לפני כמה שנים, ארבע או חמש, נסעתי לטוקיו בענייני עסקים. מלכתחילה התעניינתי באפשרות לייבא לארץ מקלטי טלוויזיה, 200 במספר, של חברה ידועה ששמה מתחרז עם פוני, תוך עקיפה של היבואן הרשמי. יצרתי קשר עם איש עסקים גדול, מיסטר הו שמו, וערכנו משא ומתן קשוח לגבי המחיר, ההובלה ומועד ההספקה. במהלך שיחותי הטלפוניות עמו, התברר לי כי למיסטר הו יש נגישות לחפץ מסויים בו הייתי מעוניין מאוד. לצערי איני יכול, אפילו כיום, לפרט מהו החפץ הזה, אקרא לו פשוש, אך די אם אומר כי מדובר בדבר מה קטן במימדיו, בסביבות נרתיק משקפיים. הבעיה באותו פשוש הייתה התנגדותה הנחרצת של הממשלה היפנית שהפשוש יגיע אי-פעם לידיים זרות מחוץ לגבולות יפן. הבהרתי למיסטר הו כי אני מעוניין בפשוש והתחלנו לדון בתנאי העיסקה, שוכחים כליל מהטלוויזיות. נאלצתי לתכנן דרכים מתוחכמות כיצד להבריח את הפשוש מיפן, והו עצמו אף עזר לי בעצותיו. סוגיית המחיר הייתה קשה והמשא ומתן בינינו היה קשוח מאחר והקלפים היו על השולחן: לי היה ברור כי די לו להו בכמה אלפי דולרים, שישולמו כשוחד לאנשים לתפקידם לשמור על הפשוש, והוא יוכל להעביר אותו לידיו; מאידך היה ברור לו כי התועלת הכספית שאפיק מהפשוש היא עצומה, כך שהוא חש כי יוכל להעלות את המחיר. התמקחנו כשני רוכלים בשוק ולבסוף הסכמנו על התנאים הבאים: כרטיסי טיסה על חשבוני, שהות במלון ומחיה על חשבונו והמחיר 148,740 דולר, שוו בנפשכם. כל עיסקה ג'נטלמנית הייתה נסגרת במחיר עגול, אך הו התגלה כצייקן מבטן ומלידה, וכל ויתור לכוון הצעותי הכאיב לו כמו נעקר איבר מגופו.
התוכנית הייתה פשוטה: אני הייתי אמור לפתוח חשבון בנק בטוקיו ולהעביר אליו את הסכום האמור. בחשבון זה, הציע הו, תהיה לו זכות חתימה וכך, לכשתתבצע מסירת הפשוש יוכל הוא למשוך את הכסף. כשחשבתי על ההצעה בעיון התחוור לי כי עלול להסתתר כאן "עוקץ" קלאסי: אני אגיע לטוקיו, אפתח את החשבון בנוכחותו כדי שהוא יספק דוגמת חתימה, ולאחר מכן, עוד בטרם יעביר אלי את הפשוש, הוא יחמוק אל הבנק, ימשוך את הכסף וכמובן שלא יעביר אלי פשוש וחצי פשוש. במקרה שכזה אהיה מנוע מלהתלונן במשטרה מאחר, כאמור, שהוצאת הפשוש מיפן הייתה אסורה על פי חוק.
לכן, הצעתי הצעה חלופית לפיה יעביר לי הו את הסחורה ואז נלך יחדיו לבנק, ואני אעביר לו, ישירות לידיו או לחשבונו, את הכסף.
להפתעתי, מיסטר הו סירב בתוקף. לפתע פקדו אותו הרהורים כי כל מעבר כסף ממני אליו הנרשם ומתועד בבנק עלול לחשוף את מעורבותו בפרשה. לפיכך הציע כי אעביר אליו את הכסף במזומן ברגע בו יגיע הפשוש לידי.
בלב כבד הסכמתי, אך ליתר בטחון הנחיתי את פקיד הבנק שלי, חנן, למלא אחרי הוראותי הטלפוניות רק כשאמסור לו צופן מספרי מסוים.
