פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6302 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - עוד פרק. כדאי להכין חבילת טישו... בלו-בלו
כשאני חוזרת הביתה אני בהלם. קיבלתי את התשובות שרציתי. רק שלא רציתי שזו תהיה האמת. רציתי שהיא תכחיש, רציתי שתאמר שאני פרנואידית ולא היו דברים מעולם. רציתי שכל זה לא יתקיים. אז רציתי.
ארז עדיין לא בבית. אמא שלו שם. לשם שינוי היא מדברת איתי.
"אני ממש מודאגת מקרן," היא אומרת.
אני שותקת. היא ממשיכה, לא מבחינה בשתיקתי. מה חדש.
"את יודעת הרי שיש לה מן גוש בחזה ולא יודעים מה זה. חושבים שזה מהניתוח."
אני יודעת. ברגע שקרן קיבלה את החלק המגיע לה בהסכם הגירושים היא הכניסה 250 סי.סי. בכל שד כהכנה לחייה החדשים כפנוייה. כפי הנראה זה היה מהלך כדאי. היא נשאה מחדש אחרי פחות משנה וחצי.
"אסור לה לטוס עד שלא יהיו בטוחים מה זה. ודווקא עכשיו היא החליטה לטוס למנהטן."
"מה היא מחפשת שם?" אני מנסה להיות נחמדה ככל האפשר ולהתעניין.
"היא טסה לקנות בגדים."
"בגדים? לא אמרת שהיא קנתה ערמות של בגדים רק לפני כמה ימים?"
"כן, אבל אלו היו רק בגדים לטיסה. היא הרי צריכה ללבוש משהו בטיסה."
אני נואשת מלמצוא הגיון. אין לי כוח. אני צריכה ניחומים. אני מבקשת מרותם חיבוק ונשיקה. אני זקוקה להם. רותם דווקא במצב רוח מרדני. היא מסרבת לכל מגע, ואף נרגנת. זה לא יוצא דופן, אבל הפעם אני כל כך זקוקה לה עד שאני פורצת בבכי.
"זה ממש לא טוב איך שאת מתנהגת," אמא שלו כרגיל לא מתאפקת ומוכרחה להתערב, "את צריכה להיות בשליטה. את לא יכולה להעלב מכל מה שהילדה אומרת. אסור שהיא תראה אותך ככה." לשם שינוי היא צודקת אבל אני לא יכולה לסבול את ההתערבות בענייני, ודאי שלא מצידה.
"זה לא בגללה," אני פולטת, "זה הבן שלך. הוא ניהל רומן של שנה שלמה אצלך בבית עם ילדה בת עשרים."
היא פוקחת עלי זוג עיניים משתאות אבל זה לא משאיר עלי שום רושם. אין סיכוי שהיא לא הרגישה מה נעשה אצלה בבית. היא שקרנית מצטיינת, ממש כמוהו. ובעצם מדוייק יותר לומר שהוא שקרן מצטיין ממש כמוה, אני חושבת לעצמי, לא מסוגלת אפילו בשעת משבר להניח לדיוק המתמטי שלי.
"עכשיו דיברתי עם הבחורה בטלפון. היא סיפרה לי הכל."
"ידעתי שהוא מנהל פגישות עסקיות," היא אומרת.
"פגישות עיסקיות. בטח. אז ככה קוראים לזה היום. ולמה בפגישות הללו זזו כל הכריות של הספה? ולמה הרצפה של המקלחת היתה רטובה?" אני חושבת אבל לפחות מצליחה לשתוק. מחשבותי נודדות. אני בעצם לא בטוחה שהוא התקלח אחר-כך. אני מקווה שכן. המחשבה שהוא בא אלי עם הריח שלה מחרידה אותי. עוד יותר מחרידה אותי המחשבה שלא הרחתי, אפילו לא בהריון. ופתאום אני נזכרת בדיאודורנט חדש שהוא התחיל להחזיק באוטו. הוא הצהיר עליו, אמר שנועד לשימוש חירום בימים ארוכים במיוחד. כל כך מתאים לו. ואני כלל לא חשדתי. מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת.
"אני יודעת שהוא אוהב אותך בטירוף," קולה מחזיר אותי למציאות, "איך את יודעת שזה בכלל נכון? היא בטח סתם התקשרה אליך לסכסך."
"אני התקשרתי אליה. הקשר שלהם כבר נגמר כבר לפני יותר מחצי שנה. ידעתי מקודם שזה נכון, יש לי את המקורות שלי."
"אז את מתעסקת במשהו כל כך ישן? מה זה חשוב בכלל. תזקפי את הראש ותמשיכי הלאה."
זה היה נסיון עידוד מצידה, בחיי. אם הוא בגד וזה כבר נגמר אז זה בסדר. אלילה. אני שותקת. פתאום אני נזכרת שרותם מן הסתם שומעת הכל, למרות שהיא בחדרה.
"אני מוכרחה ללכת," היא מזדקפת פתאום, חוטפת את התיק שלה והולכת. "הרגת אותי עכשיו," היא מוסיפה כשהיא כבר בפתח הדלת.
אני פתאום יודעת בודאות שהיא הולכת להתקשר אליו ולהזהיר אותו. איזו טפשה אני. למה אני לא חושבת על מה שאני עושה. העיקר שביקשתי משלי לא להגיד לו, ואז אני מגלה לאמא שלו. פשוט גאוני. הרי לא הייתי בטוחה בכלל שאספר לו על השיחה הזו, ועכשיו אין לי כל ברירה, הוא ממילא ידע.
אני מנסה להתקשר אליה ולהתחנן שלא תספר לו. ממתינה. אני מנסה אליו. גם ממתינה. אבוד לי.
כשהוא מגיע הביתה אני בוחנת את פניו בתשומת לב מדוקדקת ולא מצליחה להחליט. הוא מתפקד. הוא לא נראה שבור ולא מתנהג כמשוגע. ומצד שני הוא נראה כמי שדורך על קליפות ביצים. אני רוצה לדבר איתו, לא יכולה לסבול את חוסר הידיעה. אבל רותם ערה וממילא עשיתי כבר מספיק נזק, אז אי אפשר לדבר. אני קוראת לה סיפורים, משחקת איתה, מחבקת אותה. אבל אני לא שם. אני מתה בפנים. אין לי מושג מה עומד לקרות. אני רק יודעת שאני תשושה ורוצה כבר לרדת מרכבת ההרים הזו, בתחנה הקרובה אם אפשר.
רותם, שחושיה מחודדים להפליא, מסרבת ללכת לישון. גם היא חשה בשעון הפצצה המתקתק. כשהיא נרדמת סוף סוף אני אומרת מייד, מבלי לתת לעצמי כל שהות לחשוב, "דיברתי עם שלי, אבל אתה בטח כבר יודע את זה." הוא שותק, לא מאשר ולא מכחיש. השתיקה ממריצה אותי לדבר.
"בטח תגיד שהיא הוזה. שתינו הוזות." הוא עדיין שותק. "אני כבר יודעת שהייתם נפגשים בימי שישי. אני יודעת שזה התחיל בסדנא בקיץ הלפני אחרון. אני יודעת גם שזה נמשך עד אחרי סדנת הטבע של הקיץ האחרון. אני רק לא יודעת איך זה היה יכול לקרות." אני נשברת ופורצת בבכי. הוא מתיישב על כסא, משעין את ראשו על שולחן המטבח ושותק. אחר כך הוא מתעוות ואומר בחרדה "אני מרגיש לחץ בחזה. אני מפחד שזה התקף לב."
ארז חושש מהתקפי לב, מאז יום הולדתו הארבעים, כי אביו נפטר מסיבה זו בגיל 49. זה היה ההתקף השני שלו, על הראשון הוא התגבר כי אישתו הצילה את חיו. היא זיהתה את הסימנים המוקדמים, קראה לאמבולנס, וכשהוא התמוטט ביצעה החיאה באופן מושלם, כמו שהיא יודעת לבצע דברים. לטענתה זו הייתה הפעם הראשונה שהיא איבדה עשתונות – הם היו בעיצומו של משפט גירושים מכוער, אך עדיין חיו ביחד. במקום להניח לו היא התבלבלה ומיהרה להציל את חיו. היא התחרטה על כך מרה, כשבמשפט שהמשיך הוא נקט בטקטיקות מכוערות כמקודם ובסופו של דבר נישל אותה ואת ילדיו מצוואתו. "הטיפשות שלי עלתה לי המון כסף," היא אמרה בצער כשסיפרה לי לראשונה על הארוע. "אילו הייתי קרת רוח הוא היה מת בהתקף הראשון ואז אני והילדים היינו מקבלים הכל כי עדיין לא היתה לו צוואה כתובה. רק אחרי ההתקף ההוא הוא התחיל לרשום צוואות." מסתבר שאת הצוואות הוא היה מחליף חדשות לבקרים, לפי המאהבת התורנית. כשהוא נפטר המאהבת האחרונה לא יכלה לממש את הצוואה משום שפחדה שבעלה יהרוג אותה אם יגלה על הבגידה, וכך זכתה אמא של ארז בחלק מהכסף בצו בית משפט. בחלק השני זכתה הדודה. בלוויה המשתתפים התחלקו לשני מחנות ובלהט היצרים התפתחה קטטה המונית, לעיני קרן בת העשר.
