פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3298 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - המשך... בלו-בלו
אני ועידן בהילטון אילת, בכנס. זו הפעם הראשונה שלי בלי שתי הבנות ועם סוכרת. אני לחוצה, תוהה איך ארז יסתדר. מהכנס עצמו אני דווקא לא לחוצה כלל שכן אני לא מרצה הפעם. עידן הוא זה שמרצה. אני מנסה להרגע ולהתרכז בהרצאות ולא לחלום בהקיץ כהרגלי.
"אולי נבריז קצת ונלך לבריכה? אנחנו היחידים שבאים לכל ההרצאות. אף אחד לא בא לאילת כדי לשבת כל היום באולם סגור."
אני לא מעירה לעידן שהוא לא אמור לומר לי דברים כאלה. הוא אמור להראות רציני ונלהב.
"אני מעדיפה ללכת להרצאות אם אני כבר כאן."
"חבל. אבל בערב את חייבת לבוא איתי לבר שאני בוחר."
אני מסכימה ולא אומרת דבר על כך שהוא מתנהג כאילו אני ילדה שהוא אחראי עליה.
בערב אני עומדת במילתי. שנים שלא יצאתי בערב. אלו שעות בהן הבנות ישנות ואני רגילה לעבוד. גם לפני שנולדו אני וארז העדפנו להיות זה עם זו בבית. וממילא אני עייפה ואין לי כל חשק לצאת אבל הבטחתי. אני מתקלחת, וכשאני מתנגבת אני מביטה בראי הגדול ורואה שוב כמה הזדקנתי בשנה האחרונה. זה כל כך מגוחך שאני יוצאת עם עידן. אני נראית כמו אמא שלו.
אני מתנתקת מהראי ומתלבשת בזריזות. אין לי הרבה התלבטות מה ללבוש כי לא הבאתי איתי הרבה בגדים. בכל זאת אני מרשה לעצמי מחשוף עמוק יותר מהרגיל ואני גם מתאפרת – רק מעט מסקרה וליפסטיק. רותם היתה אומרת שזה לא מספיק ובכלל לא רואים. אבל רותם לא כאן וגם האיפור המועט הזה משפר את הרגשתי. בגדי נקיים ולא מוכתמים בפליטות וברוק. אף אחד לא רוצה ממני כלום. זה מספיק.
כשעידן מגיע לאסוף אותי מצב רוחי אפילו מרומם.
"אמרתי לך שטוב לך לצאת," הוא מרשה לעצמו לומר, "את כבר נראית יותר טוב."
קיוויתי שיאמר שאני יפה אבל את זה הוא לא אומר.
עידן לוקח אותי לאיזשהו פאב. אין לי מושג איך נקרא המקום וזה גם לא ממש מעניין אותי, ממילא כל המקומות הללו הם אותו הדבר. הדבר היחיד שהתעקשתי עליו הוא שלא יהיו מעשנים.
אנחנו יושבים ליד הבר. אני מביטה סביבי. כל הבחורות צעירות ולא לובשות כמעט כלום. מעולם לא הייתי כל כך זקנה ומגושמת. לא הייתי צריכה להסכים לבוא.
"מה קרה?" עידן שואל.
"כלום," אני משקרת. "סתם, אני מרגישה מוזר כאן," אני מוסיפה.
"תשתי משהו. לא מיץ תפוזים."
הוא מסמן לברמן. הברמן מציע לי כל מני קוקטילים מעוטי אלכוהול. כאלו שמתאימים לחזות פני ה"ילדה טובה" שלי. אין לי שום כוונה לשתות מיץ. אני מזמינה מנה ענקית של שנפס תפוחים נקי, 40% אלכוהול, ללא שום התחכמות. עידן מביט בי בהשתאות. הוא אינו מכיר את חיבתי לאלכוהול. "זה המון," הוא מזהיר אותי.
"זה בסדר," אני עונה בחיוך ומרוקנת את הכוס בבת אחת. עידן המום. הברמן מתבונן בי בהערכה. האלכוהול מתפשט בגופי ואני מרגישה טוב יותר.
"הזהרתי אותך לא להוציא אותי."
"לא ידעתי שאת יכולה לשתות ככה. את לא נראית כזו."
"אני הרבה דברים שאני לא נראית," אני אומרת משפט מיותר ומתחרטת מייד. ידי מתופפת בעצבנות על השולחן. מה לעזאזל אני עושה.
עידן מניח את ידו על ידי ואני לא זזה.
