פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3669 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים שנת האסונות שלי - אפילוג - חלק 2 - הפרק האחרון! בלו-בלו
בימים שאחרי הייתי כמו מסוממת. לא הצלחתי להרגיש, לא לחשוב. לרותם אמרתי שאבא בנסיעת עבודה. זה היה תירוץ גרוע, הרי ידעתי שזה תירוץ זמני בלבד ובסופו של דבר אצטרך להתמודד עם האמת. רק שלא הייתי מסוגלת להתמודד איתה ודחיתי. לפחות לנויה לא היה צריך להסביר דבר.
זכרון אותם ימים מעורפל בראשי. תחילה ארז עבר לגור אצל אמא שלו. הוא התקשר כל יום ואמר כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא מתגעגע אלי ואל הבנות. שהוא לא יכול לחיות בלעדי. הוא סיפר לי שאמא שלו מצטערת שנפרדנו. זה באמת הפתיע אותי. דיברי האהבה שלו נעמו לי, אך עדיין לא שיכנעו אותי שכדאי שנחזור. אחרי שבועיים לא היה מנוס מלהתמודד עם האמת. רותם התגעגעה ושאלה עליו כל הזמן. ארז אמר שהוא כבר לא יכול לחיות עם אמא שלו ושאני מוכרחה להחליט. אמרתי שאני עדיין רוצה לבד. הוא שכר דירה בקירבתנו. אמר שחשוב לו להשאר בקשר יומיומי עם הבנות, שהוא לא רוצה שנהפוך לאויבים. אמר שאם ארצה להתגרש באופן רישמי הוא לא יערים מכשולים. שאם לא ארצה גם זה בסדר. שבכל מקרה הוא לא מתכוון לריב איתי. שהוא לוקח על עצמו את האשמה למצבנו. הוא שוב ביקש סליחה. עדיין רציתי לבד. הוא ביקש לחסוך מהבנות את הכעס שלי עליו. אמר שלא היה רוצה שהן תתחלנה לשנוא אותו עקב הפרידה. הבטחתי שלעולם לא אעשה את זה, שהוא אבא טוב. נהדר. הוא בכה. אמר שתמיד אהב אותי, גם בזמנים הרעים. הוא התעקש להוציא את שמו מחשבון הבנק שלנו, מבלי שביקשתי. לקח לעצמו סכום קטן להוצאות מחיה, ואת היתר השאיר עבורנו. כל כך ארזי.
רק אחר כך, כשראה שאני מסתדרת וטוב לי, הגיע הכעס שלו. לא רציונלי אבל בהחלט צפוי. הוא הפסיק לבקש שאחזור אליו והפסיק לדבר איתי שלא בנוגע לבנות. יחסינו הפכו קורקטיים וקרירים אך נטולי מריבות.
לרותם אמרתי שאנחנו לא מסתדרים ונגור בנפרד תקופת מה, ושאני לא יודעת מה יהיה אחר כך. היא בכתה ושאלה למה אבל ראיתי שהיא כבר ידעה ממילא. רותם שלי ראתה הכל. זה היה חסר טעם לשקר לה. היא קיבלה את האמת ללא טראומה מיוחדת, אולי בגלל הבטחון והפשטות בהן הצגתי לה את הדברים, ואולי אני לא הייתי מסוגלת לראות שזה אחרת.
