1. חלומות

חלומות,

עד מתי נמשיך לשמוע שאפשר להגשים אותם ונתמוגג? כנראה לנצח. אולי בשביל זה הם הומצאו; זיק של תקווה בימים בהם האדם שוקע בתוך עצמו ומחפש דבר מה להיאחז בו, משאלה להיתלות בה, מנגינה רחוקה של מישהו שפעם הצליח. והמנגינה הזו מזדחלת לאורך דרך ארוכה, כזו המרוצפת אבנים צהובות וצורתה כמדרגות לולייניות. וכבר מרחוק אפשר לראות את התהום העמוקה שואגת, ואת הצמחים הטורפים, את הנחשים, ואת להבות האש הנזרקות מהשמים בסילונים מסנוורים.
ובכל צעד שעושים בדרך זו צריך עוד קצת אומץ. לא כל צעד הוא בטוח. כל צעד הוא מבחן. יש כאלו קלים מאוד, בהם כל שצריך לעשות הוא לצעוד בסמוך לתהום מבלי להסתכל, ואחרים דרושים כשרון של אקרובט וים של אמונה.

וכל האנשים עומדים בראש הדרך, מביטים זה בזה בעיניים פעורות. הפחד הוא המכנה המשותף הרחב מכול. ואז שומעים אחד אומר – "אני שמעתי שיש דרך קיצור." ואחר מצטרף אליו – "אולי בכלל אנחנו בכיוון ההפוך." ואישה צעירה מספרת שהיא שמעה על כאלו שלא צלחו את מבחני הדרך ונעלמו בתוך הערפל הסמיך שמעבר.
ובין כול אותם אנשים, אנשים שתולים גורלם במזל, יש אחד שחושב קצת אחרת. ואותו אחד חושב שאין באש להביור, תהום שחורה ושואגת, צמחים טורפים ונחשים ארסיים כדי למנוע ממנו לחצות את הדרך. ושהרי, למה שייכנע לאותה חרדה פנימית ותחושת ספקנות כשהוא יודע שהעולם הזה מלא בדרכים מסוכנות שאם לא יעבור בהן לא יגיע לכלום?

ואז האיש, שבבוא היום יחשב לגיבור, מנופף סביב בידו, מברך את כולם בברכת שלום ומתחיל לצעוד... נעלם בתוך ערפל סמיך של משאלות, מותיר מאחוריו אנשים עייפים ממחשבות, כאלו שבלילה ישקעו בחלומות מתוקים על הישגים ומקומות...
ולא אכפת לו לאן הוא יגיע, כי הוא יודע שהוא יגיע רחוק יותר מאלו שנשארו מאחור. רק בגלל שהיה בו את אומץ לנסות. כי לפעמים, ואולי כמעט תמיד, כל מה צריך לעשות הוא להישיר מבט לפחד ולהמשיך.

נכתב לפני 12 שנים

2. למה אנחנו נצמדים להחלטות גרועות?

למה אנחנו נצמדים להחלטות גרועות?

הדבר אולי הכי מסתכל שיכול לקרות בשגרת היום-יום האפרורית שלנו הוא להיות עד, או חמור מכך - קורבן, להחלטה גרועה. לעמוד מהצד, לראות כיצד בלון הגז עומד לפוצץ את המקום בעוד 1...2...3 לצעוק ואף אחד לא מקשיב. האחד אומר שצריך לתת לדרך שלו עוד הזדמנות, השני אומר שצריך להסתמך על הניסיון שלו והשלישי בכלל חסר דעה וטוב רק בלהסכים עם האחרים (איש בינוני וסביר).

כל אחר מנסה להיצמד למה שהיום למדנו לכנות בהתנשאות - 'העקרונות שלי'. בודדים האנשים שמוכנים לשבור את קירות הפלדה שהציבו במטרה להגן על האגו העדין והפגוע.
המשפט העתיק אומר - עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק (ותסלחו לי אם עיוותתי את הניסוח המקורי), אבל אנשים ממשיכים להיצמד לחלק השני של המשפט כדי להיתפש בעיני הסובבים אותם כבעלי מילה וכבוד בתחומם. הרשו לי להעיר אתכם!
פיקחו את העיניים והביטו סביבכם - האם אתם בטוחים שאחרים רואים בכם את אותו האחד שאתם רואים בעיני עצמכם? יכול להיות שלא.

בכל החלטה שימו את עצמכם בנעליו של זה שעתיד לבצע אותה ונסו לדמיין את ההשלכות בלא המשקפים הורודים שמוכרים לכולנו בפרסומות במחירי מבצע. כי לא משנה כמה כוח, כסף או השפעה יש בידכם - אלו לא מבטיחים כבוד או הערכה.
דווקא המנהיג שיודע להודות בחסרונותיו ומוכן להכיר באנושיותו (על כלל רבדיה) הוא זה שנתפש שבעיני האחרים ככל יכול -
כי את מה שחסר בו הוא מוצא בזולתו.

דניאל אוחנה.

----
לקטעים וסיפורים נוספים שלי -
https://www.facebook.com/Hgigit" rel="nofollow">https://www.facebook.com/Hgigit" rel="nofollow">https://www.facebook.com/Hgigit" rel="nofollow">https://www.facebook.com/Hgigit

נכתב לפני 12 שנים

3. מהו אושר?

מהו אושר?
כשאני שואל את עצמי את השאלה הזו אני נזכר בדמותו של סקארט מעידן-הקרח. אותו סנאי, דביבון, יצור מעבדה (לבחירתכם) שכל חייו מסתכמים במרדף אחרי האגוז הנכסף שחומק מידיו בכל פעם בה הוא קרוב להשיגו.

בהתחלה האגוז נמצא מולו, מונח על הקרח הדקיק והשברירי, וכשהוא מניח את ידיו הקטנות עליו - הקרח נחצה לשניים והאגוז מתרחק שוב.
לאחר מכן נופל האגוז לתהום וסקאט המסכן נאלץ להיתלות בין שמיים וארץ כדי להשיג אותו. בפעם אחרת האגוז כבר נמצא בידיו, אך כשזה נוגס בו הוא מתעורר, בהכרה למחצה, מעליו חבריו שככל הנראה הצילו אותו מערש דווי. ובאמת שהוא העדיף כבר למות.

הרצון הזה להשיג משהו, לרוץ אחר מטרה מסויימת, חלום שברירי ונדוש שאף אחד אחר לא מסוגל להבין... זה קשה. קשה כמעט כמו אגוז. אבל האם השגת המטרה או החלום היא זו שגורמת לאושר? לדעתי לא. אושר מקורו במילה העברית - 'אישור'. בן אדם מאושר כמאשרים אותו לדבר מסויים, כאשר אומרים לו - 'היי אתה! עברת את כל המבחנים, התקבלת!' אבל האם אנחנו באמת צריכים לשמוע את זה כדי להיות מאושרים? גם הפעם לדעתי התשובה שלילית. או לפחות שלילית למחצה.

במקום לחפש אישורים חיצוניים מאנשים אחרים עדיף וטוב כפליים אם נאשר את עצמנו. ולא מתוך קלישאה. כשנשיג דבר קטן, או שנתקדם צעד נוסף בדרך לחלום הגדול, נגיד לעצמנו - 'כול הכבוד! הוכחת לעצמך שאתה מסוגל!' ברגע שנאמר זאת השגת החלום לא תהיה האושר אלא אותה דרך מרוצפת קרח דק ושברירי, אותה תהום, אותה סכנה... ואולי בעצם החיים כולם.

אני מצרף כאן סרטון קצר של סקארט, וזאת כדי שכל אחד יחשוב מהו האגוז הזה בשבילו ואיזו דרך הוא מוכן לעבור כדי להשיג אותו.

שבוע טוב!

http://www.youtube.com/watch?v=RbsGWNXZ51I

----
לקטעים וסיפורים נוספים שלי -
https://www.facebook.com/Hgigit

נכתב לפני 12 שנים

4. גשם כבד עומד ליפול

קטע קצר מתוך סיפור אותו אפרסם בקרוב:
קריאה מהנה,

מיכאל עמד בתחנת האוטובוס והאזין לשירה של הרוח.
כשנסע באוטובוס נשקף מבעד לחלונו נוף אפור, רחובות ריקים ואור ירח מרדים במיוחד. העולם נרדם. הוא חשב על איך הבוקר האביבי אליו התעורר באותו יום הפך את עורו בצורה כזו. עכשיו היה חשוך יותר וקר יותר, מעיל העור שלבש לא הגן עליו כראוי והוא חש באוויר הקריר מלטף את גופו.
הברד הוסיף לרדת, מתנפץ על האספלט כמו יהלומים קטנים. לצד אלו עלי שלכת חומים התעופפו בציקלונים קטנים של חוסר וודאות, מתגלגלים בינם לבין עצמם ונוחתים על הקרקע כמו ילדים עייפים אחרי משחק. פיסת נייר לבן שנישאה ברוח פגעה בחזהו.
מאיפה זה הגיע? הוא שאל. הדף היה ספוג במים ושוליו המשוננים העידו שנתלש ממחברת. בראש הדף, בכתב שחור ומרוח, נכתב: 'שיעורי-בית, ספרות'. שאר הדף היה ספוג מים ובלתי קריא. מיכאל קימט את הדף לכדי כדור והשליך אותו אל האוויר, מבלי לכוון אל נקודה מיוחדת. הכדור לא נחת רחוק ממנו והפליג עתה בנהר קטן של מי גשם קפואים כל הדרך אל תעלת הניקוז הקרובה.
הברד התחזק.
מיכאל נזכר בעצמו כשהיה תלמיד בבית-הספר; זה היה כל-כך מזמן עד שעצם ההזכרות עוררה בו צורך להתעטש מתנודת גרגרי האבק במעמקי תודעתו. אבל זו הייתה תקופה טובה, למרות הכול. הוא היה תלמיד טוב, תמיד הכין את שיעורי הבית, תמיד הגיע בזמן לשיעורים, אף פעם לא התחצף. רק בתיכון הוא נהרס, כמו כולם. אבל עד אז הוא היה תלמיד טוב. הוא זכר איך יום אחד, בשיעור ספרות, הם התבקשו לכתוב שיר קצר או סיפור בנושא חופשי. הוא היה אולי בן תשע.
הוא ישב בחדרו, צמוד לשולחן עץ בן שלוש רגלים, שעמד בזווית שהדגישה את נכותו, וכתב, ומחק. וכתב, ומחק. ובסוף אימו נכנסה לחדר וראתה אותו.
"מה אתה עושה?" שאלה.
"שיעורים."
"במה?"
"ספרות."
היא התקרבה אליו ולקחה את הדף. הוא לא התווכח. היא בחנה את הכתוב דקה ארוכה ואז קראה בקול, כמעט בהתנשאות, הוא לא ידע אם היא מודעת לכך אך קיווה שזה יפסק –

