שיקום האבא שלא שקל פעם, אפילו לשנייה, לעשות לאחד מילדיו את מה שהומר סימפסון עושה לבארט כמעט בכל פרק, תוך כדי שהוא אומר בזעם "...why you little" כשבארט מכחיל לאיטו (מצהיב?).
לפעמים אני מרגיש כזה חרא של אבא. חרא של בנאדם. אני עושה דברים שלא האמנתי שאעשה. שאין שום סיבה שאעשה. הם חוזרים מהגן עם שקית הפתעות ורוצים עוד טופי ומסתכלים עליי בעיניים מתחננות שאתיר להם לשחרר את עמם, וכמו פרעה, כמו איזה דרעק קפוץ תחת אני אומר להם לא, זה יעשה לכם חורים בשיניים. זה לא בריא.
איזה דפקט. מה איכפת לי שיאכלו עוד טופי? עוד שניים? עוד קילו? שיאכלו עד שיתפוצצו, מקסימום תכאב להם הבטן (אני אפילו לא באמת מאמין שתכאב להם הבטן מטופי. זו בטח עוד שורה ממוחזרת מאיזו אגדת הורים אורבנית בשנקל שאימצתי לעצמי כשחשבתי בהיסח הדעת מה זה אומר "להיות הורה") ובכל מקרה אני אצחצח להם שיניים בערב. אז למה?
לפעמים אני הולך לישון עם בטן מכווצת מרגשות אשמה. לא, אני לא חושב שצריך להגיד להם "כן" על כל דבר. הם חייבים גבולות משורטטים בבירור, כדי לגדול ולהיות מבוגרים מתפקדים ובריאים בנפשם. אבל ה"לא" צריך להיות על הדברים שהם בפירוש "לא". בטח לא טופי. משהו כמו:"אבל יהלי חמוד, לא לדפוק ליואבי את הברזל הזה בראש, אני חושב שזה לא נעים לו!"
כי אני רוצה את המקום שלי. אני רוצה לשחק באייפון ולקרוא ספרים ולצאת לפאבים ולראות סרטים לא מדובבים וללכת בבית עם תחתונים, ולעזאזל - אני רוצה את החיים שלי כבנאדם עצמאי. עכשיו אם אפשר - אבל במקביל. במקביל. אני רוצה גם להיות אחלה אבא שיש לו זמן, וסבלנות וכוח סבל וחיוך תמידי על הפרצוף וידע, המון ידע. שאוכל להסביר להם איך עובד חשמל ולמה יורד גשם ואיזה צבע יש לאחלמה בלי לבדוק בגוגל קודם. ומדי פעם, כשהאלים טובים אליי, אני מצליח. אני נותן להם הרגשה טובה. שאני מבוגר אחראי. שאני רול מודל, נניח. אבל כמעט תמיד כשאני מוצא את עצמי בגן השעשועים, אם בכלל יצאתי אליו, עושה ריפרש לפיד של הפייסבוק במקום לרדוף אחריהם במגלשה ולעשות קולות של דוב, יש לי ייסורי מצפון איומים. אבל רגע, מישהו עשה לי לייק.
נדמה לי שהילדים שלי רואים אותי בערך ככה: תרדוף אחרי, אבא. אבא? אבא? כבר עברו שתי דקות, אבא? למה אתה כל הזמן רוצה לשבת? למה אתה עייף? בוא לקפוץ! תן לי ענבים! אפשר תפוח? בלי קליפה? ולמה יואב קיבל? אבא? אבא? לאן אתה רץ?
אחרי כמעט תשע שנים של כירסום איטי של גבולות הסבלנות שלי, של להציל ברגע האחרון חמש פעמים ביום את הלפטופ שלי מעוד כוס נשפכת של ויטמינצ'יק, של ללכת למרפסת תוך כדי שיחת טלפון עם לקוח מעוצבן מחו"ל כשילדים ממררים בבכי הולכים אחרי וצורחים "אבא! אבא! תגיד מנהרה! תגיד מנהרה!", של ילד שהופך את צלחת האורז שלו על כל המטבח כי הוא לא מרוצה ממספר גרגרי האורז או צבע הצלחת אבל למעשה כי לא התייחסתי בשיא תשומת הלב לציור שהוא צייר בגן, הגעתי למקום שבו המצב הבסיסי, התחילי שלי זה להיות כמעט עצבני, כל הזמן. שהשכנה שלנו ודאי לוחשת לבעלה בלילה, אתה לא חושב, ארז, שצריך לעשות משהו? למה הוא צורח על הילדים החמודים האלה? חייבים להתקשר לרווחה של העיריה. חייבים! הנה, עוד פעם. ארז? אתה ישן?