בערבים שהן אצלי אנחנו מצטנפות יחדיו ומשתטות. אני תופסת את שתיהן ורצה איתן בבית תוך כדי שירה מגוחכת. לנויה אני נאלצת להמציא מילים חדשות כי רותם שומרת בקנאות על השירים שלה. רותם כבר כבדה לי עכשיו אבל היא כל כך אוהבת את השטויות הללו אז אני לא יכולה לסרב. אני נושפת לנויה בבטן "פו" גדול, והיא צוחקת צחוק תינוקי ועליז. אנחנו משחקות ב"קוקו". כל אחת בתורה מכסה את הפנים ושואלת "איפה נויה?" ונויה פותחת את הידיים המכסות אומרת "קוקו" וצוחקת. אחר כך היא מכסה את ראשה בחולצה ומורידה ושוב אומרת "קוקו". אני יכולה להמשיך שעות עם השטויות הכיפיות הללו. ארז תמיד היה אומר שאני מטמטמת את רותם ככה. כמה נקיפות מצפון מיותרות היו לי. אבל עכשיו הוא לא פה כדי לומר את זה ואין מבקר מן הצד. אני יכולה לצחוק ולשמוח. יש לי שתי בנות מדהימות. יש לי עבודה שאני אוהבת. אני יכולה להרגיש גם אושר, לא רק כאב. בימים שהן אצלי אני רק שלהן, ובימים שהן אצלו יש לי פנאי לעצמי, מה שלא היה מאז שרותם נולדה. חזרתי, ורותם מאושרת לראות אותי כך. היא כל כך שמחה עד שאני יכולה לשכנע את עצמי שהיא התרגלה לפרדה הזו ושהיא לא סובלת.
נויה מתפתחת במהירות מדהימה ותופסת את מקומה בבית. אולי זה קשור לשמחה שבבית ואולי ממילא היתה מתפתחת ככה. בגיל שנה וחודש יש לה כבר אוצר מילים לא מבוטל והיא מחקה כל מה שאומרים לה ברצינות תהומית. "גל" היא אומרת ומניפה את רגלה, "דיים, אוש, פפה, אף, אוזן." כשהיא לוקחת משהו שאסור רותם אומרת לה "נו נו נו" עם האצבע, ונויה חוזרת במדויק אחריה, יחד עם תנועת האצבע, לקול צחוקנו. היא נותנת נשיקה באויר כשמבקשים, אומרת "ביי ביי" ומנופפת בידה, ומוחאת כפיים כשאומרים "כל הכבוד". כשהיא רוצה לאכול היא מדדה בהליכתה הטריה והברווזית למטבח ודורשת "אאם!". היא מתבוננת באקווריום הריק לאחר שמת הדג האחרון, דופקת על הדופן ואומרת "גג גג" והוא לא בא. היא מסתכלת עלי באכזבה. אני כל כך מקווה שלא אאכזב אותה עוד ויודעת שזה לא אפשרי.
באחד הערבים רותם אומרת לי
"אמא, איזה קטע! נויה על המדרגות!"
אני רצה ורואה אותה באמצע גרם המדרגות. אלו מדרגות ספירליות עם רווחים ענקיים. אם היא היתה נופלת זו היתה פגיעת ראש קשה. עד אותו יום היא לא הצליחה לטפס שום מדרגה וגם לא ניסתה. זה לא עניין אותה. ופתאום. בבת אחת.
ההתפתחות הזו גורמת לרותם לקנא בנויה. "נויה קיבלה שתי מתנות ואני רק אחת." "לי אין בובה כזו." "שלה עם פקק ורוד ושלי לבן." אני לא מוכנה להיכנס לכל ההשוואות שלה.
"אף אחת מכן לא מקופחת. אתן לא התאומות מ'ההיא על האי'" אני חותמת את הטרוניות שלה, מסרבת לעבור נקודה נקודה ולהסביר באופן לוגי למה היא לא מקופחת. הרי היא יודעת שהיא לא מקופחת. זו האמת והיא מרגישה אותה. אין לי שום נקיפות מצפון בעניין כי אין על מה. אני מדלגת מעל מוקשים ומלמדת גם אותה.
הורי מודיעים לי שרותם מקנאה בנויה. מאז הפרידה הם כועסים עלי ומרחמים על הבנות, אחרי שהודתי כי אני יזמתי את הפרידה. כמובן שאת הסיבות לה סרבתי להסגיר.
"אז מה? אז היא מקנאה. זה בסדר, זה טבעי," אני אומרת להם. "היא גם אוהבת אותה ונהדרת איתה וסבלנית לכל משיכות השיער של נויה." מה הם מבינים בגידול שתי בנות.
הם מוטרדים אם לקנות אותן מתנות לשתיהן.