"לב דופק,
שעון מתקתק,
צליל חד שובר את הדממה.

בכי תינוק, לפני אור ראשון
ורק קולו נשמע בחדר.

ואז שקט.
ומנגינה חרישית אחריו,
כצליל אחרון בסופו של יום-
שיר ערש מעורר.

ושוב שכוב,
בעיניים פקוחות.
לב דופק
שעון מתקתק
צליל חד שובר את הדממה."

תודה לאל שזה נפסק. פניו היו סמוקות ומפוחדות. הוא לא ידע אם תביע את דעתה.
"מיכאל," היא הרימה את עיניה מתוך הטקסט. עיניים אפורות, מקושטות בפס שחור, לא מסגירות דבר.
"אני חושבת שכדאי שתתמקד בכדורגל ובכדורסל אם אתה רוצה לפתח איזשהו כישרון," היא עמדה כך שגופה השמן צמוד לפניו, ובכל מילה שהוציאה מפיה דומה היה כי היא גדלה יותר ויותר. הוא הרגיש כמעט בלתי נראה על-ידה.
"מה גם," המשיכה, "שאני חשבת שבנות אוהבות יותר בנים שעוסקים בספורט, אתלטיקה, ולא בכתיבת שירים. אתה מבין למה אני מתכוונת, חמודי?" היא הניחה יד קפואה על כתפו ואז העבירה אותה על פניו.
"אני באמת רוצה שיהיה לך טוב מיכאל, אתה חייב לנתב את האנרגיה הזו למקומות יותר... מוצלחים." הקול שלה היה איטי מאוד והדבר גרם לו לתחושת פחד בלתי מוסברת.
הוא שתק.
היא החזירה לידיו את השיר שכתב ויצאה מהחדר.
הוא לא בכה, הוא לא נפגע, הוא ישב בשקט וקרא שוב ושוב את שכתב ולבסוף הכניס את הדף לתיק.
למחרת היום הוא לא התנדב לקרוא את השיר וכשהמורה ביקשה ממנו להציג את עבודתו הוא הסתתר מאחורי התירוץ הנדוש של "אני מתבייש", זה היה כמה שנים לפני שהפך לאליל הבנות ואיבד את המושג 'בושה' בדרך. אבל הדרך טרם הסתיימה.

גשם היהלומים פסק.
אפו של מיכאל עקצץ והוא שפשף אותו בידו. אורו הרדום של הירח התחזק מעט אבל לא די כדי לנצח את הכחול העמוק שכיסה את העיר. הוא הושיט את ידו לפנים, מחוץ לסככת התחנה, ובדק האם צפויה לו הפתעה כשיצא. השטח נקי, הוא הידק את המעיל השחור לגופו ודידה לאורך הרחוב. האורות הזהובים שנשקפו מבעד לחלונותיהם של גורדי השחקים קישטו את הלילה והעננים כיסו את השמים בצורה שהזכירה למיכאל את תנועת המים כשמטילים לתוכם אבן קטנה.

הסיפור המלא יתפרסם בהמשך בדף שלי -
https://www.facebook.com/Hgigit

אבל עד אשמח לשמוע את דעתכם!
דניאל,

נכתב לפני 12 שנים

5. 1+רווקה (קטע אוטוביוגרפי)

ואולי השמיים לא כל-כך אפורים היום. זו מחשבה שבדרך כלל לא מייחסים לה חשיבות, כמו להרבה מחשבות אחרות; אם לכל פיסת מידע היינו מקדישים תשומת לב ככל הנראה היינו מתפוצצים או שוקעים בתרדמת כתוצאה מעיבוד ייתר. לפעמים חיים שלמים עוברים מבלי שנשים לב אליהם, או למה שהופך אותם למה שהם. לפעמים נזכרים אחרי חמש-עשרה או עשרים שנה, ואז מה אפשר כבר לעשות?

אני זוכר את אמא שלי, אני זוכר את סבתא שלי, אני זוכר את החברים הקרובים שלי בתור ילד. אין לי כמעט זיכרונות מאבא שלי, הוא כמעט ולא היה שם. אולי חמש-שש שעות הקלטה בסטודיו הזה שנקרא 'המוח'.
בתור ילד כמעט ולא שמתי לב לזה. גדלתי בשכונה שבאורך פלא לאף אחד לא היה אבא.
האחד נהרג בתאונת דרכים.
השני התגרש מאשתו ועל הדרך גם מהילדים.
השלישי פשוט לא הראה נוכחות כלפי חוץ... ואפשר כך להמשיך לספור. כשאתה גדל בסביבה כזו אתה ממעט להתייחס לנושא הזה, אתה נוטה להאמין שכך החיים מתנהלים ושזה גם האידיאל בשבילך.

כשאני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שבאמת הבנתי שמשהו 'לא-בסדר', אני נזכר בים.
אני במים, אמא שלי ליד, ואני רואה מהצד כמה אבות מרימים את הילדים שלהם על הכתפיים ומעיפים אותם אל-תוך המים. אני מסתכל על אמא שלי ויודע שזה יהיה מיותר בכלל לבקש, כי גם דרך העיניים של ילד בן שבע ברור שיחסי הכוחות בין גבר לאישה לא שווים.
וכאן זה מסתיים.
מסתבר שאמא שלי עשתה עבודה טובה אחרי הכול. היא גרמה לי להרגיש שייך, אחרת הייתי נתקל במצב כזה בעוד מיליון סיטואציות.
לדוגמא בימי הולדת, כשהיא הייתה אומרת לי שאבא אוהב אותי, למרות שהוא בחו"ל, קונה לי מתנה בשמו ומתקשרת אליו כדי שאשמע את הקול שלו. אפשר לקרוא לזה סוג של 'אבא תודעתי' – אתה מודע לו אבל הוא לא באמת נמצא שם. אני אומר לך, זה כואב פחות. לפחות בשלב כל-כך מוקדם של החיים.

אתה מתחיל להתעסק בזה רק שאתה גדל, כי יש גבול לכמה אמא יכולה למלא את שני התפקידים. כשאתה הופך לגבר קטן בעצמך ואתה שם לב שאין לך כל-כך אחרי מי להתחקות כי אף פעם לא ראית את זה מקרוב, ויש לך שאלות שבנים שואלים את האבות שלהם או שפשוט אתה רוצה להרגיש יותר שלם עם עצמך ולדעת שיש לך שני הורים. ואולי במקרה הזה הביטוי של- 'רוצה להיות נורמאלי' לא כזה רלוונטי כי המצב הזה כבר הפך להיות סוג של נורמה בחברה שלנו.
אבל הדברים האלו, לפחות בעיני, הופכים שוליים ברגע שמנסים לחשוב על הצד השני; איך זה להיות אבא שמוותר על הילד שלו? איך אפשר לחיות ולדעת שיש לך צאצא איפשהו בעולם ואתה לא יודע אם הוא בריא או חולה, אומלל או מאושר, חי או מת? אלו שאלות שאני לא אצליח להשיב עליהן.
למזלי הייתה לי ילדות ממצה, כזו שיש בה ירידות תלולות, עליות חדות ולפעמים הרכבת קצת סטתה מהדרך, אבל תמיד אני ואמא שלי הצלחנו להגיע ליעד. אז בקטע הזה אבא שלי, בהנחה והוא ראוי לכינוי הזה, היה יכול להיות רגוע. אבל אני לא. כי השאלות האלו מטרידות אותי וכי הכול היה יכול להתנהל שלא-כשורה; ואפשר לספור במכפלות של עשר את המשפחות שזה לא מתנהל אצלן כשורה בדיוק מהסיבה הזו.