את אותה שכנה אני זוכר, לפני שמונה שנים, מוציאה את הגרון על הבת שלה שהיתה אז בת שנתיים, כששירי ואני מקשיבים מזועזעים מעבר לקיר וחושבים לעצמנו תוך מבט חולמני על מאי התינוקת, מה זה? אנחנו לעולם לא נצעק ככה, הרי אין שום סיבה בעולם לצעוק ככה על ילד.
ובאמת אין. "serenity now" אני לוחש לעצמי בכל ארוחת ערב, תלמיד שקדן של פרנק קוסטנזה, כשהם בודקים כמה פרוסות של גבינה צהובה אפשר לזרוק על הרצפה לפני שאבא מתפחלץ.
אני באמת מנסה להישאר שליו. מזכיר לעצמי כל הזמן כמה שהם בעצם ילדים מקסימים, חדשים בעולם הזה, ורק בודקים גבולות. טסטינג, טסטינג, וואן טו טרי. והם בסך הכול רוצים אבא מתפקד שיתייחס אליהם ויקפוץ איתם על הטרמפולינה ארבע-חמש שעות ביממה ולא יצטדק שיש לו טלפונים חשובים מהעבודה.
ומצד שני, באמת, בחיים לא צחקתי ככה (כולל הפעמים שהייתי יושב מסטול עם חברים וצוחק מהצבע של הקיר). צחוק אמיתי, מהבטן, כי הם כאלה מתוקים ומדהימים ומרחיבים את הלב מאהבה מרוכזת שאינה תלוייה בשום דבר. ילדים זה הרבה דברים, אבל יותר מהכול, הם קטליזטורים של רגש חם ומפעפע. של אהבה, פחד, דאגה, שמחה, גאווה. כל רגש. זה פשוט מפגר איך כשאתה רואה את הילד שלך מחייך פתאום, אתה עשוי להתנשם לפתע ולגעות מצחוק כמו פר אידיוט, רק כי אתה נהיה מאושר בלב מלא ומתפקע מאהבה פי אלף מהאקסטה הכי טובה שבלעת. אתה כל כך אוהב אותו, אתה רוצה רק לנשק לו את הרווחים שבין השיניים האלה.
אתמול בערב הייתי קרוב לבכי. זה היה סוף של יום בלתי אפשרי בתוך שבוע מחורבן, וכל מה שהם רצו, הגמדים, היה לשגע אותי. הם צחקו בשיגעון, זרקו אחד על השני לגו ובילגנו את כל הבית וכל הצרחות שלי שיסדרו כי אחרת אני לא מכין פנקייקס פשוט לא עזרו. הם צחקו לי בפרצוף כמו נערים שהשכן מקומה רביעית אומר להם שדי כבר עם הרעש מהכדורגל. הייתי פשוט אומלל. כששירי חזרה מהעבודה אחרי כמה שעות כמעט התייפחתי לה בפרצוף.
והיום החלטנו בערב לנסוע למסעדה, ככה סתם, בעיקר כי לא התחשק לנו לבשל. ישבנו בגרינהאוס בצומת שילת שהוא פשוט מקום מקסים שיושב בתוך חממה אמיתית עם בריכת דגים וצפרדעים, והיה כל כך טעים והילדים היו כל כך מתוקים, טחנו את הפסטה שלהם עם ערמות של פרמזן וחייכו מאוזן לאוזן אפילו שהמיץ ענבים נשפך. עשיתי "קוקו" לעומר מאחורי איזה קנקן, והוא התגלגל מצחוק עם שתי שיני חלב ארנביות. הרגשתי כאילו מצלמים אותנו לסרט בסלואו מושן על משפחות מאושרות.
ובלילה, לפני השינה, יהלי נתן לי את אחד החיבוקים האלה... מי שלא הרגיש פעם חיבוק של ילד ששוקל 16 קילו שמחבק אותך בכל כוח זרועותיו הדקות ונותן לך נשיקה אחת רטובה ודקה בעיניים עצומות ושפתיים וורודות, כמו מאהב לטיני בגובה מטר עשרים, לא יודע מה זאת אהבה.
אז אני מבקש מאלוהים. שייתן לי כוח לקום ולא לשבת, לשחק עם ולא ב, לסלוח להם כשהם צוחקים ולא להתעצבן כשהם לא מקשיבים, לכעוס פחות ולדגדג יותר, ולהבין שמה שעכשיו זה הכי טוב שיש.
מיום... ליום. אני עוד אתגעגע לזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