"זה מגוחך," אני אומרת. "לכל אחת מהן מתאים משהו אחר. אז רותם תקנא רגע ויעבור לה."
אמא שלי מופתעת ממש. "לפחות את לוקחת את זה בקלות."
היא רואה שאני אחרת רק לא יודעת לבטא במילים. אבא שלי כהרגלו לא מבחין בכלום.
כשאני מקריאה לנויה רותם מתערבת ואומרת שהיא תספר לה.
"עכשיו אני קוראת לנויה. אשמח שתספרי לה אחר כך."
"אבל אני יכולה להקריא לה, את לא צריכה," היא מתעקשת.
"אבל אני רוצה. כיף לי לקרוא גם לנויה. זה מה שעשיתי איתך ותראי כמה זה הצליח. אז אני לא מתכוונת לשנות כלום."
"זה בכלל לא יצא טוב," היא ממשיכה להתעקש.
"דווקא כן - הנה יש לי הוכחה."
"מה ההוכחה שלך?"
"את! תראי כמה טוב יצאת!"
"זאת לא הוכחה זו דוגמא!- אם ככה היית מוכיחה בעבודה היו מפטרים אותך מייד!"
המילים נעתקות מפי. "את כל כך חכמה," אני מתפעלת, אפילו שזה לא חינוכי בסיטואציה הזו.
רותם צוחקת מוחמאת ומפסיקה להתערב.
אחר כך, כשהן מתנדנדות בתוך גיגית כביסה שרותם הפכה לנדנדה מאולתרת, אני מצלמת אותן ומרגישה את האושר מציף אותי. אנחנו משפחה. למרות הכל.
ככל שעובר הזמן אני משתחררת. מבינה שהנוקשות של ארז לא טובה לנוקשות הטבעית שלי. ארז לעומת זאת לא כל כך אוהב את זה שאני מנסה להיות קלילה יותר. אני חושדת שהוא עדיין לא אוהב לראות שאני יכולה לבד, שאני מסתדרת. ערב אחד הוא אפילו מבקש שאתקשר אליו כשאני מזריקה כי לדעתו טעיתי בפעמיים האחרונות. הוא מושך את השיחה לדיון ארוך על המינונים הנדרשים. אחרי יותר מרבע שעה של שיחה מיותרת אני קולטת שזה בזבוז זמן נוראי ואומרת לו שאחד מאיתנו צריך להחליט, שאין לי בעיה להחליט לבד אבל לא להתווכח. אין לי אפילו נקיפות מצפון. אני אומרת לו שאני עושה מה שאני יכולה, ושאני רוצה לאפשר לרותם חיים נורמליים ככל האפשר. שאני חושבת שאני עושה יותר ממה שהורים אחרים במצבי היו עושים. אני פשוט מסרבת לדון בטעויות שלי, מפסיקה את הויכוח ומנתקת.
ביום אחר, כשהבנות אצלו, ארז מתקשר בשעה שהן אמורות לישון.
"אל תדאגי," הוא אומר עוד לפני שאני מספיקה לשאול מה קרה. "אני מתקשר כי לרותם יש 263 ואני מתלבט אם להזריק לה."
"עזוב. חכה עוד שעה ואז תמדוד שוב," אני עונה מבלי לכעוס על ששוב הוא מערב אותי, כאילו אנחנו עדיין ביחד.
בחצות הוא מטלפן שוב. "יש לה 273" הוא מודיע ללא הקדמות, "מה את חושבת? להזריק?"
אני עוד לא מספיקה לענות ושומעת את רותם ברקע "אני צמאה." ליבי נצבט. אני מתגעגעת, עדיין לא מורגלת בכך שהן לא תמיד איתי.
"טוב, כבר ברור שצריך למדוד לה שוב," הוא אומר.
"לא רוצה!" אני שומעת אותה ברקע. "תעזוב אותי. אני רוצה לשתות לבד במטבח" היא צועקת.
אני מתכווצת במקומי. היא בהתקפת זעם שדווקא אופיינית בדיוק להיפר. הוא צודק, מוכרחים לבצע עוד מדידה.
