“#

דבר אחד אפשר להגיד על סוונסון – הוא בעל חשיבה מקורית ורעיונות לא בנאליים. אין הכוונה לנושאים שטרם שמענו עליהם אלא לדרך חדשה לטיפול בנושאים שלמרבה הצער אינם חדשים כלל.

מעשה באמנית דו-קוטבית שהאירוע הראשון של המחלה שלה, לפני שנים רבות, קיבע אותה בדמות אובססיבית שמאמינה לדמיון שלה. אחת שאין מה להאמין לה בשיט. האמנות שלה אפלה, אפילו כשהיא מאיירת ספרי ילדים. היא ובעלה עברו לא מזמן לגור בשכונה חדשה להם. יום אחד היא מגלה בדרך מקרה משהו מפליל על השכן שלה מהבית הסמוך. אבל... העבר שלה אינו מאפשר התייחסות רצינית אליה ואל חשדותיה.

הנושא בו עוסק הסיפור הוא הקשר המתקיים בין אדם שנחשף לאלימות בילדותו – אפילו אם זו לא הופנתה ישירות אליו – לבין בעיות נפשיות קשות שהוא יפתח בבגרות. הקשר הזה כמובן קיים, אבל המציאות מורכבת יותר מזו שמתארים ספרי מתח, ובמציאות בין שתי נקודות מחבר יותר מקו אחד.

הספר כתוב היטב, מעניין ומותח. נחמד לקרוא סיפור שאין בו בלש מוביל (שמחייב כמובן התייחסות אל שריטותיו לא פחות מאשר אל הסיפור). בניגוד לרעיונות המקוריים שיש בסיפור, שם הספר, המתייחס לנקודה שולית למדי בסיפור, הוא בנאלי ושטחי. אכן אפילו סופר מקורי מתקשה, כנראה, לבחור שם שיהלום את סיפורו וגם יהיה מקורי, מסקרן ושיווקי כמו שראוי.”

“הספר הזה שוכב אצלי הרבה זמן על המדף וממתין בסבלנות לתורו. הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של אותו סופר, "רצח ראוי", לא זכור לי לטובה וזה יצר חשש וחוסר רצון לקרוא את הספר הזה.
לפני כמה זמן ראיתי עליו המלצה של בלוגרית שאני מעריך את טעמה והחלטתי לתת לו צ'אנס.
עלילת הספר מובאת בגוף שלישי בעיקר מפיהן של הגיבורה והשכן הרוצח שלה לסירוגין. בתחילת הספר יש תחושה של כתיבה קצת שטוחה אך זה משתפר בהמשך. בגדול הספר טוב, יש קטעים מסוימים שהיו לי קצת קשוחים וקשים לקריאה. הטוויסטים האמיתיים מגיעים ממש בסוף אבל ממש בבום וממש עד העמוד האחרון, שהשאיר אותי עם לסת שמוטה וחיוך גדול!!
לסיכום, אחרי אכזבה גדולה מספרו הראשון, אהבתי את הספר הזה, בעיקר את הסוף, מאוד!!
ובע"ה בהחלט אתן צ'אנס לספרים נוספים של פיטר סוונסון”

“איזה מתח!
הנח ולויד העוברים לשכונה חדשה, מוזמנים לביתם של מת'יו ומירה.
הני מזהה בבית גביע ספורט סקי כפריט ששייך לצעיר שנרצח לפנ כשנתיים.
הני מתחיה לעקוב אחרי מת'יו שמזהה את המעקב, ומכאן מתחיל משחק של רודף ונרדף.
קשה להניח את הספר מהיד.”

“לפני כחמש וחצי שנים עברנו דירה מהיישוב שבנינו בו בית וגרנו בו למעלה מעשרים שנה אל דירה אחרת ביישוב אחר שבו לא הכרנו אף אחד, לפחות לא באופן ישיר. בשבת הראשונה הלכתי לבית הכנסת ובסיום התפילה אחת המתפללות עשתה איתי היכרות. אמרתי איך קוראים לי והיא אמרה "השם שלך נורא מוכר לי", אבל היא לא היתה מוכרת לי בכלל. המשכנו לדבר ולחשוב מאיפה מכירות, ופתאום היא אמרה "אני יודעת! מהמיילים". מה שקרה זה שבמסגרת העבודה שלי בפיתוח חומרי למידה הייתי שולחת מיילים לאלפי מורות, והיא היתה אחת המורות האלה, שקיבלו את המיילים של רשימת התפוצה שלי. וכך, בסיכויים נמוכים יחסית, היתה לי החברה הראשונה ביישוב, ואפילו עם אותו תחום עניין כמו שלי.