"יש לך ידיים קטנות כל כך."
אני לא יודעת מה לענות. אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. ועוד יותר אין לי מושג מה אני רוצה ממנו. זו טריטוריה שכל כך הרבה שנים לא הייתי בה עד שהיא זרה לי לחלוטין. אנחנו משתתקים. השתיקה מביכה אותי ואני ממהרת לשבור אותה.
"אני כולי קטנה," אני אומרת, "אז ברור שגם הידיים."
"דווקא לא כולך," הוא אומר והמבט שלו מכוון למחשוף שלי. אני מסמיקה ולא מעזה להביט בעיניו, מרגישה את מבטו.
"את מקסימה," הוא אומר, "ואת כל כך יפה שאת מסמיקה ככה כמו בת שש-עשרה."
הלב שלי דופק כפי שלא פעם שנים. ידו השניה מלטפת את כף ידי שעדיין נתונה בשלו. דפיקות הלב שלי מאיימות להחריש את אזני. אני חשה את פני בוערות.
החום מתפשט בכל גופי. זה כבר לא השנפס. אני חיה. שנים שלא הייתי כל כך בחיים. אני רוצה לחיות, ממש לחיות. ורגע אין סוכרת ואין שלי. רק חום גופי והליטוף הממכר הזה ביד, ומשם בירך. אני לא יכולה לזוז. אני לא רוצה, כל כך טוב לי ככה.
אין לי מושג כמה זמן אנחנו יושבים כך. אני ממשיכה לשתות. עידן כפי הנראה שותה גם הוא. בשלב כלשהו עידן מוציא אותי מהפאב ואנו צועדים לכיוון המלון. נדמה לי שהוא אוחז בידי, ספק מלטף ספק מיצב אותי שלא אפול. בכניסה ללובי אני מקיאה. הגזמתי בשתיה, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן. אי הנעימות שאני חשה עצומה. אני מתפכחת בבת אחת. אנחנו עולים יחד במעלית, ואני נדבקת לקיר, עיני כבושות ברצפה. כשהמעלית עוצרת בקומה שלנו אני פונה לחדרי, ומגלה שעידן מאחורי. אני פותחת את דלת החדר ומאחלת לו לילה טוב. הוא לא נרמז.
"את בסדר?"
"כן, עבר לי. הכל בסדר." אני לא מפרטת מה בדיוק עבר.
"את רוצה קפה? זה יעזור לך להתאושש מהאלכוהול."
"אין צורך. אני באמת בסדר גמור. רק עייפה ורוצה לישון."
"לילה טוב מתוקה," הוא אומר, ולפני שאני מספיקה לענות אני מרגישה את שפתיו על שלי ולשונו בתוך פי. אני ניתקת ממנו ואף דוחפת אותו.
"עידן, אני הקאתי ועוד לא הספקתי לצחצח שיניים. זה מגעיל." לא זה מה שהייתי אמורה לומר. הייתי צריכה להזכיר לו שאני אישה נשואה. הייתי צריכה להתנהג כמו אישה נשואה.
"לא אכפת לי. אני אוהב את הריח שלך כמו שהוא."
ארז מעולם לא נישק אותי סתם כך. תמיד אחרי צחצוח שיניים, שלי ושלו. קולגייט ומרידול נפגשים. אף פעם לא שנינו.
מישהו מוכן לנשק אותי כמו שאני. זה לא משהו שאני יכולה לסרב לו.
עידן ואני מתראים באוניברסיטה. אנחנו נזהרים לא להתקרב יותר מדי זה לזו באופן גלוי. רק חסר לי שמישהו יחשוד. בסמינרים אנחנו יושבים בקצוות מנוגדים של האולם. בכל פעם שהוא נכנס או יוצא מהמשרד שלי אני בודקת שהמסדרון ריק ואף אחד לא רואה. אני לא מבחינה שזה מגוחך בהתחשב בעובדה שהוא המתרגל שלי ויש לו את כל הסיבות הכשרות שבעולם להיכנס אלי. אני כל כך שקועה בעצמי, מתהלכת כמסוממת, מתעלמת מכל מה שלא קשור לעידן, עד שאני לא שמה לב שלא רק אני לחוצה שמא הקשר ביננו יתגלה אלא גם עידן. במצבי הקטטוני אני עיוורת לעיקר – עידן לא מזמין אותי אליו הביתה.
בבית אני פועלת כרובוט, מחשבותי נתונות לעידן, חיוך תמידי ומטופש שפוך על פני, והבית מתנהל על מי מנוחות. יש לי סיבה לקום בבוקר. יש לי למה לחכות, בשבילי. לא למען הבנות, לא בשביל ארז. יש מישהו שאוהב אותי כמו שאני, שלא משקר לי, שיודע ללטף בעדינות, שתמיד מוכן לשמוע את דברי ולא סבור שאני פטפטנית חסרת תקנה. לא ידעתי שסקס יכול להיות כל כך טוב. נדמה שאני אף פעם לא שבעה. אפילו הסוכרת של רותם נדמית לי נוראה פחות. אני מאושרת. ארז מאושר, לא מעלה בדעתו לחשוד, פשוט שמח שהתגברתי על הדיכאון ופני כבר לא מהוות תוכחה תמידית עבורו. מרחק מובן הולך ונבנה ביננו, וההפרדה הזו מפוגגת את המתיחות שהיתה. כשאני מרגישה תחושה עמומה של נקיפות מצפון אני מדכאת את רגשותי באחת. מגיע לו.
באותם רגעי בהירות בודדים בהם אני מסוגלת לחשוב אני חוששת. אני נבהלת מהמחשבה שכעת יש לי סוד אמיתי לשם שינוי, כזה שבשום אופן לא הייתי רוצה שארז יגלה, לא סתם פנטזיות. אני בהחלט מפחדת שאם הוא ידע הוא לא יסלח לי וירצה להיפרד. אפילו שזה לא הוגן, ממש לא בגידה מצידי, אפילו שלא הייתי מעלה בדעתי לבגוד בו לולא הבגידה שלו. אני מדמיינת אותו מביט בי במבטו הנוקב, חודר דרכי כאילו אין בי שום חומר, ואומר בטון הקשה שלו השמור למצבים בהם הוא ממש מאוכזב "אני לא יכול להמשיך ככה. אני לא מסוגל להאמין למילה אחת שלך. חשבתי שאנחנו במקום אחר עכשיו. חבל שהיית צריכה להרוס הכל." ואני ארגיש כאילו באמת הרסתי הכל בעצמי, וגם אם אבכה ואצטער ואסביר לו שהוא כבר שבר והרס ושמגיע גם לי לא אוכל לשנות דבר. אני רואה אותו מנער עצמו ממני, מילותי ניתזות ממנו לכל עבר, והולך. לעיתים אני חושבת שהוא בכל זאת ישאר, ורק יבכה וישבר ולא יוכל לתפקד. גם מזה אני חוששת.
אחרי כחודשיים, באחד מימי ראשון אחרי הקולוקוויום המחלקתי עידן מבקש ממני להיפגש בביתו. אני מופתעת, מהססת לרגע, אך מסכימה. לא ברור לי מה בדיוק סיבת השינוי, ואני גם לא מעזה לשאול. אני מצטערת שהוא לא הודיע לי מראש כדי שאספיק ללבוש משהו הולם יותר. זו דירת סטודנטים ישנה במרכז תל אביב, רצפתה עשויה טלאים טלאים של מרצפות מסוגים שונים, והריהוט היקר ביותר בה כולל את המחשב ומסך הפלזמה הענקי. כל כך הרבה שנים עברו מאז שהייתי בדירה כזו. לאקי שלו מקבלת את פני בקפיצות וליקוקים. עידן עומד מסוייג מהצד. אני מלטפת את לאקי, לא חשה בנוח לשבת.
"את רוצה קפה?" הוא שואל לבסוף.
"כן, תודה."
הוא פונה למטבח. "מצטער, נגמר לנו החלב. שחור זה בסדר?"
"כן בטח." מי זה "לנו"? המילה הזו דוקרת אותי למרות שלא אמור להיות אכפת לי בכלל. אני לא שואלת דבר על ה"לנו" הזה.
עידן מגיש לי קפה שחור דלוח, גרגריו גולשים מעבר לשולי הכוס. הוא מתישב על הספה. אני אוחזת בכוס. היא רותחת ואני מניחה אותה בבהלה על השולחן , מנגבת את ידי בשולי החולצה, כמו שאני אוסרת על רותם לעשות. כמו שאני עושה כשאני נבוכה.
אני מתישבת בכל זאת, בקצה השני של הספה. הטלפון מצלצל. הוא קם לענות. כשהוא מסיים את השיחה הוא מתישב על הספה שממול. מה קרה?