אמא שלי תמיד אומרת שעדיף לגדול בלי אבא ולגדול מאושר מאשר לגדול עם אבא ולגדול אומלל. נשמע כמו סיסמא, אבל החיים שלנו מושתתים על סיסמאות; וגם זו סיסמא, שתיים במחיר אחד.
אבל זה לא באמת משנה, כי גם אחרי כל השנים (עשרים), וגם אחרי שיצא לי לפגוש אותו פנים אל פנים (אחרי שלוש-עשרה שנים) והדברים לא הלכו כמו שצריך והסיסמאות הפכו להיות מוחשיות, כמו שרק סיסמאות שמוכיחות את עצמן יכולות להיות, גם אחרי כל אלו – שאלות כמו:
'איך הייתי גדל יחד איתו?' או 'איך הוא היה משפיע עלי היום?' עדיין קיימות.
ונכון, דמות אב אפשר למצוא. יש אפילו אמהות שמביאות גבר חדש רק כדי שימלא את המשבצת הזו; ואני בכנות חושב שזה טוב ונחוץ, אפילו ממרום שנות העשרים, במידה וזה גורם לאדם להרגיש שלם יותר ובטוח בעצמו.

אני לא מרגיש אכזבה, אני לא מרגיש תסכול, לפעמים זה רק זעם שאי-אפשר להפנות לאף-אחד. כי זה הטבע של מחשבות מוזנחות – לצוף אחרי שהכול כבר שוקע ולהזכיר לך שזה לא הסוף; אבל דבר אחד, אולי קלישאתי ואולי לא, אני יכול להבטיח – הילדים שלי לא יכתבו קטע כזה על אבא שלהם אף פעם.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

6. לא חלום

אם מישהו, איפשהו, במקום כלשהו, היה יודע על מה שקרה, הוא בטוח היה עושה משהו.
אני לא חושב שמישהו היה נשאר אדיש למצב, או לסיפור. סך-הכול מדובר באנשים... לא בעכברים או חולדות; עד כמה שההשוואה מזעזעת.
אני זוכר את היום הראשון שהורו לנו לא לצאת מהבתים. זה היה יום ראשון אביבי למדי. השמים לא הראו סימן לגשם או מזג-אוויר סוער, שבדרך כלל מאפיינים מצבים כאלו. תחילה כולנו חשבנו שמדובר באיזו תקופה זמנית, משהו חולף. אך ככל שחלפו הימים ההחלטה נסתמנה כסופית. אבא שלי יצא רק לצורך עבודה, וגם אז לשעות מעטות יחסית, בקושי היה בהן די כדי לפרנס אותנו. על נשים וילדים נאסרה היציאה לחלוטין. אלו שבחרו להתגרות בגורל מצאו את עצמם נורים במקום. אני זוכר שראיתי את גברת שם-טוב, שהייתה חולת אלצהיימר, יורדת במדרגות הבניין במעין שימחת חיים בלתי מוסברת... הייתי בטוח שהחדשות דיווחו על שינוי בנוהל המוכר, אך תוך מספר שניות גופה הוטל על הארץ מדמם. אמא אמרה לי שהיא במקום טוב יותר עכשיו.
הרחובות היו מלאים בשוטרים, מפטרלים לכל אורכה ורוחבה של העיר, בתור ילד חסכו ממני בפרטים נחוצים אבל היה לי ברור שמשהו לא כשורה. אני חושב שהסימן הראשון לכך הופיע כשבועיים מאז הכריזו בחדשות על העוצר. היה זה הלילה שבין יום שלישי לרביעי. שכבתי במיטה כאשר אור אדום-כתום עלה מאחד מבתי החרושת בעיר. בהיתי בו דקות ארוכות בדממה. מעולם לא ראיתי מחזה מוזר ומהפנט כל-כך. הנחתי את כף ידי על זגוגית החלון הקפואה ושקעתי במחשבות. בית החרושת התפוצץ כמו בלון. הרעש היה אדיר, הלהבות ליבו את כל הבתים שסובבו אותו וכוחות המשטרה ומכבי האש הגיעו למקום תוך דקות. משום מה לא חששתי כלל, הייתי רק בן שתים-עשרה באותו הזמן, אבל הרגשתי מוגן מבעד לזגוגית החלון. אימי פרצה לחדר, אחוזת בהלה, והייתה מופתעת מהרוגע אותו הפגנתי. זה היה היום בו הבנתי שמשהו לא טוב קורה, ושאני רוצה לדעת בדיוק מה.

בגיל שתים-עשרה כבר ידעתי לקרוא היטב. בעיר שלנו מלמדים את הילדים לקרוא כבר בגן, כך שהילדים מגיעים לבית-הספר היסודי הם מתמקדים בעיקר בכתיבה וחשבון. היסודות כבר מוצקים מאוד. המורה שלי, שרונה, שהייתה אישה צעירה וגדולת מימדים, נהגה לברך אותי על יכולת הקריאה שלי. היא המליצה לי לקרוא ספרים כדי להמשיך ולהתקדם - אני דחיתי את הצעתה על הסף. הספיק לי החומר הלימודי. וזה גם הספיק לי כדי לקרוא בעיתון על המפעל שהתפוצץ. הכתבה העלתה תמונה מורכבת יחסית. במבט לאחור אני לא זוכר אחת לאחת מה היה כתוב שם, אך מסתבר שזה היה מעניין מספיק כדי שאסתכן ביציאה מהדירה הקטנה שלנו בקומה השלישית, כל הדרך אל המפעל בקצה השני של העיר.

*
מאחר שהלימודים בוטלו היה קשה למצוא דרך קלה לברוח מהבית. במיוחד בהתחשב בעובדה שאמא שלי לא עזבה אותו גם היא, אפילו לא לקניות. את האוכל הביא אבא כשחזר מהעבודה. אם אפשר לקרוא לזה אוכל - מזון משומר שבעיקרו היה סלט פירות, טונה ומעט ירקות קפואים. שלוש פעמים בשבוע קיבלנו גם מנה בשרית. בתור ילד קשה לתפוס איזה תפנית החיים מקבלים, אבל אתה פשוט מקבל את המצב והשאלות המהותיות נקברות במעמקי התודעה, כנראה.
למזלי, שבהמשך התגלה כחד-פעמי, אמא חלתה בשפעת שהייתה מאוד נפוצה באותה תקופה ומכיוון שלא הייתה צעירה כל-כך המצב חייב אותה להישאר במיטה רוב שעות היום. בשגרה, הייתי שוכב לצידה ומחכה שתחלים, אבל הסיטואציה הייתה טובה מכדי שאתן לה לחמוק ממני.
היא ישנה עמוק. עמוק מידי. כמו דוב בחורף; לא היה לי ספק שאספיק לחזור לפני שתקום לנטול תרופה או משהו בסגנון.
פתחתי את דלת הדירה והנחתי רגל אחת בחוץ. ההד של כף רגלי בחדר המדרגות הקפיץ את קצב פעימות הלב שלי. האוויר בחדר המדרגות היה קריר ונעים, וכמעט ששלחתי גם את הרגלי השנייה החוצה אך תמונתה של הגברת שם-טוב הצפה בשלולית של דם עצרה אותי מיד. אתה בטוח שאתה רוצה לגמור כמוה? חשבתי, ואולי זו לא הייתה שאלה, אלא משפט קצר שנאמר בנימה לא מתאימה; כי באותו רגע לא באמת היה אכפת לי, רק רציתי להגיע למפעל שהתפוצץ ולראות מה הולך שם. שאלות של חיים ומוות לא נשקלו ברצינות הראויה להן.
סגרתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב. ראיתי כמה שוטרים עוברים לאורך הרחוב, הם נראו משועממים למדי מה שגרם לי להטיל ספק ביכולתם להבחין בילד כמוני. התחבאתי מאחורי אחד הפחים כשאחד מהם עבר קרוב מידי. הוא אחז בידו האחת אלה ובשנייה אקדח כסוף. המראה הקסים אותי. כמה כוח היה לו! המחשבה עוררה בי פחד והתלהבות בו-זמנית.
כשנכנס השוטר לרחוב הפנימי, ושאר השוטרים גם הם נעלמו מזווית העין פתחתי בריצה אל החלק הדרומי יותר של העיר, לכיוון המפעל.
שמעתי את צעדי הקטנים מהדהדים בין הבתים, אבל זה לא הדאיג אותי במיוחד. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות חתולה מיוחמת שמחפשת מחסה מפני כמה חתולים אחרים. לא משהו חדש. העיר לעומת זאת נראתה שינתה את פניה ללא הכר. צבע אפור מוזר מילא אותה ומזרקות המים במרכזה, אלו שכל-כך אהבתי להשליך לתוכן מטבע כסף ולהביע משאלה – לא עבדו יותר. זה היה די מצער, למען האמת. ככל שהתקרבתי למפעל ההרוס שמתי לב לנזק שנגרם כתוצאה מהפיצוץ. חלקי-בתים, עצים חרוכים, אפילו כלב שהאש לא פסחה עליו. מזעזע. אבא שלי תמיד אמר שהוא רוצה שאני אהיה רופא מנתח, כמו סבא. הוא כל הזמן אמר שאני קיבלתי את הגנים הטובים, לא שהיה לי מושג מה זה אומר אבל תמיד ניסתי לזייף הבנה. אמא צידדה בו ואמרה שיש משהו בעיניים הירוקות שלי שלא מותיר ספק לזה שאני חכם. המורה למדעים הייתה חולקת על שניהם אבל הדחף הבלתי נשלט להקיא שתקף אותי כאשר ראיתי את הכלב השרוף, חצוי לשניים כאשר מעיו ועצמותיו נשפכים מתוכו, קבע חד משמעית שאני כבר לא אהיה רופא. בטח לא מנתח. עצרתי בצד הדרך כדי להקיא כששוטר אחד קרא לעברי. ליבי קפא. השוטר לא חשב לרגע כאשר שלף את אקדחו וריסס לעברי מטר יריות. הנחתי את ידי מאחורי ראשי, כאילו זה יעזור במשהו ורצתי אחוז טירוף. השוטר כמעט השיג אותי עד שמעד על האספלט. אני חושב שהוא החליק בשלולית הקיא שלי. אני רק מקווה שהוא לא התרסק אל תוך גוש הבשר האכול שפעם היה כלב.