"זה לא נתון לויכוח" אני שומעת אותו כועס, "אני מודד לך עכשיו!"
"ארז, אל תתעקש איתה, בבקשה" אני מתחננת, "חכה עד שהיא תרדם ואז תמדוד. זה בטח יקח עשרים דקות, לא יותר. לא סביר שההיפר כזה גבוה וחמצת זה לא, אז עשרים דקות להיפר זה לא נורא. היא מטושטשת עכשיו ומטופש להתווכח איתה ולדרוש התנהגות בוגרת מבת חמש באמצע הלילה."
להפתעתי הוא מסכים. אחרי כחצי שעה הוא מתקשר שוב.
"עדיין 273. את חושבת שצריך לעשות עם זה משהו?"
"עזוב. זה לא מספיק גבוה לזריקת תיקון. אם תזריק לה עכשיו לא תוכל ללכת לישון. גם אתה צריך לנוח."
"את בטוחה?"
"כן." הוא לחוץ יותר ממני. מצחיק השינוי הזה.
באחד הבקרים כשהוא בא לקחת את הבנות לגנים אני מאחרת. תוך כדי התארגנות מהירה אני מכניסה בטעות לתיק של נויה דייסה במקום קופסת סימילאק. כשארז מגיע לגן הוא מגלה שאין סימילאק בתיק. הוא מתקשר אלי לחוץ.
"מה קרה?" אני שואלת מבוהלת. בכל זאת אני.
"אין לנויה סימילאק. הכנסת לה עוד דייסה. צריך להביא לה סימילאק דחוף. היא תהיה רעבה. כל הילדים אוכלים עכשיו בקבוק ולה לא יהיה."
"אל תלחץ. לא ישאירו אותה רעבה. מקסימום יקחו מילד אחר היום ומחר יחזירו לו."
"אני לא יכול ככה. היא צריכה לאכול."
"נו, המטפלות לא ישאירו אותה לבכות רעבה. היא תחריש אותן."
"זה לא מצחיק."
"זה כן. זה רק סימילאק, לא אינסולין."
הוא סוגר את הטלפון ונוסע מאמצע העבודה להביא את הסימילאק. כשאני באה עם קופסא אחרי הצהריים הגננת מתבוננת בי בהפתעה.
"בעלך כבר הביא."
אני לא מתקנת אותה. בעצם אין מה לתקן, הרי אנחנו לא גרושים באופן פורמלי, רק פרודים.
"מתי?" אני שואלת בהפתעה.
"באחת עשרה. הוא לא אמר לך? באמת התפלאתי מה זה היה כל כך דחוף לו באמצע היום."
אני הקלילה מבין שנינו. אחרית הימים.
בחופשת פורים הן מבלות עם ארז את היום. אחרי הצהריים הוא מחזיר אותן אלי ונשאר קצת. רותם במצב רוח קרבי. היא רוצה להיפגש עם חברה ומסרבת לתקשר איתי. אני מנסה להתקשר לכמה חברות אך לשוא. כולן עסוקות. אחת האמהות מזמינה אותנו להצטרף אליהן לקרנבל פורים במתנ"ס השכונתי. להפתעתי רותם מסרבת. "אני רוצה חברה שתשחק איתי וזהו!" היא פוסקת.
"אי אפשר. או שנשאר בבית או שנלך לקרנבל."
"אז בבית. לא רוצה קרנבל. זה משעמם!"
אני לא משדלת אותה. כשארז נפרד ממנה ומתכוון ללכת היא משנה את דעתה.
"כן רוצה ללכת לקרנבל עם מאיה."
"אולי כבר לא יהיו כרטיסים," אני אומרת, "אבל לא נורא, ננסה. מקסימום סתם עשינו טיול."
"זו טעות ללכת," ארז מתערב במפתיע, "את מרשה לה לטפס עלייך. היא אמרה קודם שהיא לא רוצה אז לא. אי אפשר להתחרט כל רגע. וחוץ מזה יהיה צפוף ובטח לא תשיגו כרטיסים ברגע האחרון ואתן סתם הולכות. אני גם לא יכול להסיע אתכן, מאוחר לי. זה יהיה לך קשה מדי. אחר כך את מתלוננת שאת עייפה."
