אלה עשרה פרקים בסך הכל, עוד חמישה פרקים הסיפור נגמר. לפחות מבחינתכם.
---
"נמאס לי!" סילי צרחה, מרוגזת. "נמאס לי!" היא רקעה ברגליה על האדמה וכאילו לפי פקודה משהו התפוצץ לצידה. "נמאס לי!" עוד התפוצצות קטעה את השלווה ביער מסביבה. "נמאס לי!" היא הוסיפה לרקוע ברגליה והפצצות המשיכו. "נמאס לי!" פצצה אחרונה גרמה לה להסתכל סיבה ולראות מה היא עושה.
כאילו הייתה תמימה לחלוטין, החלה הילדה לבכות, סילי המייבבת ניגבה את דמעותיה, הלכה לעבר חלקת יער שלא נהרסה והושיטה את ידה לתוך גזע עץ לא חלול, ידיה נסגרו על הבד הרך, היא שלפה את הבובה החוצה, בובת ארנב עם אוזן אחת קרועה, את גופה של הבובה החליפו טלאים מסמרטוטים ישנים שנראו כמו שמלה ישנה של ילדה מסכנה, אבל סילי לא נראתה ככה, היא הייתה לבושה בשמלה מפוארת, כחולה ושחורה, עשויה מבד יוקרתי.
סילי הפסיקה לבכות ברגע שעיניה פגשו בבובה.
הילה הקיפה את גופה הילדותי, הילה לבנה, לא זהובה.
שיערה שאיבד את צבעו והפך לבן הגיע עד למותנייה, ובקצוות היה גזור בצורה עקומה. עיניה היו בהירות בצורה מזעזעת, כחולות יותר מידי בהירות עד שנראו כמעט לבנות. פנייה החלקות והחיוורות נטמאו בשטח היטב, ואיכשהו נותרו נקיות.
"את תמיד היית איתי," לחשה אל אוזנה של הבובה שלא נקרעה. "את תמיד פה, תמיד פה."
עיניה המסוחררות של הבובה נצצו לרגע, ואז החלו דמעות לנזול על פני הבובה שלה, דמעות שנזלו כבר קודם, אבל רק אז שמה לב אליהן.
הבובה השתחררה מידיה של סילי והתעופפה מעל הילדה, וכשסילי נשאה את מבטה נפלו דמעות על לחייה הצחורות, והתפוגגו בין רגע.
"אל תבכי," אמרה סילי בקול עצור. "גם אני אבכה!" היא השתנקה והחלה ליבב.
"לא לבכות, סילי, לא לבכות," קולה של הבובה היה מתכתי, קשה, אבל דואג בו בזמן, דאג לבעליו. "אני מעולם לא אפסיק לבכות, אבל את, סילי, תפסיקי, בשבילי."
שבילים עשויים חומר נוצץ ובוהק נטפו על פני הבובה, וסילי נכנעה, כבר בכי לא יצא מהילדה, רק יבבות חלושות.
הילדה הביטה לעבר הירח האדום שנותר בקביעות בשמיים, שעה שבה נעצר הזמן, לעד.
"אין במקום הזה דבר שנקרא זמן," מלמלה, ספק לה, ספק לבובה שאחזה בזרועותיה וחיבקה אל חיקה. "את זוכרת שאמרת לי?"
"כן, סילי, אני זוכרת." הקול המתכתי של הבובה המשיך להתנגן באוזנייה של סילי. "את בכלל זוכרת איך זה היה שם?"
"שם... בבית שלי."סילי נשכה את שפתיה שזיכרונות עמומים הבזיקו במוחה.
"היה שם זמן?"
"השמיים כל הזמן שינו צבעים, צהובים, אדומים, כתומים, כחולים, לפעמים אני זוכרת שהירח היה לבן."
"ירח לבן?" הבובה צחקה בקול מתכתי כאילו שמעה בדיחה טובה. "אבל זה לא הגיוני, סילי."
"שם זה היה הגיוני."
"ואיך היית שם?"
"הייתי לבד שם. אני לבד גם פה."
"יש לך אותי, סילי."
סילי לא השיבה אל הבובה.
"איך הגעת לפה, סילי? ראית מלאכים אמיתיים?"
"רק אחת." השיבה סילי. "המלאכית שהביאה למותי."
"איך מלאכית יכולה להרוג?"
"היא זאת שגרמה למותי, היא הרגה אותי, היא."
"ולמה את עדיין פה?"
"כי מעולם לא עברה נשמתי בשלמותה את השערים של העולם הבא."
"או, סילי, אני כל כך מצטערת."
"גם אני."
הנער שפשף את עיניו, מותש ועייף, הוא הרגיש ריק. הוא הרגיש קל, מרוקן, יבש, הוא לא זכר דבר מאלפיים תשע מאות תשעים ותשע שנותיו.
שמו אפילו נשכח ממנו, אבל לא דאג מכך כמו שדאג מזה שידיו זוהרות. העובדה היחידה שהיה מודע לה היא שהוא לא בן אדם.
הוא התיישב ועיניו שוטטו לעבר נערה מעולפת, כל גופה מצופה בזוהר זהה לזוהר שהוא התעטף בו.
גם היא לא בת אדם חשב לעצמו והחל לזחול לעבר גופה המעולף. "מי את?" מלמל, ולא ידע את מי שאל, את עצמו או את הנערה.
הוא הרגיש סוג של חובה כלפי הנערה, ועל פי כן לא יכל לקום ולנטוש אותה.
הוא הרים אותה בידיו, כמעט נרתע מהמגע בה, היא בערה מחום. הוא הרים יד אחת אל מצחו ואחז בה ביד האחרת, גם הוא בער. הוא העביר את לשונו על שפתיו היבשות, הוא יכל להבחין שגם שפתיה שלה היו יבשות, הם יתייבשו אם לא ימצא מים בקרוב.
לפתע הבזיק בו זיכרון של מים, הרבה מים.
הוא המשיך לאחוז בנערה והתחיל לגרור את עצמו על הרצפה בצעדים כושלים, ראשה של הנערה מוטל לאחור, גופה מעורסל בידיו.
"הם תמיד נוטשים, סילי, תמיד נוטשים." סילי הסכימה בשתיקה עם קולה המתכתי של בובתה. "אבל עכשיו יש חדשים, אורחים, אורחים באים אלינו, סילי, אורחים חדשים!"
"באמת?" עיניה של סילי אורו לפתע. "איפה הם?"
"הם מגיעים לעבר הנהר! רוצי אליהם, לפני שיתפוגגו!"
סילי לקחה תנופה בעוד הבובה עדיין תמונה בחיקה, והחלה לרוץ לעבר המים הזורמים.
ראייתו הייתה מעורפלת, הנערה שבידו לא נשמה באופן סדיר והטרידה אותו.
בקצב הזה היא לא תשרוד הרבה זמן, הרהר בינו לבין עצמו. וגם אני לא.
הוא גרר את עצמו עד קצה יכולתו והנערה נשמטה מידי, הוא גרר את עצמו עוד קצת שקצה אפו נגע בנוזל רטוב וקריר.
מים!
הוא הזדקף כמעט מיד, חפן בידיו מעט מים שנראו צלולים לאור הירח האדם, ושתה אותם בלגימה אחת.
הוא חפן בשנית מים בידיו, ונעמד לפני הנערה, הוא הוריד את ידיו עד שאצבעו נגעה בשפתיה, הוא כיוון את המים לעבר פייה, מייחל בליבו שזה יעבוד, המים הצלולים החלו ליפול לתוך פיה הפעור של הנערה במהירות. הוא חיכה דקה, שתי דקות, דבר לא קרה, כבר עמד לחזור להעמיס עוד מים על ידיו ברגע שהנערה חזרה לנשום באופן סדיר ועיניה נפקחו בתנועה שנראתה כאילו עפעפיה נקרעו.
היא הביטה בו, ולאחר מכן הניעה את ראשה לעבר הנהר, דמות עמומה נראתה בערפל, הוא אימץ את עיניו וראה שהדמות היא ילדה קטנה שאוחזת בבובה שלה, שנמצאת בגדה השנייה של הנהר.
הדמות לא התמהמה ובמהירות נכנסה למים, תוך שניות ספורות כבר עמדה מולם, מתנשפת, נועצת מביט בנערה שהחזיק.
"מי את?" שאל את הילדה.
"סילי." ענתה בקול תמים. "בואו איתי אם אתם רוצים לשרוד את זמן המעבר שלכם בין העולמות."
"אתם בטח שכחתם איפה אתם." סילי קיבעה את מבטה על הנערה שזזה באי נוחות במערה שמצאה כמחסה.
הנער הנהן והחליף מבטים עם הנערה המוטרדת, הוא חש שמשהו לא בסדר, אבל העייפות גברה עליו. "איפה אנחנו?" שאל בתשישות.
"אתם נמצאים במעבר בין עולם החיים למתים." ענתה הילדה מבלי להסיר את עיניה מהנערה.
"אז אנחנו מתים..." לחשה הנערה בקול עדין.
הנער הרגיש עוד יותר מנומנם מקול הפעמונים של הנערה ושקע כעבור רגע בתנומה, מכורבל על הרצפה.
הנערה התבוננה בו בחשש, לא רוצה שיעזוב אותה לבד עם הילדה המפחידה.
"סילי, אני אוכל אי פעם לזכור את העבר שלי?" היא שאלה.
"אני לא זוכרת אותו... אבל את... אני באמת לא יודעת."
"אני מרגישה שהיא תיזכר." הבובה התערבה, קולה המתכתי הופג בקול הדמעות שהוסיפו לנזול על לחייה.
"התחושות שלה נכונות?" שאלה הנערה.
"בדרך כלל?" מלמלה סילי. "כן."
"ומה קורה אם היא לא צודקת?"
"מי שהתחושות שלה היו לגביו נידון לגורל אכזרי ומעיק בעולם שמעבר."
זה הספיק לנערה, היא מיהרה להישכב על האדמה והתכרבלה לצורת כדור, למרות התחושה שמה שהיא עושה הוא אותו דבר כמו התאבדות.
הנערה הרגישה שדבר מה עוטף אותה, עולה מעליה, שחור, שחור, שחור, ואז הבזקי זיכרונות עלו בעיניה, הבהבו בין זיכרון למשנהו, והמשיכו הלאה.
הילדה, סילי, הציצה בה בעיניים משתאות, היא הרגישה זאת אפילו בחלומה!
היא ניסתה להיזכר, מי היא, מה היא, ומה הילדה הזאת עושה לה?
הוא הרגישה לפתע כאב חותך את עורה, זרזיף דם שנוזל על צווארה.
באותו רגע עיניה נפקחו.
כשהרגישה מתכת קרה של פגיון על עורה, היא נזכרה.
שמה הוא לייס.
היא מלאכית.
והילדה הזאת, סילי, רוצה להרוג אותה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
