אני כבר לא בוכה. די, כבר אסור לבכות. מצד שני אין לי מושג מה עלי לעשות. אני פוסעת הלוך ושוב בסלון. ארז שקרן. ארז בוגד. זה לא יכול להיות. לא ארז שלי. אני שוב מסתכלת בקבצים. לא ממש קוראת, רק מרפרפת. אי אפשר לפרש אותם בשום דרך אחרת.
מה אני אמורה לעשות עכשיו? להתגרש? להיות לבד עם ילדה סוכרתית בת ארבע ואחת בבטן? אני רוצה לברוח. לקחת מזוודה גדולה להכניס בה את כל בגדי בערבוביה ולצאת, כמו שעושה גיבורה אמיתית בסרטים. אני רוצה לא להיות שם כשהוא יחזור. שיבין מה שעשה. שיבין שהרס כמעט עשרים שנות נישואים. שיתחרט. שיתגעגע. אני רוצה שהוא יחזור כבר הביתה. אני רוצה שיחבק אותי חזק חזק ויסביר לי שזו אי הבנה אחת גדולה. טעיתי. קראתי רק סיפורים חדשים שהוא כתב. זה הכל שקר אחד גדול. תרגילים בכתיבה יוצרת.
זה באמת מה שהוא יגיד. הוא הרי לא יודה שעשה דבר כזה. הוא לא טיפוס שמודה. מצד שני חשבתי גם שהוא לא טיפוס שבוגד, והנה. ובעצם, ידעתי שהוא טיפוס שבוגד, רק לא העלתי בדעתי שיבגוד בי. אני צריכה לברוח. לא רוצה לראות אותו. לא רוצה לשמוע את השקרים שלו.
ללא שום מחשבה מוקדמת אני מתקשרת אליו ומבקשת שיבוא. אני רוצה לראות אם הוא יסכים.
"אני צריכה שתבוא הביתה," אני אומרת, "אני מרגישה שיש לי צירים. לא ממש חזקים אבל בכל זאת. זה לא משהו שאמור להיות בשבוע 32."
"אני מגיע מיד," הוא עונה. לפחות ישנם גם דברים שלא משתנים. הוא יגיע ואני אצטרך לראות אותו. מה אגיד לו.
פתאום אני קולטת שמה שעשיתי היה מטופש ביותר. הייתי צריכה לשתוק. לנהוג כאילו הכל כרגיל, ולקחת חוקר פרטי כדי לדעת את האמת במלואה.
"מטומטמת נשארת מטומטמת," אני כועסת על עצמי. טוב , כבר אין מה לעשות. הוא בדרך הביתה. אני עדיין יכולה לא להגיד לו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל. זה לא יעבוד. הוא מייד ישים לב שאני מנסה להסתיר. שלא כמוהו אינני מטיבה לשקר. אני מוכרחה להגיד לו. זה לא משהו שאני יכולה להחביא.
בפרץ מעשיות לא אופייני אני נגשת למחשב ומתחילה להעתיק את הקבצים שמצאתי. ליתר בטחון. אין לי די זמן. כשאני שומעת את המעלית נפתחת אני מוציאה את הדיסק-און-קי ומכבה את המחשב. עדיין לא יודעת מה אני עומדת לומר לו בעוד רגע. רק כשהמפתח ננעץ בחור המנעול אני מרגישה בכאב המפלח את שולי ביטני. יש לי צירים. אני בשבוע 32 ויש לי צירים.
כשהוא נכנס מבטו מבוהל. "מה קרה? את בסדר?"
"אני יודעת."
"מה בדיוק את יודעת?"
"אני יודעת שאתה בוגד בי. פרצתי לך למחשב."
"את עשית מה?"
"פרצתי לך למחשב." אני אפילו לא מתנצלת.
"חיטטת בדברים שלא שלך, ראית כמה סיפורים שלי, ומזה את כבר מסיקה שאני בוגד. לא מגיע לי קצת קרדיט?! עזבתי את המפגש באמצע, בלי שום הסברים, נסעתי על מאה ועשרים כל הדרך, טוב שלא תפסה אותי ניידת, כדי להגיע אלייך הכי מהר שאפשר כי אמרת שיש לך צירים. את לא מתביישת?! אני עוד יכול להפסיד את כל הקורס בגלל השטויות שלך. את באמת חושבת שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו שאני אאבד עבודה?"
הוא מהיר מחשבה וכל כך משכנע. אני כל כך רוצה להשתכנע. לא לחשוב.
אני מתקפלת בכאב.
"מה קרה?"
"אני חושבת שיש לי צירים."
