פקחתי את עיניי בעדינות.
'כמה זמן ישנתי?' זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה בראשי, אבל כל המחשבות התפוגגו כשראיתי מולי את לונה, היא ישבה לצידי על כיסא. נפלתי מהמיטה עלייה שכבתי וגררתי את עצמי לעבר הקיר.
"אתם בני האדם כל כך פחדנים, העיקר שהמתנשאים והמקובלים שבינייכם יעמידו פני אמיצים." לונה הנידה בראשה באכזבה והתקדמה לעברי, כשהגיעה אלי היא התכופפה לעברי, היא הניחה את ידה על מצחי, היא הניעה את שפתייה אבל לא הוציאה מהן צליל. הבטתי בשפתייה, אם מישהו קורא את זה בעצם, שלא יעז לחשוב אותי לסוטה, אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר, ניסיתי לגלות מה היא אמרה.
"תקשיב לירח?" שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה, שפתיה נעו שוב באותן המילים, -תקשיב לירח-, תהיתי מה זה אומר, מה המילים האלה אמורות להביע, הרי איך אני אמור להקשיב לירח? אין לו פה, הוא לא יכול לדבר, זה לא הגיוני. אבל שוב, גם מה שקרה קודם לכן עם לונה, ועם הכוחות שלה.
לפתע כל המחשבות נקטעו שהמידע עבר לתוכי כמו זרם חשמלי, הרגשתי שהמידע מציף אותי כמו מים, אבל שורף אותי כמו אש, הוא פשוט כילה אותי מבפנים, אני ניסיתי להתנגד למידע, ניסיתי להתנגד לכוח. אבל הוא השתלט עלי מבפנים, מקצות האצבעות, מכפות הרגליים, הוא השתלט על העורקים שלי לאט לאט.
אנקת של כאב נפלטה מפי, בניסיון נואש של רגעי האחרונים מודע למעשיי, זינקתי על לונה והפלתי אותה בעוצמה אל הרצפה, כל כך חזק עד שחשבתי שסדקתי את הגולגולת שלה.
ידיי תפסו בחוזקה את צווארה, הצמדתי אותה כמה שיכולתי על הרצפה, היא השתוללה מתחתי, ידייה תפסו בחודקה את ידיי, היא ניסתה לשבור לי את האצבעות אבל לא הצליחה, זאת הייתה התפרצות כוח שלי, פשוט המשכתי בעיוורון חושים.
אחיזת ידייה נחלשה מרגע לרגע, היא לא הצליחה לנשום, אבל לזכותה, לונה המשיכה להילחם. היא המשיכה להתפרע מתחתי, למרות שהחבטות שהעניקה לי לא היו יותר כואבות מצביטות. המשכתי בכל הכוח, אבל לפתע, כשראיתי אותה חסרת אונים נאבקת בי שהיא לא יודעת מה לעשות, נתן לה מראה כל כך אנושי, במיוחד המשקפים שהיא הרכיבה שוב, אני לא אוהב לפגוע בבנות, להפך, אני שונא לעשות את זה.
הרפיתי ממנה כשהרגשתי איך החשמל נעלם, אך הפעם במקום להתנפל על צווארה, תפסתי בשתי ידיי את ידייה, ורגלי שיטחו את רגלייה על הרצפה. התבוננתי בצווארה, היו עליו כתמים סגולים-כחולים, אלה היו החבלות שנשארו לה מהחנק, היא השתעלה בכאב, הצוואר כאב לה לבטח.
"אני לא יודע למה לא גמרתי איתך וזהו." מילמלתי לעברה.
"נראיתי שברירה וחלשה כמו בת אדם, אתה לא יכלת לפגוע בי." היא הביטה בי בעיניים עמוקות, התחלתי להישאב לתוך החלל העמוק בתוך עינייה. החלל זימן אותי לשחרר אותה, אבל נאבקתי ברצון וחיזקתי את חיזתי בכתפיה, חיזקתי את האחיזה בה עד שהרגשתי את ציפורני ננעצות בבשרה, אני חושב שהרחתי ריח של דם.
"די!" היא גנחה בכאב בפעם הראשונה. "אני לא מסוגלת לזה! תפסיק כבר!"
אני לא העזתי לנסות לשחרר, למרות פרצופה הכואב אני לא הצלחתי, פחדתי, ועוד מבחורה.
עינייה של לונה נסגרו בכאב, רק אז הרשתי לעצמי להחליש את האחיזה שלי בה, אבל עדיין תפסתי אותה כך שאני אוכל לשבור עצם או לגרום נזק מספיק גדול בשביל להציל את עצמי, או אולי להספיק להוסיף לעצמי כמה דקות של חיים.
"אני לא מבינה, איך את מסוגל להתנגד לכוחות שלי?" לונה בכתה מכאב. "אני פשוט לא מבינה, אתה רק בן אנוש."
"את לא יכולה להזיק עוד, כל עוד הכוחות שלך לא עובדים." המילים יצאו מפי מעצמן והיה עלי רושם שמישהו אחר אמר אותן במקומי.
הידיים שלי עזבו את כתפייה, ורגליי הרפו מרגלייה.
בדיוק כמו שחשבתי.
ידיי היו מגועלות בדם, אבל הדם היה מוזר.
הצבע שלו היה מוזר, הוא לא היה אדום ולוהט כמו של כל בני האדם.
הוא היה כחול.
כן, כחול.
אני לא האמנתי למראה עיני, ראיתי דם כחול זורם מכתפייה של לונה. טוב, הדם לא היה כחול כהה ומזוויע, הוא היה תכול, בערך בגוון של השמיים, רק קצת יותר כהה.
"למה הדם שלך...?" לא יכלתי להשלים את השאלה, בלעתי את רוקי בבהלה וחרדה.
"הוא כחול, הירח לא כחול, הירח לבן. אני גם לא בטוחה למה." קולה העדין של לונה הרגיע אותי.
התבוננתי בידי, הדם התחיל להיעלם, התבוננתי ברצפה, הדם התחיל להיעלם גם ממנה, התבוננתי בבגדים של לונה, הדם התפוגג מהם כלא היה. התבוננתי בחתכים של לונה, הם הצטמצמו באיטיות ולאחר מכן נעלמו כלא היו.
נעמדתי, ובצעד שהפתיע את לונה, ואותי, הושטתי לה את ידי.
היא התבוננה בידי, ולאחר מכן בי. היא תפסה את ידי, ונעמדה.
התבוננו זה לזו בעיניים, הידיים שלנו לא הרפו זו מזו, הרגשתי כאילו חשמל עובר בגופי, ונותן לי הפסקה כשהוא עובר בגופה של לונה.
מיצמצתי לרגע, כעבור שנייה החדר שהייתי בו השתנה, זה לא היה עוד החדר התמים למראה.
החדר השתנה, או שאנחנו הופענו במקום אחר?
היינו בחלל מוזר, השמיים היו מעורבלים בכל מיני צבעים, כחול, תכלת, סגול, ורוד, אדום ועוד כמה צבעים שאני לא זוכר את שמם.
היו שם כוכבים, אבל ממש לא במבנה הרגיל של שביל החלב, הם יצרו צורה של ראש חץ, כל כוכבי מערכת השמש היו שם, כולל השמש בעצמה, אבל צץ לו כוכב שלא כל כל קשור למערכת השמש, הירח היה בראש הקודקוד, ולעומתו, השמש הייתה למטה, זאת שחיברה את ראש החץ.
לא היה שם כוח משיכה, ככה שאני ולונה היינו באוויר בלי שום יכולת להתאזן. העיניים שלנו פשוט חדרו אחד לתוך השני, הבטתי בעינייה של לונה כל כך טוב עד שיכולתי לראות את ההשתקפות של עצמי, אני בטוח שזה היה גם איתה.
"כמה זמן..." יצור קטן דמוי חתול הופיע ממקום כלשהו, עיניו הירוקות היו בעלות אותו אישון חד, פרוותו הייתה לבנה לגמרי, וזנבו היה נפוח לגמרי, הוא נראה רך ועדין. "כמה זמן עבר מאז שהגיעו לכאן עוד בני ברית."
"החתול הזה רק דיבר אלי?!" אני ולונה קראנו פה אחד, אני הופתעתי, אפילו לונה לא התרגלה לחתולים מדברים, טוב לדעת.
"אני לא ה"חתול הזה" שאתם מדברים עליו, אני מון, אני אמור ללוות כל בני ברית." מון זינק על כתפה של לונה. באותו הרגע ידי עזבה את ידה. אבל העיניים שלנו עדיין שוטטו אחד במבטו של השני.
"בני ברית?!" לונה ואני הסטנו את העיניים שלנו לעבר מון.
"הברית הקטנה שכרתתם בינייכם, זאת שחייב להיות בה חולה רוח ויליד של אחד משני העולמות." מון הביט בנו בהפתעה.
"אני לא חולה רוח!" קראתי.
"חולה רוח בעולמות הירח והשמש הוא אחד שסובל ממחלת ירח, או ממחלת שמש." נשמע קול.
"מחלת שמש?" שאלתי.
"אני לא בטוח איך קוראים לזה בארץ שלכם, יש אנשים שהולכים מתוך שינה, ויש אנשים שנרדמים במהלך היום מתוך פעילות שלהם, יש כאלה שקוראים לזה עילפון, וזה נכון במקרים שבהם הם מתעלפים גם ביום וגם בלילה, אבל יש אנשים שנרדמים באמצע פעילות, ומחשיבים את זה כהתעלפות." הסביר מון.
"מי היה מאחורי הקול הזה בכל מקרה?" שאלה לונה, היא הגיעה למצב שהיא מרחפת מאחורי, היא תפסה בבד חולצתי בפחד.
"משהו קרה לכם לרגע, שנייכם איבדתם כל פחד, לרגע האמנתם זה בזו אמונה שלמה, רגע אחד כזה מספיק בשביל שתכרתו ברית." הבנתי מי היה מאחורי הקול, זה היה גבר שהופיע לפתע על אחד הכוכבים, אני חושב שזה היה נוגה, או ונוס, אני לא זוכר בדיוק איזה.
שיערו של הגבר היה שחור, אבל ממש שחור, יותר שחור מהשיער שלי, הרבה יותר שחור. עיניו היו חומות, חום עז כזה, החום הזה שבשביל להצחיק קוראים לו בזמן האחרון חום-שידה, בגלל אחת הבדיחות שאיזה סטנאפיסט סיפר בסטנד אפ, לא שאכפת לי איזה, או מי בדיוק.
"מי אתה?" שאלתי.
"הזמן יגלה לכם." הגבר הזיז את ידו הצידה, וחשף בפנינו שעון כיס שנראה קצת מיושן בצבע זהב.
"אבל אנחנו לא רוצים להיות בברית ביחד!" קראה לונה בדיוק את הדבר שחשבתי עליו.
"אתם כבר בברית, באותו הרגע הברית כבלה אתכם בתוכה, אתם יכולים לקרוא את המחשבות אחד של השני, והנשמות שלכם מאוחדות." הגבר חייך אלייה.
לא הספקנו להוסיף דבר ולאחר שמיצמצתי לרגע, מצאתי את עצמי שוב בחדר, יחד עם לונה.
--------------------------------------
מה דעתכם???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