אני נוהגת לפתוח את הסקירות שלי עם סיפור אישי, כדי להסביר איך עלילת הספר או התמה המרכזית שלו נוגעת בחיי, בגלל שזו המהות של קריאה, הדהוד ניסיון החיים בתוך הספר ובחזרה. הפעם הלכתי אל חלק די שולי מתחילת הספר משום שהוא מגיע אחר כך אל חלקים די הזויים שהתקשיתי להזדהות איתם או למצוא משהו מהם שקשור או נוגע בחיי. הני ולויד הם זוג שעובר לגור במערב דרטפורד, והם מוזמנים אל השכנים הקרובים אליהם לצורך היכרות. על הנייר הכל צריך להתאים. מת'יו ומירה הם זוג בני המעמד הבינוני, הוא מורה בתיכון והיא מוכרת לומדות, וכמו הני ולויד, גם למת'יו ומירה אין ילדים. אבל היכרות לא עובדת. במהלך סיבוב בבית והתפעלות מהעיצוב, הני רואה פיסלון שנראה לה מוכר ומקושר לרצח שקרה ברחוב הקודם שבו גרו ומעולם לא פוענח. מה הסיכוי, שואל לויד את הני, שהיינו גרים ליד קורבן רצח ואז עברנו לגור ליד הרוצח שלו? מי יאמין לך בכלל?

יש הרבה סיבות למה אף אחד לא הולך להאמין להני. היא מה שנקרא, עדה לא מהימנה. זאת משום שהיא לוקה בהפרעה מאנית-דפרסיבית וכבר פיתחה בעבר אובססיה לפשע שלא היה ולא נברא. הני יודעת את כל זה, ובכל זאת ממשיכה לעקוב אחרי מת'יו, וכך היא עדה לעוד רצח שהוא מבצע. במהלך העלילה היא מתוודעת אל מת'יו מקרוב, וגם אל ריצ'רד אחיו. הם משוחחים איתה, מספרים לה על ילדותם המעוותת והמצלקת, מאפיינים את הגבר בחייה ועוד. בסוף, שלא במפתיע ובמסגרת הז'אנר, אחד מהם מנסה לרצוח אותה ואת בעלה.

אמרו לי, או רמזו לי, שאני הייטרית. ששום ספר לא ממש מוצא חן בעיני. אז אני אדגיש שהספר כתוב היטב. נקודה. פיטר סוונסון יודע לכתוב. עם זאת, אני לא התחברתי. ספר מתח אמור לייצר, ובכן, מתח. לא היתה בספר אווירת הפחד המצמרר שנגרם בספרי מתח אחרים של סופרים אחרים שמספרים איך השכן הנחמד ליד הוא בעצם רוצח סדרתי פסיכופט. יתרה מזאת, מה שאמור להיות רומן מתח פסיכולוגי, התקשה לתת צידוקים פסיכולוגיים למאורעות שהוא מתאר. לא ברור איך אישה יכולה לחיות עם פושע ולא להרגיש את זה, איך רוצח יכול לתפקד כמורה מוערך על ידי תלמידים וקולגות. כמו כן לא ברור איך ילדות קשה גורמת לזה. אני מכירה הרבה אנשים שעברו ילדות קשה ואלימה ויצאו אנשים טובים, כשזה לא קורה צריך שיהיה צידוק מספק, מעבר ל"אבא שלו היה אלים כלפי אימא שלו", ומה שעבר על מת'יו לא נראה בפני עצמו סיבה מספקת. כך או כך, לקחנו מהספריה שני ספרים של המחבר, ולא נראה לי שאטרח לקרוא את השני.”