אני מתבוננת בו מופתעת. הוא ממש מנסה לייאש אותנו. אני מנסה לחשוב מתי לאחרונה בכלל התלוננתי באוזניו ולא מצליחה להיזכר.
אנחנו הולכות. יוצאות ברגע האחרון ושלא כהרגלי אני לא לחוצה מזה. זו חצי שעת הליכה, כמעט ריצה... רותם מתחפשת במהירות ואפילו לא מתאפרת כי מאוחר מדי. שלגיה היפה ואני רצות בדרך עם העגלה של נויה. כשאנחנו מגיעות דווקא יש כרטיסים אלא שאסור להיכנס עם עגלות. אני מתבקשת להשאיר את העגלה בחוץ. אני תוהה מה לעשות, האם להשאיר את העגלה או לחזור כלעומת שבאנו ולאכזב את רותם. בתושיה לא אופיינית אני מתקשרת לאמא של מאיה שגרה ממול ומבקשת להשאיר אצלה את העגלה. אני אפילו לא מספיקה להתבייש.
"אנחנו כבר יוצאות" היא אומרת לי.
"אנחנו כבר אצלך" אני פשוט מודיעה לה, "זה יקח דקה."
אנחנו רצות לבית של מאיה, משאירות את העגלה וחוזרות. אני עם שני תיקים ונויה על הידיים. כצפוי האולם צפוף ורועש. מאות אנשים. הבאסים דופקים לי בראש. רותם ונויה שמחות. אני סופרת את הדקות. אני מנסה לחשב מתי צריך למדוד סוכר לרותם ומה להאכיל אותה. במהלך האירוע המנחה מזמין ילדים לבמה עם ההורים שלהם. אני יושבת, אפטית מרוב רעש. כשהמנחה אומר "שלגיה, בואי לכאן, איפה אמא שלך?" אני משוכנעת שמדובר בשלגיה אחרת. אלא שהכוונה בהחלט לשלגיה שלי. מה הסיכוי שזה יקרה? בלית ברירה אני עולה איתה לבמה. אני צריכה לדבר במיקרופון ולהשתתף בתחרות ניפוח בלונים, מול הקהל כולו. אני עושה את כל זה מבלי להניד עפעף. בשבילה. אנחנו מפסידות. יש גבול למה שאני יכולה לעשות עם תיקים על הגב ונויה על הידיים. אני מלכסנת מבט לרותם, חוששת שתגיד שאבא היה מנצח, וחבל שהוא לא כאן. אבל רותם פשוט שמחה. "לא נורא אמא שהפסדנו," היא אומרת לי, "העיקר שנהנינו." אני מחבקת אותה ולא מאמינה שעשיתי את כל זה. אני שוכחת את הרעש ואת גופי הכואב מהמאמץ. אני שמחה. פשוט שמחה. החיים יפים.
בערב, לאחר שהן נרדמות, אני מתמוטטת בעייפות מול הטלוויזיה, צופה בפרק של "האוס". החלטתי שלא נורא אם אראה טלוויזיה לפעמים. אני מנמנמת ומתעוררת לתוך הדיאלוג הבא:
"לאישתך יש קרוב לודאי מחלת שינה אפריקאית. זו מחלה שעוברת רק מקיום יחסי מין. זה אומר שאתה או אישתך ניהלתם רומן מחוץ לנישואין."
"אני לא בגדתי באישתי."
אני נרעדת.
"אתה בטוח?"
"בודאי שאני בטוח. אני אוהב אותה. בחיים לא הייתי עושה לה דבר כזה."
הדמעות זולגות מעיני.
"יש לך מחלת שינה אפריקאית. אם לא תקבלי טיפול תמותי בקרוב. אני מוכרח לדעת אם בגדת בבעלך."
"לא בגדתי בו. אני אוהבת אותו."
