אבודה.
גם עוד לפני שהכאב חדר את עורקיי וחדר אל הורידים, אבל לא עמוק מספיק כדי לפגוע, הלהב הלא שימושי - עוד לפני זה כבר ידעתי שאני אבודה.
גם עוד לפני שההתקף תקף את שריריי וכיווץ את גופי כשנפלתי על הרצפה - ידעתי שאני מתה מבפנים עוד לפני.
גם לפני שהחיו אותי בניסיונות נואשים, צוות הרפואה הנואש, מתחננן שהאל לא ייקח אותי - עוד לפני ידעתי שאין לי פינה בעולם הזה.
כשגופתי הוכנסה בעדינות לארון, ולא היה אף אחד שיהיה בהלוויה, אני הייתי יכולה לחייך ביני לבין עצמי אם הייתי בין החיים. כשדלת הארון נטרקה בהיסוס יכולתי לצהול אם הייתי בין החיים. כשהארון הונח בגומחה באדמה ועפר החל לכסות את דלתו - יכולתי להיות ממש מאושרת.
אבל לא הייתי חיה. אדם מת לא יכול להיות מאושר.
וכך הגיע סופי, סופי בלעדיך. הכל קרס סביבי, והייתי לבד.
יכולנו להתחתן, להקים משפחה ביחד, להוליד ילדים, להזדקן ביחד. למה הלכת?
אני עדיין תוהה, גם אם אינני חיה.
ובמהלך השנים, הגוף העדין שלי התפרק לגורמים ובסופו הפך לאפר, חזר לאדמה ממנה באה.
כשאתעורר, אראה רק שחור כנגד לעיניי.
כשאתעורר, אתרומם ואביט סביבי בבהלה.
כשאתעורר, אבין שאין קיץ משינה נצחית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
