31 בדצמבר. היום האחרון של השנה האזרחית. היום האחרון של חיי הישנים. ארז יוצא לעבודה. סדנת כתיבה, תרגיל. הוא לוקח אותם למועדון והם אמורים להמציא מזה סיפור. עוד אחת מהשיטות המוזרות שלו שכולם מעריצים. הוא שואל אותי אם זה בסדר מבחינתי. אני קצת מחמיצה פנים. זה תאריך שבו באופן מסורתי אנחנו ביחד, חוגגים את תחילתה של השנה החדשה. הפעם אני מרגישה שאין לי מה לחגוג. חצי השנה האחרונה היתה כל כך נוראית עד שאני כבר לא מעזה לקוות לכלום. אין לי חשק להודות על השנה שעברה, וגם לא לברך את החדשה. לבסוף אני מסכימה. ממילא השנה איני יכולה להטביע את יגוני באלכוהול. ההריון.
הוא עושה את עצמו מתלבט אבל שמחתו מהיציאה הקרבה כה עזה עד שאני מתכעסת. אני הולכת להתקלח, והוא מתישב ליד המחשב בחדרו כדי לבדוק כיצד להגיע למועדון. כשאני יוצאת מהמקלחת, מגבת כרוכה לראשי, אני הולכת לכיוונו, פני למול מסך המחשב. בדיוק כשהוא אמור להקליד את הסיסמא הוא עוצר לרגע.
"כדאי שתורידי כבר את המגבת," הוא מעיר, "אחר כך את מתלוננת שהשיער שלך לא מתייבש."
מבלי להרהר שנית, באופן אוטומטי כמעט, אני ממהרת לאמבטיה ותולה את המגבת הרטובה לייבוש. בחוזרי הוא כבר נכנס למחשב וקורא את הוראות ההגעה. אני עומדת בכניסה לחדר וזכרון שיחה ישנה שלנו עולה פתאום. "כשאת רוצה להפעיל מישהו הדרך הטובה ביותר היא לגרום לו לחשוב שהוא פעל מרצונו."
אני מבינה לפתע. הוא רצה שאלך. הוא הוציא אותי מהחדר. הוא לא רצה להקליד את הסיסמא לידי. מה הוא מסתיר שם. צרימה. לראשונה אני מתחילה להבחין בה.
אני מבינה, ועדיין לא יודעת מה הבנתי. עוד אין לי את הפנאי לכך. אני עוזרת לו להתארגן, כרגיל. כשהוא בפתח הדלת הוא שולח אלי חיוך מתחטא.
"אני לא מרגיש נוח לצאת ביום כזה," הוא אומר, רגליו כבר חוצות את מפתן הכניסה, עיניו נעוצות במעלית.
"זה בסדר," אני אומרת ולא מתכוונת לכך, "ממילא אני לא יכולה לשתות."
מה שאני באמת רוצה זה שהוא יחבק אותי ויאמר "אני לא מסוגל לצאת לבד היום. אז מה אם את לא יכולה לשתות. אני אמזוג לנו סודה בכוסות שמפניה ונעמיד פנים שזה דום פריניון. לא חשוב מה נשתה באמת, העיקר שנקבל את פני השנה החדשה ביחד."
המעלית מגיעה. הוא לא אומר דבר. הוא לחוץ כי הוא באיחור של חמש דקות מהזמן שהתכוון לצאת. צליל של SMS. נדמה לי שהוא מתכווץ במקומו. אני לא ממש מודעת לזה.
"אתה לא מתכוון לענות?" אני שואלת בתמימות.
"אחר כך. הידיים שלי תפוסות."
הוא צודק. ידו האחת אוחזת בדלת המעלית, השניה מחזיקה בתיק שלו. ופתאום זה מפריע לי. הוא תמיד עונה מייד לטלפון. הוא לא רוצה לענות לידי. עדיין אין לי שום מושג מה המשמעות של מה שעובר לי בראש. אלו סתם מחשבות פזורות. הוא נפרד ממני בנשיקה חפוזה ויוצא.
אני ניגשת למחשב כדי לשכתב מאמר שאני צריכה להגיש. תאריך ההגשה עדיין רחוק, אבל פתאום אני חשה דחיפות. אני עוברת שוב ושוב על הכל, כולל התקציר. אני משנה את הניסוחים, מלטשת אותם הרבה מעבר לדרוש. אני מנסה להתעלם מהזמזום.
לבסוף אני מודדת סוכר לרותם בשנתה. הכל בסדר לשם שינוי, והיא לא מתעוררת. אין לי שום מייל נוסף לענות עליו. שום דבר שדחיתי. אין ברירה. הגיע הזמן להתמודד עם האמת.
