"שלום, גברת רוזן. את רוצה לספר לי למה את כאן?"
"לא.לא ממש" עניתי לה בחוצפה. שתוריד את האף שלה. אם היא רוצה להשיג משהו ממני שתדבר אלי בגובה העיניים.
"ובכל זאת, אני רוצה שתספרי לי." אמרה בהתעקשות.
"זה יוציא אותי מכאן יותר מהר?" שאלתי אותה חסרת סבלנות.
"כנראה" אמרה. יכלתי לשמוע מידה של רחמים בקול שלה. אני שנאתי את זה.
"איפה את רוצה להתחיל?" שאלתי, דוחפת כמה שיותר רעל למילים.
"בבוקר" אמרה לי בפשטות.
"בסדר. אז ככה..."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היום הראשון בבית ספר. זה יהיה כיף.ממש.
אני לובשת את הבגדים שלי, אלה שקניתי בקיץ כי נמאס לי מההצגות. אני לא ילדה טובה, ואני לא הולכת להעמיד פנים. ולכן זרקתי את כל הבגדים השמרניים שאמא בחרה לי בקפידה ועיצבתי מחדש את המלתחה שלי איך שאני אוהבת.
לאמא שלי לא היה מושג מה קורה.
אני לובשת את הבגדים הכי יפים שלי. גרביוני רשת, עקבים,חצאית מיני אדומה וחולצה מהופעה שהלכתי אליה לפני חודש.
אבא חשב שיצאתי ללמוד, בטח. הם כל כך תמימים.
אני יוצאת למטבח ורואה איך הפנים שלהם מחווירות. הם לא יודעים מה פגע בהם.
אני לוקחת את התיק ויוצאת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני מניחה שזה השלב בו הם התקשרו אלייך" אמרתי לה, מקווה לגמור עם זה כבר.
"את מניחה נכון. מה קרה אחר כך, בבית הספר?" אמרה לי. אפשר להרגיש את העניין המזויף שלה באוויר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נכנסתי לבית הספר עם חומת ביטחון. זאת אני. לא הברבי שהייתי קודם. אני, שמלבשת איך שהיא אוהבת ולא איך שאחרים אוהבים. אני שעושה מה שבראש לה. לא אני החדשה, אני המקורית.
אני צועדת לי במסדרון, בדרך ללוקר. כולם נסוגים הצידה. בין אם פחדו, נגעלו, או פשוט היו בהלם. לי לא היה אכפת.
ככה אני. ואם קשה להם לקבל את זה ,שיקפצו לי.
יד משכה אותי לצד, רוני, היא הייתה "חברה" שלי. לא ממש שלי, של מי שהם הפכו אותי להיות.
"מה לעזאזל קרה לך?!" היא שואלת אותי בעצבנות.
"לי? כלום." אמרתי מנסה להשתחרר
"מיטל! מה זה אמור להביע? תסתכלי על עצמך!" היא אומרת מעוצבנת מהרוגע שלי.
"לא, תסתכלי על עצמך. ועכשיו עלי. אולי את באמת מאמינה במה שמאכילים אותך ואין לך בעיה לחיות לפי חוקים של אחרים. לי יש. וזאת אני, ככה, לא כמו שהייתי קודם." אני אומרת לה ומושכת את ידי ממנה בכח.
היא מסתכלת עלי בגועל "רק שתדעי, את נראית כמו שרמוטה"
אני סוטרת לה חזק, צופה איך הער הבלונדיני שלה עף הצידה ביחד עם הפרצוף המופתע.
"רק שתדעי,את נראית מזויפת" אני אומרת לה ומתרחקת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"ואיך רוני הגיבה לסטירה?" היא שאלה אותי
משכתי בכתפי "רוני נובחת, לא נושכת."
היא הנהנה ורשמה במחברת שלה.
"ואז שלחו אותך למנהלת?"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מיטל רוזן" המזכירה קראה, ונכנסתי לחדר המנהלת, רק כדי למצוא את ה"הורים" שלי יושבים שם עם פרצופים "מודאגים", נו באמת!
התיישבתי "מיטל, אנחנו מאוד מודאגים לגבייך." אומרת לי המנהלת במה שנראה לה קול אימהי.
"למה? מה עשיתי שעורר את דאגתכם?" אני שואלת, מיתממת.
"ראשית כל, הצורה בה את מתלבשת." עונה לי המנהלת ונשעשנת לאחור.
"אני הפרתי איזה קוד לבוש?" אני קוטעת את דבריה
"תראי-" היא מתחילה אבל אני קוטעת אותה שוב פעם "המחשוף שלי לא נמוך יותר מהאצבעות שלי, החצאית שלי לא קצרה יותר ממס' הס"מ המותר ופעם האחרונה שבדקתי, מותר לבוא עם עקבים לבית ספר." יריתי את המשפט במהירות למנהלת, מתעלמת מהורי לחלוטין.
המנהלת הסתכלה עלי וויתרה.
"שנית כל, לפי המקורות שלי" רוני, חתיכת מלשנית "היום את נתת סטירה לרוני ברקוביץ'. האם אני טועה?" היא שואלת, מודעת מאוד לעובדה שהיא לא טועה.
"לא. את ממש לא טועה. היום נתתי לרוני סטירה לא מהעולם הזה. והייתי עושה את זה שוב אם יכלתי" אני עונה לה, לא מסירה את עיני מעיניה.
"טוב ויפה. מיטל את מושעית לשאר היום. אם אירוע כזה יקרה שנית אני אנקוט צעדים חמורים יותר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"ואז ההורים שלי, במקום לקחת אותי הביתה, גררו אותי לפה. גמרנו?" סיימתי את סיפורי.
"איך כל זה גורם לך להרגיש?" היא שאלה אותי.
גלגלתי עיניים. היא באמת חושבת שאני אענה לה?
דוקטור לוי נאנחה "אז אני מניחה שזה הכול להיום."
"יופי" אני עונה לה בכעס.
"יש לנו עוד פגישה בשבוע הבא. אנחנו נמשיך אז" היא אמרה וקמה לפתוח לי את הדלת.
"לא אם זה תלוי בי" סיננתי ויצאתי החוצה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