המפעל היה במרחק עשרים מטרים מהמקום בו תפס אותי השוטר, הגעתי לשם כמעט מיד. מתנשף כולי. שלטים של 'אין כניסה' היו פזורים סביב כל המקום. שתי שוטרות ישבו לצד הכניסה ודיברו ביניהן. הן היו שקועות בעצמן ולא שמו לב אלי. אחת מהן הייתה קצינה, אבא שלי סיפר לי על הסיכות שיש לקצינים על המדים. זה היה די יפה, יותר יפה ממה שאבא שלי תיאר, אבל לא היה לי זמן להתמקד בזה. ניצלתי את ההזדמנות כדי לחמוק לתוך המבנה שהיה כולו מפוצץ ונודף ריח עשן.
החלונות היו מנופצים. לגמרי. אני זוכר שבאחד הערבים, עוד לפני שכל הטירוף הזה של העוצר התחיל, היינו יוצאים כל החברים כדי לשחק בכדור יחד. שון, תמי, אליעד ואני. לפעמים סתם היינו מתמסרים ולפעמים היינו משחקים גולם במעגל כך שכולם מתמסרים מעליו והוא מנסה לתפוס. באחת הפעמים, שתמי הייתה במרכז, הכדור פגע בחלון הדירה שלנו. צליל הניפוץ היה חרישי אך מטר הזכוכיות שעפו אחריו היה קטלני. תמי נפצעה ולקחו אותה למרפאה. אם אני לא טועה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דם בכמות גדולה כל-כך. הזכוכיות חתכו את עורה עמוק כך שנותרו לה צלקות אפילו חודשים אחרי המקרה. לא רציתי לחשוב על כמות הרסיסים שעפה כשהמקום הזה התפוצץ. את חלקן עדיין יכולתי לראות בכניסה למקום. אם לא הייתי שומע רחש מתוך המבנה אולי הייתי שוקע במחשבה זו עוד מספר דקות, אבל הבהלה שתקפה אותי ניערה אותי וקטעה את רצף המחשבות. אני לא יכול להגיד שלא פחדתי, פחדתי מאוד. גם בדיעבד אני לא מצליח להבין מה משך אותי להיכנס לתוך המבנה ולרדת אל תוך קומת המכונות המעופשת. האוויר שם היה מחניק. קרני אור אפור הסתננו מבעד לסדקים ההרוסים של המבנה. תאורה יחידה. עכביש ירוק טיפס בקיר שהיה לימני. כתם אדום במרכזו. ידעתי שזה סימן לא טוב והנחתי לו ללכת; לא זמן טוב לחקור, חשבתי.
שוב רחש. הפעם חזק יותר. האדמה זזה. הירח הדוחה התחזק. בשלב הזה לא היה אכפת לי שהקצינה הזו תבוא לקחת אותי, לאסור אותי או לירות בי. כל מה שרציתי היה לצאת משם... אבל האימה שיתקה אותי. הקרקע חרקה תחתי. מבלי ששמתי לב קרני האור האפורות נעלמו כלא היו ואפלה נראית מילאה את המקום. בחלק הזה האימה התחלפה בפאניקה. סקרתי את החושך במהירות, מצמצם את עיני כדי להבחין בפרטים, אך עוד לפני שהספקתי לקבל תמונה ברורה של המכונות העצומות שסבבו אותי פיצוץ גדול נשמע. פיצוץ בלי אש. רק רעש אדיר ומפולת אבנים אחריו. אחת מהן פגעה מעל עיני ופרץ דם חמים שטף את פני. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, אחרי מי-יודע כמה זמן, נגלה לעיני היצור המבחיל ביותר שראיתי עד היום.

*
עכביש ענק בצבע אדום – שחור שאג מעלי. ואולי שאג היא לא המילה המדויקת. הוא צווח. זרועותיו הכו בחוזקה לצדי גופי ועיניו העצומות והשחורות בחנו אותי. במצב כזה אין זמן לחשוב או לפחד, זינקתי את רגלי ורצתי לכיוון פתח הכניסה. החושך הקשה עלי למצוא במה להיאחז, אך בזכות כפות ידי הקטנות ומשקל גופי הצלחתי להרים את עצמי החוצה.
הקצינה והשוטרת שהייתה איתה בחוץ לא היו שם. כנראה שמעו את הצווחות וברחו. לא חשבתי שיפעלו אחרת, הייתי פועל כך בעצמי. הרצון לשרוד חזק יותר מכל מחויבות אחרת, מסתבר. עוד אני מדמם מראשי ורעידות בלתי רצוניות חולפות בי, נעמדתי מחוץ לבית החרושת כשאני שומע את היצור ממשיך לצווח. כמה זמן הוא כבר שם? אולי היה שם עוד לפני הפיצוץ? מי עוד יודע עליו? השאלות הציפו אותי. שתי תשובות כבר היו לי – האחת היא שהוא מסוכן, מאוד. השנייה היא שהוא ככל הנראה הסיבה לעוצר. לא היה לי זמן להפוך בשאר השאלות. הסכנה הייתה מידית. היה זה רק עניין של זמן עד שהדבר הזה יצא החוצה ויחסל את כולם... כל-כך הצטערתי שלא היה לי מכשיר ניד באותו רגע כדי להזהיר את אמא, אבא, את החברים; למרות שגם אם היה לי מכשיר ניד רוב הסיכויים שלא הייתה לי אפשרות להשתמש בו. מאז תחילת העוצר, כל קווי הטלפון והרשת הסלולארית נפלו לפרקים ארוכים. עכשיו לא היה לי ספק למה, אין לדעת איזה נזק בלתי הפיך היצור הזה הסב לכל התשתיות.
איזה נזק הוא עוד יכול להסב.
חשבתי על אמא. שוכבת במיטה, משתעלת. קודחת מחום. אולי היא כבר התעוררה? מה היא חושבת שקרה לי?
מה השעה? האם אבא חזר מהעבודה? האם מישהו מחפש אחרי?
שאלות, שאלות, שאלות.
קצב המחשבות שחלף במוחי גרם לי לחוש במהלומות הדם בירקותיי. פעימות דקות וקצביות. הזיעה זרמה במורד פני, הדימום נפסק. החלטתי שאני לא משאיר מקום לספק. אני אעצור את הטירוף הזה.
מיהרתי שוב אל תוך המבנה. אחת מגדרות הטיל שהקיפו אותו תפסה במכנסי ופצעה את רגלי. ללא האדרנלין הייתי מתפתל מכאב. ירדתי במדרגות המתפוררות אל קומת המכונות. העכביש העצום וצרחותיו עדיין היו שם.
"מה אתה רוצה?!"
ניסתי לגבור על קולו המחריד. נדמה שהצלחתי כי היצור שתק לרגע. ראיתי את בבואתי משתקפת מתוך עיניו השחורות הגדולות. טיפת מים בגודל כדור כדור-סל פגעה בסמוך לרגלי. תחילה חשבתי כי מדובר בדליפה של אחד הצינורות המרכזיים אך הטיפות המשיכו לפגוע בקרקע היבשה. דמעות. המילה הדהדה בראשי. הוא פצוע. בטרם הספקתי לעכל את המצב צווחה נוספת נשמעה. כוח אינסופי מילא את גופי הקטן. ידעתי כי כל פעולה שאבצע עכשיו תקבע את עתידו של היצור וגם את גורלי. עקפתי את העכביש והחלתי מטפס על גבו; אגרופי אוחזים בגופו השעיר. המגע העביר בי צמרמורת. רוח קרה נשבה, מקורה לא ברור, ליטפה את שיערי. החתך היה עמוק אבל גודלו היה סביר. היצור המסכן כנראה נפצע מאחד מסכיני המכונות כאשר נלכד כאן. אבל איך?
פשטתי את חולצתי ואת מכנסי וחיברתי אותם לכדי תחבושת גדולה. הצמדתי אותה אל הפצע והידקתי אותה לגופו של היצור על-ידי קשירת קצותיה לשערותיו. הוא פלט נהמה. חור שחור עצום נפתח מאחורי היצור. זינקתי מעליו. לעולם לא אדע אם היה זה ניצוץ של הכרת תודה שראיתי בעיניו לפני שנשאב חזרה למקומו. לעולם לא אדע איך הגיע אלינו, דווקא אל המפעל ששימש ליצור נעלים . עמדתי בקומת המכונות כאשר רק תחתונים מכסים את גופי. כל כוחי עזב אותי ואיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי בחדרי נראה היה כי זמן רב עבר אך אימי, שהחלימה, לא זכרה בכלל שעזבתי. פחדתי כי במידה ואספר לה מה קרה אאלץ לנטול תרופות חזקות כמו אלו של דודה אירית שחלתה בשיגעון. עם אבא לא החלפתי מילה כמה ימים. הוא תמיד ידע לקרוא אותי ומהר מאוד היה עולה על זה שמשהו לא בסדר.