מיסטר הו הציע באדיבות לארח אותי, על חשבונו, במלון 'הבית האנגלי' שבטוקיו, מקום שלפי דבריו מצויד בכל הנוחיות והפינוקים. ההצעה פרטה על שני מיתרים שונים בלבי: מחד, השהות בטוקיו יקרה מאוד ושמחתי לחסוך את עלותה; מאידך, נדיבות פתאומית זו לא התאימה לאורחותיו של מיסטר הו ואני חששתי מכוונת זדון שאינה מחוורת לי. הפכתי במחשבותי כדי למצא האם הו יכול לעשות שימוש לרעה בעובדה שאתארח במלון 'שלו', ולבסוף מצאתי את נקודת התורפה. מן הסתם, חשבתי, בחדרי תותקן מערכת ציתות וכל שיחותי יוקלטו. כשאתקשר לחנן ואעביר אליו את הצופן המאפשר לו לבצע את ההעברה הבנקאית, תיקלט השיחה במכשיר הציתות של הו, ואז, אם רק עובד בשירותו אדם דובר עברית, חזקה עליו שיתקשר לאחר מעשה בשיחה נוספת לבנק, ויורה לחנן להעביר את כל כספי לחשבונו.
הרהרתי בבעיה ומצאתי לה שני פתרונות. האחד היה לערוך את שיחתי אל הבנק מטלפון ציבורי שאליו אין מיסטר הו מצותת. פתרון זה היה סביר אך העדפתי להצטייד בתוכנית גיבוי למקרה שהתקשורת היפנית תתגלה כקשת תפעול. בפרט, לא השליתי את עצמי, ניתן לבצע ציתות גם ממרחק כך שטלפון ציבורי אינו מבטיח הגנה על פרטיות שיחותי. כאן נכנס הפתרון השני. מצוייד בערימות של חנופה ובבונבוניירה שכנעתי את חנן להסכים לצופן שני. המשמעות הייתה כי אם אורה לו טלפונית לבצע פעולה כלשהי בחשבוני עלי למסור לו את הצופן הראשון. אך אם ארצה לבצע פעולה נוספת עלי למסור את הצופן השני. באופן זה, חשבתי, גם אם הו יצותת לשיחתי הראשונה, הוא לא יוכל להורות לבנק לבצע פעולות לאחר מכן, אך אני אוכל.
הותרתי את חנן משתאה על הסדרי הבטיחות ולאחר תיאומים אחרונים טסתי ליפן.
הטיסה עברה כשורה וכבר בשדה התעופה התגלה לי כי הפינוק המובטח אכן עתיד להתגשם. יפני ענק בחליפת נהג – מקטורן מחויט, חולצה צחורה, כובע מצחיה וכפפות לבנות – המתין לי ובידו שלט: Mr. A. Lewe .
כפפותיו הצחיקו אותי מאחר ופרצופו הקשוח עמד בסתירה לחזות ה'באטלר' שהקרינו מדיו. במשך כל שהותי בטוקיו ראיתיו מוריד את כפפותיו אלו רק פעם אחת, ואיזו פעם זו הייתה… אך נשוב לעינייננו. הנהג הוביל אותי אל מכונית שבה המתינו שתי יפניות חייכניות בלבוש מסורתי והסיע אותי אל ה'בית האנגלי'. לשם הבהרה שתדרש בהמשך אומר כי המכונית היתה מפלצת שחורה שתא הנוסעים שלה מופרד מהנהג ע"י מחיצת זכוכית שקופה, מה שנתן לי תחושה שאני נמצא באקווריום. היפניות שישבו אתי מאחור, צילי וגילי כיניתי אותן, עמלו כל הדרך לשעשע אותי באנגלית קלוקלת וניכר היה כי הן מנסות לרצות אותי.
'הבית האנגלי' התגלה כמלון ענק במרכז העיר, ואני הובלתי אחר כבוד לחדרי שבו המתינו סלסלת פירות, קערית קוויאר, ו-, יחי ההדוניזם, בקבוק שמפניה בדלי קרח. הנהג, שאת שמו איני מסוגל לבטא אך הוא נשמע כמו סויה, הציע לי לבלות את הלילה בחברת אחת הבחורות או אפילו שתיהן. סירבתי בנימוס מהול בשמץ מבוכה, והתלוצצתי על כך שאני מעדיף בלונדיניות. סויה לא הראה כי הרעיון משעשע אותו ואמר לי כי הוא יאמר זאת לאדונו. חשתי כי אני מרגיש אי נוחות בקירבתו, אולי עקב מבטו האטום או בשל התחושה שהקרין לפיה אין הוא נהג אלא רוצח שכיר. גם גודלו, הוא נראה כמקרר ענק, לא תרם מאומה לחיבתי כלפיו.
נפרדתי ממנו לאחר שקבענו כי יבוא לקחתני מהמלון למחרת בצהריים. כשהלך, הבטתי בעצב בשמפניה אך החלטתי להתנזר מתענוג זה כי חשוב שחושי יהיו צלולים עד כמה שניתן. התרגעתי בג'קוזי הענק שבחדרי ואחר כך נרדמתי על המיטה המפוארת, תוך שאני חולם חלומות מיוסרים על מה שיכול הייתי לעשות עם צילי וגילי.