"בואי למיון. עכשיו. אני קורא לאמא שלי שתשמור על רותם."
"לא צריך. זה יעבור. אלו לא כאבים חזקים. היא לא יכולה להשאר עם רותם. היא הרי לא תמדוד לה סוכר. זה מלחיץ אותה."
"את חסרת אחריות. את מוכנה לסכן את כל ההריון בגלל השטויות שלך."
"השטויות שלי? לפחות אתה בטוח שהתינוקת הזו היא שלך. אילו זה היה הפוך אני לא הייתי יכולה להיות כל כך בטוחה." אין ספק, חזרתי לעצמי.
הוא רוצה לענות אבל אני שוב מתקפלת בכאב. ציר נוסף.
אין ברירה. הוא מטלפן לאמא שלו והיא אפילו מסכימה להגיע. אנחנו נוסעים למיון נשים בבלינסון.
בדרך אנחנו שותקים. הוא כועס. אי אפשר שלא לראות את זה. הוא יושב זקוף במושב הנהג, גופו מופנה ממני והלאה, פניו חמורות סבר.
אני נבהלת. הוא כועס. עלי. אני רוצה לפייס אבל למזלי הכאבים חזקים ממני.
אחות מקבלת אותנו בכניסה למיון. אני מושכבת על מיטה ומחוברת למוניטור.
הכל בסדר. אין שום פתיחה. אלו צירים חלשים בלבד.
"את מוכרחה לנוח," מצווה עלי הרופא. "זה לא צחוק צירים בשבוע כזה. הפעם נראה שזה בסדר, אבל אם יחזרו עוד צירים את עלולה ללדת. את צריכה לשמור על עצמך, לנוח, לא להתאמץ. יש לכם עוד ילדים בבית?"
"ילדה בת ארבע," אני עונה מוכנית.
"ילדה בת ארבע יכולה להיות עצמאית כבר. וחוץ מזה, בשביל זה בדיוק יש לךבעל." הוא קורץ לארז. "הנה, בעלך נראה כל כך נחמד, תראי כמה הוא מנסה לעזור לך. הוא יסתדר עם הילדה, אני מבטיח לך. לא יקרה כלום אם תנוחי קצת. את מוכרחה לנוח אם את רוצה להגיע לחודש תשיעי."
ארז באמת עוזר. עוזר להרים אותי למיטה. עוזר לי לקום אחרי הבדיקה. עונה ברצינות לשאלות שנשאל ע"י הרופא. עוזר. עוזר כמו מטפל פליפיני לקשיש שעמו. לא כמו בעל כזה הנשוי לאישה נחשקת.
בדרך הביתה אנחנו עדיין שותקים. לבסוף דווקא הוא מפר את השתיקה.
"אני לא מאמין שפרצת לי למחשב. בחיים לא חשבתי שתעשי דבר כזה. את עוד חייבת לי התנצלות. יש לך מזל שאת עכשיו בחודש שמיני."
אני מצליחה להתאפק אבל רק לרגע קטן.
"מזל? איזה מזל בדיוק יש לי? שבעלי בוגד בי ועוד כשאני בהריון?"
"עוד לא עזבת את השטויות האלה? לא מספיק שעשית לעצמך צירים? לא רק שאת מחטטת בדברים שהם לא שלך את עוד מאשימה אותי בבגידה?!"
אני מתווכחת. כועסת. עדיין לא מעכלת מי האיש הזה שלצידי. עדיין חושבת שזה ארז שלי.
מילים מוחלפות, עלבונות מוטחים. אנחנו לבד במכונית, ללא רותם, מרגישים שמותר לומר הכל. פתאום הוא מגביר את המהירות, נוסע כשיכור מבלי לעצור ברמזורים אדומים, מבלי להאט בבמפרים שבכביש. בטני מקפצת מעלה מטה. אני אוחזת בה.
"השתגעת לגמרי," אני אומרת, "זה כואב לי." כאילו שאכפת לו. ובעצם אכפת לו – הוא שמח מזה.
אני מסתכלת עליו. מבטו מטורף לגמרי, זה לא ארז שלי.
"אני יכולה ללדת ככה. אתה רוצה שנחזור עכשיו שוב לבילינסון ואני אלד פגה?"
"אולי עדיף עכשיו כשאני פה," הוא אומר בטון מקפיא, "אני לא יודע אם אחזיק מעמד אחר כך."
הטון שלו נורא. פוגע, רשע, קר. שום אהבה אין בו. זה לא ארז שלי. זה לא הוא. ארז שלי לא יכול להתנהג כך. ארז שלי לא בוגד.
מכת כאב בבטני. זה לא ציר. זו המציאות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה