את לוקחת את הסכין בשלווה, רגועה כל כך שזה כואב. את כבר לא מרגישה את הכעס והעצב שהביאו אותך לקחת אותו, רק ריקנות שמתפשטת בתוכך כמו מגיפה ומשתלטת על מחשבותייך.
את מרגישה חלולה.
את מרימה את הלהב, שעוד מעט יבהיק מדמך, ומצטמררת בלי משים. פתאום הכל חוזר אלייך, כל הזיכרונות העוצמתיים הללו שגורמים לך להתחיל לרעוד ולהזיע. ואת פשוט יודעת שיהיה להם טוב יותר בלעדייך.
את מרימה את ידך אל מול פנייך ומביטה בה בסקרנות, כמו תוהה אם תצליח לעמוד במשימה שהציב לה מוחך. ואז את מביטה בה במבט מאשים, כי את יודעת שהיא עומדת לגזול ממך את חייך, ומשהו בך עדיין לא קיבל את המוצא הקיצוני הזה שהשלמת איתו כבר מזמן.
אבל עכשיו אין זמן. את יודעת את זה. הם עלולים לחזור בכל רגע, לגלות את תוכניתך, ואז הכל יהיה אבוד. כי הם לא ייתנו לך להוציא אותה לפועל.
את נאבקת להיאחז במחשבה ששום דבר לא יכול להיות נורא יותר ממה שכבר עברת, ונותנת לה להנחות את הסכין בידך.
עכשיו כבר אין דרך חזרה.
כשאת מביטה במראה, באותו הרגע בו הלהב נכנס לגופך בשקט מחריד, את לא מרגישה שום התנגדות. הסכין חולפת בתוכך כמבתקת קורי עכביש. את רואה כתם אדום, נוזלי וחם שמתפשט על החולצה הלבנה שבחרת במיוחד. ואת נופלת. וטוב לך.
כשהם חוזרים, הם לא מוצאים אותך, אלא את הגוף החלול בו שכנה נשמה אבודה ומיוסרת. עד עתה.
הסכין המוכתמת כבר לא נמצאת בידך הרפויה. על פנייך נסוך חיוך שגורם להם להזדעזע.
אבל את בחרת בזה.
ואת עוברת הלאה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