הפצע ברגל ומכת האבן במצחי החלימו יחסית מהר. תירצתי אותם בכך שנפלתי כאשר חיפשתי את סלט הפירות באחד הארונות הגבוהים במטבח.
רק האופן בו הגעתי הביתה עדיין היה לתעלומה. אך מהי תעלומה זו אל מול החיים? אל מול עולם מלא מסתורין. עולם שטרם הספקנו לגלות. עולם שחוצה את גבולות ההיגיון. לעיתים רק הספקות האלו מותירות אותי בחיים, אחרי כל-כך הרבה שנים. והכאב הדק שמזדחל בגבי מזכיר לי שאין כל זה חלום.

הסוף.

נכתב לפני 14 שנים

7. קלפים במבצע

נהג עצבני, בתוך מכונית הונדה אדומה, הכה באגרופו על צופר המכונית. צליל מחריש אוזניים נשמע.
הרמזור התחלף לירוק, כמו מתוך בהלה, והמכונית המשיכה הלאה במסעה אל הלא נודע.

הוא אהב מכוניות אדומות. הוא קיווה, או שנכון יותר יהיה לומר – ידע, כי תהיה לו מכונית אדומה כזו כשיגדל ;לעת-עתה הוא הסתפק ברולרבליידס אדומים עם פס צהוב בצורת ברק. הם עלו שלוש-מאות-חמישים שקל, סך כל דמי הכיס שלו בשבועות האחרונים, וגם אלו של השבוע הבא. אין חפיסת קלפי 'יוגי-הו' השבוע , דני. לא נורא.
כל שבוע הוא קיבל חמישים שקל דמי כיס, הרבה מעבר למה שהחברים שלו קיבלו, אם בכלל. הוא השתדל לעשות בהם שימוש נבון, אם כי לעיתים היה זה הדחף המיידי שגבר על השיקולים השכלתניים, ועל כן לפעמים הוא חסך ולפעמים קנה קלפים. עשרים שקל לחפיסה של שנים-עשר קלפים, מחיר מציאה! המבצע נגמר בשבוע הבא, או בזה שאחריו? רגע, המחיר נשאר זהה כבר שלושה חודשים אבל עדיין שלט החנות מציג 'מבצע לזמן מוגבל!' למה הכוונה?
שקר-כל-שהוא, כמובן! אם כי מסוג השקרים שיותר מנוח להאמין בהם; כך כואב פחות להוציא את הכסף מהכיס, הידיעה הזו שאם תדחה את הקניה ולו ביום, אפשרי ותוביל לכך שתשלם מחיר מלא, מפחידה. ולכן הוא קנה, שתי חפיסות, לייתר ביטחון. שמישהו יתקשר לנימרוד ויגיד לו שיש לי קלפים להחלפה.

הוא החליק החוצה מהחנות, ידיו אוחזות בעשרים וארבעה קלפים חדשים אשר ניחוח בית הדפוס עולה מעליהם. הוא טמן אותם בכיסו הימיני, והמשיך בדרכו.
ימות החורף מעולם לא היו נחמדים אליו, וגם יום זה לא היה יוצא דופן. רוח קרה חלפה בין צמרות העצים, משמיעה צליל שורקני ומצמרר, ונושבת הלאה אל מקום אחר. הוא ראה כיצד עלי השלכת עפים במעגלים, רודפים זה את חברו כבמשחק ילדים, ומיד אחר-כך צונחים אל הקרקע לאיטם, מותשים.
היה במראה זה משום קסם, חיות. ובכל פעם בה ראה את העלים הזהובים צפים באוויר, נעמד דום, אחוז התרגשות, ממתין בסבלנות שההצגה תתחיל. שהאורות יכבו.
וכשהסתיים המחזה, והקהל הדמיוני שבמוחו מחא כפיים בהתלהבות, המשיך דני בדרכו, מבלי לתת ולו מבט נוסף אל עבר העלים העייפים. הוא לא עצר כדי לבחון את צורתם המיוחדת או כדי לחכות שישובו למשחק, היו לו עשרים וארבעה קלפים חדשים בכיס, רק מחכים שישלוף אותם והשתמש בהם בחוכמה; זה לא עניין של מה בכך.

הוא נסע כל הדרך אל ביתו, ווושט, שששט! נשמע באוזניו כאשר ביצע פניה חדה באחד הרחובות, הרוח בידרה את שיערו וגרגר חול התעופף הישר אל תוך עינו.
הוא עצם אותה בחוזקה, כמחכה שגרגר החול ימצא את דרכו אל מחזור הדם, שם לא יפריע לו כלל, כך חשב. כעבור שניות אחדות נעצמה גם עין שמאל, ספק מתוך אינסטינקט, ספק מתוך רצון. וכאשר היה כולו בתוך השחור, שמע כיצד מכונית נוסעת לכיוונו. הוא רצה לפקוח את העיניים אולם הדבר לא היה אפשרי, הוא צרח בקול כאשר באופן תת-הכרתי הבין כי זו עומדת להיות פגיעה חזיתית.

מכונית אדומה.
זהו המראה הראשון שראה כאשר פקח את עיניו.
המכונית לא תפשה ולו עשירית אחוז מתודעתו, שהרי הכאב המחריד אשר זרם גלי-גלים בתוך גופו הצנום, מזער כל עניין אחר, ובפרט כל עניין שאין בו חשיבות.
"יש פה גופה! אלוהים!" נשמעה באוזניו צווחה. היא נשמעה מרוחקת, כאילו בקעה מצידה השני של המדינה.
אני מת?
לא כך-כך מהר, ענה קול אחר. הקול רצה להמשיך ולנאום אבל הכאב הנורא השתיק אותו.
פניו בערו והוא הושיט יד רועדת כדי לגעת בהם. דם? הוא זיהה את הנוזל האדום ובכל זאת שאל, הרגל. גם זה קורה.
"יש פה גופה שמישהו יעזור!" הפעם הצווחה נשמעה כמו מסמוך.
"אני לא גופה," לחש דני. הוא לא שמע את עצמו, אך ידע כי המילים עלו מגרונו. הוא הניף את ידו באוויר, מופתע מכך שהכאב חס עליו ולא קונן גם שם, מראה סימן חיות, מראה שהוא לא גופה.

שלושה אנשים התקבצו סביבו.
אחד הלבוש בגדים לבנים והאחרים בחולצות מכופתרות, צבעוניות עם פסים.
"איך זה קרה לך? חבוב?" שאל האיש בלבן. שני האנשים שלצידו נעצו בדני מבט המום. למרות שהיה כמעט מחוסר הכרה, מבטם הצליח לחדור לתוכו, אל גופו, אל הנשמה. הוא חש כיצד מבטיהם סוקרים את ליבו, את ריאותיו, את מוחו, את נשמתו. בודקים אם יש איזה שבר או קרע פנימי שצריך לאחות.
דני לא הצליח לענות. בשלב מסוים הוא עצם את עיניו ושקע בתוך ענן שחור, בתקווה שהפעם יתעורר שלא לתוך ברוך.

ואז החל לחלום.
ובחלום הוא היה בריא וחזק, גלי הכאב חלפו זה מכבר. הוא היה חופשי ומשוחרר.
הוא החליק ברולרבליידס האדומים, הרוח ליטפה את שיערו הכהה והוא צחק צחוק גדול ומאושר. אחד אמיתי, או לפחות אחד שמרגיש כך.
ובעוד הוא מחליק על האספלט, מתוך כיסו התעופף קלף כחול, חצי מבריק, למרות אור השמש האפלולי. דני לא הצליח לראות את הכתוב על הקלף, אולם הוא ידע היטב באיזה קלף מדובר, לא היה לו ספק כלל.
"הקוסם האפל," קבע.
הקלף ריחף באוויר דקה ארוכה, דני ניסה לתפוס אותו אך ללא הצלחה. דומה היה כי לקלף חיים משלו, חיים אשר דני אינו חלק מהם, לא על-פי שעה לפחות. הקלף המשיך במעופו עד שלבסוף חמק אל-תוך יער עבות.
יער עבות? התפעל דני. תל-אביב היא המקום האחרון עלי-אדמות שניתן למצוא בו יער! הבניינים האפורים, הארובות הארוכות, החנויות, הקניונים... נכון, מידי פעם ניתן לשטוף את העיניים באיזו גינה או פארק שעשועים, אבל יער? הוא השתתק.
בדממה המשיך דני להתקדם אל תוך היער הגדול, זה אשר צבעו העז בלט על-פני הרקע האפור. הוא שמע את הרוח נושבת, שורקת, נושאת בחיקה את קולן אל הציפורים האחרונות, אלו שטרם הצטרפו אל ממלכת החלומות. הקול הזה עשה לו טוב.
אדמת היער הייתה חלקה ונקייה; אין עלים, אין ענפים, אין חול. מרצפות שיש משובצות.
הוא החליק במהירות על השיש הבוהק, וכאשר הגיע אל קצה היער, תוך שהוא נזהר שבאחד הענפים הנמוכים לא ייחבט, היטיב לראות את קלף הקוסם האפל שוכב דומם, מחכה לחבר.
דני שלח את ידו לפנים, אך בטרם הספיק לאחוז בקלף הכה בפניו אור לבן.

"הוא יהיה משותק בכל פלג הגוף התחתון, ויסבול מכאב עצבי בפלג הגוף העליון. יש לנו כמה כדורים חזקים שאפשר להמליץ עליהם, אבל-"
"חייב להיות משהו!" זו הייתה אימו.
דוקטור, חייב להיות משהו! אתה חייב לעזור לי, אתה חיי-
"אני מצטער גברת, אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות במקרה הזה. הוא מורדם עכשיו, הוא יתעורר בקרוב. צוות בית החולים ישמח לעזור לכם בכל מה שתצטרכו, אבל כרגע, את מבינה,"
היא לא הבינה כלום.
והוא לא הבין את הכאב והסבל. הוא כבר הודיע דברים קשים מאלו בחייו. אבל עכשיו, ברגע כזה, לא הייתה לו ברירה אלא להעמיד פנים; הוא חיבק אותה, לחש על אוזנה דבר נחמה,
והאור נעלם. אבל הקסם האמיתי את מקומו תפס.

