אלבה היתה אז רק בת שלוש עשרה. יום אחד עברה מחשבה בראשה של אלבה שלחשה לה שלכל אדם צריך להיות כישרון. היא נברה בצנצנת המטבעות שבמטבח, ויצאה לחנות לציוד האומנות שבפינת הרחוב. היא רכשה בלוק של נייר שרטוט בגודל A3 ושני עפרונות מיוחדים בדולר ושבעים וחמישה סנט היחידה. כשפגשה בחברה שלה ברחוב בדרך הביתה, היא התפארה כמה מדהימה האיכות של הציוד שקנתה, למרות שלא היה לה מושג אם היא צודקת אפילו. היא פתחה לראשונה את ערכת העפרונות הצבעוניים שקיבלה כמתנה כשעלתה לכיתה א'. כעת היה לה ציוד שלא היה מבייש אמנית מתחילה של ממש. היא סידרה אותו יפה בקופסאות קפה ישנות שמצאה במטבח וכיסתה יפה בשכבה עבה של צבע לקירות, כיוון שזה הצבע היחיד שהיה לה בנמצא, והיא היתה סבורה שהוא יתאים. היא הניחה את הקופסאות על שולחן העבודה החום בחדר שלה, שהחליטה שמעכשיו יקרא "שולחן הציור" שלה. היא הברישה את השולחן ב"מברשת המנופחת המצחיקה" שהיא תמיד ראתה את העוזרת מנקה בעזרתה את האבק מרהיטי הבית. היא שטפה את ידיה טוב-טוב, והכניסה דיסק של מוזיקה קלאסית למערכת הסטראו, כי היא זכרה שראתה שעשו ככה בסרט שראתה מזמן עם סבתא שלה, וזה נראה לה ראוי ומתאים לסיטואציה. לבסוף אלבה התיישבה על הכסא האדום וקירבה את עצמה לשולחן. היא בחרה עיפרון סגול ונוצץ מהקופסא, פרסה נייר שרטוט לפניה והביטה בו בריכוז, ממתינה להתחיל.
ואז היא נזכרה שהיא בכלל לא אוהבת לצייר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