אני נלחצת לדקה שמא זה אכן התקף לב, אבל חוזרת לעשתונותי. הסיכויים שזה באמת התקף לב בדיוק בעיתוי הזה הם אפסיים. סביר יותר שזה התקף חרדה. אני מרגיעה אותו ואומרת שאם הוא לא בטוח אז נזמין אמבולנס. הוא מעדיף לחכות. בניגוד להרגלי אני מניחה לו. אחרי כמה דקות הוא אומר שהלחץ עבר. ואז הוא מוסיף "היא לא הוזה. אבל אני לא רוצה לפרט. זה כואב מדי. אני לא נכנס לזה. זה רע לשנינו." זה כל ההסבר שהוא מוכן לתת. שוב הוא מסביר לי מה טוב בשבילי. שוב, בניגוד גמור להרגלי, אני לא מנדנדת. לבינתיים. מספיק עברנו הערב הזה.
בלילה אני משחזרת שוב ושוב את השיחה איתה, כואבת בכל פעם מחדש את הידיעה המוחלטת. יש עדיין כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול, כאלו שמנקרות בי שוב ושוב ושוב. באילו תנוחות הם היו, אם הוא התקלח אחר כך, מה הם עשו בהפסקות בין הסדנאות, אם היו גם מקומות אחרים שטימאו באהבתם, אם היה לו קשה לפתות אותה, אילו מילות אהבה הוא אמר לה בדיוק. אילו הייתי חושבת שהיא תענה לי על כל אלה עוד הייתי מסוגלת לשאול, עד כדי כך אני מאבדת את כבודי העצמי.
אבל שאלה אחת שלא עוזבת אותי אני כן יכולה לשאול אותה – אם היא יודעת על נשים אחרות.
באופן מפתיע היא מתקשרת אלי למחרת בבוקר, כשאני לבדי עם נויה.
"את סיפרת לארז שדיברנו?" היא שואלת ללא הקדמות.
"כן," אני עונה, "החלטתי לומר לו, ורציתי שישמע את זה ממני. למה?"
"כי הוא התקשר אלי אתמול אחרי הצהריים המון פעמים. לא עניתי לו."
"ממתי הוא התקשר?" אני תמיד צריכה לדעת את הפרטים הקטנים.
"מחמש. עד שבע. כמעט בלי הפסקה."
הגיוני. בשבע וחמישה הוא הגיע הביתה. היה לי ברור שהוא ינסה להשיג אותה, לברר בדיוק מה אמרה לי, לנסות להציל את מגדל הקלפים שבנה.
"רצית לשאול עוד שאלות? אני באמת אנסה לענות על הכל. מגיע לך לדעת את האמת."
אני מקבלת את דבריה כפשוטם, חושבת שהיא באמת מצטערת על שפגעה בי, רוצה לעזור לי להחלים. כמה נאיבית אני.
אני מחליטה לשאול למרות שאני חוששת מאוד מתשובתה. אילו היתה לי טיפת שכל הייתי יודעת שלפעמים עדיף לא לדעת הכל.
"את יודעת אם היו לו עוד נשים חוץ ממך?"
"כן. הייתה מישהי שהיה לו קשר איתה שנתיים, אני חושבת, והוא אמר שהוא חתך איתה את הקשר כשאנחנו היינו ביחד."
הכאב שלי קשה מנשוא. מי זה האיש הזה שחשבתי שהוא שלי.
היא חביבה מאוד אלי, ובניגוד לאתמול מוכנה לנדב עוד ועוד פרטים, מבלי שאצטרך לבקש.