*

"איך אתה מרגיש?" שאל הרופא.
"אני מרגיש טוב מאוד, אדוני."
הכאב חלף כלא היה, רק צל של זיכרון נותר ממנו, טראומה.
"אין לי מה להגיד לך, רוויטל, אני מעולם לא ראיתי דבר כזה. חוליות שבורות שמאחות את עצמן... זה הרבה מעבר-"
למה שצריך להגיד. לעיתים יש רק להודות לאלוהים, או לעצמך או למישהו בכלל.
"הוא יכול להשתחרר כבר היום, את רק צריכה לחתום על כמה מסמכים," הרופא הוציא מכיסו דף לבן, היה זה דו"ח שחרור, מקופל.
"אני יותר משמח לראות שהכול יסתדר לטובה, כבר מחר תוכל לחזור לבית-ספר. שיעורים, מחברות, חברים... אני זוכר שאני הייתי ילד." הוא חייך.
אבל זה לא עניין את דני, ולבטח לא את אימו, הם הביטו זה בזו, דומעים ומאושרים, מחכים שהרופא יסתלק, ואז יוכלו הם להתעסק במה שחשוב באמת –
חפיסת קלפים חדשים של 'יוגי-הו', אלא מה? יש מבצע בחנות. והוא יכול להסתיים ממש
עכשיו.

נכתב לפני 14 שנים ו-11 חודשים

8. הפלה

היא לא חשבה על התאבדות, למרות שלרגעים גם האופציה הזו נשמעה אטרקטיבית. היו לה שלושה ילדים, גבר אוהב, משפחה. למעשה, היה לה את כל מה שאחרות יכולות היו רק לבקש. ובכל זאת, היא לא הייתה מאושרת. לא אחרי מה שגילתה; היא מעולם לא הייתה בן-אדם חזק. אפילו כשהייתה בתיכון, תלמידה חכמה וטובת מראה, אפילו אז, קראו לה – 'הבכיינית'. ולא, היא לא הייתה בוכה, לפחות לא לעיתים תכופות. אבל ללא ספק היא הייתה על הסף. היא הייתה מסוג הבנות שמיללות על כמה שהמבחן היה קשה ואיך בטוח היא תכשל והממוצע השנתי שלה יפגע. אסון לכל דבר. והיא לא עשתה את זה כדי למשוך תשומת לב, ממש לא, העיניים הירוקות שלה עשו את העבודה. היא פשוט לא עמדה בלחץ, בפחד מפני הלא נודע.

וגם עכשיו, אחרי כל השנים, היא עדיין פחדה. פחדה שהכול יגמר, כמו שאמא שלה תמיד אמרה-
'לכל דבר טוב יש סוף.'
'וזה סוף טוב, אמא?'
'אני לא יודעת, עזבי אותי.'
'אבל אמרת-'
'אז אמרתי! מה זה חשוב עכשיו?'
הן אף פעם לא תקשרו כראוי.
וכעת היא נזדקקה לתשובה – האם לכול דבר טוב יש גם סוף טוב? לא תמיד, הניחה.
היא חשבה לשאול את בעלה, אבל הוא לא היה בחור של שיחות עמוקות. הוא אהב אותה, ברור, הכי בעולם. אבל היא הכירה במגבלות שלו ולא רצתה לדחוף אותו אל הקצה; אל התהום. המקום אשר ממנו אפשרי וייפלו יחד, אוחזים זה בזה, אל האפלה.

עד עכשיו הכול היה בסדר, נכון?
אמת. הכול היה בסדר עד עכשיו. עד אותו הרגע.
היא שכבה במיטה כשזה חלחל לתוכה. בעלה, עמית, כבר טייל בארץ החלומות. הוא הילך על השביל שמוביל אל טירת החלומות הארוטיים. המקום היחיד בו הפנטזיה הופכת בלתי-מציאותית יותר מכפי שהיא בבסיסה. היא לעולם לא תגיע אל הטירה הזו.
היא טיילה בשבילים אחרים, שבילים מפותלים וארוכים. בלתי-נגמרים. כאלו אשר לצידם נהרות זורמים, ולעיתים אף ניתן להבחין בדג זהב ענקי המקפץ מתוך המים. הרוח מכה בפנים, ואתה רוצה לצרוח מאושר, למרות שאין לך מושג היכן אתה, אבל זה עדיין מרגיש טוב. עדיין מרגיש אמיתי.
עדיין מרגיש –
"רחוק, איפה אני?"
"בדיוק במקום בו את אמורה להיות." קרא לעברה הקול. היה זה קול עמוק וצלול, וברור היה לה כי שמעה קול זה בעבר, ויותר מפעם אחת.
"ענת, אל תיתממי! את יודעת היכן את."
"אני... מי אתה?"
"זה תלוי," אמר הקול. "יש אנשים הקוראים לי אלוהים, אחרים סבורים כי אני התת-מודע, בודדים חושבים אותי ל-"
"מספיק כבר! מי אתה?" נימתו המתנשאת של הקול הטריפה את חושיה.
"אני הוא, אני הוא המצפון." השיב הקול.

המצפון, חשבה.
מה יש למצפון לחפש בשביל הזה?
'אנשים תועים.' אמא המנוחה כמו לחשה על אוזנה.
תסתמי את הפה; הספיקה לי הרצאה לא ממוצת אחת.
"אני פה כדי לעזור לך להחליט." המשיך.
"להחליט מה?"
ועוד בטרם הספיק להשיב לה, הכתה בה התשובה.

*

תשעה חודשים. תשעה חודשים בהם ידעה ולא ידעה דבר.
והדבר הזה, הגוף החי הזה – גדל בתוכה. כמו שיח קוצני בתוך אדמה פורייה; גודל כדי להקשות, לייסר. הוא לא יניב פירות, קבעה. בדיוק ברגע בו נודע לה כי יגדל להיות ילד מפגר. הרופאים פספסו, כנגד כל הסיכויים, אבל הינה. תשעה חודשים ורק עכשיו נפלה עליה הבשורה.
הוא לא יהיה כמו כולם, הוא לא יגדל כמו כולם, אולי אפילו לא יהיו לו חלומות, לא יהיו לו חברים.
שיח קוצני.
והיא עדיין תצטרך לאהוב אותו. הם יצטרכו לאהוב אותו. הם יצטרכו לתת לו כל מה שהם יכולים; למצוא דרך לחדור אליו מבעד לקוצים, מבעד למחסומים, מבעד למה שהוא נראה. כי הוא שלהם.
ואפשר למנוע את כול זה. נכון, אף רופא לא יסכים לעשות הפלה בשלב זה, אולם תמורת חופן שטרות - הבלתי אפשרי הופך מציאות. ומי אמר שהרצון הטוב אינו הפיתרון לכל הצרות?
היא יכולה לגמור עם זה, לתת את הכסף, לעשות את הניתוח, ולגמור עם זה. להוריד אותו. להרוג אותו.
'לרצוח אותו!'
שקט.
הרי מה הוא יעשה לה אם לא ירצח אותה, אותם? ישכב שם על הצד בחוסר ישע, מחכה שיבחינו בו?
לא. הוא ידרוש טיפול אין-סופי ויחס מועדף, יגדע את שיגרת חייהם, ינפץ את החלומות שלהם.
ירצח אותם.
והיא ניסתה שלא לחשוב על התאבדות.

ומה בעלה יגיד? הוא טרם יודע. הוא חושב שממש בקרוב תינוק חדש יצטרף למשפחה. ילד קטן, בריא, חסון. גבר.
מה הוא יחשוב עליה כשתספר לו מה היא מתכננת לעשות? הוא לא יבין אותה. הוא לא מסוגל להבין אותה. הוא יחשוב שהיא מטורפת, שהיא חסרת רגישות... שאין לה ערך לחיים; בזמן שמה שהיא רוצה לעשות נובע מתוך דחף בסיסי והישרדותי. החיים שלהם כנגד חייו של השיח.
וזה יכול להיגמר כל-כך מהר, ואף אחד לא יזכור את זה. הם ימשיכו הלאה, וזה יהיה לא יותר מאשר זיכרון שיחלוף במוחם אחת לכמה זמן, צף על פני השטח.

היא חשבה על זה לעומק, כמעט והגיעה להחלטה.
אז מה, מה לעזא-

*

-זל אתה רוצה?"
"שתחשבי על זה שוב."
"לחשוב על מה שוב?"
"על ההחלטה שלך." הקול הדהד בתוכה.
"אתה לא מבין? אני עומדת ללדת רוצח," קולה נשבר. "הוא ייקח את החיים שלי, את של עמית, של הילדים. את של כולנו."
"אבל לא פיסית כמו שאתה תהרגי אותו." אתגר אותה.
"מה זה משנה!" צעקה. "לא יהיו לו חלומות, לא יהיו חברים, לא יהיה לו כלום. והוא עדיין ייקח הכול מאיתנו."
"יהיה לו אתכם," לחש.
"אבל זה-"
"זה מספיק."

*

בבוקר היא ויתרה על הארוחה. גופה נעשה חידודין-חידודין וגלי חום וקור חלפו בה.
היא תספר לו הכול, מהתחלה ועד הסוף.
היא תספר לו על הפאשלה של הרופאים, על הגילוי, על הדמעות שהחניקה בכל לילה. על כך שהיא מנסה שלא לחשוב על התאבדות. ואולי, אולי אחרי שתספר לו את כל זה, אולי אז יסכים איתה.
הוא יבין שזה מה שצריך לעשות, אין דרך אחרת. זו ההזדמנות האחרונה.

היא ישבה לצד השולחן, ידיה המונחות עליו. חושפות את אצבעותיה שהחווירו, כמו גם פניה.
עמית התיישב גם הוא לצד השולחן, מחיוך וטוב לב. חושף את גומות החן שגרמו לה להתאהב בו מלכתחילה.
"בוקר טוב," אמר. מפהק.
"בוקר טוב, עמית."
"למה לא הכנת לעצמך חביתה? הוראות של הרופאים? תאמיני לי הם טיפשים. אני אכין לך אח-"
"עמית." קטעה אותו.
"מה?"
המילים, אוי, המילים נעלמו!
'אמרתי לך לכתוב הכול על גבי דף נייר לפני שאת מתחילה לדבר!'
המילים!
היא נשכה את שפתיה עד שטיפת דם ארגמני בקעה מתוכן.
"את בסדר ענת? יש לך נפילת סוכר או משהו?" הוא הושיט את ידו לפנים.
"אני, אני, עמית. הילד, ההיריון." המילים כמו צפו אחת אחרי השנייה בסדר חסר היגיון.
היא מלמלה, עצרה, נשמה עמוק, ואז – הסבירה לו את הכול.

"אלוהים אדירים." פלט.
הוא חיבק אותה בחוזקה. כל-כך חזק עד אשר התקשתה לנשום.
"הכול יהיה בסדר. את תראי מותק, הכול יהיה בסדר."
מילותיו השכיחו ממנה את שתכננה, והוא עצמו התעלם מכך שסיפרה לו על רעיון ההפלה.
היא האמינה לו, היא סמכה עליו, למרות שלא היה נבון. כרגע האמונה הייתה הדבר היחידי בו יכולה הייתה להיאחז.
להיאחז או ליפול.

*

הקירות בבית החולים לא היו אפורים כפי שציפו.
תמונות צבעוניות עטרו את המסדרונות, לפחות שלוש בכל פרוזדור. כמו חלונות המשקפים את הנמצא בעולם אחר, טוב יותר.
ענת שכבה על המיטה. היא הייתה קשה ולא נוחה אולם ברגע כמו זה, פרט לכאב העצום - לא חשה בדבר. כל המחשבות, הספקות, השאלות – כולן נחבטו בקיר של אטימות.

הרופאים נכנסו לחדר. לבושים בחלוק, עוטים מסכה. פורים.
עמית עמד לצידה, בסמוך למיטה, אוחז בידה. היא לא יכולה הייתה לחוש בכף ידו החמה, אך הידיעה כי הוא נמצא שם, חיזקה אותה. ולרגע, רק לרגע – היא הייתה אופטימית.
אחד הרופאים העמיד בפניהם את הפרגוד, את החוצץ, כדי שאלו לא יראו את המתרחש שם, בין רגליה. ואז האופטימיות נעלמה. היא רצתה לעצור את הכול. היא רצתה שיתפרו אותה חזרה ויניחו לה לנפשה. יניחו לה לעשות את שתכננה ימים שלמים.

"זה כבר נגמר," קרא הרופא שהעמיד את הפרגוד אל מול עיניה, תוך שהוא שולף את התינוק הרך מבין עכוזיה. קולו היה חביב ונעים.
'זה כבר נגמר,' היא לעולם לא תשכח את המשפט הזה.
והם חיכו.
בכי התינוק לא נשמע.
אף לא צווחה חנוקה עלתה בחדר. דממה.
הם הטיבו לראות את פניו ההמומים של הרופא.
"מה קרה?" שאל עמית, כמעט בחלש.
"הוא מת." אמרה ענת, דמעות עלו בעיניה. "ואני, אני רצחתי אותו."

סוף.

~

אהבתם?
סיפורים נוספים בבלוג שלי -
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=717308

נכתב לפני 15 שנים

9. שלוש-מאות-שלושים ואחד יום

שלוש-מאות-שלושים ואחד יום.
שלוש-מאות-שלושים ואחד יום של אימה. של חשכה. של פחד. זו הייתה תקופה לא פשוטה עבורו. הידיעה הזו, שאתה לא יכול לרדת בבוקר אל המכולת ולבקש מהזבן ביצים וחלב, בלי למשוך תשומת לב יתרה, שיגעה אותו. והוא לא היה שפוי במיוחד גם כך.
התרופות לא עשו לו טוב, הוא ניסה הכול; החל מכדורים ועד הזרקה של חומרים כימיים הישר אל תוך הוריד; שום דבר לא עזר לו, ולמען האמת – הרוב רק החמיר את מצבו.
יותר מפעם אחת הביט במראה וראה את מוחו מתפוצץ כאשר הוא יורה בראשו עם אקדח, או את קרביו נשפכים החוצה לאחר ששיסע את ביטנו התחתונה בסכין. אלו לא היו מחזות מלבבים, אבל זו הייתה המציאות תחת השפעת הכדורים והסמים. הרופאים אמרו שזה יעזור.
אז הם אמרו.

את רוב השעות הוא העביר במיטה, שוכב על הצד. אור השמש הסתנן מבעד לתריסים המוגפים, שופך אלומות אור בהירות על השטיח האדום שכיסה את רצפת החדר. צבעו העז הפיח חיים בחדר האפור.
בן הביט בשעון המעורר; הוא צלצל בעשר בבוקר, השעה הייתה כבר קרוב לחמש אחר-הצהריים. הוא אפילו לא חשב על לקום מן המיטה, עצם המחשבה העבירה בו צמרמורת.
הרצפה תקרוס פנימה ברגע שאניח את כף הרגל, חשב. ואולי, אולי 'חשב' היא לא המילה המדויקת. הוא לא חשב, הוא ידע. במצב שלו המחשבות והמציאות שלובות היו זו בזו, כמו חוטי צמר, כאשר ההבדל ביניהן אינו קיים.

"אני חושבת שכדאי שתקום מהמיטה, בן." אמרה אישה שישבה על כיסא עץ בסמוך למיטתו.
"יש אוויר מצוין בחוץ, קדימה!" היא המשיכה. מגששת בידה אחר כף ידו, תחת השמיכה הדקה. היא עשתה זאת במיומנות, שהרי מצאה את זו כעבור דקה קצרה.
"אתה לא באמת חושב שתישאר במיטה כל היום, נכון? יש שמש בחוץ. אני אביא את כיסא הגלגל-"
"-לא."
הוא שנא את כסא הגלגלים. אותו כיסא אשר צליל חריקה דוקרני עלה מגלגליו. קול אשר הבריח את בעלי החיים שבגן ממנו, כאשר ניסה לחבור אליהם. אותו קול אשר עורר גועל בילדים קטנים והבריח גם אותם.
הלוואי ויכולתי לברוח איתם.
אבל הוא לא, הוא פשוט ביקש ממנה להחזיר אותו הביתה, לחדר, למיטה. הוא יאלץ לשמוע את הצליל הזו לאורך כל הדרך, אולם הנחמה טמונה הייתה בכך שידע כי בקרוב יתחלף הצליל ברחש הקפיצים של מיטתו, כאשר ישכב בה. שם אף אחד לא יברח ממנו.

"אני לא רוצה את הכיסא, ואני לא רוצה לצאת. מספיק."
"אבל-"
"-אבל די כבר. אמרתי לך שאני לא רוצה לצאת! אם השמש בחוץ כל-כך טובה, את יכולה לצאת בעצמך. אני אסתדר כאן. מבטיח לא ללכת לשום מקום." קולו היה נמוך ועבה מהרגיל, משעמם. נטול אותה נימה צינית שהייתה אופיינית לו כל-כך כאשר היה בריא. לפני שלוש-מאות-שלושים ואחד יום.
לפני התאונה.
"בן, אור השמש יכול לעשות לך רק טוב. קיבלתי בדואר האלקטרוני," היא טרם השכילה להשתמש במילה 'מייל', "הודעה על מחקר רפואי שגילה כי אור השמש טוב לשיקום של פגועי תאונות דרכים ועוד ואסונות אחרים. האמן לי."
"אני לא מאמין למחקר הדפוק הזה ובטח שלא לך. את גם אמרת שיש סיכוי טוב שאני אצליח ללכת, את הבטת לקחת אותי לריצה. את אמרת ש-שישה חודשים אחרי שאצא מבית-חולים אנחנו נרוץ על הירקון. הבטחת לי."
"הרופאים הבטיחו." תיקנה אותו, מנסה להפיל את האחריות הנוראה על מישהו אחר; למרות שידעה היטב כי היא האשמה היחידה.
"את רואה? הם הבטיחו. הם גם עשו את המחקר הזה! ומה יצא לי מזה? חרא!" היא ציפתה שיבכה ארוכות בשלב זה, או שאולי ימחה דמעה זולגת, אך אף אחת מן הציפיות הללו לא התממשה. וזה היה בסדר. הוא בכה כל-כך הרבה בתקופה שאחרי התאונה, במיוחד בחודשים הראשונים, כשהבין שלמרות הסיכויים הגבוהים להחלמה יש סיכויים גבוהים לא פחות להישאר נכה, כפי שהוא עכשיו. לא פלא ששקי הדמעות שלו התרוקנו כליל. כעת רק מרירות וכעס מלאו אותם, ואלו נשפכו החוצה על בסיס יומי.
"אבל זה משהו אחר. בוא תנסה." היא הניחה את כף ידה בתוך זו שלו, כמטמינה בה אוצר.
"אני לא רוצה לנסות. ההורים שלי משלמים לך כדי שתכיני לי אוכל לצהריים, לא כדי שתבלבלי לי את המוח. בבקשה ממך, תפסיקי עכשיו." הוא הפנה את מבטו אל נקודה אקראית בקדמת החדר. לפתע, נראה לה מרוחק. מנותק.
היא נשקה על מצחו ויצאה מן החדר, קול צעדיה הדהד לאורך המסדרון. הוא נשך את שפתיו ופרץ בבכי.
בכי שקט, חרישי. הוא לא בכה הרבה זמן, והפעם הדבר היה חזק ממנו.