"את בטוחה? חייך תלויים בזה!"
"נראה לך שהייתי שוכחת אילו הייתי בוגדת בבעלי?"
האישה מאבדת הכרה. האוס תופס את בעלה לשיחה נוספת.
"אם לא תודה בבגידה היא תמות. אתה רוצה להרוג את אישתך?!"
"לא בגדתי בה. אמרתי לך, אני אוהב אותה. לא עושים דבר כזה למי שאוהבים."
אני ממררת בבכי. מזמן שלא בכיתי בגלל הבגידה ההיא.
"אני מאמין לך. אבל זה אומר שהיא בגדה בך."
"היא לא בגדה בי. אין סיכוי שאישתי עשתה לי דבר כזה."
"אתה בטוח? אתה מוכן להמר בחייה שאף פעם, בשום אופן, היא לא נכנעה לפיתוי? אם אתה בטוח לחלוטין שלא היתה אף לא פעם אחת כזו אני לא אתן לה פנטמידין. אבל אם יש לך אפילו ספק קל שהיתה אפילו פעם אחת כדאי שאתן לה את העירוי."
הבעל שותק ומהנהן בראשו. הוא מתבונן באישתו מחוסרת ההכרה. היא מקבלת את התרופה לוריד. "אני מעדיף שהיא לא תתעורר ואז אדע שהיא היתה נאמנה לי. אם היא תבריא הרי שלא נוכל להישאר ביחד. בכל מקרה לא נהיה ביחד."
אני כוססת ציפרניים. גם אני מקווה שהתרופה לא תעזור והנאמנות תנצח. אני אף פעם לא כוססת ציפרניים. האישה מתאוששת. בעלה עוזב אותה. היא העדיפה לשקר ולמות כדי לא להודות. אפילו ארז לא הרחיק לכת עד כדי כך. והנה גם אנחנו נפרדנו. חשבתי שאוכל להכיל את כאב הבגידה וטעיתי. נפרדנו למרות שאהבנו. נפרדנו כשהבנתי שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. שאני לא פוחדת לאבד אותו, ממילא כבר איבדתי את העיקר. שמה שיש ביננו יכול להיות נחמד וטוב, במובנים מסויימים אולי אפילו טוב מקודם, אבל האהבה ההיא לא תחזור. האדם שהייתי לא יהיה עוד, לטוב ולרע. פעם הייתי מוכנה להמר גם בחייו וגם בחיי שאין סיכוי שהוא בגד. אפילו בחיי הבנות. זה היה הדבר הכי ודאי שיכולתי לחשוב עליו. בעולם היו הגיון וסדר פנימי. זה משהו שלא יחזור. בשום מערכת יחסים שאולי תהיה לי. אבדן האמונה התמימה הוא בלתי הפיך ולכן כואב כל כך. האוס היה ציני ואמר שאין זוגות נאמנים. והנה, גם אני חושבת ככה. עצוב. אני מבינה עד כמה אני מתגעגעת לתמימות ולביטחון. היה נעים להיות מוגנת ולהאמין במשהו בלב שלם. התחום היחיד בו לא ראיתי את הריק. אז נכון, השתחררתי קצת והחרדות נעלמו, אבל הייתי מוכנה לותר על כל זה כדי שיהיה לי את הבטחון ההוא.
צלצול הטלפון מחריד אותי מהרהורי. אני מזנקת על השפופרת, פוחדת שנויה תתעורר. זה ארז.
"הי, מה שלומך?"
אני מופתעת, מניחה שהוא פשוט התבלבל בשעה. "הן ישנות כבר" אני מודיעה לקונית, מנסה להסוות את הבכי. אני לא מורגלת בכך שאנחנו מדברים שלא בקשר לבנות.
"אני יודע. התקשרתי כדי לדבר איתך. רציתי לדעת איך את מרגישה, אני מתאר לעצמי שהיה לך קשה איתן היום. את הרי שונאת אירועים כאלה."
אני ממש מופתעת. מזמן שלא התעניין בשלומי.
