קוראים מTel aviv

האם מדובר בסיפור אהבה, או באלגוריה על קיום האדם בעידן המידע הנגיש?

התקציר אינו מסגיר את העלילה, ולאחר הקריאה, אפשר להבין מדוע - נראה כי ישנו נסיון מכוון להאיר את הספר באור שונה. בעוד קיים נראטיב ברור, וסיפור לכאורה רומנטי, מערכת היחסים בספר משמשת במקביל כאבן הבוחן דרכה משקיף המחבר על הקפיצה אל העולם הדיגיטלי - כיצד הרשתות החברתיות והמידע הזמין שינו את האופן שבו האדם תופס את עצמו ואת הזולת. האינטימיות והמסתורין מצטיירים כנוכחים תמידית בקיום של לפני עידן המידע, וכעת הוסוו באמצעים מלאכותיים. התחושה היא שה(אנטי) גיבור הראשי, יובל גור אריה, אינו פועל במרחב פיזי מוגדר, אלא מתוך מבצר פנימי בעיצומו של התקף נוסטלגיה, או כפי שנכתב בתקציר, בתוך "זירת התרחשות תודעתית", והוא מייצג את האדם שנשאר מאחור, לאודווקא בהיבט הטכנולוגי, אלא בזה הרגשי.

ענבר היא הדמות שדרכה צף העולם הישן, ולא פחות מהיותה דמות מרכזית היא למעשה סמל. היא אינה מוצגת כדמות ריאליסטית הפועלת ביומיום ומייצגת אובדן לא רק של זוגיות, אלא של תקופה. זכרונה ממחיש את אחיזתו של העבר בנפשו של אדם שחווה את תפר העתים. בעוד העולם בחוץ רץ קדימה לעבר יעילות ומידע מהיר, הקשר של יובל לענבר נשאר תקוע בתוך מרחב פואטי, איטי ועמוק.
ניתן להרחיב עוד על יצירת ביכורים זו, אך מחשש לספויילרים לא אכביר במילים. אסיים בתקווה שבעידן השפע ספר זה לא יימוג ויזכה בהכרה הראויה.

עמוד הספר חף מביקורות ואני תוהה למה ואיך. ישראל זרחי הוא מגדולי הסופרים הירושלמים והר הצופים הוא קלאסיקה עברית ייחודית לזמנה. נדמה שהציונות נוכחת כאן מאוד אך מקבלת תפקיד משני, בעוד חיי הנפש, האינדווידאל שהוא דניאל גפן מהווים את מרכז הספר. נופי ירושלים מהווים רקע ייחודי לתחושת הניכור של דניאל, גני ההר מחד גיסא ומדבר יהודה מאידך גיסא. עתודת הישראליות ונופיו הירוקים של ההר, אלפיים שנות גלות ומדבר יהודה השומם. ובתווך, הפרט המנסה לתת ביטוי לחיי הרוח ולאישיות. ספר מופתי שמציע מבט מפוכח על האידיאל הארץ הישראלי, ועם זאת מלא באהבת הארץ ואנשיה, הדתיים והחילונים. זרחי מתאר את שנות הארבעים של תקופת המנדט בריאליזם מופתי. תוך כדי קריאה אפשר לנשום את אוויר ההרים, ולהתפעל מחדות האבחנה של זרחי, שהשכיל לזהות את מורכבות הזהות היהודית-ישראלית כשעוד הייתה בניצניה. בשיח על גדולי סופרינו שמו של ישראל זרחי לא מועלה מספיק.