"היו גם כאלו אחרי," היא ממשיכה. "אני חושבת שהוא חזר אליה, וגם היו לו חדשות. הוא עשה לי פעם מן קטע מגעיל כזה כשהוא רצה שאני אקנא וקבע עם מישהי לידי."
"את יודעת איך קראו לה?" אני שואלת. כאילו זה מה שחשוב. השם שלה.
"אני לא זוכרת."
"מריאנה אולי? מוריגן?" אני מנסה את השמות שראיתי אצלו בבלוג בכלוב.
"לא. זה היה שם ישראלי כזה."
"רוני אולי?"
"לא. אני לא חושבת."
אני מניחה לזה, נזכרת שיותר חשוב לברר את זו שהייתה לפניה ברומן של שנתיים.
"את זוכרת איך קראו לזו שלפנייך?"
"אריאדנה?" היא ספק אומרת ספק שואלת. זה מוזר בהתחשב שאת השם הזה סביר מאוד ששמעה הרבה. רק שבאותו הרגע אני לא שמה לב לכך.
ליבי מנתר. אריאדנה. הדמות הלכאורה בדיונית שהוא המציא בכלוב. חיי מתמוטטים לבנה אחרי לבנה. אין עוד קיר בעולמי שנותר שלם.
"הוא התכוון לעזוב את הבית כשעזבת אותו?" אני שואלת פתאום.
"כן" היא אומרת, "הוא אמר שהוא רוצה לעבור לגור איתי."
השמיים ממשיכים לפול עלי. כבר לא נותר דבר. אני רסק של אישה.
"ולמה לא הסכמת?" אני ממשיכה לחפור, להכאיב לי עוד.
"כי אז כבר היה מאוחר מדי. כבר עזבתי אותו ולא רציתי לחזור. אבל הוא התחנן, אמר שהוא עוזב את הבית ממילא, ואם אני לא אעבור לגור איתו אז הוא יעבור לגור עם אריאדנה. היא כבר הסכימה ומחכה לו."
"הוא נתן לך תאריך שבו הוא עוזב את הבית? הוא אמר לאן הוא עובר לגור?" מצחיק איך אני תמיד נטפלת לפרטים הקטנים.
"הוא אמר שהוא שכר דירה בפתח תקווה. שהוא עובר לשם בינואר. אם אני אסכים אז איתי, ואם לא אז עם אריאדנה."
אני נשברת, נמחקת, איננה. כבר לא נותר מה לשאול. כבר אין טעם לשאול. כבר אין טעם בכלל.
אני לא מסוגלת להמשיך יותר את השיחה הזו.
"תודה שענית לי על הכל," אני מצליחה לגמגם.
"זה המעט שאני יכולה לעשות בשבילך אחרי מה שקרה. אם יהיו לך עוד שאלות תתקשרי. אני אענה על הכל."
כבר אז אני קולטת שהיא פשוט לא רוצה לסיים את השיחה. אבל אני לא מסוגלת לדבר יותר. כל כך חיכיתי לשיחה הזו, ועכשיו אני רק רוצה שהיא לא תהיה.
"אני מוכרחה לסגור. התינוקת בוכה." כמה טוב שאפשר להפיל הכל על נויה.
היא עדיין מנסה למשוך קצת, אבל אני סוגרת.
אני מתישבת על הרצפה וממררת בבכי. אני נשמעת יותר כמו חיה פצועה מאשר אישה שבוכה. ובעצם, אני נשמעת בדיוק כמו אישה שבעלה ריסק את חייה לחתיכות. נויה מתעוררת מהבכי שלי ומתחילה לבכות אף היא. אני מרימה אותה על הידיים ושתינו גואות בבכי שלא נגמר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים - מבקרת :)
את כל פעם מצליחה לנתק אותי מכל מעשיי להיות מרוכזת אך ורק בך, זה משהו שאף אחד לא זוכה לו ...
את מרתקת אותי ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע ממך עוד :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה רבה!! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אוף! אֵרִיַה
איזה...
לא חשוב
והפרק מושלם
אהבתי אותו יותר מכל הקודמים, לא שהם ירדו ברמתם
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה!!! בלו-בלו
-
-
לפני 14 שנים הולי שיט! ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים בהחלט! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים קיבינימאט. אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
לפני 14 שנים בנאדם כזה- הייתי מוחקת מחיי לצמיתות!! כיפה אדומה
כמה אפשר לשקר?? איכס!
הייתי שולחת אותו לשהות בכלוב התוכי בבית של אמא שלו....