אני הולכת לחדר שלו ולוקחת את המחשב הנייד שלו למטבח, חדר העבודה שלי. המחשב מוגן בסיסמא. אני לא יודעת את הסיסמא. אני יודעת שאני מוכרחה לפרוץ למחשב שלו. אין לי שום מושג איך עושים את זה. אני חוזרת למחשב שלי ומחפשת ברשת הוראות איך לפרוץ לתוך החשבון שלו. אני מוצאת כמה אפשרויות. בכולן הפריצה תתגלה – הסיסמא המקורית תמחק ותעלם. אני מנסה לחפש עוד. ברור לי שישנן אפשרויות מתוחכמות יותר. לבסוף, מחוסר ריכוז אני מוותרת, לא מצליחה להבין את הכתוב.
"אין סיכוי שהוא יחביא ממני משהו," אני חושבת, "זה ארז. הוא לא יעשה דבר כזה בשום אופן."
"אבל משהו לא בסדר. מאוד לא בסדר. אני אפרוץ ואמצא איזשהו תירוץ אחר כך. אני לא טובה בתירוצים. אני אפרוץ ואתנצל. אומר את האמת."
"הוא ירתח כשיראה שנגעתי לו בדברים. הוא שונא שנוגעים לו בדברים."
אני נושמת עמוק ומחליטה לפרוץ. לא תהיה הזדמנות נוספת, בזמן האחרון הוא תמיד דבוק למחשב, לוקח אותו לכל מקום. הגיע הזמן לדעת.
"למה לחפש צרות דווקא כשאת בחודש שמיני?" אני נוזפת בעצמי, "לא עדיף לפחות לחכות לתשיעי?" לא, אני לא יכולה לחכות. אני צריכה לדעת עכשיו.
מישהי עוקבת אחרי ההוראות ופורצת. אף פעם לא עקבתי אחריו. למעלה מעשרים שנה ביחד ואני מעולם לא תהיתי.
אני נכנסת לחשבון שלו ופורצת בבכי. איך העזתי. בולעת את דמעותי אני מתחילה לפתוח קבצים.
בתחילה הכל נראה "כשר". קבצי עבודה. סיפורים שאני מכירה. איך יכולתי למעול באמונו. הוא מעולם לא שיקר לי. מה אגיד לו. אין לי שום הסבר מתקבל על הדעת.
אני מתקשרת אליו. הוא עונה, ברקע נשמעת מוסיקה קולנית. הוא חסר סבלנות אלי.
"קרה משהו?"
"לא, רק רציתי שתגיד לי שאתה אוהב אותי." זה כל כך לא מתאים לי להתקשר אליו באמצע העבודה ולהתרפס. הוא אפילו לא מבחין בכך.
"אני לא יכול לעבוד ככה. את יודעת שאני ממילא לא במיטבי בתקופה הזו. גם כך קשה לי. למה את צריכה כל רגע להתקשר? אני לא יכול להתרכז."
"זה לא כל פעם. זו פעם יחידה. ולא אמרת שאתה אוהב אותי." זה מה שהייתי אמורה להגיד לו. זה מה שהייתי אמורה לפחות לחשוב. במקום זה אני מרגישה מיידית אשמה.
"מצטערת. פתאום הרגשתי בודדה כל כך. רק רציתי לשמוע שאתה אוהב אותי." הקול שלי מתבכיין.
"אני באמת לא יכול לעבוד ככה. ההריון משגע אותך."
אני נבהלת. מה בסך הכל אמרתי.
"בבקשה אל תכעס. אני בסדר." כאילו שהוא שאל. "לא יודעת מה עבר עלי. מצטערת. אני באמת מצטערת. לא רציתי להפריע. ממש לא."
"טוב. אני אנסה. אבל אל תציקי לי." הוא סוגר את הטלפון. הוא לא אומר שהוא אוהב אותי.
הזמזום הוא צעקה מחרישת אזניים.
בנחישות פתאומית אני חוזרת למחשב, מוצאת ספריה שאני לא מכירה ופותחת אותה. עשרות קבצים שאני לא מכירה. אני מתחילה לפתוח. רגע אחד אני בעולם הקודם שלי. המוכר. במישנהו אני בסיוט של מישהו אחר. בסרט. בספר. רק לא במציאות שלי.
הם ממוענים לחברה שלו. אין לה שם. היא רק החברה שלו. לארז יש חברה. אני לא יודעת מי זו. מכתבי אהבה. שירים. סתם הגיגים שלו המתיחסים אליה, תיאורים של זיונים. אני סוגרת את הקבצים. זה יותר מדי בשבילי. הרבה יותר מדי. ואין שום נחמה בכך ששוב המציאות השתגעה, ואני דווקא צדקתי.
"יש לי חברה והיא מהממת ואותה אני..." הוא מצטט באחד הקבצים. דווקא מהשיר האידיוטי הזה. אף פעם לא אהבתי את השיר הזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
