סיפור שכתבתי יחד עם סילבר:)
-----------------------
״כן, אני כזאת!״ צעקתי בפניו, ״אני בוגדנית, אני מחפשת רק ריגושים, אני כל מה שאמרת,״ קולי נשבר. ״אבל זאת אני.״
״אני אוהב אותך כמו שאת,״ הוא לחש, קולו שרק לפני רגע הטיח בי את מגרעותי בכעס, היה עדיין עכשיו. ״בדיוק כמו שאת.״
״אז למה אמרת את כל זה? מה אתה רוצה ממני?!״ צעקתי כל כך חזק עד שכמעט הרגשתי שראותי נקרעו.
״אני רוצה שאת תדעי מי המפלצת שאת,״ קולו התרומם שוב לצעקה.
״אם ככה,״ לחשתי, צרודה. ״אני כבר יודעתץ״
הוא ניסה לנשק אותי, אבל אני דחפתי אותו.
״לא,״ הוא אמר החזיק אותי קרוב אליו, חזק, ונישק אותי. ניסיתי להשתחרר אבל לא הצלחתי.
״תעוף ממני״ אמרתי, בחצי פה, מתחילה להתענג על זה שרוצים אותי. שאני נחשקת.
ואז נזכרתי מי הוא, מה הוא, זה יותר מדיוק, ונשכתי את השפה שלו, חזק.
״אההההה!״ הוא זעק בכאב ושפתיו הרפו משפתי, אבל ידו תפסה את ידי בחוזקה.
לא בצורה שרוצה להזיק לי ולפגוע בי, אלא בתנועה מגוננת ועמידה.
העיניים של שנינו הצטלבו, מבטי היה קפוא, ומבטו עוין ואוהב בו בזמן.
אולי המבט שלי היה קפוא, אבל בתוכי נמסתי, אהבתי אותו.
למרות שאני עדיין לא מבינה איך אפשר לאהוב מישהו שהוא יותר זאב מאנושי.
והוא אמר עוד שלי יש הרבה מגרעות.
והוא גם זה שקורא לי מפלצת.
המפלצת בעצמה היא הוא, ורק הוא.
ואיך לעזאזל הגענו למצב כזה? איך אנחנו התאהבנו?
אבל כן, אני אוהבת אותו.
הוא כל כך מגעיל, אכזר, רצחני, מתוק, חתיך, ו... מה לעזאזל אני מקשקשת?
כנראה אני באמת מאוהבת.
אבל הוא, הוא אוהב אותי?
אני לא יודעת, ואני לא בטוחה בזה.
זה משחק, כל מה שהיה בינינו היה משחק, משחק של שקרים ובגידות.
אבל איכשהו, זה הפך לרגשות עצומים שלי כלפיו.
אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. ואני רוצה לנשק אותו.
אוף, מי האידיוט שאמר שאהבה זה משהו טוב?
אני רוצה אותו, כל כך רוצה אותו, והוא יהיה שלי.
אבל אני באמת רוצה שמישהו כזה יאהב אותי?
כן, התשובה היא כן.
"ריי, ריי, את שלי." קולו היה מועצם, בתחילה חשבתי שזה רגש שמעצים את הקול שלו.
ואז גיליתי שהוא משחק לי ברגשות בעזרת הקסמיים הזאביים הארורים שלו.
"לא" אמרתי במאמץ, כמעט נכנעת אליו. "אני לא שלך."
הוא אחז בי בחוזקה שיכלה להרוג אותי.
כלומר, אם לא הייתי נותנת לו בעיטה מסורתית בין הרגליים.
מפתיע עד כמה גבר יכול לסבול מזה, ולראות אותו מתקפל על הרצפה ומיילל בכאב.
בעטתי בגופו שוב, כדי להוכיח לו עד כמה הוא עלוב בעיני, ואז הסתובבתי וברחתי.
כמובן שבלילה בכיתי על זה.
הכרית ספגה הכל, את כל הקללות שקיללתי אותו, את כל דברי האהבה שאמרתי אליו.
לעזאזל, אני כל כך אוהבת אותו, ושונאת אותו.
"הלוואי שימות כבר." לחשתי
"הבעיה היא," שמעתי קול לידי "שאני לא יכול, אנשי זאב הם בני אלמוות."
באופן אוטומטי היד שלי התרוממה ונתנה לה סתירה חזקה, הוא אחז בלסתו הכואבת.
"קודם אתה מנסה להשפיע עלי בקסמים," לחשתי בארסיות "ועכשיו אתה מתפרץ אלי לחדר?"
הוא הביט בי בעיניים הגדולות שלו וכל מה שהביע באותו הרגע גרם לי להיבהל-פניו הביעו כל כך הרבה הלם.
״איך את... איך את...?״ מלמל בקול רועד.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה.
הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא כל שליטה.
"זה ברור מאליו" אמרתי לו "אתה רק קצת שקוף" הסרקזם בקול שלי צרם באוזניי אפילו.
"את," אמר, מעט בכעס.
"כן? מה אני?"
"את לא אנושית, זה בטוח, השאלה מה את?"
כל כך רציתי להכות אותו מכות רצח, אבל ריסנתי את עצמי.
"לעזאזל איתך." סיננתי
״תקשיבי,״ אמר והשכיב אותי על המיטה ותפס את מפרקי הידיים שלי כל כך חזק עד שלא הצלחתי לזוז. ״זה רציני, את לא בת אנוש!״
״נו באמת! יכולת למצוא סיבה קצת יותר מציאותית!״
״טיפשה!״ הוא סטר לי.
נשכתי את השפתיים. הלחי שלי בערה מכאב, בן אדם לא מכאיב ככה.
אבל אם הוא טוען שגם אני לא אנושית... בכוחות שאני לא יודעת מאיפה מצאתי אותם, הרמתי אותו באוויר וזרקתי אותו על הקיר, הוא התמוטט על הרצפה.
"עוד הוכחה שאת לא אנושית," הוא נאנק מהפינה.
״אני יודעת!״ סיננתי בכעס והתיישבתי, שפשפתי את מפרקי הידיים הכואבים שלי.
החלפנו מבטים קפואים.
פתאום הרגשתי כל כך הרבה שנאה ועוינות כלפיו שלא יכולתי להסתיר במבטי.
״אני שונאת אותך.״ אמרתי.
"את יודעת שזה לא נכון," הוא אמר ברכות.
נכון, ידעתי שזה לא נכון, אני הרבה יותר משונאת אותו. הרגשות שלי מתחלפים בין אהבה מדהימה לשנאה יוקדת.
"סאם, לך מכאן" כל מה שהוא עשה זה להתקרב אלי.
"ברגע שתהיה בטווח היד שלי, הלחי שלך הולכת לצלצל מכאב." הזהרתי אותו, אבל הוא המשיך להתקרב.
האזהרה לא הייתה אזהרת שווא, כשהוא היה בטווח שלי, סטרתי לו בעוצמה.
צליל הסטירה הידהד ברחבי החדר.
״זה לא היה איום סרק.״ הוא אמר בכעס והניח יד על לחיו.
״זה הגיע לך,״ אמרתי לו. ״עכשיו לך כבר! אני לא רוצה לראות יותר את הפרצוף שלך!״
הרמתי את היד שלי פעם נוספת, מאיימת עליו ללא מילים.
הוא הלך לעבר החלון שלי, וקפץ, ישר מהקומה השלישית.
צעקתי בלחץ ורצתי אל החלון, הוא עמד שם, וחייך בבוז.
״את באמת אוהבת אותי,״ הוא אמר. והלך.
יכולתי לבעוט במבנה ולמוטט את כל הקומה השלישית, באמת שלא שינה לי למות באותו הרגע, בין אם זה מבושה, מכעס, או מכל סיבה אחרת שהיא.
במקום זה לקחתי את הנעליים שאני שונאת כל כך וניפצתי בעזרתן את החלון.
היה די כיף לראות את הרסיסים נופלים יחד עם נעלי עקב לא נוחות מהקומה השלישית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