את חייבת להמשיך! פוררת לי את הלב לחתיכות!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים הרעיון עם התוכי לא רע... בלו-בלו
-
לפני 14 שנים חחחחח וזה עוד עונש קל!! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים אבל עכשיו זה לא הוא dushka
שמשקר (אם כי נוצר הרושם שהוא התמכר לחיים כפולים, משולשים ומרובעים). זאת היא.
יש מקום לשניהם בכלוב של התוכי?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים צריך להגדיל את הכלוב :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים בהתחשב בעבר הקרוב dushka
-
לפני 14 שנים .....דושקא.....הבן של פופקורן שואל אולי אפשר לקבל קצת עזרה מימך ?..... Disraeli
.....למלות בקבוקים עים וויסקי שמה למעלה בהרים..... וחוץ מיזה הוא היה מאוד רוצה להיכנס לשוק הישראלי.....
.....הוא אפילו מכין וויסקי חדש עכשיו והוא הולך ליקרוא לו..... ירושלים.....
איך עברו החגים בלוינסקי ?..... שמעת משהוא מאברשה ?.....
.....פה אומרים האינדיאן שרוח הקודש מגיעה לביקור בפלורידה..... את יודעת ...רוח הקודש... המנהיג של היוטיי השבט האינדיאני שיושב בהרים ביוטה.....
.....הוא מחפש חתן לבת שלו ...אויר הרים... כך שהוא בדרך לפלורידה ליפגוש את ציף ג'וזף מהמיקוסקי יש שמועות שהוא מאוד מעונין בנכד של הציף..... מים שחורים.....
.....הניראה שנירקוד בקרוב בשמורה וגם נקבל הרבה מתנות על השידוך המוצלח..... כן דושקא הרעיון היה שלי ואני עומד כניראה עים הכל ילך יפה לעלות לדרגה של ...אל... שמה למטה בקזינו שיש לחברה האלה במיאמי.....
.....זה אומר שאני מקבל את החדרים הכי טובים במלון רשאי לאכול בחינם בכל 40 המיסעדות שלהם..... נו מה עוד אפשר לבקש.....
.....אני מקווה שהסנדוויצים הסודאנים יקלטו סוף סוף בארץ..... תסכימי שזה היה רעיון פנטסטי לתת להם שמות עיבריים..... פיתהום הם כבר לא נישמעים לך זרים..... הם נישמעים כמו אחים..... אברשה... אפי... אברום... יענקלה... חיימקה...
.....יום טוב לך דושקא.....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים אני לא מכירה dushka
הרבה אברשות ואברומים ויענקלה וחיימקה.. זה ליין קצת מיושן של סנדוויצ'ים.
אני הייתי הולכת על משהו קצת יותר מודרני
שחר, הילה, ברק ודור.
מה דעתך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים .....דושקא.....על ברק דווקא שמעתי..... Disraeli
....שאר השמות הם חדשים בישבילי.... אני עונה לך עכשיו מהמיסעדה הניפלאה בדרך למקסיקו.....
אנחנו כבר כימעט בסאן אנטוניו נרד עד ללארדו ושם נעצור הלילה.....
.....מחר נחצה את הקמינו רויאל או שאים תירצי ניקרא לו הקולומביה בריד'ג..... ישר למונטוריי גם שם נעצור..... אני עוצר ביגלל שזה עדין מקומות שאפשר לקבל בהם מלונות טובים ואוכל נורמאלי.....
ליפני שנרד לסאן לואיס פוטוסי ומישם לריו נאצוס.....
.....חבל שאת לא איתנו..... היה עושה לך רק טוב לדייטה איזה שבועים בריו נאצוס.....
איך שלא יהיה היזמנתי פה שני בייצים עובר איזי עים השבראון פוטטוס וכמובן פוליש קילבסה.....
כוס של הוטמיל גם היא עושה רק טוב בשעות האלה.....
.....מריה משוגעת על פנקיקס..... כמו כל המקסיקאן.....
סידרתח לך הזמנה לחתונה של מים שחורים אני מקווה שניראה אותך
אני שולח לך שיר מאוד טוב ששמעתי הבוקר קצת ישן אומנם אבל עדין מעולה
http://www.youtube.com/watch?v=oUT6mTq5ekM&feature=results_main&playnext=1&list=PL2A92303E9B0663C1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 14 שנים :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