*

בלילה היה חם.
הייתה זו תחילתו של החורף, אולם משבי הרוח לא מילאו את תפקידם כראוי. הוא ביקש ממירי, המטפלת, לסגור את כל החלונות בחדר ולהדליק עבורו את המזגן.
קול המנוע עלה באוזניו, מילא את החדר ואף דהר אל עבר הסלון. המזגן לא היה שקט.
"אני מקווה שאני בכלל אצליח להירדם עם הטרקטור הזה בחדר שלך! אני שמה לך טיימר של חצי שעה."
"ארבעים דקות!"
"בסדר." לא היה לה עמוד שדרה, במיוחד כאשר היה זה הוא שמבקש.
"הקירור לא עושה לך טוב, אתה יודע את זה. זה עשוי להקשות לך את –"
"-המוח." השלים אותה.
"את הגב, טיפשון. ואתה יודע שכאשר הגב מתאבן לך הכאב מתחזק."
"זה יהיה בסדר, מירי." אמר וזו יצאה מהחדר. "אל תכבי את האור בינתיים! אני אכבה אותו אחר-כך." וכך היה.

החדר הואר באור לבן של פלורוסנט. הוא אהב את האור הלבן. הייתה בו מעין פשטות ונכונות, כזו שלא מטיבה רק עם העין אלא גם עם הנפש. אור השמש בניגוד אליו היה תמיד בוהק מידי, אפילו בחורף. האור הלבן של הנורה היה כמו חי בעיניו, למרות שברור היה לו כי הדבר דומם בדיוק כמו רגליו. מת.

פרפר גדול וצהוב אשר מצא את דרכו אל החדר הקטן, קטע את רצף מחשבותיו של בן.
היה זה פרפר בגודל אגרוף, אולי קצת יותר. הפרפר השתולל בחדר כאחוז שד, עף מצד לצד, בעודו משמיע צליל עמום אשר בקע מכנפיו אשר הכו זו בזו בדחיפות.
קר לו, חשב בן.
לפני התאונה, כאשר עוד טרח לפקוד את בית-הספר על בסיס יומי, למד ביולוגיה. הוא מאוד אהב את המקצוע. במיוחד אהב ללמוד על חרקים וצמחים.
באחד השיעורים המורה הסבירה על חרקים, ועל היותם יצורים אשר חום גופם תלוי בטמפרטורת הסביבה, וכי בטמפרטורות מסוימות הם לא מתפקדים ואפילו מתים. הוא זכר כי פרפרים שייכים היו לקבוצה הזו. המחשבה העבירה בו גל חום קצר, אבל לא עלה בדעתו כיצד להציל את היצור; שלט המזגן היה תלוי בצד השני של החדר ובכיסא הגלגלים העדיף שלא להשתמש. מה שגם, הניח, פרפר אחד יותר, פרפר אחד פחות, כך או כך הם חיים מקסימום עשרים וארבע שעות.
הוא שלח את ידו אל עבר מתג האור, כיבה אותו והניח את ראשו על הכר.
האור הלבן נעלם, וחשכה נראית תפסה את מקומו. היה משהו קסום בחושך הזה, דבר לא מוגדר. הוא עצם את עיניו, מנסה לשקוע אל תוך חלום, אך השינה סירבה לבוא. הוא שינה צד. רחש קפיצי המיטה נשמע באוזניו. הוא לא נרדם.

*

פזזזזז. שזזזז.
זה היה הצליל המדויק.
הפרפר נחבט שוב ושוב כנגד הקיר, הדלת, הארון. מנסה להימלט מן הקור. עשרים ואחת מעלות.
תחילה ניסה בן להתעלם מן הצליל, אך בלא הצלחה.
הוא לחץ על המתג ואור לבן שטף שוב את החדר. חי.
בן סקר את החדר בעיניו הירוקות, מחפש אחר הפרפר. הזמזום נשמע באוזניו אך מקורו לא נראה לעין.
החיפוש ארך כעשר דקות, עד שלבסוף נחבט הפרפר בויטרינת החלון הסגור, זה שניצב מעל ראשו של בן.
"החלון," מלמל. אם הוא יפתח את החלון, יוכל לשחרר את הפרפר אל תוך הלילה. הוא לא ידע אם הוא רוצה לשחרר את הפרפר מתוך אחריות לגורלו או מתוך דחף להביא סוף לצליל המעצבן אותו השמיע, אך דבר אחד היה לו ברור – הפרפר חייב לעוף.

בן הרים את זרועו, מעקם אותה במקצת, מחפש אחר ידית החלון. רוח חמה נשבה אל פנים החדר כאשר פתח אותו.
"פרפרי-פרי, איפה אתה?" זימרר בן בשקט. הוא חיפש אחר הפרפר, אך זה לא נראה.
גם ה- פזזזזז. שזזזז. לא נשמע באוזניו, אך תחושת בטן מוזרה קבעה כי הפרפר עוד בחדר. החיפוש ערך כרבע שעה, וביחס לאי יכולת התנועה של בן – היה זה חיפוש מקיף במיוחד.
לבסוף שקע בן במיטה, מאוכזב. קול הקפיצים שוב נשמע באוזניו.
'אלוהים, עזור לי לראות מעבר.'
הוא הרכין את ראשו ונשתנק נוכח המחזה – הפרפר הצהוב נח על חזהו.
בן איבד את חוש הכיוון נוכח ההתרגשות; כמו נזרק אל תוך החלל בלי לדעת לאיזה כיוון עליו לפנות כדי לשוב אל כדור הארץ. הוא מילא את ריאותיו באוויר, נשף החוצה.
אני מאופס.

הדרך היחידה לשחרר את הפרפר היא להפנות את הגוף אל כיוון החלון, הסיק.
אך הדבר היה בגדר בלתי אפשרי עבור ילד נכה כמוהו.
אולי אעיר את מירי? המחשבה התפוגגה מיד. רק זה היה חסר לו, להעיר את מירי בגלל פרפר; הוא ידע כי היא אוהבת אותו, אך ברור היה כי אם יעיר אותה בבקשה שתעזור לו לשחרר פרפר – מחר בבוקר ייטול כדורים נגד נדודי שינה ואולי כמה כמוסות הרגעה. עדיף להתמודד לבד.

בן קירב את אצבעו אל הפרפר, בעדינות, אט-אט, בשקט.
הפרפר, כמו
(חסר עמוד שדרה)
בדיוק, טיפס על אצבעו של בן ולא זע ממנה. היה ברגע זה סוג של אלוהיות. היצור העדין והשברירי הזה, עומד על אצבעו של יצור גדול ומגושם כל כך. חולה כל כך. ייתכן וזהו הניגוד החריף ביותר שנוצר מעולם.
בן הניח את אצבעו אל עדן החלון והפרפר התעופף אל תוך החושך.
חיוך דק כבש פניו של בן; כזה שלמרות שאין בו מתיחה רחבה של הפה, פירושו אושר. הוא הגיף את התריסים, סגר את החלון, כיבה את האור ושקע באפלה.


*

למחרת בבוקר נשמעו צעדים לאורך המסדרון.
לא היו אלו צעדיה של מירי, שהרי אלו היו כבדים ומחושבים. לא היו אלו צעדי הוריו, אשר בילו באיי-נאפה באותו הבוקר. היו אלו צעדים שלא נשמעו בבית כבר שלוש-מאות-שלושים ואחד יום. צעדיו של בן.
מירי כמעט ואיבדה את הכרתה כאשר הבחינה בו צועד לאורך המטבח, כפות רגליו היחפות מכות על משטח העץ.
"א-אבל איך אתה..."
"שחררתי אתמול מישהו לחופשי," אמר. קולו היה נטול מרירות וכעס, בפעם הראשונה מזה זמן כה רב.
"וכששחררתי אותו, השתחררתי גם אני. אין יותר כאבים. ויש שמש בחוץ, שנצא מירי?" הוא הושיט את ידו לפנים.
"בוודאי שנצא!" צווחה מירי בהתרגשות, דמעות זלגו במורד פניה השמנים. "בוודאי שנצא בן! אני אפילו אקטוף לכבוד המאורע פרחים בגינה. אתה לא מתאר לעצמך אילו פרחים מדהימים יש בחוץ בתקופה הזו של השנה. והפרפרים שמאביקים אותם? אתה חייב לראות!"
"הפרפר חייב לעוף." אמר בן בלי להתכוון לאף אחד במיוחד.
"מה?" שאלה מירי.
"כלום. קדימה מירי! יש אור טוב בחוץ. אור לבן. אור חי."

סוף.

נכתב לפני 15 שנים