למחרת בצהריים הופיע סויה ולקח אותי למשרדו של מיסטר הו, שהיה ממוקם בפרבר של טוקיו, כחצי שעת נסיעה מהמלון. בזמן הנסיעה גיליתי כי פתיחת הדלתות של תא הנוסעים אינה אפשרית מבפנים, וקל להבין כי הדבר לא מילא אותי באושר. המשרד, או נכון יותר המשרדים, שכנו בבניין תלת קומתי ששקק פעילות, הארכיטקטורה שלו נראתה לי מרתקת אך החלטתי שלא להתעכב עליה. כמה שומרים נראו במקום וגרמו לי לחשוב כי הם יוצרו על אותו פס יצור ממנו יצא סויה, אף כי יש לאמר שאף אחד מהם לא היה מגודל כמוהו. מיסטר הו, לעומתם, התגלה כגבר זערורי בן-בלי-גיל, נמרץ מאוד ובעל צחקוק דוחה במיוחד. הוא התרוצץ וטרח סביבי, מציע לי כיבוד ומשקה ומכביר דיבורים על חיבתו לישראל. שפת הגוף היפנית, והמימיקה של הפנים בפרט, אינה מוכרת לי, כך שלא יכולתי להוציא משפט עליו, אך קיבלתי תחושה כי הוא ערמומי, חכם ואולי אף נוכל. סירבתי להצעתו לשתיה חריפה וכדי שלא יעלב בירכתי אותו ואת בני ביתו בברכה יפנית נמלצת שלמדתי בעבר אך מעולם לא נקרתה בידי ההזדמנות להשתמש בה. פניו אורו. הוא אמר כי הוא רואה זכות גדולה לעצמו להמליץ בפני על פתיחת חשבון בבנק ז'מבון – כן, ז'מבון, כפי שהצרפתים קוראים לסוג של חזיר מעושן, שסמוך למלון שלי. הנהנתי בראשי. הו הבטיח כי הפשוש יהיה בידיו מחר, והפציר בי לסיים את העיסקה בהקדם מאחר שמרגע שהפשוש יופקע מחזקת בעליו החוקיים, אמר הו, מוטב לי לעזוב את יפן בהקדם.
חזרתי למלון מלווה בסויה, השמרטף הבלתי נלאה שלי, שעצר את הרכב לרגע מול חזיתו של בנק ז'מבון, רק כדי להוכיח לי כי המקום אכן שוכן במרחק מאה מטר מהבית האנגלי. הוא אף התעניין אם אין ברצוני לפתוח חשבון באותו רגע, אך עניתי כי אני עייף במקצת ומעדיף לנוח, ושאת החשבון אפתח בשעות הערב המאוחרות.
נכנסתי לחדרי וניסיתי לחשוב. ההתעקשות על בנק ז'מבון נראתה לי חשודה ועלה בדעתי כי כי עלול להיות בבנק פקיד המקורב למיסטר הו, שברגע בו אעביר את הכסף ליפן ידאג להעלימו כליל. פקיד זר לחלוטין לא היה מעז לבצע זאת מחשש לתלונה במשטרה, אך יש לזכור כי הייתי במצב שלא אפשר לי אפילו להתקרב לשוטר יפני. ניגשתי לדלפק הקבלה במלון וביקשתי המלצה על בנק, ובטרם גוועו המילים על שפתי ידעתי כי זו הייתה טעות.
כצפוי, פקיד הקבלה הילל ושיבח את ז'מבון ואף הציע למנות נער שיובילני לשם מיד. סירבתי בנימוס. ברור, חשבתי לעצמי, כי הוא ימליץ על ז'מבון; הרי ככלות הכל הו היה זה ששיכן אותי בבית ה אנגלי כך שלא מן הנמנע שהפקיד הוא איש שלומו. חיכיתי לערב המוקדם ויצאתי לסיור רחובות, תר בעיני אחרי בנק אחר. מצאתי שניים, סגורים למרבה צערי, ולבסוף עלה במוחי רעיון: אפתח חשבון בשני בנקים, ז'מבון ובנק נוסף, ובכך אוכיח להו כי אני נותן בו אמון, אך את הכסף מישראל אעביר אל הבנק השני שעליו הו לא ידע. כך אסכל מזימה אפשרית ל"יירט" את כספי ע"י פקיד מושחת היודע שאני מנוע מלהתלונן במשטרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