"אני בסדר. עייפה אבל בסדר. הן נהנו מאוד. תודה." אני נימוסית כאילו מדובר בידיד מרוחק ולא באבא של בנותי.
"את בטוחה? את נשמעת כאילו שבכית."
אין מה לעשות, הוא מכיר אותי טוב יותר מכל אדם בעולם.
"אני בסדר." אני מוכרחה את ההפרדה הזו.
שתיקה.
"רציתי להזמין אותך לצאת איתי" קולו מפר את השקט.
"לצאת? ממש כמו בדייט?"
"בלי כמו" הוא צוחק, "ממש דייט. מה את אומרת?"
"אתה בטוח?" אני מנסה להרוויח זמן, אין לי מושג מה לענות לו. הרי אילו לא היה בטוח לא היה שואל.
"מה את אומרת?"
אני לא יודעת מה לומר. אנחנו פרודים. לקח לי המון זמן למצוא את השקט השביר שלי, לבנות להתרגל. לא כדאי לטלטל אותן שוב. מה אומר להן? מה אומר לעצמי?
"כן, אשמח לצאת איתך," עונה מישהי, "רק שכדאי שתשלח לי קודם תמונה כדי שאוכל להכיר אותך."
"יש לך העדפה איזה חלק לצלם?" החיוך שלו מגיע עד אלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים נראה לי שאחרי כל התפרקות רצינית dushka
ישנה בניה ארוכה מחדש.
אף פעם אי אפשר לבנות את מה שהיה
אפשר לבנות שונה.
שונה זה לא בהכרח רע.
(טוב, נו, לפעמים זה רע:))
תארת את כל שלבי ההתפרקות והבניה באופן כל כך כן ומפורט, כמו טיפול..
ותודה על סוף עם תקווה:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים בבקשה :-) ואת כל כך צודקת - בלו-בלו
האמת שהיה בהתחלה סוף עגום, אבל אז הראתי את הכתוב לחברה שהיא סופרת והיא אמרה לי שחייבים סוף עם איזושהי תקווה. התווכחתי איתה שהיא טועה, אבל אז ראיתי את התגובות כאן והשתכנעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים אפילוג מרהיב ואופטימי. עד שחשבתי.... אנקה
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים יופי אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים תודה בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים או, סוף כל סוף !! מבקרת :)
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים תודה :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים כל הכבוד! אני מרים כוסית וירטואלית לסיום :-) ניר
בלו-בלו עשתה SAVE לקובץ המעודכן וגזרה ממנו את הקטע האחרון.
היא הוסיפה הודעה חדשה בסימניה ועשתה PASTE לתוכו.
עוד ריצה זריזה על הטקסט, רק לוודא שאין טעויות וקדימה לשלוח.
זהו.
עכשיו אפשר קצת לנוח.
מחר היא תקרא את התגובות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים חן חן :-) בלו-בלו
טוב, זה לא היה בדיוק ככה...
בהתחלה - עבודה עם המון פגישות. אח"כ כשלקחתי את הקטנה מהגן הגננת אמרה שהיא שתתה הרבה.
לי מייד עבר בראש - עוד סכרת. אז הסתובבתי כל אחר הצהריים והערב שוקלת אם זה כן או לא וחרדה.
ורק חיכיתי לבוקר - למדוד לה סוכר בצום. אז זהו. עוד לפני ה"בוקי" של הבוקר מדדתי.
בינתיים הכל בסדר. אפשר להיכנס לסימניה ולהגיב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים וואו, יפהפה! קטניפ
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים המון תודות! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים סוף נפלא! אֵרִיַה
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים תודה רבה! בלו-בלו
-
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים סוף טוב הכל טוב! כיפה אדומה
שמחתי איתך, בכיתי איתך, צחקתי עד כלות, התרגשתי מבנותייך, התעצבתי איתך ממש ממש ביחד....
אלופת הסיפורים שלי את!!
שיהיו חייך תמיד מלאים שמחה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים תודה רבה על כל התגובות המעודדות!! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