אני קמה לשירותים. כשאני חוזרת גם אני מתישבת על הספה השניה. עידן קם ומתישב על הספה הריקה. מזמן לא שיחקתי בכסאות מוסיקליים.
"רציתי לומר שאני מוכרח להיפרד ממך. אני מתנצל על מה שהיה," הוא אומר לבסוף.
אימה מטפסת במעלה גרוני. אני מתפרקת לאלפי רסיסים חדשים וישנים כאחד. מסתבר שמה שהדביק אותם נמס במילים רותחות. למה האמנתי שהוא אוהב אותי. למה חשבתי שאפשר לסמוך עליו.
"אין מה להתנצל. אני לא ילדה, אתה יודע," אני אוספת את עצמי לכאורה, מספיקה להעלב מההתנצלות הזאת. על מה יש לו כל כך להצטער.
"רק רציתי לומר לך שלא תכננתי שיגמר ככה.."
אני שותקת. אני לא חשה שום הקלה. ממתי הוא תכנן שיגמר.
"בשביל זה רצית שאני אבוא עד לכאן? דווקא עכשיו? לא יכולת לומר לי את זה באוניברסיטה?" אני מתריסה. זה מיותר. לא עליו אני צריכה לכעוס.
"אני מבקש שלא תספרי לאף אחד. אני ויהלי חזרנו. היא גרה פה עכשיו. אני לא רוצה שהיא תדע, אחרת היא תהיה עצבנית בכל פעם שאני אהיה באוניברסיטה."
"אתה חושב שזה רעיון טוב לנהל מערכת יחסים תחת איום?" זה לא בדיוק מה שהייתי אמורה להגיד. יהלי? לאף אחת בגילי לא קוראים יהלי.
"זה לא עניינך," הוא עונה בגסות לא אופיינית. ואולי זה כן מתאים לו? אני הרי לא ממש מכירה אותו.
"מה בדיוק יש לספר? לי בעצמי לא ברור מה היה לנו."
הוא מביט בי בכעס. מאיפה מגיע הכעס הזה? "אם תספרי גם אני יכול לספר, את יודעת."
"אתה יכול לספר מה שאתה רוצה. אין לי מה להפסיד. בעלי בגד בי. הוא ניהל רומן של שנה שלמה ועוד הכניס אותי להריון ככה. אז אם אתה רוצה לספר לו אני אשמח," אני יורה בו כדורי סרק, הכעס שלי מכסה על הבעתה. ארז תמיד אומר שמי שמעז להשתגע יותר מנצח.
כשהוא היה נחמד ועדין ומתחשב שתקתי, ודווקא עכשיו האמת נפלטת לי. אני לא מחכה לתשובה, לוקחת את התיק שלי וטורקת את הדלת אחרי, כמעט פוגעת באפה הרטוב של לאקי שבאה להיפרד ממני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים אהבתי את משחות השיניים שנפגשות אלון דה אלפרט
את הבלבול והחרדה ומכלול הרגשות האחרים שעברו בסיפור. ארז מבאס אותי נורא, ולא ברור לי איך את (המספרת, וואטאבר) מתבטלת כ"כ בפניו, בכל פרקי הסיפור. הוא בגד ושיקר בצורה עקבית וממושכת, מה שקצת מנשל אותו מזכויותיו להתאכזב ולא לסמוך עלייך. אני מנסה להעמיד את עצמי בנעליה של כל אחת מהדמויות, וזה קשה לי ומכאיב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה. בלו-בלו
אנחנו לא רציונאליים כמו שלעיתים היינו רוצים לחשוב, ודאי שלא באהבה. הגיונית אתה צודק - הוא עשה דברים איומים ואין לו זכות לכלום. אז איך אפשר להיות כל כך פאסיביים? ככה. סתם ככה. כי לוקח זמן לצבור את הכוחות עד לתגובה ראויה. (ובעצם מהי תגובה ראויה בכלל?)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 14 שנים הנה משהו שכתבתי פעם, שמזכיר לי אלון דה אלפרט
-
לפני 14 שנים קראתי ואהבתי מאוד. בלו-בלו
-
-
-
לפני 14 שנים אוי, זה כמעט מפחיד אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים מתח מתח מתח מתח מתח מתח! כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים המשך יבוא :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים הו הו הו !! הסיפור הולך ומשתבח :-) ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים חן חן :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים כן, לכל דבר צריך מיומנות... yaelhar (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אכן... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
